פרשת השבוע מתחילה במפגש המחודש של משה עם חותנו יתרו, אשתו ובניו. יתרו רואה שמשה יושב "לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב" (שמות יח, יג) ועץ לו עצה: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (שם, כא-כג).
מוזר. משה זקוק ליתרו כדי להבין שיש בעיה בריכוז מוחלט של סמכויות ושעליו להקים מערך מבוזר יותר? מסתבר שכן. הרש"ר הירש כותב:
"מאלפים ביותר הם הדברים על אודות המוסד הממלכתי הראשון הזה שכונן בעם ישראל סמוך למתן תורה, שעליו יסופר בפרק הבא. כה קטן היה שיעור קומתו של משה עצמו כמחוקק, וכה דל היה כושרו כמארגן, עד שהוצרך ללמוד את ראשית היסודות של מוסד ממוסדות המדינה מפי חותנו. האיש משה עמל ויגע עד לעיפה ולא הסדיר מעצמו מוסד כה מתקבל על הדעת, או מוסד דומה לו, שהיה טוב לעצמו, לעם ולענין; איש זה, שנזקק לעצתו של יתרו במינוי השופטים, - לא הוא בדה מלבו חוקים ומשפטים ונתנם לעם; איש זה לא היה אלא נאמן בית ה', ורק את דבר ה' הגיד לעמו - ותו לא". (רש"ר הירש, שמות יח, כד).
משה היה אומנם בעל כושר ארגון דל, אך היה מודע לחסרונותיו. משה נזקק לעצות בדברים בסיסיים, אבל האגו שלו לא מנע ממנו להקשיב וללמוד. העצה שהכי קשה למנהיג לקבל היא- "תוותר על כוח", ומשה מתגלה במספר צמתים כמי שיודע לקבלה באהבה. במילים אחרות, משה היה "עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (במדבר יב, ג). נמצאנו למדים שמנהיג לא צריך לדעת הכל ולהיות מוכשר בכל הזוויות של תפקידו, אלא הוא צריך להיות ענו, לדעת לשים את האגו בצד, לשקול בתבונה עצות של אחרים וליישם את הטובות שבהן. מנהיג לא צריך להיות נטול חסרונות, הוא צריך להיות מודע לחסרונותיו ומוכן להתמודד עימם.
מיד אחרי סיפור עצתו של יתרו מגיע מעמד הר סיני וניתנים עשרת הדיברות. מה טעם הסמיכות הזו? איזה מין שיקולי עריכה הובילו להצמדת האירוע השולי לכאורה של עצת יתרו לאירוע המכונן החשוב ביותר בתורה?
כאן טמון לטעמי מסר רדיקלי וחשוב עם רלבנטיות גדולה לימינו- את התורה יכולה לקבל ולתת רק מנהיגות שיודעת לשמוט את האגו, להכיר בחסרונותיה, לשמוע לעצות נבונות ולבזר כוח. מאידך, מנהיגות של אגו היא מנהיגות שאין לה אלוהים, אין לה ערכים ועקרונות שעומדים מעליה. זו מנהיגות שגונבת, חומדת, נואפת, מנסה לכסות על עצמה בעדות שקר ומקבלת החלטות לא מאוזנות באשר להפעלת כוח עד כדי רצח. זו מנהיגות שלא יודעת לכבד את קודמיה ואת עברה בבחינת כיבוד הורים, מנהיגות אשר משתמשת כל העת לשווא בשם האלוהים, משוכנעת בצדקת דרכה ומגיעה לכדי שעבוד מוחלט לאלילי הכוח, הכסף והאינטרסים.
בשבוע בו מוגשים כתבי אישום נגד מספר ראשי ערים ומתנהלת חקירה נגד ראש ממשלה, נשאל את עצמנו באיזו מנהיגות אנו בוחרים? האם זו מנהיגות שיכולה הייתה לתת תורה?
משימה גדולה מונחת לפתחנו, בוגרות ובוגרי קולות הפזורים בעמדות השפעה בתחומים רבים בארץ- משימת פיתוח עצמנו כמנהיגים ומנהלים שיודעים לשמוט אגו, לבזר כוח, ולהוות דוגמא אישית של מנהיגות שראויה לתת תורה. הלוואי ונדע לעמוד בה וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.
[קולות, 16.2.17]
[למאמר נוסף העוסק בענווה והנהגה הקליקו כאן]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה