שבועות מגיע - הזמנה ללמוד יחד

לימוד על שינוי ותיקון, 16.5, טוקהאוס תל אביב

הרגע הזה בחיים שאת מרגישה שככה זה לא יכול להמשיך, המקרה ההוא שבו ממש אכזבת את עצמך, הרגעים בהם אנחנו מבינים שפגענו אך כל כך קשה כעת לגשת ולבקש סליחה, הרצון התקוע להפוך לאנשים טובים יותר, אוהבים יותר, צודקים יותר – מאיפה בכלל מתחילים?

הוגי דעות ואנשי רוח עוסקים בשאלות הללו כבר אלפי שנים. מאז שיש אנשים יש רצון לעשות שינוי, משחר ימי האנושות בני אדם רוצים לעשות תיקון. בתרבות היהודית עסקו בכך רבות. הרמב"ם פיתח תפיסה חמורה בה אדם צריך לעשות חשבון נפש נוקב, להכיר קוגנטיבית ורגשית בחטאיו ולקבל על עצמו שינוי עתידי. רבי נחמן מברסלב חשב שהדרך לשינוי מתחילה דווקא במקומות המוארים והטובים שבתוכנו והעמיד בסימן שאלה את היכולת להשתנות מתוך עיסוק ברע. הפילוסוף עמנואל לוינס פיתח תפיסה מורכבת לגבי היכולת לפגוש את האחר בתהליך הזה.

לקראת תיקון ליל שבועות אנחה ב 16.5 בשעה 21:00 בטוקהאוס (נמל תל אביב) בית מדרש שיעסוק בנושאים האלה. מומלץ להזמין כרטיסים בהקדם ובעזרת האינטרנט (הכרטיסים אונליין זולים יותר). לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים הקליקו כאן. 

שורשי הגותו של ישעיהו ליבוביץ - היחס בין ידיעה לערכים
הלימוד יתקיים בערב שבועות, 19.5, בשעה 23:00 בבית דניאל.

פייס מול פייס - על שיימינג בפייסבוק והדיבור ברשתות החברתיות
הלימוד יתקיים בערב שבועות, 19.5, בשעה 00:30, בישיבה החילונית של בינה. פרטים בהמשך.

מהות הזכרון - דברים מטקס יום הזכרון של מיזם "ובחרת בחיים"

תקציר הרעיון ששיתפתי בו בארבעים הדקות שהיו לי בערב המרגש של "ובחרת בחיים" ו"קולות" שהתקיים במועדון הבארבי עם כ 350 איש ואשה –

איבדתי חברים לפלוגה. איבדתי חברים אחרים. למזלי, אף פעם לא חבר קרוב מאוד. זכרון האירועים והחברים שנפלו חוזר לו שוב ושוב. האם הזכרון הוא עול הכפוי עלינו? חטוטרת על גבנו? משהו שבלית ברירה עלינו להתמודד עמו פשוט כי אנחנו לא מצליחים לשכוח? ואולי ניתן לצקת משמעות לזכרון, לצמוח מתוכו לעשייה בעלת משמעות רוחנית וחברתית? 

אדריאן פיפר לימדה אותנו שלחמלה יש שלושה יסודות שחוברים יחד. יסוד הבנת צרתו ומצוקתו של האחר/ת. יסוד רגשי בו אני חש משהו מהסבל והקושי של האחר/ת. יסוד רצוני-מעשי בו אני מחליט לפעול למען האחר. כדי להבין את הזולת עלי לשאול, לחקור וללמוד. זה קל יחסית. אבל כיצד ארגיש אותו? כיצד אצליח לשים עצמי בנעליו בצורה שתאפשר לי ממש לחוש משהו מסבלו? והרי זה סבלו ולא סבלי. צרתו ולא צרתי. 

ההזדהות הזו מתאפשרת על ידי הדמיון. התחושה הזו אפשרית רק אם אני מכניס את עצמי לעולם תיאטרלי של "כאילו". אני מספר לעצמי סיפור ומפליג עמו בדמיון. התאטרון הזה זקוק פעמים רבות לאביזרים ולתחפושות על מנת שהוא יצלח. זה לא קל להיות בתוך עולם של "כאילו" אך זה חלק מהותי וחשוב מחיינו. התעלות רוחנית אינה התחושה האנוכית שיש לי כשאני חווה חוויה עצומה. התעלות רוחנית יסודה באחר. היא היכולת לפגוש בו בעולם הרוח, עולם הכאילו, ואז לעשות למענו ואתו בעולם החומר.

חז"ל משתמשים מאות פעמים במושג הכאילו. הם רוצים שנדמה סיפור ודרכו נפעל. כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. גם ההתמודדות עם מציאות המוות האיומה קשורה בטקסי כאילו. כשאנחנו מלווים את אהוב ליבנו בדרכו האחרונה, בלוויה, ומדברים אליו בפעם האחרונה, בהספד, אנו בכאילו. אהוב לבנו כבר מת. דרכו האחרונה כבר הייתה. אנו שחקנים על בימת התיאטרון העצוב של המוות ולכמה דקות המת חי. האדם זקוק בחייו לרגעים של כאילו ולעיתים רגעים אלה הם האמיתיים והאנושיים ביותר שיש לו.

התורה לא משאירה אותנו רק עם זכרון לאומי, עם סיפור. היא דורשת עשייה שנובעת מתוך הזכרון והסיפור. עשיה של חמלה. עשיה שמתאפשרת בזכות הכאילו. היא דורשת שנתייחס באהבה לזרים בארצנו ומנמקת זאת ב"כי גרים הייתם בארץ מצרים". היא דורשת שנדאג ליתום ולאלמנה, לעבד ולאמה, ומנמקת זאת ב"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצווך". הזכרון יכול להיות מנוע פנימי לעשייה חומלת, מנוע פנימי לאחריות חברתית.

במקום אחד מצווה אותנו התורה לזכור את המלחמה. "זכור את אשר עשה לך עמלק... אל תשכח". הרש"ר הירש מסביר לנו שהמלחמה שכפה עלינו עמלק הייתה ניסיון של החזק לרמוס את החלש, היא הייתה חלק מתרבות של כוח ואלימות, היא הייתה סמל של חוסר אנושיות. מהותה של זכירת המלחמה עם עמלק, היא בכך שדרך הזכרון אנחנו נשמור על עצמנו מלהפוך לעמלקים. באמצעות הזכרון אנו נתרומם חזרה בכל פעם שהיצריות שלנו תרצה נקמה ודם ושנאה ונדע שאנו רוצים בדבר אחר. אנו פה למען הצדק והאנושיות.

"אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות... אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים" (הרש"ר הירש).

[קישור למצגת עם הטקסטים מהטקס]

למה לזכור? הזמנה ללימוד, טקס ושיחה

הנה קרבים ובאים שני ימי הזכרון המרעידים תמיד את נימי הנפש. 

בעצם, למה לזכור? אולי סתם כי זה כפוי עלינו ואין ברירה... אז מדוע זכרון פומבי כל כך? טקסי כל כך? כיצד הזכרון לא יעמיק את הכאב והקורבן אלא יהווה בסיס למשמעות, לבחירה בחיים וליצירת חיים טובים יותר?

לפני כמה שנים הקימה נטע כפרי את המיזם מעורר ההשראה "ובחרת בחיים", מיזם שמבקש לעצב מחדש את תרבות יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. המיזם מלווה על ידי קולות. 

בערב יום הזכרון הקרוב יתקיים מפגש וטקס מיוחד במועדון הבארבי בתל אביב. מפגש שיתחיל לפני הצפירה בלימוד איתי על אחת השאלות שכתבתי לעיל, וימשיך אחרי הצפירה בשיחה של שלושה אחים שכולים - רא"ל משה (בוגי) יעלון, נטע כפרי ואורנית עופר - שיחשבו יחד על האופנים בהם ניתן להתרומם מהשכול ואיתו לעבר חיים מלאי משמעות. במפגש ישולבו קטעים מוסיקליים. פרטים בהזמנה.

 הכניסה חופשית אך נדרש רישום מראש (הקליקו כאן). 

נדמה לי שיהיה ערב מיוחד.

האמהות השקופות שלנו (עברית ואנגלית)

English after the Hebrew - 

הקליקו לצפייה בסרטון בנדון שפורסם ברשת13

נדמה שכל ילדה וילד בציבור היהודי בישראל יודעים להגיד שיש לנו ארבע אמהות – שרה, רבקה, רחל ולאה. הבעיה היא שעל פי התורה זה פשוט לא נכון. יש שש.

תזכורת קצרה – לאחר שלאה ילדה ארבעה בנים, רחל העקרה נשברה ואמרה ליעקב: "הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". בחוסר רגישות השיב לה יעקב: "וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן?" (בראשית, ל). פגועה וכואבת נתנה רחל ליעקב את שפחתה בלהה למען תלד לו בנים, וזו אכן ילדה את דן ונפתלי "בשם" רחל. לאה ראתה שאף היא "עָמְדָה מִלֶּדֶת" והחליטה לאמץ את הרעיון- היא נתנה לבעלה את שפחתה זלפה אשר הביאה לעולם את גד ואשר. לאחר מכן שבה לאה ללדת ורחל הביאה את יוסף.

שש אמהות לנו – שרה, רבקה, לאה, בלהה, זלפה ורחל. מחיקתן של בלהה וזלפה מהתודעה הלאומית היא לטעמי סמל נפשע להדרתן ורמיסתן של הנשים המוחלשות ביותר בחברה. את בלהה וזלפה אני רואה בכל מקום- לאחרונה התארחתי בביתם של אנשים עשירים בצפון אמריקה, וכשחלק מהאורחים שיבחו אותם על האוכל, חשבתי מיד על הנשים הדרום אמריקאיות שבאמת הכינו לנו את הארוחה, וידעתי שבעצם הן בלהה וזלפה. בכל פעם שאני שומע מישהו מספר שהוא "בונה עכשיו בית", אני חושב על הפועלים הערבים והרומנים שבונים בפועל את הבית עבורו, ויודע שהם בלהה וזלפה. כאשר אנשים, ובייחוד נשים, הופכות שקופות לגמרי, לפעמים עד כדי שממש לוקחים להן את ההורות – אני יודע שבלהה וזלפה חיות בינינו וזעקתן לא נשמעת.

קשה לקבוע מי אחראי למחיקת אמותינו מהתודעה. התורה מקפידה תמיד להזכיר אותן (ראו למשל בראשית לה, כב-כו), ובמספר אזכורים של האמהות בספרות חז"ל מוזכרות כל השש. כך לדוגמא במדרש שיר השירים רבה: "וכתיב והוא ישפוט תבל בצדק... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה" (שם, פרשה ו). יתרה מזאת, חז"ל דרשו את הפסוקים על מנת לקבוע שיעקב ממש נשא אותן לנשותיו- "ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה. לאשה ולא לפילגש, אלא שחררה אותה ודרך אישות לקחה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק ל).

