פרשת במדבר: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת?

לא כל אחד יכול לעבוד במשכן ואפילו לא להתקרב אליו.  קידוש המשכן מושג, בין היתר, על ידי קביעת הכלל שרק בני שבט לוי רשאים להיות בו. ומה יקרה אם בכל זאת אדם אחר ינסה להתקרב? התשובה לשאלה זו ניתנת שלוש פעמים במהלך פרשת השבוע ובכל פעם באותן מילים קשות: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". מילים אלו מזכירות סיפור תלמודי ידוע הממחיש את הפער העצום בין דרכם של רבני התלמוד לדרכם של רבני ישראל בשנים אלו.

התלמוד מביא שלושה סיפורים על נכרים אשר באים לשמאי ולהלל ומבקשים להתגייר. בכל שלושת המקרים יש משהו חצוף ומקומם בבקשות ובשלושתם שמאי מסרב לגייר אותם והלל מסכים.  נתבונן במקרה השלישי הקשור לפרשתנו.

נכרי ניגש לשמאי ומבקש שיגייר אותו על מנת שישימו אותו כהן גדול והוא יזכה בכבוד ובבגדי ההדר שלובש הכהן. כאילו לא די בחוצפתו של הנכרי אשר חושב שהוא יוכל להתגייר ומיד להפוך לכהן גדול, הרי שהוא מוסיף גם את הנימוק המרגיז – הוא רוצה ללבוש חושן ואפוד. שמאי כמובן מסרב לגיירו ודוחף אותו באמת הבניין שבידו. הלל מצד שני מפתיע ומגייר אותו. לאחר הגיור שולח אותו הלל ללמוד את הפסוקים והסוגיות הקשורים במעמד הלויים והכהנים. כאשר מגיע הנכרי למילים "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" הוא שואל את הלל: "מקרא זה על מי נאמר?". הלל משיב לו: "אפילו על דוד מלך ישראל", שהרי הזר האמור הוא כל מי שאינו בן שבט לוי. מבין הגר שאם כך נאמר אפילו על דוד הרי שקל וחומר שהוא, שזה עתה נכנס לעם היהודי, לא ראוי לעסוק במלאכת הקודש ומתוך מקום של הבנה וקבלה מוותר על דרישתו להפוך לכהן גדול. לאחר מכן מזדמנים שלושת הגרים מהסיפורים השונים למקום אחד ואומרים: "קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לא עמוד א).

המספר התלמודי יוצר כאן מהלך ספרותי של אירוניה מבריקה. המילים הקשות "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" משמשות כלי בידי הלל להפוך את הזר (הנכרי) הקרב (המתבקש להתגייר) לחלק מהעם היהודי. הלל נאבק בזרות ולא בזר עצמו. הוא ממית את זרותו ולא אותו.  בפראפרזה על דברים של רב נחמן מברסלב במקום אחר אדרוש ואגיד: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" – שעוד מעט ואינו זר עוד, שככל שהוא קרב מומתת זרותו ואיננה עוד.

השבוע יחול חג השבועות בו נוהגים לקרוא בבתי הכנסת את מגילת רות. רות היא גיורת מואביה שהחליטה לדבוק בעם ישראל ולא בדקדוקי הלכות של רבני ישראל, ולא די בזה שהיא התקבלה בלי בעיה לעמנו, אלא שהמסורת מספרת שממנה נולד דוד המלך.

את התקרבותם של זרים לעם היהודי קל מאוד להמית. בשנים האחרונות נחשפנו שוב לקלקול הגדול שחל בחלקה של האורתודוכסיה אשר נציגיה הרבניים זנחו את דרכו של הלל. תהליך הגיור ברבנות מפרך וטורדני. הדברים הגיעו לשיא כאשר בית הדין הרבני הגדול פסק שיש לפסול את כל הגיורים שעשה הרב חיים דרוקמן, מראשי הרבנים בציונות הדתית וראש מנהל מערך הגיור במשרד ראש הממשלה, החל משנת 1999, וזאת למרות שדובר בגיור אורתודוכסי מייגע. בפסק הדין קבעו הרבנים שניתן לבטל גיור למפרע למי שאינו שומר מצוות.

כמה התרחקנו מדרכו הצנועה והמקרבת של הלל. דומני שראוי לנו שנתחיל בשני תהליכים חשובים בעניין זה – האחד חינוכי והשני פוליטי. התהליך החינוכי הוא זה אשר מחזיר דמויות כהלל לקדמת הבמה ומנסה ליצור תרבות צנועה יותר אשר בה לא כל אחד מנסה לחנך את השני בקפדנות ובתחושה שהאמת בכיסו, תרבות שיש בה כבוד וענווה כלפי הזולת ודרכיו, תרבות של המתת הזרות ולא הזר. תהליך מעין זה סופו שישפיע גם על תהליכי גיור בישראל.

התהליך הפוליטי הנחוץ הוא הפסקת האבסורד המקומם של הכפפת חוקי המדינה בתחומים שונים להחלטות של בית הדין הרבני. מדינת ישראל תיתן מקום אוטונומי מכובד לרבנות ולבתי הדין הרבניים אך לא מקום של כפיה. ירצה אדם להינשא במסגרת הרבנות  - יעשה זאת והמדינה תכיר בנישואיו. לא ירצה – יוכל להינשא במסלול אזרחי. ירצה אדם להתגייר דרך הרבנות – יעשה זאת והמדינה תכיר בגיורו. לא ירצה – יתגייר במסגרות דתיות אחרות. למעלה מזאת, באם רוצה אדם להצטרף לעם היהודי אך לא לדת היהודית, אנו נפתח בפניו דלת כניסה לאומית-חילונית לעמנו. דלת דומה לזו שנפתחה בפני רות המואביה. היהדות החילונית שאינה מבוססת על קפדנות הלכתית חייבת להרים את ראשה ולתבוע שוויון והכרה במדינת היהודים.