ההגעה לארץ וכיבושה מושכות אותנו מיד לפעולה קניינית ובעלנית ולתחושת אדנות. התורה מבקשת לרסן זאת ויוצרת טקס סמלי בו אדם נותן את ביכורי פרי האדמה לכהן. הטקס מסתיים בציווי: "וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ" (שם, יא).
אחת המשוכות בדרך לשמחה היא הקנאה: "בבוא כל ישראל לירושלים, בטח היה ביניהם עשירים גדולים וקטנים: עשירים גדולים, אשר הביאו ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם וכרמיהם ופרדסיהם, בקלתות של כסף וזהב, ובעלי בתים פשוטים, אשר הביאו ביכורים מעט ממין אחד או שנים ושלוש. ובטח יקנאו הבעלי בתים את העשירים, ויהיה להם תרעומת בלבם על ה', על מה זכו הם להתעשר יותר מהם. וכאשר יהיה הלב מלא מקנאה, לא יהיה מקום בלבו לנוח שם השמחה" (פירוש "שמחת הבאת הביכורים", מובא במאמר של אברהם גוטליב).
יש צורך לצוות על שמחה מאחר ולחלקנו צריכים לעבוד על עצמנו ולהתגבר על מגוון משוכות על מנת לשמוח. שמחה או היעדרה אינם מצבים אובייקטיבים שאינם תלויים בנו.
אנו נמצאים במחצית חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, צועדים לקראת ימי התשובה של ראשית תשרי. מה מקומה של השמחה בתהליך התשובה? לכאורה, "לפום צערא אגרא" [לפי הצער- השכר]! הרמב"ם פסק שבחלק גדול מהחטאים לא די לעשות תשובה אלא צריך לעבור גם ייסורין על מנת לזכות בכפרה. התשובה קשורה בהכרה בחטא ופרוטו וגם בתחושות של בושה וחרטה. בקיצור, לא דברים משמחים במיוחד.
אבל יש תפיסות שונות. רבי יצחק מאיר מגור כתב: "מי שמהרהר וחוזר ומהרהר על הפגם שעשה, הריהו חושב את הרעה שעשה, ומה שחושבים הרי בזה שרויים, שרויים לגמרי בכל הנשמה בזה שחושבים. ובכן הרי שרוי הוא בתוך הרעה: הוא ודאי לא יוכל לשוב, כי רוחו נעשה מגושם ולבו נעשה מטומטם וגם עצבות עלולה לבוא עליו. מה רצונך? אם תהפוך את הרפש לכאן או לכאן, הרי תמיד יישאר רפש. חטאת, לא חטאת, מה ריווח יש מזה לשמיים? על כן נאמר: סור מרע ועשה טוב- סור לך לגמרי מן הרע, אל תהרהר בו ועשה את הטוב. עשית דבר שאינו כשורה? עשה כנגדו דבר שהוא כשורה" (מובא אצל פרום: "והייתם כאלוהים", עמ' 154).
גם רבי נחמן מברסלב קורא לנו לראות את הנקודות הטובות בזולת ובעצמנו ודרך זה לנוע לקראת התשובה. לדבריו: "צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב. עַל - יְדֵי - זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה" (ליקוטי מוהר"ן, תורה רפב).
השמחה והתשובה קשורים במעשים טובים וביכולת לתת. וכך גם בפרשתנו. "לשמוח בכל הטוב" קשור בשורשו במעשה של נתינה. יפים לעניין דבריו של פרום על הנתינה:
"אי ההבנה הרווחת ביותר היא זו המניחה כי הנתינה היא ויתור על משהו, שלילת משהו, הקרבה... האופי השווקני נכון לתת, אולם רק תמורת קבלה. בתתו ללא קבלה, הריהו בעיניו כמי שרומה... הנתינה היא הביטוי העליון לפוטנציה. בעצם מעשה הנתינה הריני חש את עצמתי, עשירותי, כוחי. חוויה זו של חיוניות ופוטנציה מוגברת ממלאת אותי שמחה. אני חש את עצמי כשופע, מוציא, חי, ועל כן כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מן הקבלה, לא משום שחיסור היא, אלא משום שביסוד הנתינה מונח ביטוי חיותי..." (פרום, אומנות האהבה, עמ' 29-30).
במציאות החברתית בישראל אנו עדים כל העת לאי הכרה בטוב, למאבקים המתעלמים מחצי הכוס המלאה ולהרבה נתינה נטולת שמחה. מאחל לנו לשאוב חיים ושמחה מהנתינה, לראות את הטוב שיש לנו ולשמוח בו.
[קולות, 8.9.17]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה