"לטיפה של דם" - הערות של לוחם שמאלני על המצב

המציאות בהגנה על גבול עזה לא פשוטה. אנחנו בחפק המג"ד, עם כל המחלוקות והפערים בעמדות שלנו, מוצאים את עצמנו בשותפות עמוקה, ונרגשים מרמת האכפתיות העמוקה המנשבת לעברנו מכל עבר. כמות החבילות והמכתבים שמגיעים מכל רחבי המדינה מחממת את הלב. אותו לב נשבר כל פעם מחדש עם כל ידיעה על חייל הרוג, ידיעות שאת חלקן אנחנו חווים בזמן אמת ברשת הקשר, ועם קריאת המספרים הבלתי נתפסים של ילדים ואזרחים הרוגים בעזה. הרבה אנשים טובים משלמים היום מחיר כבד מאוד על קיצוניותם של אחרים.

בסוף פעילות משולבת עם טנקים. צילם: דובדבני, שותפי מזה שנים רבות לחפ"ק 

שימוש בצבא כשיש אופציה מדינית הוא שימוש פסול

אינני יודע אם נכון להמשיך במבצע או לסגור מיד על הפסקת אש. לא יודע מאחר וחסר לי מידע מודיעיני ומבצעי, וכן מאחר ותנאי הפסקת האש הנידונים מול חמאס אינם חשופים. מוזר לי שכל כך הרבה כן "יודעים" אם נכון. 

ברור לי כי כל הישג שניתן להגיע אליו בשלב זה בדרכים מדיניות, אבל כהישג של ממש ולא ככזה שהחמאס משקם בו תוך שלוש שנים את כוחו ויוצא לסבב נוסף, חובה להגיע אליו בדרכים אלו. שימוש בצבא כשיש אופציה מדינית הוא שימוש פסול. 

דה לגיטימציה לשמאל 

סלפי לוחם מילואים שמאלני בפעילות

כלוחם מילואים מהשמאל הציוני שכבר פעם שלישית נמצא בצו שמונה, ממלא משימות הגנה על גבול עזה תוך סיכון חיים, אני מתבייש באנשים המסיתים בימים אלה כנגד השמאל הישראלי, ואשר חושבים שאסור להביע ביקורת בזמן הלחימה ולהציג תמיכה באופציות מדיניות. הזלזול והשנאה שמובעים על ידי רבים אינם קשורים בפטריוטיות ואהבת הארץ אלא ביהירות, צמצום מחשבתי, התנהלות אנטי דמוקרטית וסתם רדידות מתלהמת ומכוערת שמורידה את המורל ללוחמים רבים בחזית. אידיוטים, תפסיקו!

הזוועה בעזה

כתוצאה מהאידיאולוגיה הפונדמנטלית של החמאס, הסבור שחובה על כל אחד למסור במידת הצורך את חייו כדי לסייע בהתנגדות לישראל, כל אחד כולל תינוקת בת יומה וקשיש בסוף חייו, כל לחימה בעזה פירושה פגיעה בעשרות אלפי בלתי מעורבים כולל מאות הרוגים, אלפי פצועים ועשרות אלפי פליטים חדשים. המחיר הכבד והאיום הזה אינו "בעיה שלהם" בלבד, והוא חייב להיות אחד השיקולים המרכזיים בקבלת החלטות במבצע. העיסוק המועט מאוד בתקשורת הישראלית בטרגדיה האיומה הזו מעלה שאלות קשות מאוד.

נחלקה הטיפה לכאן ולכאן- זהו בין השמשות

אני חש שעל רוב הרגעים והחוויות הכואבות לא נכון עוד לדבר. עם זאת, אשתף ברגע אחד של שקיעה על חוף הים בצפון רצועת עזה, רגע שאליו התנקזו כל היופי, הטיפשות והאבסורד של העולם הזה. ואולי בעצם לא נכון לתאר את הרגע, רק אומר ששם התבהרו לי לראשונה דבריו של רבי תנחומא במסכת ברכות בתלמוד הירושלמי: "איזהו בין השמשות? אמר רבי תנחומא: לטיפה של דם שהיא נתונה על גבי חדה של סייף נחלקה הטיפה לכאן ולכאן זהו בין השמשות".

(26.7.14, מבצע צוק איתן, שבת מנוחה בבית)