לפני שנים רבות צפיתי עם אחייני בן הארבע בסרט מצויר על יציאת מצרים. כאשר הגיעה מכת בכורות, ראו בסרט כיצד ילדים בגילו מתים. האחיין המתוק שלי הסתכל לי בעיניים ושאלה כמעט בוכה: "אבל למה?". יכולתי להגיד לו שפרעה היה רשע, שהמצרים היו לא־בסדר, אבל בתכלס לא יכולתי להסביר לו במה חטאו ילדים ופעוטות. מתוך עיניו בקעה זעקתו של אברהם: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"
הקושיה אודות הצדק שבמכת בכורות מתעצמת ביודענו שהיה זה אלוהים שהקשיח את לב פרעה. במילים אחרות, ניתן היה לסיים את כל זוועת העבדות בלי המכה הזו. מכת בכורות לא נועדה לשחרר את בני ישראל, היא נועדה לביסוס שלטונו של אלוהים ולהעברת מסר החוצה ופנימה לדורי דורות - אני אלוהים, ואני עוצמתי מאוד.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. (שמות י, א-ב). פסוקים דומים לאלה ניתן למצוא לאורך כל התיאור של עשרת המכות. "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה" (שמות ז, יז), "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ" (שמות ט, יד), "בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט, טז).
כוח הוא אחת הדרכים לבסס שלטון וסמכות. הכוח אמור לגרום לנו להעריץ את השליט ולפחד ממנו באותה עת. אלא שנדמה לי שהתורה מבקשת ללמד אותנו משהו עמוק על התופעה הזו - היא נדונה לכישלון. אלוהים מפעיל כוח עצום כדי לבסס את שלטונו כלפי חוץ וכלפי פנים, ובכל זאת זמן קצר אחרי זה המצרים מתחרטים והצבא שלהם רודף אחרי בני ישראל; אלוהים עושה את נס קריעת ים־סוף ואז מטביע את צבא מצרים בים, וזמן קצר אחרי זה בני ישראל עושים עגל מזהב ואומרים: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, ד). התורה מראה לנו שביסוס שלטון וסמכות באמצעות כוח, זה דבר מוגבל שיכול להצליח רק לזמן קצר.
המקרה החמור והקשה ביותר במאה השנים האחרונות שניתן להשוות למכת בכורות, היה זה של נגסקי. בשלהי מלחמת העולם השניה מחליטה ארה"ב להטיל, לראשונה בהיסטוריה, פצצת אטום. בשישה באוגוסט 1945 מוטלת הפצצה על הירושימה. יש שסבורים שלא היה צורך בכך על־מנת לסיים את המלחמה, ויש שטוענים שבלי זה המערכה מול יפן הייתה נמשכת. כך או כך, מה שמוסכם על רוב מוחלט של החוקרים הוא שמה שקרה שלושה ימים מאוחר יותר לא היה נחוץ - טרומן הורה על הפלת פצצת אטום נוספת.
ההערכה המקובלת היא שהפצצת נגסקי נועדה לבסס את שלטונה של ארה"ב אחרי המלחמה. להבהיר לעולם כולו שמה שקרה בהירושימה לא ביטא יכולת חד־פעמית שעברה מן העולם. היה זה פשע מלחמה שהביא למותם של עשרות אלפי אנשים ולתחלואה של עשרות אלפים נוספים. ולמרות כל זה - המלחמה הקרה לא נמנעה, מלחמת קוריאה פרצה, מלחמת ויטנאם התרחשה וכך כל מלחמותיה של ארה"ב עד היום. גם במובן הפנימי ראינו שוב ושוב שליטים מנסים לבסס את שלטונם באמצעות כוח ואימה. זה תמיד הצליח לזמן קצר בלבד, לפעמים זה החזיק כמה עשרות שנים, אבל אז תמיד הגיע המרד.
שלטון צריך להיות מבוסס על ברית ולא רק על כוח. לכן אלוהי המבול כורת מיד אחריו ברית, לכן אלוהי עשרת המכות כורת מיד אחריו את ברית סיני.
מכת בכורות הגיעה אחרי פשעים בלתי נתפסים שעשתה מצרים. הגמרא במסכת בבא קמא אומרת בהקשר אחר את הכלל: "כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין עוד בין צדיקים לרשעים" (בבא קמא דף ס ע"א). כאשר שערי גיהנום נפתחים אין לדעת מי יבוא בהם, אין לדעת מי יִפָּגַע שלא כדין, אין לדעת מי יִפְגַּע שלא כדין. יש רגעים בהם גם הטובים ביותר עלולים לעשות את הדברים הגרועים ביותר. אוי לו למי שפותח את השערים האלה ומזמין את המשחית פנימה. אוי להם לפרעה, להיטלר, לסינוואר ולשאר צוררים.
[המאמר מבוסס על פרק 154 של ההסכת מקור להשראה]
