חירות בימי קורונה

קולות של רוח - פרק 46 - חירות בימי קורונה

בעקבות מגפת הקורונה החליטו הרשויות על שורה של צעדים המגבילים מאוד את חירותנו. זוהי הזדמנות לשאול את שאלת היסוד: מהי חירות? ולהוסיף ולבחון: האם וכיצד ניתן להיות חופשיים בימים של הסגר והגבלות כה חמורות? 

בפרק החדש אני דן בשאלות היסוד האלו באמצעות עיון במושגי החופש השלילי והחיובי של ישעיהו ברלין וקריאה במדרשים ובשורה של הוגים נוספים. אם אתם מעוניינים לדון בדברים אלה בשיעור מקוון, תוכלו להירשם למפגש הלימודי איתי ביום חמישי 26.3 בשעה 20:30 בקישור הזה.

להאזנה לפרק הקליקו כאן.

הגות קיומית קפקאית

קולות של רוח - פרק 45 - הגות קיומית קפקאית

בחלק הרביעי והאחרון בסדרת "הגות קיומית יהודית" בפודקאסט, שוחחתי עם דודו ליברמן על הרעיונות שעולים מיצירות הספרות הגדולות של פרנץ קפקא. על הניכור, האבסורד, העמידה מול מערכות השלטון והבירוקרטיה וגם על אהבה, על יחסי אב-בן ועל אלוהים.

                                                        מיומנו וממכתביו של קפקא

להאזנה הקליקו כאן, לכל פרקי הפודקאסט הקליקו כאן

פרשת תצווה: בין ענווה לקפדנות ורמיזות פוליטיות

"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט...". זהו תיאור הבגדים של הכהן הגדול מפרשת השבוע. מספרת הגמרא (שבת לא) על נכרי שעבר מאחורי בית המדרש כשקראו את הפסוק הזה, שמע ונדלק. "אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול". איזו חוצפה! להתגייר בשביל מנעמי שלטון ובגדי יוקרה. הולך הנכרי לשמאי ואומר לו: "גיירני על מנת שתשימני כהן גדול". תגובתו של שמאי חדה וברורה: "דחפו באמת הבנין שבידו".

הצדק עם שמאי. לא ניתן לגייר אדם חצוף שכזה. מאידך - "בא לפני הלל, גייריה!". תגובתו של הלל נראית תמוהה. הוא פועל בניגוד לצדק היבש ולציוויי האגו. מן הדין וודאי שיש לדחות את הנכרי, אבל הלל סבור שנכון לעיתים להתגבר על הדין ולפעול מעבר לו; האגו וודאי נפגע עמוקות מהיחס המזלזל של הנכרי לדת היהודית, אך הלל סבור שאסור לתת לאגו להכתיב את מעשינו. 

לאחר הגיור שולח אותו הלל ללמוד. "אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות". הלל כמובן ידע כל העת שאין אפשרות שגר יהיה כהן גדול, אבל הוא רצה לתת לו להגיע לזה לבד. הוא הסתכן בכך שהגר יכעס, יתאכזב ויתעצב כאשר הוא יגלה את האמת, אבל הוא כל כך האמין ביכולתה של התורה למשוך אותו פנימה, ביכולת של חיבוק לקרב, עד שהוא לא חשש מהסיכון. ומה קרה?

הגר למד והבין שאפילו ישראל שאינו כהן מלידה לא יכול להיכנס אל הקודש, ועשה קל וחומר בעצמו: "גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה!". בשעה שהבין כבר היה מוקסם מהתרבות שאליה נכנס. הוא  הוקיר תודה. "בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה". 

הסיפור הזה מופיע כהמשך לשני סיפורים אחרים שגם בהם באים נכרים להתגייר מסיבות לא ראויות. גם במקרים ההם שמאי מגרש והלל מקרב ומגייר. כותבת הגמרא בסוף שלושת הסיפורים: "לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".

ענווה לא עומדת כאן כניגוד ליוהרה או שחצנות, אלא כניגוד לקפדנות. "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי". קשה מאוד להכריע מתי ללכת אחרי האמת, הצדק והדין, ומתי הדבר נחשב לקפדנות מוגזמת. מה בין צדק שאותו יש לרדוף לצדקנות שבה יש למאוס? זוהי שאלת חיים עמוקה וגדולה לטעמי. הקפדה יתרה יוצרת חורבן. "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף ל ע"ב). אי הקפדה עלולה ליצור מציאות של אי-צדק, של הכלת הכל, של "לית דין ולית דיין". כאוס. 

צריך לשלב. השילוב בין דין לחריגה ממנו מופיע למעשה בלב הסיפור – החריגה מהדין הכניסה את הגר לעם ולדת היהודית, ואילו שורת הדין האוסרת על גר להיות כהן גדול הציבה לו גבולות ראויים, גבולות לטכסיסי המלכות. 

כאשר אנו עורכים חשבון נפש ורואים שכרגע ההקפדה שלנו יסודה באגו, מגיעה ממקום לא עניו, רואה חוקים ועקרונות במקום אנשים, אז עלינו לשקול מחדש ואולי להתגמש. כאשר האגו מושם בצד והבחירה בדין הקפדני נובעת מטובת האדם והחברה, יתכן ויש להקפיד. כל מקרה לגופו. בכל מצב, ובייחוד כשמדובר בענייני מלכות ושררה, נחוצה חוכמת השילוב בין ענווה מכילה לדין קפדני.

(קולות, 5.3.20)

אקזיסטנציאליזם יהודי פסיכולוגי - ויקטור פראנקל והחיפוש אחר משמעות

קולות של רוח - פרק 44 - האדם מחפש משמעות

האדם מחפש משמעות. זה חלק ממי שהוא. ממי שאנחנו. בחלק השלישי בסדרה על הגות יהודית קיומית, שוחחתי עם ד"ר פנינית רוסו נצר המאירה והחכמה על משנתו של ויקטור פראנקל, על הלוגותראפיה ועל המשמעות. 

מוזמנות ומוזמנים להאזין כאן או ביוטיוב, באתר קולות, בגלצ ובמגוון אפליקציות של פודקאסטים.

הגות קיומית ברסלבית - רבי נחמן

"דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב ועֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה". (מתוך: ליקוטי מוהר"ן תנינא סג). 

אלו השורות שהקריא שלמה ניצן לנעמי שמר בטלפון ועל בסיסן היא כתבה את הבית הראשון של שירת העשבים הידועה. 

לכל רועה ורועה יש ניגון אותנטי משלו וכל עשב ועשב נטוע באבסורד קיומי ולכל רעיון ורעיון יש לרבי נחמן סיפור... בחלק השני של סדרת "הגות יהודית קיומית", אנחנו פונים למחוזות החסידות ופוגשים, בעזרת דודו ליברמן הנפלא, את תורתו הקיומית המיוחדת של רבי נחמן מברסלב. 

מוזמנות ומוזמנים להאזין כאן, או באתר קולות, בגלי צה"ל, ובמגוון אפליקציות הפודקאסטים.

אקזיסטנציאליזם יהודי רבני - הרב סולובייצ'יק

קולות של רוח - פרק 42 - אקזיסטנציאליזם יהודי רבני - הרב סולובייצ'יק

[וגם קורס קצר חדש על הרמב"ם בהנחייתי שמתחיל ב 23.2 - לפרטים ורישום הקליקו כאן]

בפתח מאמרו "איש האמונה הבודד" כותב הרב סולובייצ'יק כך:

"תהיה זו יומרה בלתי נסלחת אם אנסה להפוך את חוויית האמונה המלאה סבל בחוויה רווית הרמוניה וסיפוק, בעוד שאבירי האמונה שבמקרא התעלו מתוך חיי גבורה בניסיון טרגי ופרדוכסלי זה. כל מה שרציתי הוא ללכת אחרי עצתו של אֱלִיהוּא בֶן-בַּרַכְאֵל: אדברה וירוח לי (איוב לב, כ). כי ללב דואג תיקון גואל ע"י דברים מתאימים. לנפש נסערת - הווידוי מביא שלווה ומרגוע. 

אופייה של הדילמה מונח בשתי מלים: אני בודד. אולם כאן מקום להדגיש, כי בשעה שאני אומר "אני בודד" אינני מתכוון לומר שאני חי לבדי. ברוך השם, אני נהנה מאהבתם ומידידותם של רבים. אני מדבר, מטיף, מתווכח וטוען. בכל זאת אין בזה להפיג את הסבל והבדידות המלוות אותי תמיד. מדי פעם חש אני שנעזבתי על ידי כולם, אפילו הקרובים ביותר. דברי משורר התהלים: "כי אבי ואמי עזבוני", מצלצלים באזני כקולו העצוב של התור. החוויה הזאת מולידה בקרבי כאב צורב מחד ותחושה מזככת מאידך, יש לי הרגשה שחוויה זו של בדידות דוחקת אותי כולי לעבודת הבורא. 

