בשנת 1927 הוזמן ביאליק לשאת נאום בפני הסתדרות "חלוצי המזרח" בירושלים, גוף של נציגי יהדות ארצות האסלאם, "העדה הספרדית". בין היתר אמר שם המשורר: "... אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. אבל במה דברים אמורים, אם גם שרשיו מרובים, ולפיכך חושב אני לחסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל-כך והיה לנו רק פרצוף אחד. מובן, שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, וע"י מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשרשים העמוקים ויינקו ממעמקי האופל והחושך של האומה. אם השרשים יגלו–יתיבשו, ורק בהיותם במעמקים בתוך האדמה יהיו מלאי ליח ויפרנסו את הגזע, את הענפים והפירות".
הדימוי הנפלא של ביאליק מאתגר אותנו לשאול מהו אותו גזע עץ משותף, מהי הנשמה האחת והלב האחד? במשך שנים רבות ביקשתי להתמודד עם אתגר זה בשפה של ערכים, ציוויים ועקרונות. חיפשתי ערכי יסוד אשר יכולים לעמוד בבסיס הברית הקושרת את העם היהודי וכן את החברה הישראלית הרב גונית. בימים אלה מאתגר אותי הלימוד שאנו עושים בבית המדרש של קולות, בית מדרש בו חברים מנחי וצוות הארגון, לבנות שפה נוספת להתמודדות עם אתגר זה, שפת הסיפור המשותף.
האם הוספת שיח של סיפור לשיח של ערכי יסוד יש בו כדי לסייע לבניית או מציאת "גזע העץ"? מרתק לראות שהתנ"ך, המשנה והגמרא אינם ספרי חוקים יבשים אלא הם מספרים סיפורים ובונים נרטיב. ספר בראשית בעיקרו אינו ספר של מצוות אלא של סיפורים מכוננים. מעטים בחברה היהודית יידעו להשיב לחידה - איזה מצוות מופיעות בפרשת נח? רבים מאוד יודעים איזה סיפורים נמצאים בה, ומדקלמים מגיל גן את סיפורי המבול, ברית הקשת בענן ומגדל בבל.
סיפור משותף הוא דבר עימו אנחנו נפגשים באינטימיות מגיל צעיר והוא משמעותי מאוד בעיצוב זהותנו ושפת העומק שלנו. כמו כל סיפור טוב גם הנרטיב שלנו צריך עבר, הווה ועתיד. נדמה שמקורות היהדות יכולים בקלות יחסית לספק לנו סיפור עבר מכונן, אבל האתגר המונח לפתחנו הוא לשאוב מהם וממקורות אחרים את סיפורי ההווה והעתיד המשותפים.
סיפור מגדל בבל מזהיר אותנו לטעמי מאחת הטעויות הקריטיות שאנו עלולים לעשות בבואנו לעשות זאת, והיא הפיכת סיפורם של בעלי הכוח לסיפור הכאילו משותף, והדרת סיפוריהם של אחרים. סיפור שאין בו את שנים-עשר שבטי ישראל, עץ ללא שורשים מרובים, סיפור נטול גיוון שכולו שפה אחת ודברים אחדים, סופו לגרום לכך שלא נשמע איש שפת רעהו. בשפת התורה -
"א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים... וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ" (בראשית, פרק יא).
השבוע קיימה האקדמיה למדעים בירושלים כנס על היחס לאחר ובין דובריו לא נמצא דובר/ת מזרחי. תנועת "תיקון" בראשותו של מאיר בוזגלו החליטה לקיים מעבר לכביש מעין כנס משלים ובו דוברים מזרחיים רבים. הדברים החשובים שאמר בוזגלו בכנס מזכירים מאוד את דברי ביאליק עימם פתחנו. הנה כמה שורות מדבריו שתמללתי:
"... יהדות בעידן של ריבונות היא שאלה שאף פעם לא נשאלה כמו שצריך, מי שהתחיל - התחיל באנרגיות של מרד. זה לא מספיק להיום. כשמטפלים ביהדות ממילא מגיעים גם למזרחיות, לא רק למזרחיות אבל גם למזרחיות... הדבר המשותף הזה הוא משאב חשוב בהוויה יחד. אני לא בעד רב תרבותיות, אני בעד באמת ליצור משהו, גם גיוון, וכל אחד שיבחר וכל מיני דברים כאלה, אבל צריך קודם כל לייצר את עמוד השדרה של העם הזה, לאן הוא רוצה ללכת היום במצב כל כך חדש. כל הויכוחים הגדולים עם החרדים וכו' - הכל הכל קשור לזה. אם לא פותרים את זה אין לנו את הדרך באמת למצוא את החיים ביחד... אתה לא מצליח מי יודע מה, יצרת מדינה שרובה 'אחרים' ואף אחד לא יכול לדבר עם השני. עולם התורה התנוון לעולם התרבות ובסוף נהיה ערוץ 2 והאח הגדול והישרדות וג'ונגל. הכל באיזו שהיא התרסקות...".
אנסה לקשור את הקצוות הדורשים עוד דיון ארוך והרחבה – יתכן וקיים קשר עמוק בין האתגר שביאליק ובוזגלו מציגים בפנינו לבין שפת הסיפור המשותף שאנו מחפשים בבית המדרש בקולות. הניסיון למצוא עמוד שדרה המסתמך כולו על שפת הערכים לא עולה יפה. יתכן ושיטת הכתיבה של כתבי הקודש, המשלבים שיח של סיפור עם שיח ערכי, טומנת בתוכה לימוד גדול לדבר שהחברה הישראלית זקוקה לו כעת. יתכן והניסיון לבנות סיפור משותף היונק משורשי האומה על כל תפוצותיה, ובמקרה של החברה הישראלית גם משורשי האומה הערבית, יכול לסייע במציאת גזע העץ המשותף. סיפור משותף זה צריך להכיל בחוכמה מגוון סיפורים ולאגדם יחד באופן כזה שיהיה סיפור משותף אך לא "כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים".
הדרך לשם עוד ארוכה, ננסה לצעוד בה.