יתכן שמחיקת אמותינו השתרשה בשל שיר הפסח הנודע "אחד מי יודע" בו כולנו שרים: "ארבע אמהות, שלושה אבות...". שיר זה, אשר נכתב באזור המאה ה-15 והוכנס להגדה בתקופה מאוחרת (אגב- גרסה יהודית לשיר איכרים נוצרי מגרמניה), מושר בבתים רבים בליל הסדר ויתכן שהוא נושא בחלק מהאחריות למעשה.

מסידור התפילה האורתודוכסי גם ארבע האמהות מודרות, אך בסידורים של זרמים מתקדמים (שמהם מתפלל רוב העם היהודי בעולם כיום), הוסיפו אחרי כל אזכור של "אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם יצחק ויעקב", גם "ואלוהי אימותינו, אלוהי שרה, רבקה, רחל ולאה". רצו לעשות מעשה פמיניסטי המונע הדרה והחמירו את המצב – הכנסת האמהות ללא בלהה וזלפה זועקת כפליים. לאחרונה יצא בעברית ספרם של עמוס עוז ופאניה עוז-זלצברגר, "יהודים ומילים". לשמחתי בחרו המחברים להקדיש פרק שלם בספר לנשים ביהדות. קראתי בשקיקה, מחכה למצוא את תחיית האמהות שלנו, אך גם מחברים פמיניסטיים אלה חזרו על טעות ארבע האמהות והותירו את בלהה וזלפה באפלה.

הצעה - פסח לפנינו, בואו נספר בשולחן החג על בלהה וזלפה. נשוחח על מחיקתן של נשים מוחלשות בחברה ועל כל האנשים השקופים לנו- מהנשים המנסת לשרוד זנות ומחפשות את פרנסתן ברחוב האלים ועד למאבטח בקניון - בתקווה שנדע לראות אותם יותר. בואו נעשה תיקון תודעתי נעצור לפני "אחד מי יודע" ונסביר שבמספר ארבע  כוונתנו רק לאמהות הישירות של 12 השבטים- רחל, לאה, בלהה וזלפה או שנחליף בשיר את "ארבע האמהות" ב "ארבעה בנים" או "ארבע דפנות הסוכה" וכשנגיע למספר שש נשיר בקול גדול- "שש אמהות".

When Israelis like me visit Jewish communities in the US, one of the most inspiring things we see is the dramatic change in the status of women. Feminism, of course, has reached Israel, but it has not extended to the vast majority of roles and rituals of religious life. In most religious communities in Israel, only men can be rabbis and there are no women at all at the Chief Rabbinate of Israel. It is rare to find mixed seating at synagogues in Israel, women usually are not counted for minyan and of course they cannot read from the Torah or be cantors. The vast majority of prayer books in Israel mention only our male patriarchs, “God of our fathers, the God of Abraham, the God of Isaac and the God of Jacob,” and, as you know, the vast majority of communities in the States added the four matriarchs, “and God of our mothers, God of Sarah, Rebecca, Rachel and Leah.”

But I maintain that mentioning the “four mothers” is, ironically, a symbolic reminder of a painful deletion and exclusion of women. Why? Because, according to the Torah, we don’t have four mothers, we have six!

A brief reminder: After Leah had four sons, barren Rachel was despondent and said to Jacob: “Give me children, or else I die.” Insensitive Jacob replied, “Am I in God’s stead, who hath withheld from thee the fruit of the womb?” (Genesis 30)
Hurt and pained “she gave him Bilhah her handmaid to wife; and Jacob went in unto her. And Bilhah conceived, and bore Jacob a son.” Bilhah gave birth to Dan and Naphtali. When Leah saw that she also had left off bearing she decided to adopt Rachel’s idea and she gave to her husband her servant Zilpah, who gave birth to Gad and Asher.

We have six mothers, Sarah, Rebecca, Leah, Bilhah, Zilpah and Rachel. The erasure of Bilhah and Zilpah from our national consciousness is, in my opinion, an egregious emblem of the exclusion of marginalized women in society. When people, especially women, become completely transparent, I know both Bilha and Zilpah live among us — and in anguish.

It is difficult to determine who is responsible for erasing our two mothers. The Torah is always careful to mention them (see Genesis 35:22-26), and most references to the matriarchs in old rabbinic literature, Midrash and Talmud, mention all six (see, for example, Shir haShirim Rabbah 6). Moreover, the Midrash argues that Jacob actually married them and took them to be his wives (Pesikta Zotrta, Genesis 30).

Perhaps the erasure of our mothers took root due to the famous Passover song “Who Knows”, in which we all sing “four mothers, three fathers… ” This poem, which was written in the 15th century and was introduced late in the Haggadah, is sung in many homes at the Seder and may bear some of the responsibility.

We cannot talk about ethics and equality without Bilhah and Zilpah. Both Israelis and American Jews will do well to make the invisible mothers part of our life. Let’s decide to mention them from now on in prayer, let’s decide to mention them at the seder, and more importantly, let’s try to pay attention to those like Bilhah and Zilpah who live among us and who we do not see, and begin to give them their rightful place.

(TIMES OF ISRAEL, 3.4.18)

[המאמר צוטט בויי נט בסוף הטור של רוחמה וייס, שפורסם בשבת פסח תשע"ד. בעקבות המאמר גם נוספה פסקה לערכים על בלהה וזלפה בויקיפדיה]

לנצור את אש המקלדות

לאחר אירועי הדמים על גדר עזה כתבתי פוסט בפייסבוק המבקש להציג את מורכבות המצב ויוצא נגד המגיבים המהירים שצעקו "טבח" והמגיבים המהירים שצעקו "מגיע להם, רק ככה! הרתעה!". ב Times Of Israel החליטו לתרגם את הפוסט וביקשו את רשותי לפרסמו כמאמר דעה באנגלית. לשמחתי המאמר זכה למאות שיתופים ודיונים ערים.

מוזמנים לקרוא - 

English after Hebrew

אלפי שעות מחיי, בסדיר ובמילואים, העברתי בהגנה על הגבול עם עזה. זו מציאות בטחונית סבוכה מאוד שאני מכיר יחסית מקרוב. סיפור קצר - בתחילת אחת התעסוקות המבצעיות שם, במסגרת התדריך הקבוע עם מח"ט הגזרה, הופתעתי לקבל פקודות מאוד לא ברורות בקשר לנוהל פתיחה באש בשעה שמישהו מתקרב לגדר או כאשר המון מתקרב אליו או גרוע מכל- כאשר המון מתקרב וחלקו חמוש וחלקו ככל הנראה לא. המ"פ שעשה לנו חפיפה אמר שיש למעשה קו בלתי נראה כ 250-300 מטר מהגדר שמי שעובר אותו יורים לעברו יריית אזהרה ואם הוא ממשיך להתקדם יורים על מנת לפגוע. שאלתי אותו אם הקו הוא בלתי נראה אז איך הפלשתינאים רואים אותו? והוא השיב ש"הם לא רואים אבל לאט לאט הם לומדים". זה היה נראה לי נורא. בשיחה עם המ"פ שלי סיכמנו שאנחנו לא נפעיל את הנוהל הזה ומיד אחרי התעסוקה ארגנתי פגישה עם הפצ"ר דאז, ידידי האלוף פינקלשטיין, שהביא לפגישה את כל הסגל הבכיר העוסק בתחום. בעקבות הפגישה שונו, חודדו והובהרו הוראות הפתיחה באש על מי שמעבר לגדר, ואף נכנס נוהל תדרוך חדש בזמן האימון שלפני התעסוקה שמבהיר את הדברים בצורה ברורה. כמובן שנוהל "הקו הבלתי נראה" הוכרז כלא חוקי. 

באלפי השעות שלי שם איבדתי כמה חברים. זו לא רק מציאות של ענק עם נשק חדשני וגמדים שלא יכולים להרע. זה מצב סבוך. המנהרות סיבכו אותו פי כמה. גם הטילים. ועם זאת, עדיין ברור מי החזק יותר ואצל מי הכוח.

מה קרה היום בעזה?

אני קורא עדויות ופרשניות ונראה שמדובר באירוע סבוך ביותר. המון אדם שחלקו חמוש בבקבוקי תבערה, חלקו ברובים, חלקו בנשק קר וחלקו לא חמוש, מתקרב לגדר. על פי עמוס הראל: "הושלכו בכמה מקרים בקבוקי תבערה, הונחו מטעני חבלה, הוצתו צמיגים ונעשו ניסיונות לחבל בגדר ולחצות אותה". איך אמור הצבא להגיב בסיטואציה כזו? מהי פקודה חוקית ומהי פקודה בלתי חוקית ומהי פקודה בלתי חוקית בעליל? אילו פקודות קיבלו הצלפים? 

אין עדיין מספיק מידע ואינני יודע לשפוט את הסיטואציה. בזהירות רבה אני כן רוצה להגיד כמה דברים - 

א. כל אלה שכתבו במהלך היום סטטוסים על טבח ועל רצח נוראי ועל כך שהעזתים בסה"כ הפגינו וצה"ל הגיב באש חיה כתבו בצורה בלתי אחראית בעליל.

ב. כל אלה שכתבו במהלך היום סטטוסים על זה שהכל אשמת החמאס ואין מה לבדוק ופעם הבאה שלא יתקרבו לגדר ושהם אויב ודינם למות ומגיע להם וכד' כתבו בצורה בלתי אחראית בעליל.

ג. יש עדויות באינטרנט על מקרים של ירי באנשים לא חמושים שלא ניסו פיסית לפגוע בגדר. אם עדויות אלו נכונות אז יש לתחקר לעומק כל מקרה כזה ולבדוק מה גרם לו. אסור "להעביר את זה" ולהמשיך הלאה.

ד. גם לאחר שהיה שימוש בנשק חם כמו מטענים, ירי ובקבוקי תבערה מהצד העזתי, אם ניתנה פקודה שכל מי שעובר קו מסוים דינו להיפגע מאש חיה זה לענ"ד חמור ולא מקובל. יש דרכים אחרות לפזר המון גם במצב הזה. הירי היה צריך להיות מדויק לעבר מי שחוצה קו ויש לו נשק. מה שקרוי בעגה הצבאית "בעל אמצעי וכוונה". אני מקווה שלא הייתה פקודה כזאת. לא יודע.

ה. בשורה התחתונה אין כרגע מספיק מידע אמין וברור. צריך לקחת אויר ולהמתין ולבדוק את זה לעומק. אני לא סומך על ליברמן שיורה לעשות זאת. אני כן סומך על המטכ"ל שיעשה זאת בלי שליברמן יורה. מקווה שאכן לשם זה הולך.

ו. ולבסוף בהערת שוליים - המצב בעזה רע מאוד מאוד מאוד. עוני בלתי נתפס, תנאי חיים איומים. לא משנה אם זה בגללנו או לא, זה מצב רע מאוד מאוד מאוד עבורם ועבורנו. צריך לטפל במצב הזה.

שורה תחתונה - די להיות מהירים על הדק המקלדת ולשפוט סיטואציה מסובכת מאוד תוך חמש דק'. הייתי שם. הייתי שם אלפי שעות. שלושה צווי שמונה. הייתי שם כחייל וכאיש זכויות אדם, כלוחם וכאיש שלום. לא פשוט. לא פשוט בכלל.

The English version  -

 http://blogs.timesofisrael.com/when-it-comes-to-gaza-hold-your-fire/

(Times Of Israel, 2.4.18)

למה פסח?

מה רעיון העומק שעומד מאחורי חג הפסח? מדוע "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים"?

אם נעקוב אחר כל המצוות בתורה שבסופן מופיעה ההנמקה: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" או לחילופין "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ...", נגלה שכולן מצוות חברתיות הבאות לדאוג למוחלשי החברה ובעיקר לגר, ליתום ולאלמנה, שסימלו בימים ההם את האנשים שאין מי שידאג להם. כך למשל, המצווה לנהוג כלפי הזרים באהבה ולתת להם אוכל ומלבוש, כך המצווה להשאיר זיתים וענבים הנופלים לאדמה בשעת קטיפתם על מנת שיאספו אותם העניים, כך המצווה לוודא שגם "עבדך ואמתך והגר אשר בשעריך" נחים כמוך ביום השבת ועוד.

חג הפסח אמור להחיות את זיכרון סיפור יציאת מצרים בתוכנו על מנת שנפתח מדיניות של צדק ויחס של חמלה כלפי החלשים בחברה. סימני החג הם למעשה אביזרים תיאטרליים שאמורים למנוע שכחה, שגורמים לילדים לשאול שאלות ומסייעים לכולנו להעמיק את הבנת הסיפור. המצה, המרור, הכרפס וכל קערת הסדר הם אמצעים טקסיים לשם העמקת והחייאת הזיכרון הלאומי, עד כדי שנצליח בכל דור ודור לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. מנהגים רבים התפתחו בהקשר זה. כך למשל בליל הסדר אצל חמי, יוצא סוריה, נוהגים לקחת מטפחת המסמלת שק וכל סועד וסועדת מניחים אותה בתורם על הכתף וכולם שואלים אותו/ה: "מאין באת"? והתשובה שעל הסועד לענות: "ממצרים". ואז שואלים כולם "ולאן אתה הולך?", והתשובה כמובן: "לירושלים".

האם זה מצליח? האם הסיפור השגור על פינו מאיר את עינינו ופותח את ליבנו? אינני בטוח.

החודש עסקו רבים בסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" שיצר בוגר קולות דוד דרעי. ישנן ביקורות חשובות על הסדרה, אך אין ויכוח שהיא יצרה דיון חשוב על היחס לעולים מצפון אפריקה בראשית ימי המדינה, עולים שהמערכת ראתה כחלשים ביותר. במקביל משודרת כעת בערוץ 8 סדרה תיעודית של אורי רוזנווקס העוסקת בתולדות המחאה בישראל. הסדרה, המורכבת כולה מקטעי ארכיון בלבד, מחזירה לתודעה מאבקים חברתיים מהפנתרים השחורים בשנות ה- 70 ועד להפגנת המיליון של קיץ 2011 בצד עיסוק במאבקים מדיניים ופוליטיים שקצרו בסופו של דבר את מירב ההצלחות והתקציבים.  שתי הסדרות ממחישות כמה רחוק החזון של הקמת חברה שבליבה הדאגה לחלש ולזר מהמציאות הישראלית. 

יחד עם זאת, ישראל 2018 מוצפת בעמותות, ארגוני חברה אזרחית, מתנדבים ואנשים נפלאים שמקדישים זמן רב בחייהם למען האחר והאחרת, למען המוחלש והמוחלשת. מאז החלטת הממשלה על גירוש הגרים אשר בשערינו, משתתפים עשרות אלפי אנשים בניסיונות למצוא פתרונות אנושיים יותר למצב הסבוך והמאתגר שנוצר פה. רבים זוכרים שגרים ועבדים היינו בארץ מצרים ושכעת עלינו לדאוג למי שהינם גרים ועבדים.

דומני שסוגיית היחס לחלש, לזר ולעני אינה מתמצה ביחס לאחר אלא נוגעת ביחס לעצמנו. בכל אחד מאתנו יש חולשות, כל אחת מאתנו חשה לעיתים זרה וכל אחד מאתנו עני בדברים אחרים. האם אנו יודעים לקבל באהבה וחמלה את עצמנו? במובנים רבים בכל דור ודור אנחנו אכן יוצאים ממצרים, אלא שלכל אחת ואחד יש את המצרים הפרטי שלו, את מה שהוא משועבד לו. האם אנו מכירים את המצרים שלנו? האם נצליח לצאת ממנה?

אני מאחל לכולנו שנדע בחג הפסח הזה להחיות את סיפור יציאת מצרים ואת המצוות החברתיות המגיעות בעקבותיו באופן שיפתח את הלבבות ויסייע לכולנו לגלות רגישות רבה יותר לאחרים ולעצמנו. 

חג שמח.

(עלון קולות, ערב חג הפסח, תשע"ח)

למאמרים נוספים העוסקים בחג הפסח הקליקו כאן

פמיניזם גברי

[לרגל יום האשה הבינ"ל ופרשת ויקהל-פקודי - ]

אני פמיניסט. אני פועל במשך שנים במגוון דרכים להפסקת העוול ההיסטורי של שליטת הגברים בנשים, וליצירה של מרחב צמיחה משותף, שוויוני ובטוח. אני פמיניסט יהודי. זה אומר שאני חש אחריות גדולה על ההתמודדות עם היחס המפלה כלפי נשים במקורותינו. אומנם, המקורות האמורים נכתבו לפני פרוץ המהפכה הפמיניסטית, אך מאחר ויש להם השפעה על דורנו חובה להתמודד עימם.

מעניין שדווקא בהליך הכנת המשכן, בית האלוהים המוקם בסוף ספר שמות, ניתן לראות ניצנים של מרחב משותף וכמעט שוויוני והכרה בחוכמת ליבן של נשים: "וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ... וְכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים" (שמות לה, כה-כו).

לצערי חלק מחכמי ישראל עשו שימוש לרעה בפסוקים אלה כדי להדיר נשים מלימוד תורה ולטעון ש"אין חוכמה לאשה אלא בפלך", אבל הטקסט בפרשה דווקא ממשיך לפסוק השוויוני: "כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד־מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהֹוָה" (שם, כט).

אני יודע ומבין שמדובר בהיאחזות בכמה פסוקים מנחמים, ושמקורות היהדות מבוססים על חלוקת תפקידים מגדרית מפלה. את הפמיניזם לא ניתן לבסס על התורה. יחד עם זאת, משימת הדור אשר שותפים לה רבות ורבים, היא להמשיך את הפרויקט הגדול של התורה שבעל פה, את מפעל הפרשנות האינסופי של העם היהודי, ולהציע פרשנויות מחודשות לטקסט הכתוב. לראשונה בהיסטוריה, זהו מפעל ששותפים בו נשים וגברים, חכמות וחכמי לב, כאחד. עשייה זו אינה מסתפקת בלימוד תורה ופרשנויות מחודשות. אנו מחדשים את טקסי החיים, את המנהגים, את התפילות ואפילו את השפה עצמה, באופנים שייצרו תרבות יהודית הנובעת משיתוף שוויוני בין המגדרים. כפי ששמעתי מהרב אלעזר אהרונסון בשיעור שהעברנו יחד: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" זה עונש, והנה האנושות מסיימת לרצות את העונש.

בין השותפים למפעל התחדשות חשוב זה יש לא פעם מתחים מסוגים שונים- עד היכן מותר לחדש, האם יש להקים חברה שבה גברים ונשים עושים את אותו הדבר או שמהות הפמיניזם היא ביכולת למצות את השוני המגדרי ועוד. אחד המתחים הקשים יותר, דווקא בתוך העשייה הפמיניסטית, הוא המתח המגדרי. האם כאשר גברים פמיניסטים מביעים את דעתם ופועלים למען מה שהם מאמינים בו בנוגע לפמיניזם, הם באופן פרדוכסלי הופכים (שוב) לגברים המבקשים לשלוט באופן שבו נשים חושבות ופועלות?

בעיית עומק זו קיימת בכל מאבק חברתי ששותפים בו הציבור המדוכא ואחרים. באיזו מידה ובאיזה אופנים נכון שהשותף למאבק יביע את דעתו ויפעל? יש הפועלות להשתיק את הגברים הפמיניסטים. אתה רוצה להשתתף בפעילות שאנחנו מארגנות? לחתום על עצומה שיזמנו? בשמחה. אבל אל תארגן, אל תיזום, אל תביע דעה בשעה שאנו מתווכחות וכמובן אל תבקר.

אני חושב שיש גם כאב אותנטי וגם טענה משמעותית בתפיסה זו, אבל אינני מסכים לה. נדרשת רגישות-יתר מגברים פמיניסטים, אך לא שתיקה. התבטאויות כמו של השר אקוניס בדבר התבכיינות הן חסרות כל רגישות ומשלבות לצערי אטימות ואי הבנה. צריך שנהיה צנועים, אך אסור שנהיה צופים מן החוץ נטולי קול. את המשכן החדש צריך לבנות יחד בחוכמת לב עדינה. הפמיניזם אינו נושא לנשים בלבד ואין לצפות שגברים יהיו שותפים-אילמים בתוכו. זוהי המהפכה החברתית המשפיעה והחשובה ביותר באנושות אי פעם והיא משנה את חיי כולם.

לרגל יום האשה אני רוצה לברך אותנו הגברים הפמיניסטים, שנדע להציע, לפעול, לנקוט עמדה ולבקר, אך הכל ברגישות ובצניעות הנדרשת מצד מי שהינו בעל-כורחו חלק מהמגדר הפוגע ובעל הכוח. ואתם- הגברים הלא-פמיניסטים- מוזמנים להצטרף למהפכה.

[פורסם בעלון קולות, 8.3.17]

[הקליקו למאמרים נוספים על פרשיות ויקהל פקודי]

ההתמודדות עם השובניזם הדתי - בעקבות סערת הרב קלנר

מיני-סערה פרצה בעקבות דבריו החמורים של הרב קלנר ממכינת בני-דוד, הן בשל תוכנם השובניסטי והן בשל הסגנון המזלזל והבז בו דיבר. הרב סדן, ראש המכינה בעלי וזוכה פרס ישראל למפעל חיים, אמר שהוא מצטער ומתבייש על הדברים והדגיש שמכינתו מחנכת לכבד כל אדם באשר הוא, כולל נשים וכולל גויים.