[...] תרשו לי להסביר את דרך הייסורין של איש האמונה בן דורנו. מביט הוא על עצמו כאיש זר בחברה המודרנית, אשד דעתה ולבה נתונים לטכניקה; אשר מרוכזת היא בתוך עצמה ואשר מאוהבת בעצמה ושואפת להתעטר בניצחונות ובזרי כבוד באופן כמעט חולני, והרואה בעולם המוחשי הזה את הגילוי היחיד של ההוויה. מה יכול לומר איש האמונה כמוני, החי על פי עיקרון שאין בו עוצמה טכנית, על פי חוק ומשפט שאינם נבחנים במעבדה, איש שהוא איתן בנאמנותו לחזון אחרית הימים אשר סבירותו וכל שכן ודאותו, אין לקבוע בתחזית ואפילו ע"י חישובים מסובכים של מתימטיקה גבוהה - מה יכול איש כזה להגיד לחברה המושתתת על תועלתיות ועל אורינטציה חילונית, שהנימוקים המעשיים של השכל והתבונה דחקו בה זה מזמן את רגשות הרוח והלב?"

הרב סולובייצ'יק הוא ההוגה הקיומי הרבני החשוב ביותר במאה העשרים. בעיית הבדידות הקיומית של איש האמונה מהווה את ליבת ההגות שלו. הפרק הנוכחי הוא החלק הראשון בסדרה חדשה שתציג ארבעה סוגים של הגות יהודית קיומית (אקזיסטנציאליסטית) – הגות רבנית (סולובייצ'יק), הגות חסידית (רבי נחמן מברסלב), הגות פסיכולוגית (ויקטור פראנקל) והגות ספרותית-חילונית (קפקא). במהלך הפרק אני משוחח עם ידידי פרופ' משה הלינגר על התפיסות הקיומיות של הרב י.ד.הלוי סולובייצ'יק והרלבנטיות שלהן לחיינו, ובין היתר על בדידות האיש המאמין, שני סוגי אדם, האבסורד באמונה, מה בין ברית גורל וברית ייעוד, האם המונח 'ברית ייעוד' רלבנטי בישראל ובעם היהודי של היום? ועוד. מוזמנות ומוזמנים להאזין בלינק הזה או בחיפוש "קולות של רוח" במגוון אפליקציות ואתרים.

פרטים כאן

התפיסה היהודית של חברת ערבות הדדית

קולות של רוח - פרק 41 - התפיסה היהודית של חברת ערבות הדדית 

בחלק הרביעי והחותם של סדרת "צדק חברתי וחלוקתי", אני מנסה לשרטט קווים מנחים למדיניות חברתית על פי מקורות היהדות. מהי התמונה המתקבלת מציוויים כגון שמיטה, יובל, לקט, שכחה, פאה, מעשר עני, איסור הלוואה בריבית? מה המשמעות של צדקה וחסד וכיצד זה קשור לצדק? האם נכון לכפות על אדם לתת צדקה? ומהו הערך הבסיסי העומד ביסוד התפיסה החברתית של תורות ישראל? 

על-פי התיזה אותה אני מציג בפרק, מקורות היהדות הקדומים ניסו ליצור חברה שערך התשתית שלה הוא ערבות הדדית. זו לא חברת השוויון של מרקס, לא חברת החירות של הליברלים, אלא חברה היוצאת מתוך צלם אלוהים שבאדם ומגיעה ל"ואהבת לרעך כמוך", חברה היוצאת מתוך הכבוד הבסיסי לאדם באשר הוא לביסוסה של חברת ערבות הדדית. כדי להגיע לחברה כזו מבקשת התורה לשנות את היחס שלנו לקניין ולבעלות, לייצר מחויבות חברתית (הכוללת במקרה הצורך שימוש באמצעי כפיה), לדאוג למוחלשי החברה באשר הם באמצעות שורה של ציוויים והלכות, ולבסס תחום של חובות המוטלות עלינו כלפי הזולת בגלל מוסר ומידת אופי טובה ולא רק בגלל חוזים והתחייבויות משפטיות.

מוזמנות ומוזמנים להאזין לדברים בפרק החדש הנמצא כמעט בכל אפליקציית פודקאסטים, בגלי צה"ל ובאתר קולות. רק חפשו - קולות של רוח.

פרשת ויגש: לראות את הכורח בחזקת יופי

ככל סיפורי האחים בספר בראשית, סיפורם של יוסף ואחיו רווי בשנאה וקנאה. יעקב אהב את יוסף מכל בניו, ואחיו שנאו אותו בשל כך עד כדי שלא יכלו לברכו לשלום (בראשית לז, ג-ד). יוסף לא ריכך את המצב בהתנשאו מעליהם דרך סיפורי חלומותיו. ברגעי השיא של השנאה והקנאה זוממים האחים להורגו, ובזכות ראובן "מסתפקים" במעשה האכזרי של זריקתו לבור. האחים מחליטים למכור אותו לאֹרְחַת ישמעאלים שעוברת במקום, בינתיים עוברים שם אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים ומעלים אותו מהבור ומוכרים אותו. כמה כעס, שנאה, תסכול וזעם וודאי ממלאים את ליבו של יוסף. משפחתו שלו בגדה בו.

אנחנו מדלגים בזמן. יוסף הפך מעבד כלוא לשליט רב כוח, ומגיע רגע הפגישה המחודשת - "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם? וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר־אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית פרק מב, ז-ח). התגובה הראשונית והמובנת של יוסף היא ניכור ודיבור קשה. הבוגדים מולו. גלגל החיים מסתובב ואלה שבשעת חולשתו התעללו בו וכמעט הרגוהו, מבקשים את חסדיו מבלי דעת כי הוא אחיהם.

מה יעשה יוסף? כיצד ינקום בהם? איזה דברים קשים יטיח בפניהם על אשר עשו לו? 

"(א) וְלֹא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא־עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו. (ב) וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא־יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו גְּשׁוּ־נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. (ה) וְעַתָּה אַל־תֵּעָצְבוּ וְאַל־יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי־מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. (ו) כִּי־זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין־חָרִישׁ וְקָצִיר. (ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. (ח) וְעַתָּה לֹא־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל־בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מה).

לא נקמה ולא דברי שטנה. מילים מרגשות ונוגעות וגעגוע עמוק לאבא האבוד. יוסף מבקש מאחיו לא להתעצב ולא לכעוס על עצמם. הקורבן מנחם את המקריבים ומחבק את שהיה. זה לא אתם, זה אלוהים. יוסף מקבל את אשר היה, כאילו כך היה צריך להיות. ניטשה הגדיר את היכולת לעשות זאת כגאולה - "להפוך כל היה לכך רציתי שיהיה! – רק לזה אני קורא גאולה" (כה אמר זרתוסטרה, עמ' 221. תרגמה: אילנה המרמן). 

בימים אלה לפני 138 שנה, כתב ניטשה איחולים לעצמו לשנה האזרחית החדשה: "אגיד גם אנכי, מה ביקשתי היום מעצמי, ומה המחשבה שרחש ליבי לראשונה בפרוס השנה החדשה – מה המחשבה איוויתיה להיות לי בסיס וערובה וערבות לכל משך החיים! אני מבקש להוסיף ולהיטיב למד, איך לראות את הכורח שבדברים כולם בחזקת יופי – אזי, אהיה אחד מאלה המעניקים יופי לדברים" (המדע העליז, קטע 276. תרגם: ישראל אלדד).

יוסף מציג בדבריו את הכורח שבדברים כולם בחזקת יופי, אבל הוא עושה זאת כאשר הוא כבר בעמדת כוח. האם הוא יכול היה לראות זאת כך בשיא סבלו? אני עומד בתהייה והתפעמות מול דבריו הרכים של יוסף לאחיו ומול האיחול של ניטשה. אני מבין את הגאולה שבקבלת הכורח בחזקת יופי, ועם זאת אני תוהה עד כמה זה אנושי ומה המחירים שבכך. ואם רציתי בזאת- האם הייתי מסוגל? אינני יודע. נבוך מול עוצמת הדבר. מול יופיו.

היום יום הולדתו של אבי היקר, הפרשה היא פרשת בר המצווה שלו. אני מאחל לך אבא יקר שתזכה לראות את הכורח שבדברים בחזקת יופי ושתמשיך, כפי שעשית כל חייך האוהבים, להעניק יופי לכל הסובבים אותך.

[קולות, 2.1.2020]

החברה הצודקת של ג'ון רולס

קולות של רוח - פרק 39 - החברה הצודקת של ג'ון רולס

בחלק השני בסדרה על צדק חברתי וחלוקתי, שוחחתי עם אביעד הומינר רוזנבלום, מנהל תוכן ודיגיטל של קרן כצנלסון ומומחה בכלכלה פוליטית, על משנתו של הפילוסוף הפוליטי החשוב ביותר בחמישים השנים האחרונות. 

