פרשת במדבר: בין אחדות לאחידות, בין היתוך לרב תרבותיות

בפרשת במדבר נערך ככל הנראה מפקד האוכלוסין המתועד הראשון בהיסטוריה האנושית. "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר, פרק א, פס' ב). הספירה נעשית לפי שבטים, סדר ההליכה הוא לפי שבטים ואם לא די בכך אז לכל שבט יש דגל משלו. "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם... אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר, פרק א פס' נב, פרק ב פס' ב). הדבר עשוי להיראות תמוה לכל אלו מבינינו המחפשים את האחדות בעם. מדוע זה יישא כל שבט דגל אחר? למה להבחין בספירה בין שבטים?

אם לא די בהפרדה על בסיס שבטי בספירה, בסדר התנועה, בדגלים ובתפקידים השונים בזמן שבני ישראל במדבר, הרי שהפרדה זו נשמרת גם בחלוקת הנחלות בארץ. משמעות הדבר היא כי לא מדובר בשמירה על השבטיות כשלב מעבר לפני הקמת ישות ריבונית בישראל אלא כדרך קבע, כצורת חיים. אלוהי המקרא מבקש לשמר את הפירוד בתוך העם ואת ההבדלים בין שבט לשבט.

מודל כור ההיתוך המבקש לבטל את השבטיות ולהתיך את כל ההבדלים ליצירה חדשה ומורכבת אינו המודל התנ"כי. לטעמי יש עומק רב בהכרעת התורה לשמור על השבטיות. כמעט ואין דרך לקיים כור היתוך אמיתי והדבר גם לא רצוי. הניסיון ליצור אחידות מדומה שכזו, יהפוך דה פקטו לניסיון להשליט תרבות דומיננטית אחת על רעותה, כפי שקרה בישראל בשלושים שנותיה הראשונות. בנוסף, ההיתוך לא מאפשר המשכיות תרבותית מעמיקה ופוגע ביכולת של אדם לבטא את עצמו ואת שורשיו. מעשה זה עשוי לפגוע בחופש לפתח ולהביע דעות שונות ויצמצם את הדיאלוג המפרה בחברה. בעולם גלובלי ודמוקרטי עם אמצעי תקשורת וחשיפה מגוונים כמו היום הדבר גם לא אפשרי.

יחד עם זאת, חתירה תמידית לרב תרבותיות ומיצוי של יכולותיה של כל תרבות ללא אתוס משותף וברית ייעוד משותפת, עלולים ליצור פירוד מוגזם ומסוכן. כשאין אוהל מועד שיעמוד במרכז המחנות, כשאין השתתפות של כל שבט באתוס לאומי ובעשייה משותפת, ההרכב המערכתי כולו עלול להתפרק. למעלה מזאת, בהעדר תרבות משותפת חזקה הקושרת את החברים בחברה, תיכנס לחלל הפנוי הנוצר תרבות רדודה וכוחנית של צריכה ונהנתנות. במילים אחרות, על המרחב הציבורי והנוהגים המשותפים לכלל החברה סביר שישתלטו בכוח כוחות המונעים על ידי הון רב שמטרתם המרכזית היא רווח ועוד רווח ועוד רווח.

דומני שפרשת השבוע רומזת על אפשרות קיומו של מודל שלישי. מודל שאינו מבקש ליצור היתוך מלאכותי של כל השבטים אך גם מבקש לשמר תרבות משותפת לכולם. פלורליזם בתוך אחדות. שבטים הסובבים סביב אוהל מועד אחד. ניסח יפה את הדבר ביאליק בנאום לפני 80 שנה: 

"...אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים.  אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים.  לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים.  אבל במה דברים אמורים, אם גם שרשיו מרובים. ולפיכך חושב אני לחסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל-כך והיה לנו רק פרצוף אחד.  מובן, שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, וע"י מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשרשים העמוקים ויינקו ממעמקי האופל והחושך של האומה.  אם השרשים יגלו–יתיבשו, ורק בהיותם במעמקים בתוך האדמה יהיו מלאי ליח ויפרנסו את הגזע, את הענפים והפירות". (ח.נ. ביאליק, מתוך נאום בע"פ בהסתדרות חלוצי המזרח בירושלים, תרפ"ז 1927).

אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני החברה הישראלית היא יצירת ומציאת הגזע המשותף, כינונו של לב אחד, תוך שמירה עיקשת על ההבדלים והקבוצות השונות בחברה. דומני שכבסיס לדיון באתגר זה ניתן להיאחז בחמשת העקרונות שמציע מני מאוטנר לכינון חברה רב תרבותית בישראל –

זהות המדינה כמדינה יהודית שיש בה מיעוט לאומי ערבי שווה זכויות; כבוד האדם ושמירה על זכויותיו ימצאו במרכזה של כל עשייה תרבותית ופוליטית; דילול הכוח הגדול של המרכז ונתינת כוח אוטונומי רב יותר לקבוצות שונות ולפריפריה גיאוגרפית להכריע על דרכן; שמירה על זיקות הדדיות מרובות במסגרת החברה האזרחית; ולבסוף עקרון מניעת הפגיעה. על כל קבוצה תרבותית יהיה לוותר על חלק מעמדותיה ורצונותיה כדי למנוע פגיעה בקבוצות אחרות ובפרטים החיים בתוכה. (על פי מני מאוטנר, ישראל כמדינה רב תרבותית). העשייה של קולות וארגונים דומים קשורה באופן עמוק לעקרון הראשון. אם ברצוננו לקיים כאן מדינה יהודית לאורך זמן מוטלת עלינו חובה וזכות להחיות את התרבות היהודית בישראל ולאפשר בתוכה פלורליזם רחב.

לסיום אני מרגיש חובה לציין שכל דיון בסוגיות אלו בישראל המתעלם מכך ש 25% מאזרחי המדינה אינם יהודים הוא דיון הלוקה בעיוורון מוסרי וריאלי. העיסוק המבורך של כולנו ביצירת שפה יהודית משותפת לעם היושב בציון אסור שיעמוד לבדו. עלינו להשקיע מאמצים רבים גם בשאלה כיצד תהיה כאן תרבות ושפה משותפת בין יהודים ושאינם יהודים במדינה. נושא זה הוא אחד האתגרים החשובים העומדים בפני הפרויקט הציוני ולא ניתן לכונן כאן שילוב נכון בין תרבות משותפת לרב תרבותיות מפרה מבלי להידרש אליו.