הבושה והצער של הרב סדן ראויים להערכה, אך דומני שחשוב שיבהיר את כוונתו. תהום פעורה בין "לכבד" במובן של לא לבוז לו, לבין "לכבד" במובן של לראות אותו במלוא אנושיותו, לחנך לכך שאין היררכיה אנושית ושהאחר אינו פחות ממני. כמי שלמד במוסדות דתיים וישב כמה שנים עם הרב סדן בפורום ראשי המכינות, אני יודע שהוא התכוון למובן הראשון.

             

ברוב הישיבות ומוסדות הלימוד הדתיים מחנכים לכך שיש היררכיה אנושית היוצרת חלוקת תפקידים אפריורית בין גברים לנשים ובין יהודים לגויים. הרב קוק, שלאורו מחנכים ברוב הישיבות, חשב שישנן מדרגות לבריאה, שהיהודי נולד שונה מגוי ונמצא מעליו בהיררכיה. דברים דומים הוא כתב גם בעניין המגדרי. לתפיסתו, נפש האיש "נעלה מנפש האשה, הנחשבת כחומר לגבי צורה, לעומת נשמת האיש הצורתית". נשים פחותות מגברים, שונות מהם מהותית ועליהן להיות מודרות מתפקידים ציבוריים. הוא אף פסק שלנשים אסור להצביע בבחירות, שלא לדבר כמובן על להתמודד בהן.

הדיון האמיתי והנוקב הוא לא על הרב קלנר ודבריו המטופשים. הדיון האמיתי הוא הדיון הלא-נוח לכולנו, על כך שבמאה ה-21 הציונות הדתית, החרדים ורוב המסורתיים מנהלים את כל האזור הדתי של חייהם מתוך שובניזם לאומי ומגדרי. נתרכז בנושא המגדר שעלה כעת לכותרות- הגברים מתפללים בכל יום בברכות השחר "ברוך שלא עשני אשה", הם לא סופרים נשים למניין, ולא מעלים נשים לתורה, וחלקם לא מאזינים לשירת נשים. הם מקיימים חתונות, ועוד כופים אותן בחוק, בהן האיש מקדש ומגרש והאשה לא, והאיש עד והאשה פסולה לעדות (כן, גם רבני צוהר), והרב שלהם הוא גבר וכך גם בית הדין הרבני וכל פוסקי ההלכה שלה רובם נשמעים, וכל המרחב הדתי בחייהם מנוהל מנקודת הנחה שיש הבדל מהותי בין גברים לנשים אשר בעקבותיו כל תפקידי השררה והקדושה וכל התפקידים הציבוריים בכלל מיועדים לגברים בלבד. עבור החרדלים והחרדים שבהם הדבר הזה גולש הרבה מעבר לספירה הדתית ומשליך על תחומים רבים בחייהם ועל כל השקפת עולמם.

בתורה יש רעיונות עומק נפלאים, אבל מנקודת מבט הומאניסטית של המאה ה-21 יש בה גם שובניזם לאומי ומגדרי קשה. זה הדיון האמיתי. מוכרים לתלמידות ותלמידים אמירות לא אינטליגנטיות על כך שהאשה במדרגה רוחנית כה גבוהה שהיא פשוט לא זקוקה לכל השררה, התפקידים הציבוריים, הצורך להעיד, ההיספרות למניין ועוד, אך זהו כמובן רק ספין-מחשבתי עצוב. בהלכה האורתודוכסית ישנה הדרת ואפליית נשים חמורה. זו עובדה. בצד גדולתו ומעלותיו, הרב קוק היה שובניסט. זו עובדה. הגיעה העת לשים את זה על השולחן ולהתמודד. זה לא רק נושא פנים-מגזרי של הדתיים. זה משפיע על כולנו וזה חשוב מכדי לדחוק את זה לשולי הדיון הציבורי.

יחד עם זאת, לא הכל שחור. אנו חיים בעידן של ריבוי צבעים ושל תחילת מגמה של מורכבות זהותית. יש אנשים ונשים אמיצים בחברה הדתית שיוצרים בתוכה שינוי של ממש. אתה יכול להיות אורתודוכס הרוצה בשוויון או פמיניסטית דתיה. אתה יכול להיות חילוני קונסרבטיבי. יש היום תנועה מדהימה של שינוי. יש פריחה מדהימה של היהדות כתרבות, של יהדות הומאניסטית, של פלורליזם יהודי ושל זרמים ליברלים ביהדות. את המגמות הללו חובה על כולנו לחזק ולהוקיר, מאחר ובהם טמונה ההתמודדות האמיתית עם תופעת קלנר ודומיו, ורק הם יוכלו להביא שינוי מהיסוד שכה חיוני כיום לחברה שלנו.

[הארץ, 13.2.18]

שבת ישראלית לאור יסודות השבת המסורתיים ומשנתו של ביאליק - מסה

מתוך הפתיח - 

מפה לבנה. בית נקי. ריחות תבשילים נישאים באוויר. ילדים מלאי ציפייה לקראת הרגע בו סבא עושה קידוש. אין גן מחר בבוקר. אין עבודה. אולי נלך לפארק? אולי לספארי? הקטנטונת כבר עייפה. שירֵי ההרדמה הרגילים מתחלפים בניגוני השבת. מחר המשרד הממוזג יוחלף בטבע. בואי כלה.

השבת היא יום מיוחד בביתם של רוב המשפחות היהודיות בישראל- חילוניות, מסורתיות ודתיות. כל אחת ושבתה. צדיק בשבתו יחיה. מה מחבר בין השבתות הללו? כיצד צריכה להיראות הפרהסיה הישראלית בשבת ובאיזו מידה נכון שיתערב המחוקק בעיצובה? 

במאמר זה אנסה להתמודד עם שאלות אלו ואחרות בדרך הבאה- אתאר, בקיצור רב, את גישת היהדות כתרבות, אסקור את ארבעת יסודות השבת שפותחו בספרות ההלכה והאגדה, אציג את תפיסתו של המשורר הלאומי לגבי מקומה של השבת בתרבותנו, ואציע דרכים לבניית שבת משפחתית ולאומית בישראל, כולל מודל חקיקתי, על בסיס יסודות השבת ומשנתו של ביאליק. 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לקריאת והורדת המאמר כקובץ PDF הקליקו כאן.

המאמר פורסם בכתב העת השנתי "כיכר העיר", גיליון 2, דצמבר 2017. נושא הגיליון "השבת והחיים". ערך: אבי שגיא.

לפרטים על הספר כולו ולרכישתו באתר פנים במחיר מוזל הקליקו כאן.

ליאת רגב שוחחה איתי על תכני המאמר בתוכניתה "עוד מעט שבת" ב-'כאן ב' (רשת ב). מוזמנים להאזין:

בעד שבת ישראלית, נגד חוק המרכולים

אפשר להתנגד לחוק המרכולים ולהיות בעד השבת. אפשר להתנגד לכפיה הדתית של דרעי ולראות בשבת את אחד מיסודות התרבות החשובים וההכרחיים ביותר שהביאה היהדות לעולם. אפשר לקוות שהחוק הזה לא יעבור ובאותו זמן לייחל לכך שכמות המרכולים וחנויות הנוחות שייפתחו בשבת תהיה קטנה מאוד.

בפתחה של פרשת שמות קם מלך חדש על מצרים. המלך נתקף חרדה דמוגרפית וחושש שבני ישראל יהפכו לגיס חמישי- "וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ" (שמות פרק א, פס' י). פעולותיו מהירות וקשות: העבדת בני ישראל בפרך, מירור חייהם בעבודה קשה ואפילו ניסיון לרצוח את כל התינוקות הזכרים, ניסיון שהמְיַלְּדֹת העבריות האמיצות מנסות למנוע. דווקא פעולות קשות אלו הן היסוד להמצאת השבת.

התורה בונה מנגנונים תרבותיים שאמורים למנוע שימוש בכוח לדיכוי חמור כל כך. היא לא רוצה עבדות. היא לא רוצה חיים מרירים ומלאי סבל. "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יג-יד). השבת היא לקח מעבדות מצרים והיא אמורה למנוע עבדות ודיכוי ולייצר עונג במקום מרירות.

ליאת רגב משוחחת עימי בכאן ב על הבניית שבת ישראלית לאור משנתו של ביאליק ותפיסתי

"ארבעה דברים נאמרו בשבת [...] בתורה: זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים: כבוד ועונג" (רמב"ם, הלכות שבת). יסודה של שמירת השבת מונח בציווי "שמור" שהתפרש כאיסור לעשות מלאכה, אבל מה הם הזכור, הכבוד והעונג? ה'זכור' כולל בתוכו טקסים וריטואלים סמליים המבדילים את היום הזה, 'הכבוד' קשור בבגדי החג, במפה לבנה, בית נקי וכד', וה'עונג' קשור במאכלים טובים וצורות עינוג חומריות מגוונות.

השילוב של ארבעת היסודות הוא הברקה תרבותית. כך בונים יום מיוחד שישרוד אלפי שנים. עצוב יהיה אם כל השיח הציבורי והפוליטי על השבת בישראל יצטמצם לויכוחים על שאלת היקף פתיחת מרכולים וחנויות נוחות בשבת, טוב שנעסוק גם ביישום יצירתי של טקסי זכירת השבת ובאירועי עונג תרבותיים. סוד השבת וקסמה טמונים בשילוב ארבעת היסודות! במקום שנהיה עסוקים בשאלות ציבוריות כמו אילו פעילויות מענגות נכון שיתקיימו במרחב הציבורי בשבת, שקענו לשיח הממוקד כולו באיסורי המלאכה. 'מה לא', במקום 'מה כן'. 

הציבור הישראלי מגוון ושבתותיו מגוונות. הרוצים בכך שהשבת תישאר יום משמעותי ומלא יופי, חייבים להתחשב בכך שאופני שמירת השבת ודרכי עינוגה משתנים בין אוכלוסיות בישראל. יש לשמור על ארבעת היסודות אך לאפשר לכל ציבור לפרשם כדרכו. בימינו, רבים חשים ניכור ומרחק מההלכות הרבות הקשורות בשמירת השבת, אך נדמה שישנה הסכמה רחבה על עצם הצורך ביום משותף לכולם שבו נמנעים ממלאכת היומיום. לא נכון לפרש וליישם את ארבעת יסודות השבת בצורה זהה בכל עיר, מושב וקהילה וצדק מאוד המחוקק כאשר נתן מרחב לפרשנות שונה לכל רשות מקומית. 