שאלנו מהי חברה צודקת? כיצד יוצרים מערכת הוגנת של שיתוף פעולה? נגענו במושגי מפתח בהגותו של רולס כגון: מסך הבערות, חוקי הצדק, המצב המקורי, שוויון הזדמנויות, וראינו מה קורה כשליברליזם ורווחה סוציאלית נפגשים.

רולס טלטל את עולם המחשבה הפוליטית כאשר התיימר להציג תיאוריה של צדק המעוגנת בניסוי מחשבתי מבריק ומבוססת על מה שנראה כנתונים כמעט מדעיים. הוא חיפש פרוצדורה, תהליך, שיטה אשר אם ניישם אותה נקבל כללי צדק הוגנים. כללי צדק אשר כולנו נצטרך להודות שהם... צודקים. הוא טוען שהוא מצא פרוצדורה כזו. יצירת מצב מקורי. כניסה מאחורי מסך של בערות. מה הכוונה? מוזמנות ומוזמנים להאזין.

לכל פרקי קולות של רוח באתר קולות החדש הקליקו כאן. לכל הפרקים ביוטיוב כאן. 

דילמת השיימינג - מסה

[המאמר פורסם בגיליון 91 של כתב העת 'דעות', נובמבר-דצמבר 2019. תודתי נתונה למערכת ולעורכת]

מהו שיימינג?

השיימינג, בִּיוּש, הוא הפצה פומבית של מעשה שלילי או אמירה בעייתית של אדם תוך בִיוּשוֹ והלבנת פניו. המונח משמש בעיקר למקרים של שימוש במדיה הדיגיטלית להפצה זו.

דילמה מוסרית היא מצב בו יש טיעונים משמעותיים לבצע צעד ובצידם טיעונים כבדי משקל להימנע ממנו. בדילמה מוסרית חמורה, כל צעד בו ננקוט יגרום עוול ועלינו להכריע בין רע לרע.[1] אמנם פעמים רבות ביוש אדם הוא צעד מכוער וחסר כל הנמקה מוסרית חיובית, אך ישנם מקרים בהם השאלה האם לבייש מהווה דילמה מוסרית רצינית. לאור זאת, אבקש במאמר שלפנינו לדון בשאלה: מתי ראוי לבצע שיימינג או להשתתף בהפצתו?[2]

המתח הבסיסי שנושאת עימה דילמת השיימינג מצוי בתמצות כבר בפסוק: "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). מחד נמצא את איסור הרכילות הכולל את איסור לשון הרע, ומאידך את החובה לסייע לאדם אחר המצוי בצרה. ומה אם ישנה התנגשות בין שני חלקי הפסוק כאשר הסיוע כרוך בלשון הרע?

אכן, הרבה לפני שמישהו חלם על דיגיטציה, כבר עסקו בסוגיות כגון לשון הרע והלבנת פנים, הנמצאות בלב דילמת השיימינג. במאמר זה אבקש להיעזר במקורות מתוך היהדות שעוסקים בסוגיות אלו, ובכך אנסה גם לתרום חלקי בפיתוח שפה יהודית לעיסוק בתופעה זו.[3]

חומרת הבעיה

האדם, כדברי אונקלוס, הוא "רוח ממללא".[4] מילים יכולות לשמש לריפוי ולפגיעה. מילים בוראות, מילים מלטפות, מילים הורסות, מילים הורגות. לעיתים אותן מילים ירפאו אחד ויפגעו ברעהו. חכמי ישראל כתבו רבות על משמעותן של מילים, ובלב כתיבה זו נמצא את סוגיות לשון הרע והלבנת הפנים, שהן לטעמי סוגיות היסוד של השיימינג.

אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר. שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת. האומרו. והמקבלו. וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו [5] 

לשון הרע, קרי לדבר בגנות אדם כלשהו דברי אמת או שקר,[6] נתפסה כדבר חמור ביותר הן מבחינה ערכית והן מבחינת התוצאות שעלולות לנבוע ממנה. היא עלולה ממש להרוג. הלבנת פנים זכתה לתיאורים לא פחות דרמטיים –

המלבין פני חברו ברבים... אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא (משנה, אבות ג, יד); נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף סז ע"ב); המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נח ע"ב).

מדוע לשון הרע והלבנת פנים הם כה חמורים?

"טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז, א). אנחנו מתהלכים בעולם הזה עטופים, ביודעין או שלא ביודעין, בשמנו הטוב. אנו בונים מערכות יחסים לאורך שנים, מייצרים מעמד מקצועי, ולמעשה נסמכים כל העת על השם שיצא לנו. האהבה שאנו זוכים לה מסביבתנו הקרובה, ולעיתים גם ממעגלים רחבים יותר, מושתתת על כך שלאנשים יש תדמית חיובית עלינו. שמנו הטוב הוא חלק מרכזי מחיינו, ועבור רובנו הפגיעה בו עשויה להיות מכאיבה מאוד, אפילו הרסנית.

בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים, הרשתות החברתיות ואפליקציות מסרים מגוונות מאפשרות להפיץ את הביוש תוך זמן קצר ובצורה יעילה מאוד, וזאת בזמן שהמבייש אפילו לא צריך להסתכל בפניו המולבנות של המבויש ולהתעמת עימו. מאידך, מצבו של המבויש קשה מתמיד. גוגל תמיד זוכר ולא ניתן לחמוק ממנו על ידי מעבר לקהילה אחרת, וכך הביוש מלווה את המבויש כל חייו ובכל מקום. לפיכך, למרות שתמיד היו מביישים ומתביישים, המשמעויות המוסריות של שיימינג קשות בימינו אף יותר מבעבר.

הביטוי "הלבנת פנים" מדויק. הדם ניטל מפנינו, הסומק המסמל חיים נעלם, ואנו נותרים כמתים-מהלכים בעולם. הרגו את השם שלנו, הרגו משהו בתוכנו. ברוח זו שיתף הזמר-שחקן שולי רנד:

אני סובל משיימינג כבר חמש או שש שנים ובתור אופציה לבן אדם לחטוף שיימינג יש לי כמה נקודות חולשה – אחת אני גבר, השניה אני מפורסם והשלישית אני דתי. מי שחווה שיימינג יכול באמת להזדהות עם התחושה הזאת שזה דבר שהכי קרוב למוות. מה זה הלבנת פנים? זה שהדם צונח מהפנים. שיימינג זה דבר שצריך מאוד מאוד להיזהר בו. למעשה כל הרשתות, כל הדברים האלה, שהיום יש אפשרות לכל טרטרן מקלדת לכתוב. אנחנו למעשה מתעסקים בתוך עולם של דם... זה מאוד מאוד כואב לי הדבר הזה... זה מאוד מאוד פוגע בי, כי מה יש לי להציע לעולם? רק את השם הטוב שלי, אתה יודע אני לא עשיר גדול, יש לי רק את השם הטוב שלי, את האמינות שלי, וסדקים בדבר הזה... זה כואב לי, זה כואב לי מאוד.[7]

הכאב הזה עלול להגיע למצבי קצה. המקרה, המוכר יחסית, של אריאל רוניס ממחיש זאת. לאחר קריירה ארוכה בשב"כ, שימש רוניס בתפקיד מנהל לשכת רשות ההגירה והאוכלוסין בתל אביב. אשה שהגיעה ללשכתו, ביקשה לקבל שירות ללא תור ונדחתה, האשימה אותו ביחס מפלה על רקע גזעני כלפיה ובצאתה מהלשכה פרסמה פוסט בפייסבוק בו היא מתארת את המקרה מנקודת מבטה. הפוסט, כצפוי, זכה במהירות לאלפי שיתופים והוביל לאייטמים בשורה של תוכניות בתקשורת.

בשיא ההתרחשות פרסם רוניס פוסט תגובה בפייסבוק. לאחר שתיאר את המקרה מנקודת מבטו, שעל פיה קיבלה האשה יחס שוויוני והוגן ללא שמץ גזענות, ולאחר שתיאר את פעילותו במשך השנים למען שילוב אזרחי ישראל הערבים באופן שוויוני במדינה, כתב רוניס את הדברים הבאים:

[...] לא עברו יומיים ולפוסט מעל 6,000 שיתופים, כל אחד מהם חץ מחודד שננעץ בבשרי. אני? גזען? כל פעילותי במשך כל שנות חיי נעלמה כלא הייתה ובמחי יד, או באבחת הבל פה של מי שנדרשה לעמוד בתור כמו כולם, פגה.

המשתפים המשיכו, בזריזות של עושי מצווה, להמטיר את חיציהם. לא עוצרים ולו לרגע לשאול (האם גם העובדת הנזכרת וגם אני גזענים? כיצד זה הגברת בסוף קיבלה שירות לאחר שנעמדה בתור האמהות? מדוע לא עשתה זאת קודם?). איני מאשים אותם. גם אני הייתי מזדעזע למראה פוסט כזה ואולי גם אני הייתי מצקצק בלשוני ומשתף בצדקנות בלי לחשוב על ההשלכות.

[...] שמי, אותו עמלתי לבנות במשך שנים, הוא עתה שם נרדף לתואר הקשה ביותר שניתן היה לחשוב עליו בהקשר אליי – גזענות. אני מבין שזו תהיה מנת חלקי מעתה ואילך. אני מנסה להיות שלם ומפויס ועל כן חשוב לי להדגיש כי איני כועס על אותה לי שעל פי תמונותיה נראה שכבר הצליחה להתגבר על אותה "מכה קשה" שחוותה. אני איני מצליח. היו שלום!![8]

כתב, והתאבד.

אנשים רבים שנפגעו משיימינג מתארים סבל וכאב, חלקם אומרים כי השיימינג הרס להם את החיים או לכל הפחות הרס להם תקופה בחיים, אך הגעה לכדי התאבדות כתוצאה מכך כמובן אינה דבר תדיר. יחד עם זאת, נמצאנו למדים שדברי לשון הרע מהסוג המבייש ומלבין הפנים, גם כאשר מדובר בדברי אמת מבחינת חווית המבייש, פוגעים בחלק מהותי ביותר בהווייתו של אדם, לפעמים עד כדי כך שהוא חש כי ניטל ממנו הטעם לחייו.

מתי בכל זאת ראוי לעשות שיימינג

ראינו עד כמה שיימינג הוא מעשה חמור ובעייתי, ודומני שאיש לא יחלוק על כך שביצועו במטרה להתנכל לאדם על ידי עלילות ושקרים הוא מעשה נבלה. אבל מה לגבי מקרים בהם אדם באמת פגע בזולתו והשיימינג משמש ככלי לגילוי האמת והצדק, למאבק ולאזהרת הזולת?

נשאל את השאלה "ביהודית": מתי מותר, ואולי חובה, לדבר לשון הרע תוך הלבנת פנים? רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, הידוע בכינויו 'החפץ חיים', עסק רבות בנושאי "שמירת הלשון" והיה מראשי המאבק הרבני נגד לשון הרע. עם זאת, הוא פסק שכאשר אדם רואה מעשה עוולה שעושה אדם אחר, מותר לו לספר את הדבר "כדי לעזור לאדם שהוזק, ולגנות המעשים רעים בפני הבריות".[9] צד פרטי וצד כללי יש להיתר זה. פרטי – סיוע לקורבן; כללי – מאבק חברתי למען הצדק.[10] ומכלל הן אנו לומדים לאו – אין לבצע שיימינג כדי לפרוק, להתנקם ולהכאיב. רגשות מובנים וטבעיים אלה אינם מהווים סיבה מספקת לביצוע אקט כה חמור. האדם נדרש להתגבר על רגשותיו ולשאול את עצמו האם אכן המטרה הכנה של מעשה הביוש היא סיוע לפרט ולכלל. אבל גם בזאת לא די לפי 'החפץ חיים'. את ההיתר לבצע ביוש מסייג המחבר בקיומם של שבעה פרטים:

א. שיראה את הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אלא אם כן התברר לו שזה אמת. ב. שייזהר מאוד שלא יחליט מיד בדעתו לגזל ועושק. ויתבונן היטב אם זה בכלל גזל או עושק. ג. שיוכיח מתחילה את החוטא בלשון רכה. ד. שלא יגדיל את העוולה יותר ממה שהיא. ה. שיכווין לתועלת, ולא כדי להנות מהפגם שנותן בחבירו, ולא מפני שנאה שיש לו עליו מפעם. ו. אם הוא יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת בלי לספר עליו לשון הרע, אסור לספר. ז. שלא יסובב על המזיק יותר היזק ממה שהיה נגרם אילו הועד על המעשה שעשה בבית דין.[11]

ננסה לתמצת את שבעת הסייגים בשלושה אשכולות. האשכול הראשון (סעיפים א-ד) הוא הקפדה יתרה על כך שמה שנאמר בביוש הוא אמת. זה מסובך. כמעט בכל מעשה יש גרסאות שונות ל"אמת". כך לדוגמא, ככל הנראה המתלוננת נגד אריאל רוניס האמינה בכל ליבה שיחסו אליה נבע מגזענות. זו הייתה האמת שלה. הוא ראה את הדברים אחרת. כמו כן, בעידן הרשתות החברתיות קשה מאוד לדעת אם פוסט שנחשפים אליו הוא אמיתי,[12] ולפיכך השאלה האם להפיץ אותו באמצעות שיתוף או לייק קשה לפתרון.

האשכול השני (סעיפים ה, ו) הוא הקפדה על כך שמטרת השיימינג האמיתית היא תועלת. לזה מתכוונים וזה גם מה שצפוי לקרות. תנאי זה מצריך בדיקה משמעותית של נפשנו פנימה, של יכולת השיימינג להשפיע, ושל קשת התגובות החלופיות.

האשכול השלישי (סעיפים ג, ז) הוא לקיחה בחשבון של רגשותיו וחייו של מושא השיימינג. אם הוא לא הוזהר קודם ע"י תוכחה הנעשית בלשון רכה, ואם ההשפעה על חייו עלולה להיות חמורה יותר ממה שהיה קורה לו הוא היה עומד לדין – אין לביישו. היכולת לראות לא רק את הקורבן אלא גם את הפוגע הינה נדירה, ויש שיגידו שלא נכון להציבה כדרישה כלפי הקורבן אלא רק כלפי אדם חיצוני לאירוע.

מרתק לגלות שראיית המבויש היא למעשה הסיפור מאחורי השיימינג הראשון בהיסטוריה. על פי המיתולוגיה היהודית, מבצע הביוש הראשון היה אלוהים. קין, עובד האדמה הקנאי, רוצח את הבל אחיו. אלוהים מוכיח אותו ומעניש אותו בכך שהאדמה לא תוסף תת כוחה לו, ושהוא יהפוך לנווד. ואז זה מגיע – "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת". הביטוי 'אות קין' הפך להיות שם נרדף לאות קלון. אדם מסתובב בעולם עם סימן שמוטבע בו. כל מי שרואה אותו יודע שהוא עשה מעשה נורא. כמו במקרה של הרשת האינטרנטית הזוכרת לנצח, גם כאן אי אפשר להסיר את האות. מעתה זה מי שאתה. עבור רבים זה יהיה כל מי שאתה.

אלא שאלוהים לא התכוון רק לבייש את קין ואולי כלל לא התכוון לביישו. מטרת האות הייתה להגן עליו – "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-ה' גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשֹׂא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ" (בראשית ד', יג-טו). מטרת אות הקלון הייתה להזהיר את כולם שלא יעזו לפגוע בקין. שימו לב – אות אזהרה המגן על קין שהוא בה בעת גם אות קלון חמור. שיימינג שמגן על המבויש. סיפור קצר זה ממחיש עד כמה מציאות הביוש יכולה להיות סבוכה ודורשת עדינות ותשומת לב.

סוגיה מוסרית מרתקת בפני עצמה, שנוכל כאן רק לרמוז עליה, היא היחס שלנו למי שכבר בויש, בייחוד כאשר איננו יודעים האם ובאיזו מידה הדברים שנטענו כלפיו נכונים. דילמה זו חוזרת פעמים רבות בהקשרים של טענות על הטרדות מיניות, בייחוד כלפי אנשים מפורסמים וכאלה שנתפסים כאנשי רוח. הגמרא דנה בסיפור על חכם שיצאו עליו שמועות בהקשר זה, ורב יהודה החליט לנדות אותו.[13] הרמב"ם פסק ש"חכם ששמועתו רעה" הוא בר נידוי,[14] אבל כאשר נשאל האם נכון להסיר ממשרתו "איש מפורסם במשרת החזנות והוא תלמיד חכם ג"כ, ויצא עליו רינון שאין ראוי להזכירו", השיב "שאין ראוי להסיר שום בעל משרה ממשרתו בגלל שמועה בלבד".[15] נושא זה דורש מאמר משל עצמו.

תובנות והצעה

רובנו לא מבצעים שיימינג אבל כן שותפים לו. אולי לא נכתוב פוסט שמבייש אדם, אבל בהחלט נגיב לפוסט כזה, נעשה לו לייק או נשתף אותו. לרוב נעשה זאת מבלי להקדיש לדברים מחשבה יתרה. הפוסט שקראנו הפעיל אותנו, עורר בנו רגש, ומתוך כוונות טובות ורצון להוסיף צדק בעולם אנו משתפים.

