"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן" (ויקרא פרק יד, ב).
מיהו המצורע? בפשט מדובר בנגע בעור. ובדרש- "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע'? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טו ע"ב).
מצורע הוא קיצור המילים "מוציא שם רע". ומי נכלל תחת הגדרה זו? מסביר הרמב"ם: "לשון הרע הוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו" (הלכות דעות ז, ב). להוציא שם רע זה לדבר דברי גנאי שקריים.
העם שלנו יודע עד כמה הוצאת שם רע היא דבר איום ומסוכן. מעבר לסיפורי האגדה הידועים על קמצא ובר קמצא, על יהודה בן גרים ורשב"י ועוד, הרי שיש קשר עמוק בין השואה, שאת זכרה ציינו השבוע, להוצאת שם רע. אנטישמיות היא הוצאת שם רע על עם ישראל. גזענות היא הוצאת שם רע על גזע. שובניזם הוא הוצאת שם רע על מגדר. פעמים רבות תחילתו של פשע נורא בהוצאת שם רע.
יש הבדל מהותי בין תוכחה, דברי ביקורת אמיתיים היוצאים מהלב ומטרתם לתקן את המעוות, לבין הוצאת שם רע. תוכחה היא דבר מבורך ונצרך. ביקורת המבקשת ליצור תיקון חייבת להישמע. נשמת הדמוקרטיה היא ביקורת מהסוג הזה. אוי לה לחברה אשר אין בה מבקרים. אוי לה לחברה הדורסת את נביאיה העומדים בשעריה. התוכחה היא מצווה. היא חובה. "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה" (בראשית רבה, נד).
יום העצמאות בפתח. מדינתנו היפה והשסועה יודעת וידעה תוכחה רבה. אף אני פעמים רבות ממבקריה. ביקורת של אהבה. זעקות ההורים השכולים בכנסת ישראל הן זעקות אוהב. לצערנו, יש גם כאלה המוציאים שמה לרע. המערבבים חצאי אמיתות בשקרים על מנת להוציא דיבת הארץ. זהו החטא שבגללו נדדנו ארבעים שנה במדבר.
את המצורע מוציאים אל מחוץ למחנה. אין להתקרב אליו. זה דינו של מי שמוציא שם רע. מצווה להבדילו מהשאר. אבל היעדרו של שיח מורכב ועדין עלול לגרום לכך שנוציא אל מחוצה לנו את הנביא, המבקר, המוכיח, ואז נחטא חטא חמור. ומה עושים ראש הממשלה וכמה משריה כאשר בערב יום העצמאות הם קוראים להוציא אל מחוץ למחנה ארגונים כמו 'בצלם' ו'שוברים שתיקה', דורשים מממשלות זרות שלא להיפגש עם נציגיהם ומנסים לפגוע במקורות המימון שלהם? האם הם חוטאים או מקיימים מצווה?
יחליט ותחליט כל אחת מאתנו על פי שיקול דעתה. אבל! אם אנחנו רוצים להיות ישרים עם עצמנו ולבנות חברה דמוקרטית ובריאה, אז אסור שההכרעה תהיה על פי שיוך מחנאי. אסור שהמבחן יהיה האם הם אומרים דברים קשים, האם דבריהם פוצעים, האם דבריהם חדים ומכאיבים. אסור שהמבחן יהיה האם הם מדברים 'בעד' או 'נגד'. המבחן שונה. המבחן הוא האם הם מוציאים בכוונה תחילה את דיבת הארץ בדברי שקר, מצורעים המוציאים שם רע, או שהם עושים מאמץ להוכיח (מלשון תוכחה) ולהוכיח (מלשון הוכחה) בבחינת נאמנים פצעי אוהב.
רגע לפני חגנו הלאומי אני מציע לעצמי ולנו להיות זהירים יותר. זהירים בהפיכת אדם או גוף כלשהו למצורעים. זהירים בדברי התוכחה שאנו משמיעים על ארצנו, מדינתנו ואפילו ממשלתנו השנויה במחלוקת. אחרי הזהירות נפעל לפי מצפוננו, נפעל מתוך אהבה, כזו שיש עימה תוכחה ויש עימה גם יכולת לפרגן, להכיר בטוב ולהגיד בימים אלה- תודה.
חג שמח.
באופן כללי מובן שכל מסקנות - גם אם הן חכמות וחשובות – אשר מבוססות על הפשט של האגדות ולא על הנמשל של הפשט – כל המסקנות כאלה גורמות רק לאסונות בלבד כי המסר של התלמוד לא נמצא בפשט שלו. אנו חייבים לפענח את הפשט של האגדות בשביל להכיר את המסר של מחבריו של התלמוד – כי הוא רק בנמשל של האגדות ולא בפשט שלהן!
השבמחקהנה שתי דוגמאות של יכולת שלנו לגרום לעצמנו אסונות בגלל שימוש בפשט של האגדות והמענות מפענוח של המשלים:
"קמצא ובר קמצא – מי הם באמת ??!”
התשובה לשאלה הזאת (ועוד דוגמא אחת של סכנה שבשימוש בפשט של התלמוד) נמצאים באחת הקישוריות:
https://barkamtza2007.blogspot.com/ncr או
https://barkamtza2007.wordpress.com/ או
http://cafe.themarker.com/post/2999984 - עם מידע נוסף.
קמצא, בר קמצא, שנאת חינם… אנו מדברים על שנאת חינם כאל שנאה של יהודים כלפי יהודים — ולא זה כתוב במקור של הביטוי הזה!
המושג “שנאת חינם” הומצא במסכת יומא (ט’.) וכמקובל בתלמוד הוא לא הוסבר שם. וכפי שזה מקובל בתלמוד, הטקסט העשיר (שמסביר את המשמעות של מה שנאמר בְּמָקום העני) נמצא, כרגיל בתלמוד, במסכת אחרת. ובה החכמים שכתבו את התלמוד מסבירים לנו באגדה על קמצא ובר קמצא ששנאת חינם הייתה שנאה של בריונים כלפי גויים.
כתוב בתלמוד: החכמים (בני תורה, בני אור) ידעו רצונו של יהוה וגם אחרי שהבריונים לא הפשרו להם לצאת מירושלים ולא הפשרו להם לעשות שלום בּגויים (בתוך גויים!) – גם אחרי זה הזהירו בני חאור את בני החושך ואמרו לבני החושך שלא יהיה להם סיעתא דשמיא – ולמרות זאת בני חושך (בריון=בר-יוֵן=בן-בוץ=בן-חושך) הרגו את בני אור (כתוב “קמו” [על בני אור]) והתחילו להילחם את מלחמת חינם – את המלחמה נגד הרומאים שהייתה אבודה מראש. מלחמה אבודה מראש, מלחמה לחינם, מלחמת חינם. אבל בני חושך שונאים גויים כל כך חזק שמוחנים להילחם מלחמת חינם (“שנאת חינם”) בגלל השנאה שלהם כלפי גויים. בגלל שנאת חינם.
וזה מה שכתוב במסכת יומא: בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים. כי אם בני חושך לא היו נלחמים את המלחמה שלהם נגד הרומאים, אז ירושלים לא היית חרובה.
כמה דברים נוספים ניתן למצוא באתר הבא; למשל, במסמך “חמישה קטעים על המילה בריון” הוסברה בין השאר המשמעות האמיתית של מושג “שנאת חינם” של מחבריו של התלמוד:
https://goo.gl/2SxSUy