דווקא אלה הרוצים לבנות שבת ישראלית משמעותית צריכים להתנגד לחוק המרכולים המבקש לייצר האחדה וכפיה במקום שנחוצה בו גמישות והכלה. אינני שמח בפתיחת חנויות בשבת. טוב שהרשויות יגבילו את כמות חנויות אלו ושהציבור יעדיף לקיים את קניותיו לפני השבת ויחווה שבת שאינה ממוקדת בצריכה. עם זאת, הדרך היא לא האחדה וכפיה המוכתבים על ידי שר הפנים, אלא חיזוק יסודות הזכור, העונג והכבוד ויצירת שבת משמעותית לכולם, תוך כיבוד השונות והמגוון.

(YNET, 6.1.18)

יוצרים את המשך התורה שבעל פה

[המאמר פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, 15.12.17 כתגובה למאמרו של מורדי מילר]

עשיתי אוזני כאפרכסת ובלב מבין ביקשתי לשמוע את דברי מילר על בתי המדרש בהם אני לומד ומלמד כחמש עשרה שנה. אני מודה למילר על שהוא מאתגר אותנו להשתפר. עם זאת, נדמה שהוא פספס חלק גדול מהיופי והחשיבות של המתרחש בבתי מדרש אלה.

מילר טוען שנלמדים רק טקסטים שנעימים ללומדים, שהפרשנות המוצעת נטולת כל עוגן, שבחוצפתם מעזים הלומדים לחלוק על גדולי הפרשנים ושישנו ניסיון לדלג מעל העמל הכרוך בלימוד תורה. כל אחת מטענות אלו נכונה חלקית ומאתגרת, אך כולן נטועות בתפיסה שלא השתחררה מהרבנות לעבר הריבונות.

אני זוכה להכשיר מנחי בתי מדרש חדשים. תמיד אני חוזר באוזניהם על כך שהמטרה היא לא רק שהלומדים ידעו להגיד ביהודית את אשר הם חשבו ממילא בעברית, אלא יש לבחור טקסטים שיאתגרו אותנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו, להביט בצורה מחודשת על מגוון דילמות, לאפשר לשפת המקורות לחדור לחיים ולאתגר אותם. 

מילר רוצה שכמעט ונתבטל בפני הפרשנים המסורתיים שהוא תופס כמומחים. הוא שוכח שפרשנות מושפעת עמוקות גם מזהות הפרשן ושמסורת הפרשנות הציגה עד כה קשת מוגבלת מאוד של זהויות- גברים, דתיים, שומרי הלכה, הרואים בתורות מקור סמכות מחייב ולרוב מכפיפים עצמם לכללי פרשנות מסוימים. אומנם מומחים, אבל בלתי כשירים להצביע על מלוא רובדי הפרשנות הטמונים בטקסט. גאדמר רואה בפרשנות מעשה של מיזוג אופקים. התורות, אם כך, משוועות למיזוג אופקיהן עם אופקים חדשים.

כשמילר מאזין ללומדת האומרת שהיא לא מסכימה עם רש"י הוא מיד נחסם ונאטם. לפיכך, הוא מפספס את פרשנותה המהווה מפגש היסטורי בין אשה חילונית בישראל הריבונית לטקסטים שהושארו בידי גברים דתיים גלותיים במשך שנים רבות. הוא מפספס את זה שיתכן וכרגע נוצרת מולו התורה שבעל פה של דורנו, תורה הזקוקה פחות למומחיות ויותר לעיניים חדשות.

בנוסף לאלה, קובל מילר על ההתמסרות לאגדות ובעיקר לרשימה ספציפית מתוכן. טענתו שגויה עובדתית לגבי רוב בתי המדרש הפלורליסטים, כמו קולות, בינה, הרטמן והמדרשה באורנים, שכבר שנים מלמדים את מלוא רוחבו ועומקו של ארון הספרים היהודי, אבל חשוב מכך- נעלם ממנו החידוש העצום שבשימת אגדות חכמים במרכז. מאות שנים דילגו תלמידי ישיבה מעל אוצר זה ומיהרו להגיע להתפלפלות ההלכתית. לו רק החייאת האגדה הייתה משימת בתי המדרש הפלורליסטים- דיינו.

לא ניתן לסכם בלי לציין גם זאת - יש בעולם גם פוליטיקה וחלוקת משאבים. פרורים נזרקים ע"י המדינה לבתי המדרש הפלורליסטים בשעה שמיליארדים נשפכים על מקביליהם האורתודוכסים. גם ניסיונות להקמת ישיבת הסדר חילונית במסלול שילוב נחסמו ע"י הפוליטיקאים. תשקיעו בלימוד פלורליסטי וריבוני של המקורות חצי ממה שמשקיעים בלימוד השמרני, ואז נוכל לבחון מחדש ובצורה הוגנת יותר את העמל שמושקע על ידי חילוניים בלימוד התורות ואת תרומתם לשיח היהודי. 

פרשת ויצא: על רוחניות מסוכנת וחומריות רומסת

[לזכרו של אריה (בודה) בודנהיימר]

אנשים "רוחניים". לרוב יש לצידם וסביבם תלמידים-חסידים הנפעמים מהם. פעמים רבות, מדובר באנשים עם בעיית גבולות רצינית. גבולות ושמיים לא הולכים יחד. התוצאה היא שבעודם לכאורה מרחפים בשמי הרוחניות, הם פוגעים באנשים על הקרקע. הראה לי אדם המרגיש עצמו רוחני ואראה לך אדם שעלול להרוס חיי אחרים ולעשות זאת עם כמעט אפס מודעות ובתחושת עַמקוּת ונשגבות.

בקצה השני של הסקאלה נמצאים "אנשי החומר" השבויים במרדפי היומיום. חומריותם מולידה פעמים רבות עשייה מרהיבה הכרוכה באלימות וכוחנות. הם כה טרודים בשאלות של יעילות והצלחה, עד שהם לא שמים לב שאנשים נרמסים במרוצתם ונחבלים ממרפקיהם. 

איפה טמון ההבדל בין רוחניות פוגענית לכזו המהווה השראה? מה שורשי הפער בין אנשי מעשה נפלאים, לאלה שמרוב עשייה יעילה רומסים את כולם? ניעזר בפרשה לתת תשובה חלקית.

פרשתנו נפתחת במסעו של יעקב מבאר שבע חרנה. כמבוא למסע זה כותב הרש"ר הירש את הדברים הבאים:

"...ייעודו של שם הוא, 'לנטוע אהלים בהם תשרה השכינה'. חכמי ישראל ביטאו רעיון, שהשקפת עולם שלמה מקופלת בו: 'עיקר שכינה בתחתונים' (בראשית רבה יט, יג)... בהשפעת תרבות יפת בורח האדם מהחיים הרגילים וה'פרוזאיים', ונמלט אל חיק הטבע ויפי 'שירתו'. יורשי יעקב מוצאים את ה' ושכינתו בראש וראשונה בבית". 

רעיון חשוב זה יהפוך בהיר יותר אחרי שנציץ לרגעי תחילת מסעו של יעקב החולם: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יא-יב).

מסביר הרש"ר: "ארצה, הכוח העליון שהציב את הסולם, איננו על הארץ, אלא נעלה במרומים, וממרום הוצב הסולם על הארץ; ואף - על - פי - כן וראשו מגיע השמימה, כיוונו ותעודתו איננו ירידה משמים ארצה, אלא התעלות מהארץ לשמים; זו האמת האחת הרמוזה לו! בראשונה: כלל החיים עלי אדמות, כולל אפוא גם את חיי האדם, גם את חייו הוא, מטרתם איננה במישור - לא מבאר שבע לחרן - אלא תעודתם היא במרום וממרום; כל אשר בארץ מוזמן ומיועד להתעלות למטרה עליונה בשמים" (רש"ר הירש, שם).

המחפשים את השכינה והרוח בעליונים, בשמים, בשירה- סופם להתבשם מעצמם ולפגוע באחרים. הסולם חייב להיות נטוע בארץ, בין בני אדם. המלאכים חייבים לעלות, אך גם לרדת! מאידך, מי שסולמם נטוע היטב אך ראשם לא מגיע השמימה, אלה שמטרתם במישור, שלא יודעים להתעלות ואין להם מלאכים- נידונים לחיי חומר וחומריות מסוכנים. הסוד טמון בחיבור עמוק מאוד ארצה, חיבור שיסודו בגבולות בריאים ובראיית אדם, ביכולת לעלות ולרדת ללא הפסק, ובכך שהמטרה הסופית, האופק, הראש- תמיד לכיוון השמיים. 

רובנו אומנם לא נמצאים על קצות הסקאלה, אך נדיר לפגוש אנשים שממש מצליחים לשלב בצורה עמוקה את החומר והרוח, את הבית והחוץ, את הארץ והשמים. אנשי רוח אמיתיים שהינם גם אנשי מעשה ראויים. איש נדיר כזה עזב אותנו השבוע. בערב ג' כסליו, התבשרנו שידידי-מורי בודה (אריה בודנהיימר), הסופר ואיש החינוך והמעש, נפטר מהעולם. בודה, האיש הצנוע והחכם עד בלי די, תלמיד חכם חילוני שעלה וירד בסולם כל העת, מי שהיה בין היתר מנהל בית ספר, מנהל בינה, ממקימי הישיבה החילונית ומוביליה, מורה ומחנך, עורך, מחברם של שני ספרים ושורה של חוברות, הוא דוגמא יוצאת דופן לאדם שכזה. קשה וכואב להאמין שהוא אינו. 

אאחל לנו שנזכה להגשים בחיינו משהו מדמותו ואישיותו ושיהיו לנו יותר אנשי רוח ומעש כמו בודה. יהי זכרו ברוך.

מי אתה רבי משה בן מימון? ראיון ברשת ב

הוא חשב שכל אדם יכול לבחור מה לעשות בכל מצב וההשגחה לא מתערבת, שקמעות ואמונות-תפלות ואסטרולוגיה הם הבלים שלא ראוי להקשיב להם ושאסור הלכתית לשנות התנהגות בגללם, שתלמיד חכם חייב ללמוד הרבה מדעים ופילוסופיה אחרת הוא לא תמיד חכם אלא רב בוּר, שנבואה זה דבר טבעי שמתרחש ללא התערבות אלוהים, שאין הבדל מולד בין יהודי לשאינו יהודי, שחלק מהדברים שכתובים בתורה ואצל חכמים הם לא אמיתיים אלא אמונות שהכרחי שההמון יאמין בהם על מנת שיקיים מצוות, שחלק גדול מסיפורי התורה הם משלים, שלא ראוי לעסוק בחישוב בקץ ובמה יהיה בדיוק בימות המשיח. הוא הושפע עמוקות מפילוסופיית יוון וגם משורה של חכמים מוסלמים.

רגע, לפני שכולנו מתאהבים אולי כדאי לדעת גם ש...