בית המשפט בישראל עמד בפני השאלה האם חיבוב (לייק) או שיתוף (שייר) פוסט המכיל דברי לשון הרע, מהווה בעצמו עבירת פרסום לשון הרע. במקרה שנדון בבית-משפט השלום ב-2016 קבע השופט מאור "שאין לראות במי שעשה לייק או שיתוף לסטטוס שלא הוא כתב והמהווה לשון הרע, כמי שפרסם לשון הרע בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, בכפוף לחריג הפגיעה המשמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת".[16] הנפגע ערער לבית-המשפט המחוזי אשר קבע שחיבוב אכן אינו מהווה עבירת לשון הרע, אך שיתוף כן.[17] מעניין לציין שבית-משפט מחוזי בשוויץ קבע במקרה דומה שגם "לייק" מהווה עבירת לשון הרע.[18] במקרה אחר, מגיב אנונימי שבית המשפט התיר לחשוף את זהותו לפי כתובת ה-IP שלו, אישר בתגובית (טוקבק) לכתבה ב"גלובס" דברי לשון הרע שנאמרו בה, ואף הוסיף מעין עדות אישית בנדון. בערכאה ראשונה קבע בית המשפט שלא מדובר בעבירה על חוק איסור לשון הרע, אך המחוזי הפך את הפסיקה וקבע כי מאחר שתוכן התגובה מוסיף אמינות לכתבה וחושף לכאורה פרטים נוספים, הרי שמדובר בעבירה.[19] כך או כך, לצד הדיון המשפטי המרתק, דומני שנכון לקבוע שמבחינה מוסרית כל השתתפות במעשה ביוש, ודאי בשיתוף אקטיבי ברשת, הינה בעייתית ומחייבת התמודדות.

לפיכך, אני מציע את כלי "ארבע הקושיות", השואב השראה רבה מהשיח ההלכתי שהצגנו, לקבלת הכרעה בנדון. לפני כל פעולת ביוש נשאל את עצמנו: א. אמת – האם וידאתי, לכל הפחות במידה סבירה של וודאות, שמדובר בדברי אמת? ב. מניע – מה המניע האמיתי שלי לפעולה? האם מדובר ברצון לסייע לפרט ולכלל או במניעים אחרים אשר לא מצדיקים פעולה כה חמורה? ג. יעילות – האם הפעולה אכן אפקטיבית להשגת הסיוע לפרט ולכלל, ואין לי חלופות אחרות, רכות יותר, להשגת אותה תוצאה? ד. מידתיות – האם התוצאות הצפויות למושא הביוש מידתיות?

בנוסף, אני מציע גם לבחון באיזו מידה מושא הבושה אוחז בכוח חברתי הגדול משמעותית מהכוח שיש בידי מי שנפגע לכאורה ממעשיו. כאשר מעשה הביוש משרת באופן מובהק את שבירת מנגנוני הכוח רבי-השנים בחברה ומסייע למוחלשיה, ניתן להצדיק אותו יותר.

אני תקווה ואמונה שאם נזכור לפני כל השתתפות בביוש לבדוק את ארבע הקושיות – אמת, מניע, יעילות, מידתיות – נוכל להתנהל בצורה נכונה יותר בדילמה מוסרית סבוכה זו.

*כל הנכתב במאמר זה בלשון זכר מכוון כמובן לנשים וגברים כאחד.

---

[1] ראו דני סטטמן, דילמות מוסריות, פרק המבוא, מגנס 1991.

[2] יש לזכור שתופעת השיימינג אינה שולית כלל. על פי שני סקרים רחבים שערכה מחלקת המחקר של המשרד לביטחון הפנים בשנת 2016, כל נער שלישי במדינת ישראל וכל מבוגר חמישי נפגע משיימינג או השפלה ברשת וכל מבוגר חמישי נחשף לכך. 16% מבני הנוער מודים שהיו שותפים למעשה בִּיוּש. כ-43% מהנשאלים בסקר אחזו בדעה ששיימינג הוא דבר חיובי. נתונים אלה מדגישים את חשיבות העיסוק בשאלה שהצבנו. הסקר זמין אונליין באתר איגוד האינטרנט הישראלי בכתובת: https://www.isoc.org.il/sts-data/11174

[3] הדברים מבוססים על לימוד בית מדרשי שהתקיים בהנחייתי בבית המדרש של צוות ומנחי עמותת קולות בחודשים הראשונים של תשע"ז, וכן על תובנות שעלו מעיסוק בנושא זה עם מספר קבוצות לימוד בשנים שחלפו מאז. תודתי לכל אלה. מאחר ומדובר במאמר קצר, הריני משמיט מקורות רבים ומסתפק בהבאת דברים חלקיים על רגל אחת.

[4] תרגום אונקלוס לביטוי "נפש חיה" המופיע בבראשית פרק ב פס' ז.

[5] רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות, פרק ז.

[6] ראו הגדרת הרמב"ם שם: "לשון הרע והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאמר אמת, אבל האומר שקר, מוציא שם רע על חברו נקרא". הגדרה זו שונה מההגדרה בחוק הישראלי, ואנו נשתמש בה כיוון שהיא מתאימה יותר לדילמה המוסרית בה אנו עוסקים.

[7] "אינטימי" עם רפי רשף, 13.7.19, קשת 12 ואתר מאקו.

[8] דף הפייסבוק של אריאל רוניס, 23.5.2015

[9] רבי ישראל מאיר הכהן, שמירת הלשון, הלכות לשון הרע, כלל י', סעיפים א', ב'.

[10] מסגרת יהודית נוספת לדיון בשאלתנו היא העיסוק בשאלה העקרונית מתי ראוי לקיים מצווה, כגון סיוע לפרט ולכלל, באמצעות עבירה. במקורות ישנה אבחנה בין "מצווה הבאה בעבירה" שהיא פסולה, לבין "עבירה לשמה" שהיא מותרת. בעניין זה ראו מאמרי שיראה אור בשנה הבאה "סיכול הבא בעבירה" בתוך "ספר מנחם" לכבוד השופט מנחם פינקלשטיין.

[11] שם. אציין שיש לי ביקורת על חלק מהסעיפים שלא אוכל לפרט במאמר קצר זה.

[12] העיתונאית רחלי רוטנר ערכה ניסוי קצר ושלחה סיפורים שקריים למספר דפי פייסבוק ידועים. הסיפורים, ברובם הגדול, פורסמו בלי בדיקה, הופצו באלפים וקודמו באתרים פופולריים (מסך עשן, 5.2016, מאקו). בשנים האחרונות התופעה כל כך התרחבה עד שהיא קיבלה את הכינוי "פייק ניוז".

[13] תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יז ע"א.

[14] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ו הלכה יד.

[15] שו"ת הרמב"ם סימן קיא.

[16]השופט עודד מאור, תא (ת"א) 19430-03-14 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול ואח', 4.8.2016

[17] השופטים שנלר, ורדי ורביד, ע"א (מחוזי ת"א) 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול ואח', 16.1.2019 ; פסק זה היה בעת כתיבת המאמר בשלבי ערעור לבית-המשפט העליון אשר אישר, לאחר פרסום המאמר, את החלטת המחוזי המבחינה בין לייק לשיתוף ואף הפנה למאמר זה כחלק מפסק הדין.

[18] אתר דה מארקר, 31.5.19

[19] השופטים שבח, שוחט ואטדגי, ע"א 36032-10-16 סורין שוחט נ' קושניר, 28.11.2017

קרל מרקס במבט ביקורתי לתשתית חיינו

קולות של רוח - קרל מרקס במבט ביקורתי לתשתיות החברה והחיים - פרק 38

החלק הראשון בסדרה חדשה על צדק חברתי וחלוקתי, עוסק בעיקרי תפיסתו הרדיקלית של קרל מרקס, בניתוח שלו את הקפיטליזם ובהשלכות של כך על חיי כולנו.

מרקס ידוע בציבור כפילוסוף של הקומוניזם, השיטה שהביאה לרצח שיטתי של מיליונים ולשלילת חירותם של מאות מיליונים. אלא שמרקס לא היה סטאלין ותפיסתו הייתה שוחרת חירות ואחווה. מרקס ניתח באיזמל חד את ראשית היווצרותה של החברה הקפיטליסטית שבה אנו חיים והציע פתרונות רדיקליים למחלות שגילה. 

בניתוח שלו ביקש מרקס לחשוף את תשתיות החברה, את הבסיס שעליו היא יושבת, את התודעה כוזבת בה רובנו שרויים רוב הזמן, את הניצול העמוק הכרוך במה שמכונה 'שוק חופשי', ואת שלילת החירות הפנימית הכרוכה בכל אלו. בניסיון להתמודד עם הרעות החלות הללו גיבש מרקס תפיסה הכוללת ביטול של הקניין הפרטי, השתלטות של המעמד הפועל על אמצעי היצור ויצירת חברה שוויונית. נדמה שהפתרונות המרקסיסטים פשטו מזמן את הרגל, אבל האם בשל כך הרעות החולות שחשף הפסיקו להיות רעות?

הפרק מוקדש בעיקרו לטענות של מרקס אודות החברה בה אנו חיים.

מוזמנות ומוזמנים להאזין.

האמת והשלום אהבו

קולות של רוח - פרק 37 - האמת והשלום אהבו - הקליקו כאן להאזנה

פירושים רבים למושג האמת. א.ד.גורדון הציע להבחין בין אמת של ידיעה לאמת של דעה. בתחום הידיעה האמת היא אובייקטיבית. היא התואם בין התודעה למציאות. בתחום הדעה האמת היא דווקא שיא הסובייקטיביזם. היא ביטוי אותנטי ועמוק של העצמי שלנו, של מי שאנחנו, של האני שלנו, ללא זיוף מודע ושאינו מודע. דעה אמיתית היא דעה אותנטית. מכאן ששקר בתחום הידיעה תהיה אמירה מכוונת של דבר שלא תואם את המציאות (אם זה לא מכוון אז זו טעות, לעיתים טעות רשלנית ולעיתים טעות בתום לב). שקר בתחום הדעה תהיה אמירה מזוייפת, שאין תוכו כברו, אמירה שאינה נאמנה לפנימיות שלנו (הרעיונות מופיעים במאמרו "הלכות דעות ומלחמת דעות" משנת 1920. הקליקו לקריאה).

בפרק על האמת והשלום אני מנסה לברר מהי אמת, בוחן איזה גורמים מגבירים רמאות ושקר בעזרת דן אריאלי, דן בשאלה מתי ראוי לשקר בעזרת עמנואל קאנט וחז"ל ועושה זום-אין למתח שבין האמת והשלום. מוזמנות ומוזמנים להאזין בלינק הזה או לחפש "קולות של רוח" במגוון אפליקציות פודקאסטים ובגל"צ. הפרק הפך למאמר שפורסם במאי 2021 בכתב העת מצפה. הקליקו לקריאה.

הודעה קצרה לסיום - ביום ג הקרוב (10.12.19) אתחיל סדרת מפגשי לימוד בבית דניאל בתל אביב בנושא: "כשהפילוסופיה פוגשת את החיים - הגות יהודית אקזיסטנציאליסטית במאה העשרים". 

הקליקו כאן לפרטים. יש להירשם מראש.

הסיבה האמיתית שאין ממשלה

[רוצים ללמוד יחד? מוזמנות ומוזמנים לסדרת "הפילוסופיה פוגשת את החיים - הגות יהודית אקזיסטנציאליסטית במאה ה-20" בבית דניאל. לפרטים הקליקו כאן. ועכשיו למאמר שעוסק בכלל בנושא אחר -]

הסיבה שאין כבר זמן רב ממשלה בישראל, ושיתכן מאוד שנאלץ ללכת באופן מסוכן ומביך לסבב בחירות שלישי, היא לא כתב האישום נגד נתניהו. רבים מדי, כולל שורה של פרשנים פוליטיים בכירים, שוכחים זאת. 

רוב גדול של הציבור החרדי בישראל מחזיק בעמדות של ימין מדיני. יחד עם זאת, עמדותיו המדיניות לא מהוות את הסיבה המרכזית לאופן הצבעתו. זה לא מה שחשוב לו. זה נמצא יחסית למטה בסדרי העדיפויות שלו. ציבור זה מצביע למפלגות יהדות התורה, הלא-ציונית, וש"ס, בגלל שהן מקדמות את תפיסותיו בנושאי דת ומדינה, שומרות עליו מפני אימת הגיוס, מזרימות לו סכומי כסף גדולים מאוד בערוצים שונים ומשקפות את זהותו ואמונותיו בענייני יהדות. הוא גם מצביע להן כי 'גדולי הדור' אומרים לו להצביע להן.

הליכוד והימין בישראל כרתו לפני שנים רבות ברית עם מפלגות אלו. במסגרת ברית זו, מוותרות מפלגות הימין על חלק מתפיסת עולמן בנושאי דת ומדינה, מסכימות לפשרות בנושאים הנוגעים לתקציב המגיע לחברה החרדית, ומקבלים בתמורה יציבות פוליטית ויכולת לממש את דרכם בסוגיות אחרות, בדגש על הסוגיה המדינית. כך זה מתנהל כבר מעל לעשרים שנה. בלוק אוטומאטי. דיל מובנה. 

את הבלוק הזה כמעט ולא ניתן לנצח. כבר למעלה מעשור שכאשר מחברים יחד את מצביעי הימין ומצביעי החרדים בישראל, נוצר גוש עם רוב ברור. לעיתים רוב קטן, לעיתים רוב מוצק יותר. עם עבודה רבה ניתן לייצר מפלגת מרכז שלא ניתן יהיה להקים קואליציה בלעדיה, כפי שקרה ב-2013, אבל לא ניתן לגבור על הגוש הזה. זו המציאות.

אז למה אין ממשלה בישראל? 

בגלל ההכרעה של ליברמן שמפלגתו לא תשב בקואליציה עם המפלגות החרדיות, אלא אם כן הן תתפשרנה על נושאי הליבה שלהן. לראשונה בעשרים השנים האחרונות קמה מפלגת ימין שקיבלה הכרעה להעמיד את נושאי דת ומדינה, את השאלות האזרחיות, את סוגיית הגיוס ואת זרימת הכספים לציבור החרדי, בראש סדר העדיפויות, וזאת בצד הנושאים המדיניים ומבלי לזנוח את השקפתם הימנית המובהקת. הברית של בלוק הימין פלוס החרדים נשברה. במציאות החדשה שנוצרה יש עדיין רוב לגוש של הימין פלוס החרדים (63 ח"כ), אלא שהוא כבר לא גוש. הוא פורק מבפנים. 

אני מזכיר לנו שגם במרכז המדיני של המפה הפוליטית יש מפלגה המעמידה מיום קומה בראש סדר העדיפות נושאים אזרחיים שכאלה. כאשר בשנת 2013 היה בכוחה של "יש עתיד" לכפות מבנה קואליציוני, היא לא התעקשה על הכנסת מפלגת העבודה לממשלה, אלא היא חברה לממשלת ימין-מרכז בתנאי אחד ברור: בלי יהדות התורה וש"ס. 

המאבק החילוני מרים ראש. המאיסה בכפיה הדתית, בהדרת נשים, באפליה בגיוס, בהכנסת תכנים דתיים לחינוך הממלכתי, במימון מאסיבי של מוסדות דת ואברכים, במערך כשרות מסואב, בנישואים וגירושים ברבנות - כל אלה חוברים יחד ומשנים את סדרי העדיפויות הפוליטיים ועימם את המבנה הפוליטי בישראל. אין לדעת בנקודת זמן זו האם מדובר בשינוי זמני שבעצם מונע בעומקו יותר משנאת ליברמן את נתניהו מאשר מעקרונות, כפי שסבורים רבים, או בשינוי רדיקלי שישרטט מחדש את המפה הפוליטית בישראל. אם יותר לי אעשה שטות פרשנית ואהמר על העתיד: אני סבור שמדובר בשינוי רדיקלי שאת השפעתו נראה שנים רבות קדימה. ממש שרטוט מחדש של המפה הפוליטית. לא עוד גוש ימין-חרדים. חיבורים חדשים. כללי משחק חדשים.

המפה החדשה הזו היא הסיבה שאין ממשלה בישראל. נכון, כפועל יוצא שלה נוצר מה שמכונה בתקשורת "תיקו בין הגושים". זה תיקו בכאילו, תיקו שמתעקש לראות את המפה בהתאם לגושים הישנים. במסגרת תיקו מלאכותי זה התסריט האפשרי היחיד הוא להקים ממשלת אחדות, וממשלה זו אכן לא קמה בגלל נתניהו והאישומים התלויים נגדו. אבל זו רק תוצאה משנית למהלך הראשוני שבגללו מלכתחילה אין ממשלה. תוצאה של שרטוט מחדש של המפה הפוליטית ושל הסוגיות שעל-פיהן מגדירים מלכתחילה את הגושים.

[זמן ישראל, 28.11.19]

היש שנאה לגיטימית לטובה?

קולות של רוח - פרק 35 - חלק ג בסדרה על אהבה - היש שנאה לגיטימית וטובה?

בחלק השלישי בסדרה על אהבה אנחנו מפנים מבט לצד השני של המטבע – לשנאה. היש שנאה לגיטימית וטובה? נתבונן בפסוק "אוהבי ה' שנאו רע" וננסה לברר באמצעות פרשנים והוגים מתי והאם נכון לשנוא.

