פרשת בהר: זכות קניין ושמיטתו

הבעלות על רכוש היא אחת מיסודות העולם המערבי ליברלי. ג'ון לוק, מראשוני ההוגים הליברלים הגדולים, נימק זכות בסיסית זו לקניין בדרך הבאה: "כל אדם הוא בעל קניין ביחס לגופו שלו ורק הוא בלבד יש לו זכות לגופו. עבודת גופו ועמל כפיו – על אלו אפשר לומר על פי הדיוק שאומנם לו הם. כל דבר איפוא שהאדם מפקיעו מן המצב שהתקין לו הטבע, הריהו מערב בו את עבודתו ומוסיף עליו משהו משלו, ובאורח זה הופך אותו לקניינו". מאחר ואני נמצא ברשות עצמי וכל דבר אחר נמצא במצבו הראשוני ברשות כולם, הרי שבהשקיעי את עצמי בדבר-מה אני מפקיע אותו ממצבו הראשוני והופך אותו ליותר שלי משל אחרים. אם רצוני בכך, יכול אני להכריע שהדרך שבה יבוטא חלקי באותו דבר שבו השקעתי יהיה בשכר שאקבל. זהו בסיס העבודה השכירה.

על המקבלים את הגישה הליברלית הזו לשאול האם יש הגבלות החלות על זכות זו וכיצד יוצרים איזונים נכונים בינה לזכויות אחרות. רבים ממצדדי הליברליזם הכלכלי מצטטים את לוק ולא יודעים כי הוא עצמו סבר שיש להגביל את זכות הקניין בשני כללים מרכזיים - יכול אני להפקיע דבר ולהופכו לקנייני רק "כאשר כמות מספקת, באיכות לא פחות טובה, נותרה במשותף בשביל אחרים"; ובנוסף הוא כותב: "באיזו מידה נתן לנו את הדברים? עד כדי לשבוע... אך מה שלמעלה מזה הריהו גם למעלה מחלקו וקנוי לאחרים".

גם כאשר אני מממש את זכותי כיחיד לקניין, מוטלת עלי חובת ריסון ואיפוק חברתית. עלי לוודא שיש מספיק לאחרים ועלי להגביל את עצמי במה שנחוץ לי לחיי ולא לגלות חזירות. משאבי העולם שייכים במקורם לכולנו. יש להעריך ולכבד את העבודה והיצירתיות ולאפשר קניין פרטי, אך צריך לזכור תמיד שאנחנו חיים בתוך הקשרים חברתיים ושיש לאזן את זכות הקניין עם צרכים חברתיים.

מרתק לגלות שגישה דומה מצויה כבר בתורה. בפרשת השבוע מופיעים מנגנוני השמיטה והיובל שראוי שיאתגרו את תפיסת השוק בימינו. השמיטה מבוססת על כך שכל אדם יכול למכור ולקנות קרקעות, וכמובן לעבד את אדמתו ולמכור את התוצרת, כמו בכל שוק חופשי, אבל אחת לשבע שנים עליו לשמוט את אחיזתו בקרקע, להפסיק לעבוד אותה, ולאפשר לכל החפץ בכך להנות מפירותיה ללא תשלום. כך זה מנוסח בפרשת השבוע:

"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ, וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל".

התורה מציעה איזונים מעניינים בין בעלות לשיתוף ובין עבודה למנוחה. פעולת האחיזה היא פעולה של קמיצת אגרוף, של התכנסות. האחיזה היא חשובה, אך יש בה כוחנות ומאמץ תמידי והיא לא מאפשרת כמעט שיתוף. פעולת השמיטה היא פעולה פותחת, היא משחררת את האגרוף והכוח ופונה כלפי חוץ. היא משתפת ומשחררת. אחת לשבע שנים עלי לשמוט את האחיזה בקרקע, המסמלת את רכושו המרכזי של אדם ומקור עבודתו, ולשתף את אלו שיש להם פחות. אחת לשבע שנים אני משחרר את היומיום של העבודה הקשה והחשובה ומאפשר מקום ומרחב למנוחה ולעשייה שונה בתחומים שונים, חשובים לא פחות.

התורה מוסיפה ומציעה מנגנון משלים לשמיטה, מנגנון רדיקלי בהרבה. אחת לחמישים שנה, פעם אחת בחייו הבוגרים של כל אדם, תבוצע הלאמה של כל הקרקעות וחלוקתם מחדש על בסיס החלוקה המקורית הראשונית. "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ... וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".

הלאמה וחלוקה מחדש של קרקעות על בסיס כללי יסוד היא סבוכה ביותר לביצוע ומעלה שורה של שאלות הקשורות באפקטיביות, בריסון הכוח השלטוני ובהוגנות. למרות זאת, הצעה זו והתפיסה העומדת מאחוריה ראויים לעיון מחודש ורציני בימינו. זהו ניסיון לייצר שוויון הזדמנויות, להגן על החלש בחברה ולשחרר את האדם מהשתעבדות  לקנייניו ולעבודתו. גם מי שלא מקבל את השיטה הספציפית שמציעה התורה, ראוי לו לחתור למציאת שיטה כלכלית חברתית הלוקחת בחשבון את שלושת הערכים הללו.

בחברה מאורגנת עיקר האחריות לייצר שוויון הזדמנויות, להגן על החלש ולאפשר לאנשים מנוחה מעבודתם נמצא בידי המערכת הפוליטית. לא ניתן לעשות זאת אם השליטה בשוק תינתן רק לכוחות פרטיים המונַעים באופן טבעי מרצונם לצבור ממון. כשם שחובתה של המדינה להגן על קניין הפרט מפני גזל ורמאות, כך חובתה להגביל קניין זה על פי צרכים חברתיים. מגבלות אלו נשחקו מאוד בישראל תחת ממשלות שונות, ובקיץ 2011 התעורר גל מחאה רחב כנגד מדיניות קלוקלת זו. דומה שהשמיטה והיובל יכולים להוות מודלים לקבלת השראה ורעיונות להמשך המאבק של אזרחי ישראל לרווחה וצדק חברתי.