בסך הכל רציתי להוציא את החומוס מהמקרר, אבל מישהו הניח אותו בחלק האחורי של המדף ולפניו היה מין כלי כזה פתוח מזכוכית שבתוכו שחו זיתים בשלולית מים. עשיתי את מה שכל גבר היה עושה, וניסיתי לשלוח את היד ולהוציא את החומוס בתנועת ריחוף אקרובטית מעל הזיתים. הכלי התרסק על הרצפה והתנפץ, המים המסריחים נשפכו לי על המכנסיים, והזיתים התפזרו לכל עבר. הדבר המיידי והיחיד שיכולתי לחשוב עליו היה - מה פתאום היא שמה את הזיתים בכלי זכוכית ועוד במקום כל כך לא אחראי?
הסיפור הזה לא באמת קרה, אבל דומים לו התרחשו בביתנו פעמים רבות. מאחוריו עומדת תופעה פסיכולוגית-קיומית - בכל פעם שמשהו משתבש, קטן או גדול, ויש אפשרות זמינה להאשים מישהו אחר, אנחנו קופצים על ההזדמנות ומאשימים. אני מכנה זאת: אינסטינקט ההאשמה. פעמים רבות האינסטינקט הזה כולל בתוכו אמת חלקית, אך נדיר שהוא מצביע על האמת המלאה. אני מאשים את הזולת פשוט כי אני יכול להאשים את הזולת.
אחרי שהאחים נכלאו מיד ראובן, האח הבכור, התחיל להאשים אותם בכל המתרחש. "זה קורה בגלל מה שעשינו ליוסף. אמרתי לכם כבר אז לא לעשות את זה. בגללכם כל זה קורה!" ראובן פעל כמצופה מתוך אינסטינקט ההאשמה ובדבריו היה גם גרעין של אמת. זה כמובן היה רק חלק מהאמת. בתור האח הבכור שכולם נושאים אליו עיניים ראובן יכול היה לנסות לשכנע את אחיו באותו יום קשה להחזיר את יוסף בביטחה לאבא שלהם, אבל הוא לא עשה זאת. ברגעים האלה שאינסטינקט ההאשמה הופעל, ראובן לא היה עסוק באשמתו, אלא רק באשמת אחיו. אינסטינקט ההאשמה הוא למעשה גם דרך של הנפש להגן על עצמה ולספר סיפור שרחוק ככל הניתן מהמילים "אני אשם".
יהודה ויוסף מצליחים לפעול אחרת. הפרשה שלנו מתחילה בנאום של יהודה שמנסה לגרום לשליט המצרי לא לאסור את בנימין באשמת גניבת הגביע, ואף בהבעת נכונות לכך שהוא ייכנס לכלא במקומו! בהמשך מגיעה הדרמה הגדולה - יוסף כבר לא יכול להתאפק והוא מגלה לאחיו את זהותו ופורץ בבכי. האחים כמובן מבועתים. השליט המצרי העוצמתי שיכול במשפט אחד להביא למותם או לכליאתם הוא אותו האח שהם כמעט הרגו, שהם השליכו לבור, שהם מכרו לעבדות.
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ, וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. [...] לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". הטקסט המדהים הזה הוא בדיוק ההפך מאינסטינקט ההאשמה. אתם לא אשמים, מדובר פה בכלל בתוכנית אלוהית גאונית!
בשלב הזה יוסף שולח אותם להביא את אביהם - אביו האהוב - את יעקב. וכאן מופיע המשפט האנושי והיפה ביותר בפרשה לטעמי: "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". למה יוסף חושש מכך שהם ירגזו בדרך? "וטעם אל תרגזו - שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתו" (אבן עזרא). יוסף יודע מה יקרה בדרך - אינסטינקט ההאשמה יתחיל לפעול, והם יהיו עסוקים בלריב מי באמת אחראי על ההתעללות ההיא ביוסף. אחד יגיד לשני: "אבל לא ראית על הפנים שלי שאני נגד? למה אתה חושב שתקתי?"; השני יגיד לשלישי: "אתה מדבר? אתה זה שהכניס אותו לבור!"; השלישי יגיד לרביעי: "אבל אתה ביצעת את המכירה, אתה!"; וראובן יצעק על כולם: "אתם רציתם להרוג אותו! להרוג!". יוסף יודע שהדרך הזו הולכת להיות דרך של האשמות. והוא מזהיר אותם מפני זה - אל תרגזו בדרך.
אינסטינקט ההאשמה נמצא בכל פינה של חיינו. בשנים האחרונות נוצרו - בדמוקרטיות המערביות בכלל ובישראל בפרט - תרבות ופוליטיקה של האשמה. המחנה הנגדי, או לפחות הנהגתו, אשם בהכל. המסקנה היא שאם רק נצליח להחליף אותם הכל יסתדר. יש כאן גרעין של אמת - זו אכן ההנהגה הגרועה ביותר בתולדות ישראל, אבל זה לא נכון שאם רק נזיז אותם הכל יסתדר.
ההיאחזות בסיפור האחר, הלא־מאשים, אפשרה לאחים לבנות לעצמם חיים חדשים בארץ גושן, לשרוד ולהקים עם. אני מבקש ללמוד מזה את הכוח העצום של החלפת אינסטינקט ההאשמה ביצירת סיפור שלא מחפש אשמים. אם אתה לא אשם ואני לא אשם, אנחנו יכולים עכשיו לשתף פעולה בבניית עתיד טוב יותר. האם עדיין יש סיכוי שנקשיב לעצת יוסף וניצור כאן מערכת יחסים שבה לא רוגזים בדרך?
[המאמר מבוסס על פרק 134 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]