במהלך הפרק אני מקריא חלק משירה של ויסלבה שימבורסקה המובא כאן במלואו:

רְאוּ, מָה רַבַּת-פְּעָלִים עוֹדֶנָּה,
כַּמָּה טוֹב שׂוֹרֶדֶת
בְּמֵאָתֵנוּ הַשִּׂנְאָה.
בְּאֵיזוֹ קַלוּת הִיא מְדַלֶּגֶת מֵעַל מְשׂוּכוֹת גְּבוֹהוֹת.
כַּמָּה קַל לָהּ – לְזַנֵּק, לִלְכֹּד.
אֵין הִיא דּוֹמָה לִרְגָשׁוֹת אֲחֵרִים.
מְבֻגֶּרֶת וּצְעִירָה מֵהֶם בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת.
בְּעַצְמָהּ יוֹלֶדֶת עִלּוֹת,
הַמְּפִיחוֹת בָּהּ חַיִּים.
אִם הִיא נִרְדֶּמֶת, שְׁנָתָהּ אֵינָה שְנַת-עַד.
חֹסֶר-שֵׁנָה אֵינוֹ גּוֹרֵעַ מֵאוֹנָהּ, אֶלָּא מוֹסִיף.
דָּת לֹא דָּת -
הָעִקָּר לִרְכֹּן לַזִּנּוּק.
מוֹלֶדֶת לֹא מוֹלֶדֶת -
הָעִקָּר לְזַנֵּק לָרִיצָה.
צֶדֶק טוֹב בְּתוֹר הַתְחָלָה.
אַחַר-כָּךְ הִיא כְּבָר דּוֹהֶרֶת מֵעַצְמָהּ.
שִׂנְאָה. שִׂנְאָה.
אֶת פָּנֶיהָ מְעַקֶּמֶת הַעֲוָיָה
שֶׁל אֶקְסְטָזַת אַהֲבָה.
אָח, הָרְגָשׁוֹת הָאֲחֵרִים –
חוֹלָנִיִּים וְנִרְפִּים.
מִמָּתַי יְכוֹלָה אַחֲוָה
לְקַוּוֹת לַהֲמוֹנִים?
הַאִם חֶמְלָה הִגִּיעָה
אֵי-פַּעַם רִאשׁוֹנָה לַמַּטָּרָה?
סַפְקָנוּת, כַּמָּה בַּעֲלֵי רָצוֹן הִיא סוֹחֶפֶת אַחֲרֶיהָ?
סוֹחֶפֶת רַק הִיא, שֶׁבּוֹטַחַת בְּעַצְמָהּ.
מֻכְשֶׁרֶת, מְהִירַת-תְּפִיסָה, חָרוּצָה עַד מְאֹד.
הַאִם הֶכְרֵחִי לְסַפֵּר כַּמָּה שִׁירִים חִבְּרָה.
כַּמָּה דַּפֵּי הִיסְטוֹרְיָה סִפְרְרָה.
כַּמָּה שְׁטִיחֵי-אָדָם פָּרְשָׂה.
בְּכַמָּה מִגְרָשִׁים, בְּכַמָּה אִצְטַדְיוֹנִים.
בַּל נְרַמֶּה אֶת עַצְמֵנוּ:
הִיא מְסֻגֶּלֶת לִיצֹר יֹפִי.
נִפְלָאִים הֶבְזֵקָיהָ בְּלַיְלָה אָפֵל.
נֶהְדָּרִים עַנְנֵי הַפִּצּוּצִים בְּשַׁחַר וָרֹד.
קָשֶׁה לְהִתְכַּחֵשׁ לְפָּתוֹס שֶׁל חֳרָבוֹת
וּלְהוּמוֹר גַּס
שֶׁל עַמּוּד הַמִּזְדַּקֵּר מֵהֶן בְּאוֹן.
הִיא אַלּוּפַת הַנִּגּוּדִים
בֵּין הַשָּׁאוֹן לַשֶׁקֶט,
בֵּין הַדָּם הָאָדֹם לַשֶּׁלֶג הַלָּבָן.
וּמֵעַל לַכֹּל, לְעוֹלָם לֹא מְשַׁעֲמֵם אוֹתָהּ
הַמּוֹטִיב שֶׁל רַב-טַבָּחִים לְלֹא רְבָב
הָרוֹכֵן מֵעַל קָרְבָּנוֹ הַמְּגֹאָל.
בְּכֹל עֵת נְכוֹנָה הִיא לִמְשִׂימוֹת חֲדָשׁוֹת.
אִם חַיֶּבֶת הִיא לְחַכּוֹת, תְּחַכֶּה.
אוֹמְרִים שֶׁהִיא עִוֶּרֶת. עִוֶּרֶת?
עֵינֶיהָּ חַדּוֹת כְּעֵינֵי צַלָּף
וְהִיא מַבִּיטָה בֶּעָתִיד בְּאֹמֶץ
- הִיא לְבַדָּהּ.


כמו כן, בפרק משולבים דבריו, המזעזעים לטעמי אך גם המאתגרים, של הרב יהושע שפירא. תוכלו לשמוע את הדברים במלואים בקישור הזה.

מוזמנות ומוזמנים להאזין לפרק כאן.

תורת האהבה של רבי עקיבא

קולות של רוח - פרק 34 - תורת האהבה של רבי עקיבא

רבי עקיבא הוא אחד מגדולי הרוח המשפיעים ביותר בתולדות העם היהודי. הוא עסק הרבה באהבה ואף העמיד את כל התורה עליה. "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", קבע רבי עקיבא. הרב נפתלי רוטנברג אשר עוסק רבות בתיאוריות של אהבה ביהדות כתב עליו את הספר: "תורת האהבה של רבי עקיבא" וכינה אותו חכם האהבה. ואני הקטן, עוקב שנים אחרי דמותו של רבי עקיבא וכל הזמן חושב שבאופן טרגי הוא בכלל לא ידע לאהוב ולא ידע ללמד אהבה...

אז נפגשנו, נפתלי רוטנברג ואנכי, ללימוד ושיחה על תורת האהבה וחיי הזוגיות של גדול התנאים. בסוף השיחה מצאתי פתרון ביניים לשאלה האם רבי עקיבא היה חכם האהבה או חכם טרגי שלא ידע לאהוב.

מוזמנות ומוזמנים להאזין.

מפגש בין היהדות לערכי כבוד האדם

[במסגרת פרויקט "השאלה הזהה" של עיתון הארץ נשאלנו: "מה נותר מהיהדות אחרי ההפרדה מההלכה היהודית, מי קהלי היעד ואת מי זה משרת?". הקליקו כאן לקריאת התשובות של רות קלדרון, אבי נוביס דויטש, ערן ברוך ושלי באתר הארץ. ולמי שלא מתחשק להקליק - להלן המאמר הקצר שכתבתי בתשובה:]

שלושה אנשים נותנים צדקה לעני. אצל האחד זה מעשה דתי־הלכתי שמגיע כמענה לציווי אלוהי; עבור השני זהו מעשה תרבותי הנובע מנוהג ערכי שקיים מאות שנים בתוך עמו; השלישי עושה מעשה ערכי-אנושי שמגיע מהיענות לצו המצפון ולתחושת החמלה. רגע, אבל שלושתם עשו בדיוק את אותו מעשה! אז מתן צדקה הוא מעשה דתי, אנושי או תרבותי? ואולי גם וגם? הכל תלוי בכוונה ובהתרחשויות פנימיות באדם. 

לא כל מעשה הוא כזה. ישנם מעשים שאין בהם כל טעם מחוץ לעבודת האלוהים, ואת המעשים האלה תזנח התרבות. ישנם מעשים שאין בהם כל טעם מחוץ לביטויה של תרבות ספציפית, ואת אלה יותירו בצד מי שאינם לוקחים חלק באותה תרבות. יחד עם זאת, מעשים רבים נושאים עימם את שלושת הממדים הללו או לפחות שניים מהם. וכך זה גם ביהדות.

היהדות מלאה ברעיונות־עומק, טקסים, ערכים, מנהגים, חגיגות, סמלים, שפה, סיפורים, דיונים ובעיקר מעשים, שהינם גם דתיים, גם תרבותיים ופעמים רבות גם אנושיים־כלליים. גם ההלכה היהודית אינה עשויה מקשה אחת, אלא היא מלאה במעשים שיכולים להיות כאלה וכאלה, תלוי בעושה, תלוי בכוונותיו. 

הרעיון היסודי של ההלכה הוא מחויבות עמוקה לעשיה, ומחויבות כזו היא בעלת חשיבות גדולה גם בבנייתה של תרבות. יחד עם זאת, הכפיפות להלכה כמקבץ חוקים רבניים שעל האדם לציית להם על מנת לעבוד את אלוהיו, אינה מקובלת עוד על רוב העם היהודי ואני בתוכו. 

היהדות הייתה תמיד תרבותו של עם ישראל, אלא שכדברי אחד העם היא: "נוסחה בשפה דתית". לפנינו אוצר של חוכמה ואורחות חיים. במקום לזרוק את היהדות לפח, ובמקום 'לכבד אותה' מרחוק תוך השארתה לרבנים, ניתן ללמוד ממנה, ליצור בתוכה וגם לחלוק עליה. היא כתובה בשפה דתית? אפשר לחלן אותה. יש בה שובניזם וגזענות כמו בכל תרבות עתיקה? ניתן להפוך אותה להומניסטית ועכשווית. 