הוא חשב שלא טוב שאשה תצא מהבית, ודאי שלא בלי בעלה. הוא חשב שיש אנשים שכה רחוקים מהאמת שהם בכלל לא נחשבים לבני אדם ונמצאים בדרגה בין אדם לקוף, רצה שעובדי עבודה זרה ימותו וכלל בתוך זה את כל הנוצרים, הוא פסק להלכה שיש להרוג אפיקורסים, עשה מהפכה באופן כתיבת ההלכה ומחק את כל המחלוקות והיה רחוק מאוד מפלורליזם וסובלנות. איש ימי ביניים קלאסי..

הרמב"ם. הדמות האינטלקטואלית המרתקת בתולדות היהדות.

לכבוד שידור הסדרה "הנשר הגדול - מסע בעקבות הרמב'ם" בכאן 11 (הערוץ הראשון לשעבר), שוחחה עימי ליאת רגב בתוכניתה "סידורים לשבת" (13.10.17) על משנתו של הרמב"ם. מוזמנים להאזין וכמובן לצפות בסדרה הנהדרת שיצר אורי רוזנווקס ובה הייתה לי את הזכות להשתתף מעט בפרקים 2, 3.

להאזנה לראיון

פרשת בראשית: השיימינג הראשון בהיסטוריה

בפרשת בראשית, צפופת המיתוסים והנפלאה, מסתתר השיימינג הראשון בתורה ובאופן מיתי- הראשון בהיסטוריה האנושית.

קין והבל נולדים. ארמוז על מה שלא נוכל להרחיב בו הפעם: קין- מלשון קניין. "וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה" (בראשית ד, א). הוא יהיה עובד אדמה. הקניין הכי יציב והכי בעלני שיש. הבל- בשמו מרומז כבר סופו. כהבל פה. מגיח לרגע ונעלם. חולף לו מבלי ששמת לב שהיה כאן. ההפך מקין. הבל רועה צאן. סוג אחר לגמרי של בעלות. 

כולנו זוכרים את המשך הסיפור- המנחה לאלוהים, הקנאה, הרצח, ההיתממות ("לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?") ואז תוכחת האלוהים והעונש. לא עוד עובד אדמה. היא "לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ" לו. מעכשיו נווד. ואז זה מגיע- "וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת". 

הביטוי 'אות קין' הפך להיות שם נרדף לאות קלון. אדם מסתובב בעולם עם סימן שמוטבע בו. כל מי שרואה אותו יודע שהוא עשה מעשה נורא. זהו השיימינג הראשון בהיסטוריה. אי אפשר להסיר את האות. כל מי שיעשה עליך גוגל מיד יגלה. זה מי שאתה. זה דבק בך. זה ילך איתך מעתה ועד עולם. עבור רבים זה יהיה כל מי שאתה.

עם זאת, האמת הטקסטואלית על 'אות קין' סבוכה בהרבה. אומנם ברור שהאות תשמש לעולם תזכורת למעשה הנוראי שלו, אבל היא נוצרה על מנת להגן עליו. 

"יג וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-יְהוָה  גָּדוֹל עֲוֹ נִי מִנְּשֹׂא.  יד הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי.  טו וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ". 

מטרת האות, אות הקלון הזה, לא הייתה לבייש, אלא להזהיר את כולם שלא יעזו לפגוע בו. שימו לב- אות אזהרה המגן על קין שהוא בה בעת גם שיימינג לקין. שיימינג שמגן על המבויש. מרתק שבזכרון הקולקטיבי נשכחה ההגנה ונותרה רק המשמעות של אות קלון.

תופעת השיימינג הופכת נפוצה יותר ויותר. על פי נתוני המשרד לבטחון פנים  כל בן נוער שלישי בישראל נפגע משיימינג או השפלה ברשת. 16% מבני הנוער מודים שהיו שותפים למעשה בִּיוּש. בקרב מבוגרים הנתונים מצומצמים יותר ועדיין מדובר בתופעה נפוצה ש 18% מעידים שנחשפו אליה. כפי שראינו במקרה של קין, השיימינג הוא לא תמיד רק רע. לעיתים יש צורך באות קין. לעיתים זה יכול לסייע להגנה על מוחלשי החברה ואפילו להגן על המבויש עצמו. יש כזה דבר שיימינג למטרות טובות שמגיע ממניעים טובים, אבל זה נדיר. על פי רוב השיימינג הוא תוצאה של סערה רגשית ורצון בפורקן ונקמה. לעיתים הוא אף מגיע מאזור אגוצנטרי וגאוותני בנפש, מאחר וכשאני עושה למישהו שיימינג אני מרגיש טהור וצדיק, אני לא כמוהו, אני מעליו. 

בשנה האחרונה עסקנו בכך בבית המדרש של צוות קולות, והשבוע הצגנו את הדברים לדיון במושב מיוחד בפסטיבל הקהל. כולנו יודעים שבמקורות היהדות הייתה התנגדות חריפה מאוד ללשון הרע ולהלבנת פנים. לפיכך, בדקנו מתי דווקא התירו חכמים להשתמש בדיבור שכזה. מתוך הלימוד צמחה הצעה שלנו לסדרה של שבע שאלות שנכון שישאל אדם את עצמו בבואו לעשות שיימינג. השורה התחתונה- כשזה 'אות קין', כשזה בִּיוּש שיעשה טוב בעולם, זה מותר. ברוב המוחלט של המקרים- זה אסור.

אני מזמין אתכם להיכנס ללינק הזה בו תוכלו להוריד את המצגת שליוותה את המושב שלנו בהקהל, להאזין לראיון עימי בגל"צ בנדון ובעיקר להעמיק בכלי "שבע השאלות" שפיתחנו. 

(קולות, 10.10.17)

שיימינג - בין כלי חברתי לכלי הרסני

[שנתיים לאחר פוסט זה פרסמתי מאמר מעט מקיף יותר בנדון בכתב העת דעות, לקריאת המאמר הקליקו כאן]

בבית המדרש של צוות קולות עסקנו בתחילת 2017 בחיבור שאלון המסייע להחלטה האם לבצע שיימינג או לקחת בו חלק. לצורך כך, למדנו סוגיות מרכזיות במקורות העוסקות בשאלה מתי מותר (ולעיתים צריך) לדבר לשון הרע ו/או להלבין פני אדם ברבים, במקביל בדקנו שורה של מקרי שיימינג ודיונים אודותם ברשתות חברתיות, ומתוך הלימוד ודיון שנוצר חיברנו את השאלון. 

לקראת הצגת התהליך והשאלון במושב מיוחד בפסטיבל הקהל 2017 בהשתתפות תהלה פרידמן נחלון, תיארתי  את עיקרי הדברים בראיון לאברי גלעד ועינת נתן בתוכנית משפחה גרעינית בגלי צה"ל (3.10.17). מוזמנים להאזין.

שאלון המהווה כלי-עזר להחלטה האם לבצע שיימינג או להשתתף בו - 

1. וידוא אמת - האם בדקתי את כל הפרטים ועשיתי ככל יכולתי כדי לאמת אותם? במידה ושמעתי זאת מאדם אחר, האם אדם זה נאמן עלי? כדאי לבצע שיימינג רק במקרים שיש לך ביטחון גבוה במהימנות המידע. 

2. קשוט עצמך - האם אני חוטא/ת בדבר שעליו מתבצע הביוש? לא מומלץ לבייש אדם בגלל מעשה שאני עצמי עושה.

3. הצבת עצמי בנעלי האחר - האם הייתי מוכן/ה שיעשו לי שיימינג על אותו הדבר הפסול שבגינו אני רוצה לעשות כרגע ביוש לאחר? ככל שאני משוכנע/ת יותר שכך נכון היה לנהוג גם במקרה שלי, כך לדעתנו סביר יותר להשתמש בשיימינג.

4. מניע פנימי - מהו המניע שלי לפעולה? האם מדובר בנקמה / קנאה / תחרותיות / שנאה (ושאר יצרים) או במניעת נזק עתידי לאנשים אחרים? מניע אחר? ככל שההכרעה נובעת יותר מסיבות ערכיות ופחות ממקומות סוערים בנפש הקשורים בנקמה ושנאה כך אנו סבורים שהיא נכונה יותר.

5. תוצאה מצופה - באיזו מידה אני יכול/ה להניח שהאקט הזה יגרום לתיקון במקרה הספציפי או במאבק בתופעה הכללית? לא מומלץ להשתמש כלל בכלי זה אם הוא לא אפקטיבי.

6. תוכחה וחלופות נוספות – האם שקלתי את האפשרות של שיחה ישירה מול אותו אדם במקום ביוש? האם זה אפשרי לדעתי ויש סיכוי שהוא יקשיב לי? אלו אלטרנטיבות נוספות קיימות להשגת המטרה? במקרים שקיימת אפשרות סבירה של קיום שיחה ישירה מול האדם, שיחה שלא תפגע בקורבן או בך, מומלץ להקדים ולעשות זאת לפני שימוש בכלי של השיימינג. חלופת השיימינג לפעמים הכרחית אך איננו ממליצים להשתמש בה אם ניתן להשיג תוצאות דומות בדרך רכה יותר. 

7. מידתיות - האם ישנה מידתיות בין המטרה לשמה ברצוני לבצע שיימינג לבין הנזק הצפוי למושא הבושה? ככל שהתחושה היא שההשפעה על מושא הביוש תהיה חריפה וקשה ושאין מידתיות סבירה בינה לבין המעשה שהוא עשה, כך מומלץ להימנע מביוש ולהשתמש באמצעים אחרים. 

8. מבני כוח – באיזו מידה מושא הבושה אוחז לדעתי בכוח חברתי או אחר שהינו גדול משמעותית מהכוח שיש בידי מי שנפגע ממעשיו ו/או בידי? כדאי להשתמש בכלי של שיימינג בעיקר במקרים השוברים מבני כוח ומסייעים למוחלשים בחברה.

(השאלון חובר ע"י צוות בית המדרש בקולות בהנחייתי)

פרשת כי תבוא: לשמוח בכל הטוב

ההגעה לארץ וכיבושה מושכות אותנו מיד לפעולה קניינית ובעלנית ולתחושת אדנות. התורה מבקשת לרסן זאת ויוצרת טקס סמלי בו אדם נותן את ביכורי פרי האדמה לכהן. הטקס מסתיים בציווי: "וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ" (שם, יא).

אחת המשוכות בדרך לשמחה היא הקנאה: "בבוא כל ישראל לירושלים, בטח היה ביניהם עשירים גדולים וקטנים: עשירים גדולים, אשר הביאו ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם וכרמיהם ופרדסיהם, בקלתות של כסף וזהב, ובעלי בתים פשוטים, אשר הביאו ביכורים מעט ממין אחד או שנים ושלוש. ובטח יקנאו הבעלי בתים את העשירים, ויהיה להם תרעומת בלבם על ה', על מה זכו הם להתעשר יותר מהם. וכאשר יהיה הלב מלא מקנאה, לא יהיה מקום בלבו לנוח שם השמחה" (פירוש "שמחת הבאת הביכורים", מובא במאמר של אברהם גוטליב).

יש צורך לצוות על שמחה מאחר ולחלקנו צריכים לעבוד על עצמנו ולהתגבר על מגוון משוכות על מנת לשמוח. שמחה או היעדרה אינם מצבים אובייקטיבים שאינם תלויים בנו.

אנו נמצאים במחצית חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, צועדים לקראת ימי התשובה של ראשית תשרי. מה מקומה של השמחה בתהליך התשובה? לכאורה, "לפום צערא אגרא" [לפי הצער- השכר]! הרמב"ם פסק שבחלק גדול מהחטאים לא די לעשות תשובה אלא צריך לעבור גם ייסורין על מנת לזכות בכפרה. התשובה קשורה בהכרה בחטא ופרוטו וגם  בתחושות של בושה וחרטה. בקיצור, לא דברים משמחים במיוחד.

אבל יש תפיסות שונות. רבי יצחק מאיר מגור כתב: "מי שמהרהר וחוזר ומהרהר על הפגם שעשה, הריהו חושב את הרעה שעשה, ומה שחושבים הרי בזה שרויים, שרויים לגמרי בכל הנשמה בזה שחושבים. ובכן הרי שרוי הוא בתוך הרעה: הוא ודאי לא יוכל לשוב, כי רוחו נעשה מגושם ולבו נעשה מטומטם וגם עצבות עלולה לבוא עליו. מה רצונך? אם תהפוך את הרפש לכאן או לכאן, הרי תמיד יישאר רפש. חטאת, לא חטאת, מה ריווח יש מזה לשמיים? על כן נאמר: סור מרע ועשה טוב- סור לך לגמרי מן הרע, אל תהרהר בו ועשה את הטוב. עשית דבר שאינו כשורה? עשה כנגדו דבר שהוא כשורה" (מובא אצל פרום: "והייתם כאלוהים", עמ' 154).

גם רבי נחמן מברסלב קורא לנו לראות את הנקודות הטובות בזולת ובעצמנו ודרך זה לנוע לקראת התשובה. לדבריו: "צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב. עַל - יְדֵי - זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה" (ליקוטי מוהר"ן, תורה רפב).

השמחה והתשובה קשורים במעשים טובים וביכולת לתת. וכך גם בפרשתנו. "לשמוח בכל הטוב" קשור בשורשו במעשה של נתינה. יפים לעניין דבריו של פרום על הנתינה:

"אי ההבנה הרווחת ביותר היא זו המניחה כי הנתינה היא ויתור על משהו, שלילת משהו, הקרבה... האופי השווקני נכון לתת, אולם רק תמורת קבלה. בתתו ללא קבלה, הריהו בעיניו כמי שרומה... הנתינה היא הביטוי העליון לפוטנציה. בעצם מעשה הנתינה הריני חש את עצמתי, עשירותי, כוחי. חוויה זו של חיוניות ופוטנציה מוגברת ממלאת אותי שמחה. אני חש את עצמי כשופע, מוציא, חי, ועל כן כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מן הקבלה, לא משום שחיסור היא, אלא משום שביסוד הנתינה מונח ביטוי חיותי..." (פרום, אומנות האהבה, עמ' 29-30).

במציאות החברתית בישראל אנו עדים כל העת לאי הכרה בטוב, למאבקים המתעלמים מחצי הכוס המלאה ולהרבה נתינה נטולת שמחה. מאחל לנו לשאוב חיים ושמחה מהנתינה, לראות את הטוב שיש לנו ולשמוח בו.

[קולות, 8.9.17]

ברוך ה' אין בית מקדש

יש מחלוקת שבונה בית ויש כזו שמפרקת אותו. יש פצעי אוהב נאמנים הנובעים מחתכים כואבים של ביקורת עמוקה, ויש שפיכת דם אובדנית. יש שיחה המרחיבה את נקודות המבט היהודיות, ויש שיחה המבקשת לבזות את היהדות ולעמוד מולה כאויב. הדיון התקשורתי והציבורי סביב ההדתה במערכת החינוך נע כל העת בין שני הקצוות האלה. יש שחשנו בדימום פצעי האוהבים המבקשים חיבור פלורליסטי או חילוני ליהדותם ונתקלים במנכסי יהדות אשר כופים עליהם שפה הזרה להם; ויש שריחות שנאה ומדון נדפו מדברי אנשים ונראה היה שהם רק מבקשים להדיר כל תוכן יהודי מהמערכת בהתריסם: "מה העבודה הזאת לכם".

בכתבות השונות שעסקו בהדתה ראו, בין היתר, ילדים ונערים ממחיזים את הקמת בית המקדש השלישי. אני מאמין שמדובר במקרי קצה ונדיר שבית ספר או גן ממלכתי יגיע לכך, אבל לצערנו יש מקרים רבים של הכנסת תכנים דתיים לא פלורליסטים בצורה "רכה" יותר למערכת החינוך. שיח ההדתה והדיבורים על בית המקדש השלישי פגשו השבוע את תענית י"ז בתמוז. 

י"ז בתמוז הוא אחד מארבע (!) תעניות שנקבעו לזכר חורבן הבית וממנו סופרים שלושה שבועות עד לתענית הבאה- תשעה באב, יום החורבן. ניתן לראות בבית המקדש סמל לבית לאומי-חברתי ולמצוא במקורות העוסקים בו השראה ותובנות לימינו. הפעם לא אעשה זאת, הפעם אכתוב כאן על 'הפשט'- בית המקדש, המקום הריכוזי ההוא שבו עבדו את האלוהים כמעט כאליל, איננו עוד. המקום ההוא שביטא היררכיה מעמדית מוּלדת, חרב. המקום בו סגדו לאל באמצעים מעוררי קבס כמו הקרבת קורבנות, כבר לא אתנו. אין יותר הגשמה פיסית של האמונה באלוהים וייחוס כוחות מאגיים ומיסטיים לכל מיני טקסים. האם עלי להתאבל ולבכות בשל כך?

ברוך ה' אין בית מקדש. רוב יהודי העולם כיום אינם חשים בחסרונו והתסריט של הקמת בית מקדש שלישי מעורר בהם בעיקר אימה. עבור יהודים כמוני בית המקדש הוא רק סמל ואסור שיהפוך למציאות. שערי הפרשנות למציאת תובנות עומק ויסודות של חיים במנהגים ובמקורות הקשורים בחורבן הבית פתוחים בפנינו. טוב לעסוק בהם וללמוד מהם בשלושת השבועות האלה. בצד זה, איננו מבכים את העדר בית המקדש, אנו שמחים בו. 

אנו זקוקים ליכולת להיות מחוברים לעומק המקורות ובה בעת לשמוח שאין בית מקדש, לחיות תרבות יהודית תוססת ומשמעותית ובה בעת לדעת לבקר ולפרש מחדש חלקים בה. לאחוז בעומק המקורות באהבה גם אם לעיתים זו אחיזה פוצעת. לראות בתורה ובתרבות היהודית מקור מים חיים לחצוב לנו בארות, בארות נשברים. השבת, כ"א בתמוז, לפני 83 שנה, הלך לעולמו אחד המורים הגדולים בתחום זה, איש אשר רוח בו, חיים נחמן ביאליק. 

המשורר הלאומי ידע להחזיק הפכים ולשלבם. הוא לימד אותנו איך להיות בדיאלוג עמוק עם המקורות, ללמוד מהם חוכמה גדולה, לחיות אותם, לשחות בזרמי העומק שבהם, לפרשם, ובאותה עת למרוד בהם, לריב איתם, לבקר אותם ולהתריס כנגדם. הוא ידע ש"אפשר באמת כבר עבר זמנה של הקדושה", אבל לא ויתר על השיח עימה. הוא רצה שתהיה לאומה "נשמה אחת ולב אחד", ובאותה עת "שכל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו". הוא היה מלא מחלוקות עם המקורות, דימם פצעי אוהב, אך לא ויתר לרגע על הדיאלוג וההמשכיות. תורתו נחוצה מאוד כיום לריפוי מכאובינו התרבותיים. 

דברים אלה נכתבים ערב פרשת פנחס, הקנאי הגדול. אני מאחל לנו השבת שנדע ללכת בדרכו של ביאליק ולא של פנחס, לבנות את ביתנו הלאומי והתרבותי ולא את בית המקדש, לאהוב את תרבותנו ולכאוב אותה, ללמוד מהמקורות ולריב עימם, ולחיות מחלוקת הבונה בית ולא מחריבה אותו.

[קולות, 13.7.17]

פרשת מצורע ויום העצמאות - על מוציא שם רע ושוברים שתיקה

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן" (ויקרא פרק יד, ב). 

מיהו המצורע? בפשט מדובר בנגע בעור. ובדרש- "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע'? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טו ע"ב).

מצורע הוא קיצור המילים "מוציא שם רע". ומי נכלל תחת הגדרה זו? מסביר הרמב"ם: "לשון הרע הוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו" (הלכות דעות ז, ב). להוציא שם רע זה לדבר דברי גנאי שקריים.

העם שלנו יודע עד כמה הוצאת שם רע היא דבר איום ומסוכן. מעבר לסיפורי האגדה הידועים על קמצא ובר קמצא, על יהודה בן גרים ורשב"י ועוד, הרי שיש קשר עמוק בין השואה, שאת זכרה ציינו השבוע, להוצאת שם רע. אנטישמיות היא הוצאת שם רע על עם ישראל. גזענות היא הוצאת שם רע על גזע. שובניזם הוא הוצאת שם רע על מגדר. פעמים רבות תחילתו של פשע נורא בהוצאת שם רע.

יש הבדל מהותי בין תוכחה, דברי ביקורת אמיתיים היוצאים מהלב ומטרתם לתקן את המעוות, לבין הוצאת שם רע. תוכחה היא דבר מבורך ונצרך. ביקורת המבקשת ליצור תיקון חייבת להישמע. נשמת הדמוקרטיה היא ביקורת מהסוג הזה. אוי לה לחברה אשר אין בה מבקרים. אוי לה לחברה הדורסת את נביאיה העומדים בשעריה. התוכחה היא מצווה. היא חובה. "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה" (בראשית רבה, נד).

יום העצמאות בפתח. מדינתנו היפה והשסועה יודעת וידעה תוכחה רבה. אף אני פעמים רבות ממבקריה. ביקורת של אהבה. זעקות ההורים השכולים בכנסת ישראל הן זעקות אוהב. לצערנו, יש גם כאלה המוציאים שמה לרע. המערבבים חצאי אמיתות בשקרים על מנת להוציא דיבת הארץ. זהו החטא שבגללו נדדנו ארבעים שנה במדבר. 

את המצורע מוציאים אל מחוץ למחנה. אין להתקרב אליו. זה דינו של מי שמוציא שם רע. מצווה להבדילו מהשאר. אבל היעדרו של שיח מורכב ועדין עלול לגרום לכך שנוציא אל מחוצה לנו את הנביא, המבקר, המוכיח, ואז נחטא חטא חמור. ומה עושים ראש הממשלה וכמה משריה כאשר בערב יום העצמאות הם קוראים להוציא אל מחוץ למחנה ארגונים כמו 'בצלם' ו'שוברים שתיקה', דורשים מממשלות זרות שלא להיפגש עם נציגיהם ומנסים לפגוע במקורות המימון שלהם? האם הם חוטאים או מקיימים מצווה?

יחליט ותחליט כל אחת מאתנו על פי שיקול דעתה. אבל! אם אנחנו רוצים להיות ישרים עם עצמנו ולבנות חברה דמוקרטית ובריאה, אז אסור שההכרעה תהיה על פי שיוך מחנאי. אסור שהמבחן יהיה האם הם אומרים דברים קשים, האם דבריהם פוצעים, האם דבריהם חדים ומכאיבים. אסור שהמבחן יהיה האם הם מדברים 'בעד' או 'נגד'. המבחן שונה. המבחן הוא האם הם מוציאים בכוונה תחילה את דיבת הארץ בדברי שקר, מצורעים המוציאים שם רע, או שהם עושים מאמץ להוכיח (מלשון תוכחה) ולהוכיח (מלשון הוכחה) בבחינת נאמנים פצעי אוהב. 

רגע לפני חגנו הלאומי אני מציע לעצמי ולנו להיות זהירים יותר. זהירים בהפיכת אדם או גוף כלשהו למצורעים. זהירים בדברי התוכחה שאנו משמיעים על ארצנו, מדינתנו ואפילו ממשלתנו השנויה במחלוקת. אחרי הזהירות נפעל לפי מצפוננו, נפעל מתוך אהבה, כזו שיש עימה תוכחה ויש עימה גם יכולת לפרגן, להכיר בטוב ולהגיד בימים אלה- תודה. 

חג שמח.

[קולות, 27.4.17]

פרשת יתרו: מנהיגות שראויה לתת תורה

פרשת השבוע מתחילה במפגש המחודש של משה עם חותנו יתרו, אשתו ובניו. יתרו רואה שמשה יושב "לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב" (שמות יח, יג) ועץ לו עצה: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (שם, כא-כג).  

מוזר. משה זקוק ליתרו כדי להבין שיש בעיה בריכוז מוחלט של סמכויות ושעליו להקים מערך מבוזר יותר? מסתבר שכן. הרש"ר הירש כותב:

"מאלפים ביותר הם הדברים על אודות המוסד הממלכתי הראשון הזה שכונן בעם ישראל סמוך למתן תורה, שעליו יסופר בפרק הבא. כה קטן היה שיעור קומתו של משה עצמו כמחוקק, וכה דל היה כושרו כמארגן, עד שהוצרך ללמוד את ראשית היסודות של מוסד ממוסדות המדינה מפי חותנו. האיש משה עמל ויגע עד לעיפה ולא הסדיר מעצמו מוסד כה מתקבל על הדעת, או מוסד דומה לו, שהיה טוב לעצמו, לעם ולענין; איש זה, שנזקק לעצתו של יתרו במינוי השופטים, - לא הוא בדה מלבו חוקים ומשפטים ונתנם לעם; איש זה לא היה אלא נאמן בית ה', ורק את דבר ה' הגיד לעמו - ותו לא". (רש"ר הירש, שמות יח, כד).

משה היה אומנם בעל כושר ארגון דל, אך היה מודע לחסרונותיו. משה נזקק לעצות בדברים בסיסיים, אבל האגו שלו לא מנע ממנו להקשיב וללמוד. העצה שהכי קשה למנהיג לקבל היא- "תוותר על כוח", ומשה מתגלה במספר צמתים כמי שיודע לקבלה באהבה. במילים אחרות, משה היה "עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (במדבר יב, ג). נמצאנו למדים שמנהיג לא צריך לדעת הכל ולהיות מוכשר בכל הזוויות של תפקידו, אלא הוא צריך להיות ענו, לדעת לשים את האגו בצד, לשקול בתבונה עצות של אחרים וליישם את הטובות שבהן. מנהיג לא צריך להיות נטול חסרונות, הוא צריך להיות מודע לחסרונותיו ומוכן להתמודד עימם.

מיד אחרי סיפור עצתו של יתרו מגיע מעמד הר סיני וניתנים עשרת הדיברות. מה טעם הסמיכות הזו? איזה מין שיקולי עריכה הובילו להצמדת האירוע השולי לכאורה של עצת יתרו לאירוע המכונן החשוב ביותר בתורה? 

כאן טמון לטעמי מסר רדיקלי וחשוב עם רלבנטיות גדולה לימינו- את התורה יכולה לקבל ולתת רק מנהיגות שיודעת לשמוט את האגו, להכיר בחסרונותיה, לשמוע לעצות נבונות ולבזר כוח. מאידך, מנהיגות של אגו היא מנהיגות שאין לה אלוהים, אין לה ערכים ועקרונות שעומדים מעליה. זו מנהיגות שגונבת, חומדת, נואפת, מנסה לכסות על עצמה בעדות שקר ומקבלת החלטות לא מאוזנות באשר להפעלת כוח עד כדי רצח. זו מנהיגות שלא יודעת לכבד את קודמיה ואת עברה בבחינת כיבוד הורים, מנהיגות אשר משתמשת כל העת לשווא בשם האלוהים, משוכנעת בצדקת דרכה ומגיעה לכדי שעבוד מוחלט לאלילי הכוח, הכסף והאינטרסים.

בשבוע בו מוגשים כתבי אישום נגד מספר ראשי ערים ומתנהלת חקירה נגד ראש ממשלה, נשאל את עצמנו באיזו מנהיגות אנו בוחרים? האם זו מנהיגות שיכולה הייתה לתת תורה? 

משימה גדולה מונחת לפתחנו, בוגרות ובוגרי קולות הפזורים בעמדות השפעה בתחומים רבים בארץ- משימת פיתוח עצמנו כמנהיגים ומנהלים שיודעים לשמוט אגו, לבזר כוח, ולהוות דוגמא אישית של מנהיגות שראויה לתת תורה. הלוואי ונדע לעמוד בה וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

[קולות, 16.2.17]

[למאמר נוסף העוסק בענווה והנהגה הקליקו כאן]

על פגיעות מיניות מהתורה ועד ימינו - פרשת ויצא

עוד לא התאוששנו מפרשת דוידי פרל והנה כותרות על בכיר בלשכת רה"מ. בקושי נשמנו ופרשת קסטיאל מגיעה. עוד זה מדבר ויש הסדר טיעון עם בוכריס ותחקיר על פגיעות מיניות בגבעתי, וכשאני כבר חושב אולי בכל זאת לכתוב על משהו אחר, זה בא ויאמר: "ראש עיריית אור יהודה לשעבר הורשע במעשים מגונים, הטרדות מיניות ועבירות רבות אחרות" (YNET, 5.12). 

גם בפרשת השבוע מסופר לנו על פגיעות מיניות חמורות. הסיפור על נישואיו של יעקב לאחיות לאה ורחל ידוע. יחד עם זאת, המשך הסיפור לרוב מודחק. כאשר רחל לא נכנסת להריון, היא מוסרת ליעקב את שפחתה:

וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן-לִי בֵּן עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל  בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם-יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. (בראשית ל, ג-ח).

בלהה נמסרת ליעקב על מנת שישכב איתה, בין אם היא רוצה או לא, ויביא ממנה ילדים אשר לא היא תיתן להם את שמותיהם. גוזלים מבלהה את רצונה ואז את ילדיה, עד כדי כך שרחל אומרת: "וַיִּתֶּן לִי בֵּן". יכולנו לחשוב שלאה אשר חוותה את הטלטלה של להימסר לגבר שכלל לא רצה בה (וספק גדול אם היא רצתה בו), לא תחזור על אותו עוול נוראי, אבל כאשר היא עָמְדָה מִלֶּדֶת גם היא מסרה את שפחתה זילפה ליעקב – זילפה יולדת שני בנים, ולאה מחליטה ששמותיהם יהיו גד ואשר. מאוחר יותר, בלהה, שגופה וכבודה הופקרו, נאנסת גם על ידי בנה החורג ראובן- "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (בראשית לה, כב). 

הסמל של פגיעה דווקא בשפחות מדגיש שפעמים רבות שורש הפגיעות המיניות הוא בתחושת כוח ובעלות המתערבבת עם עולם של מיניות ויצרים.

חלק מיופיה של התורה הוא בהצגת הכיעור. היא מספרת לנו עד כמה מייסדי האומה מלאי חטאים, ובכך רומזת לנו שכולנו אנשים שבורים ושהבעלות ההרסנית מקננת גם בנו. תורה אנושית וקשה. התורה מספרת לנו ששתיים מאימותינו הן שפחות שהיו אנוסות להביא לעולם את ילדיהם ולא זכו אפילו לקרוא להם בשמות. לצערנו הרב, רובנו משתפים פעולה עם גזילת האימַהוּת הזו ומדקלמים את השקר של "ארבע אימהות". מעניין שדווקא חז"ל מציינים בכמה מקומות שיש שש אמהות (לדוג': "וכתיב והוא ישפוט תבל בצדק... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה" מדרש שיר השירים רבה, פרשה ו).

בתקופה בה נכתבה התורה, חבורת הפוגעים מינית הנמצאת כעת בכותרות העיתונים כלל לא הייתה נחשבת לפוגענית. האמת היא שעד לפני שנים ספורות מעשים מעין אלה היו חלק מהנורמה. אנו זוכים לחיות בתקופה שבה בלהה וזילפה לוקחות בחזרה את אנושיותן, נשיותן, גופן וכבודן. הדרך עוד ארוכה מאוד והלוואי והיינו מגיעים כבר לימים בהם מעשים כאלה כלל לא נעשים, אך לפחות אנו חיים בחברה שבחלקה המעשים האלה מוקעים, נרדפים, נתפסים כחטאים ולעיתים עונש מחכה בסופם. 

בכל פעם שאני קורא עוד כותרת במגפת הפגיעות המיניות נחמץ ליבי, אך באותה עת אני יודע שבלהה וזילפה לא שותקות עוד, שהצדק חוזר אט אט לעולם, שיש עוד סיכוי. גם כיום יש מי שמנסים להשתיק את הנפגעות, אך אנו כאן כדי לזעוק את זעקתן, זעקת אימותינו. 

[קולות, 8.12.16]