פרשת חקת: על צרכנות מול אחריות ויצרנות

ננסה לבחון את התנהלות עם ישראל בפרשה, על פי דגם התנהגות של צרכנות לעומת דגם התנהגות של אחריות ויצרנות. חלוקה זו עשויה לסייע לנו להבין טוב יותר את החברה והאדם, ולזקק רעיונות, ובלבד שנזכור שכל חלוקה דיכוטומית חוטאת למורכבות של החיים האנושיים.

קווי האופי של הצרכנות –

מושג הצרכנות שאול מהעולם העסקי אך רלבנטי לצורות התנהלות בתחומים רבים. הצרכנות לוקחת. כדי לקחת היא מוכנה לשלם. היא מעניקה דבר מה ובלבד שתקבל תמורתו דבר ששוויו אינו פַחוּת מההשקעה. הנתינה היא מעשה של ריקון, אחרי שנתתי יש לי פחות. אם ניתן לתת פחות ולקבל יותר זה מצוין. אם אני נותן יותר ומקבל פחות סימן שנדפקתי, שיצאתי פראייר.

הצרכנות מבוססת על מערכת יחסים מנוכרת של קח-ותן. האיש שממנו אני צורך לא מכיר אותי. הוא מקבל משהו ולא חשוב לו ממי, והוא נותן משהו ולא חשוב לו למי. חשוב מה הוא מקבל ומה הוא נותן – המצרך במרכז ולא המוכר והקונה והיחסים האנושיים ביניהם. האנשים מאבדים את חשיבותם הסובייקטיבית כבני אדם במעשה הצרכנות. מה שמשחק זה שווי השוק. ההוגנות לכאורה. לרוב יש ניכור וניתוק ביני לבין מי שאמור לספק לי את מה שצרכתי. הוא ראה את כספי אך לא את האנרגיות שהשקעתי בהשגתו. הצריכה מעמידה אותי ואת צרכי במרכז. על פי רוב היא מאוד פאסיבית. אני רוכש משהו שצריך לשרת אותי כך שאוכל להרחיב את הנוחות שלי. נוחות ופאסיביות קשורות אצל אנשים רבים זה בזה.

אם משהו מתנהל שלא כשורה במישור הצרכני, הרי שעלי לחפש את האשמה מחוצה לי. "הלקוח תמיד צודק". אני צורך ממישהו ואם משהו לא בסדר אז ה "מישהו" אשם. הצרכן הוא מתלונן בפוטנציה, קורבן תמידי. לכן חלק מרכזי בתרבות של צריכה הוא האשמת הזולת והטרוניה.

קווי האופי של האחריות היצרנית –

האחריות היצרנית נותנת מתוך רצון לתת, מתוך תחושת אחריות על דברים שנמצאים בתוכי ומחוצה לי. הנתינה מבטאת בגישה זו את חַיוּת האדם ומציבה אותו כאדם יצרני ואכפתי. הנתינה היא מעשה של התמלאות פנימית, אחרי שנתתי יש לי יותר. אם נתתי ולא קיבלתי תמורה חיצונית זה מעצים את טוהר נתינתי.

לפיכך הנתינה לא מניחה תמורה הנמדדת למולה. ההדדיות אינה נמדדת בכמה כל אחד נותן, אלא ביכולת של כל אחד לראות את השני, לגעת בחייו ובאישיותו, להבין את דרכו. ההשקעה והנתינה וגילוי האחריות כלפי הזולת אינם מותנים אף בהדדיות זו ועם זאת הם מייצרים אותה כמעט תמיד כתופעת לוואי.

האחריות היצרנית מעמידה אותי כחלק מחברה אנושית שבה לעיתים האחר במרכז ולעיתים אני. יש דינמיות של מבטים ותנועות. האחריות היצרנית היא אקטיבית. אני מזיז במעשיי דברים ובכך מייצר כל העת סיטואציות חדשות שגם בהם אהיה פעיל.

כאשר משהו מתנהל שלא כשורה מחוצה לי הרי שאחפש קודם כל את כלי השינוי בתוכי. אין כוונתי שארדוף עצמי בתחושות אשם אלא ששאלת האשם שולית ובמקומה מגיעה שאלת האחריות. מחשבותיי ורגשותיי יושקעו בשאלה מה אני יכול לתרום לשינוי המצב הזה, למרות שלא אני יצרתי אותו. אני חש כל העת שבכוחי ליטול אחריות אקטיבית ולייצר סיוע ושינוי. האחראי היצרני הוא לכן תמיד מעניק בפוטנציה, מנהיג תמידי. לפיכך חלק מרכזי בתרבות של אחריות יצרנית הוא הצעת עזרה לזולת ושיתוף עימו.

עם ישראל צורך וצורח בפרשה

אלוהים ומשה מצילים את העם ממצב של עבדות קשה במצרים שכללה רצח של תינוקותיהם הזכרים ועבודת פרך, העם צורך את עזרתם ותשועתם מתוך פאסיביות ותלות ולפיכך בכל פעם שעם ישראל נתקל בבעיה הוא מיד תופס פוזה של קורבן, מביע חוסר אמון ומתלונן.

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר, כ, ב-ה). ולאחר שאלוהים מארגן להם מים מגיע סבב ב': "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר, כא, ד-ה).

הצרכן מתלונן, היצרן מנסה למצוא פתרון. הצרכן מלין על כך שהובטח לו משהו ולא קוים, היצרן מבקש לסייע בהקלה על המצב. בני ישראל נוהגים שוב ושוב כצרכנים ילדותיים התלויים לחלוטין בהנהגה שלהם.

הצרכנות נמצאת בכל מקום

כמעט בכל התנהגות ביומיום אנחנו מבטאים את היותנו צרכנים או יצרנים. כפי שטענתי כאן בעבר הדבר נכון לאופן מציאת בת זוג, אך גם לאופן ניהול הזוגיות ומערכות יחסים שונות. אדם המפנה אצבע מאשימה למדינה שלא מספקת לו שירות, מבטא התנהגות צרכנית, אך הוא מחליף אותה באחריות יצרנית כאשר הוא בוחן את מצבו אל מול הזולת, קובע סדרי עדיפויות שלוקחים את טובת כולם בחשבון ואז גם פועל אקטיבית למען שינוי מדיניות; אדם ההולך לשיעור באוניברסיטה ולא מרוצה מאיכות ההרצאה ולפיכך מפסיק לבוא או לחילופין מתלונן לדיקן, מתנהג כצרכן, אך אם הוא ייכנס לדיאלוג מול המרצה וינסה לסייע לו לשפר את השיעור ואולי אף יציע השתתפות אקטיבית שלו ושל סטודנטים אחרים בשיעור – הופך את עורו ליצרן.

הצרכנות לא תמיד פסולה, אך השאלה מה נמצא במוקד התרבות וההתנהגות החברתית – צרכנות או יצרנות - היא חשובה ביותר. החברה הישראלית, כשיקוף של החברה האמריקאית, נהיית צרכנית יותר מיום ליום. אפילו השיח של השמאל המעמיד במרכז את מדינת הרווחה חוטא פעמים רבות בחינוך האזרחים לצרכנות. נחוץ לנו שינוי מהותי הקשור בכל אורחות חיינו על מנת שנוכל לשנות תרבות זו. למרות האחריות הכבדה שיש למנהיגות ולתקשורת ולתרבות הצריכה הנדחפת על ידי הכוחות העצומים של בעלי ההון למצב זה, הרי ששינוי המצב מתחיל כמיטב הקלישאה – באדם היצרני עצמו.
[NRG מעריב, 17.6.2010]