במילים אחרות, הגיעה העת להתייחס ליהדות כמו שעם מתייחס לתרבות שלו - לא לזנוח אותה, ולא לנסות להעתיק אותה כפי שהיא; להתיר אותה מכבלי קדושתה, לחדש אותה ולהתחדש בה; לזרוע ולחרוש בקרקע הרוחנית־תרבותית הישנה שלה, כפי שדימה זאת ביאליק, ולהצמיח פרחים ופירות חדשים. 

קהלי היעד של התרבות היהודית הם יהודים באשר הם, אותם היא צריכה לשרת והם צריכים לשרתה בחזרה למען הדורות הבאים. שני ציבורים שגודלם דומה בחברה הישראלית, אם כי רק אחד מהם הינו בעל כוח פוליטי גדול וכופה, מאיימים עליה - החרדים הדתיים והחרדים החילוניים. החרדיות הדתית מקימה חומות שאמורות להגן עליה מפני כניסה של כל מרכיב מערבי לחייה, ובמקביל לה החרדיות החילונית מקימה חומות להגנה מפני כניסה של כל אלמנט יהודי לחייה. טוב יעשו שני הציבורים הללו אם יטפלו בחרדה המאיימת עליהם, ויאפשרו לעצמם ולכולנו מפגש פורה ומצמיח של תרבות יהודית מגוונת עם ערכי כבוד האדם וחירותו. 

[הארץ, 3.11.19]

איך לחיות מתוך אהבה - סדרה חדשה בפודקאסט

קולות של רוח - פרק 33 - החלק הראשון בסדרה על אהבה - לחיות מתוך אהבה

אֲנָשִׁים מִשְתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶה
כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,
עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה,
תּוֹפְשִׂים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ
(יהודה עמיחי)

האם ההשתמשות הזו של אנשים זה בזה היא חלק מהאהבה, או שמא מנוגדת לה?
מה זה אומר לאהוב אנשים שאינם קרובים אלי?
כיצד ניתן לצוות על אהבה ועוד אהבת אלוהים, אהבת הגר ואהבת הרע (מלשון רעות)?
ובכלל- מהי אהבה וכיצד היא יכולה להיות תשתית לחיינו כפרטים וכחברה?

אלו שאלות המפתח בפרק החדש המתחיל סדרה חדשה בפודקאסט על הנושא הנפלא הזה- אהבה.
מוזמנות ומוזמנים להאזין.

פילוסופיית החיים של קהלת

קולות של רוח - פרק 32 - פילוסופיית החיים של קהלת

הנחלים זורמים לים, הרוח שב על סביבותיו, ואני שב כבר עשרות שנים לקהלת, ספר הפילוסופיה הקיומית העתיק. קהלת פותח בקביעה הנוגעת עד לתהום: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" ומוציא לנו שארית האוויר בכותבו: "כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים". החכם החילוני האנונימי הזה, שהמסורת טעתה/הטעתה לחשוב שהוא שלמה המלך, מכניס אותנו למסע אישי מטלטל בו הוא מבקש לבחון את המשמעות והתכלית מאחורי כל מה שיש לנו בחיינו- חוכמה, עושר, שמחה, רכוש (ועוד). הוא מעמיד את הכל מול עובדות החיים, מול העשוקים והבודדים והמושחתים והורסי הצדק, ובעיקר מול עובדת המוות - ומבטל הכל כהבל. 

"ִּמִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר" .ושלא תנסו למכור לו אשליות מיסטיות כמענה למצוקותיו: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ?!". הוא לא פתי.

מפליא שספר זה מצא דרכו אל בין ספרי התנ"ך. לא היה לו קל. מספר פעמים "ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת", הן בשל מה שנראה להם כסתירות בתוכו והן בגלל שחששו שיטה אנשים לכיוונים של מרד וכפירה. הם ידעו שמעבר להטלת הספק במשמעות של הכל, קהלת גם מציע לנו כיצד לחיות בתוך ההבל. אני מדגיש- בתוכו, בלי להיחלץ ממנו. וההצעה שלו כלל לא בנויה על עבודת אלוהים, אלא על אכילה ושתיה, שמחה, בגדים לבנים, אהבה, הגשמה עצמית, עשייה, הליכה בדרכי הלב תוך ידיעה שגם יש מי שצופה, והכל- ללא כעס. הנה טעימה: 

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ: כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ. ח בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ: כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ—עֲשֵׂה.

ובשיא המרד עומד קהלת מול הפסוק הידוע "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ואומר את ההפך: שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ; וְדָע, כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט.

ואולי הבל הבלים זה דבר מנחם? אחד העם כתב על האדם שהזקין ועומד בפני סופו הקרב ובא: "אם חכם הוא כשלמה, ‘אומר דברי הבלים’ ומתנחם". שאלות נצחיות: האם באמת הכל הבל, האם זה מנחם או מדכא (אולי גם וגם כי בכל זאת זמן לכל ועת לכל חפץ), וכיצד לחיות בתוך ההבליות הזו?

לכבוד שבת סוכות, מוזמנות ומוזמנים להאזין לפרק ה-32 בקולות של רוח המוקדש כולו לפילוסופיית החיים של קהלת.

סוכות כתזכורת למגבלות הכוח

שני רעיונות יפים שמע חברי נעם יעקובסון בסדרת שיעורים של הרב שרלו וחלק עימי, וכעת אני מבקש לתאר אותם בפניכם בשפתי ולהוסיף עליהם הרהורים משלי.

היום השביעי הוא יום השבת. החודש הראשון בתורה הוא חודש ניסן ושבעה שבועות אחרי תחילתו מגיע חג השבועות. במחזוריות של שבע שנים מתקיימת שנת השמיטה. היובל מוכרז בחודש השביעי של שנת השבע כפול שבע. אנו רואים שמחזוריות השבע חשובה מאוד ליוצרי התרבות שלנו. שבעה ימים, שבע שנים, שבע פעמים שבע שנים. אבל רגע, זה נראה כאילו דילגנו על משהו, מה לגבי החודש השביעי? 

הנה ההסבר הפשוט והעמוק לחגי תשרי. חודש תשרי מכונה בתורה "החודש השביעי", ויום התרועה, יום הכיפורים וחג הסוכות הם דרכה של התורה לחוג אותו. לא רק שהחודש השביעי לא קופח אלא שהוא קיבל את היחס המרכזי ביותר! ומה מחכה בשיאו? חג שנמשך שבעה ימים.

שבע אינו מספר הבא מן הטבע. הוא לא נגזר מהלבנה, מהחמה או מעונות השנה. ההחלטה ששבוע הוא בן שבעה ימים היא החלטה אנושית. השבע הוא ניסיון תרבותי לייצר קצב חיים מסוים. שש הוא מספר טוב לעשייה, בשבע צריך לשמוט, לנוח, להתחדש. אני חש שיש בזה אמת גדולה. היום השביעי מגיע לי בדיוק בזמן. מצאתי עצמי כבר פעמיים עוזב תפקידים נפלאים בתום שש שנים. אני סבור שעלינו לנסות לבנות חברה שפעריה לא חוצים את רף ה-"פי שבע". עם זאת, מעולם לא חשבתי על החודש השביעי, ולא שמתי לב שבכל שנה אנחנו חוגגים אותו, עושים בו חשבון נפש ויוצאים בו לסוכה. מדוע לסוכה? זה כבר קשור לרעיון השני.

שתי סכנות אורבות להתנהלותנו המוסרית והחומלת. סכנת חוסר הביטחון וסכנת הביטחון המוגזם. כשרע לי מאוד, כשזה נראה שאין לי למה לשאוף, כשאני מתמלא ברחמים עצמיים, כשאני עבד במצרים או מהלך במדבר ללא מים, אז אני מפסיק לראות את הזולת ועסוק בהישרדות. אלה זמנים מסוכנים. לאדם במצב כזה צריך להקנות ביטחון, צריך לאפשר לו עמוד ענן שילך לפניו, צריך להוציא לו מים מסלעים; כשטוב לי מאוד, כשאני חש בלתי מנוצח, כשיש לי כוח רב ואני מרקד על פסגת העולם בתחושת 'אף אחד לא יכול עלי', אז אני מפסיק לראות את הזולת ומתמלא ביהירות. "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל" (דברי הימים ב כו, טז). זוהי סכנת הריבונות והשפע. אדם במצב כזה צריך לעזוב רגע את הביטחון ותחושת הכוח ולצאת לדירת ארעי רעועה, לצאת לסוכה.

דומני ששני הרעיונות קשורים זה בזה. בתחילת כל חודש שביעי יש לעשות עצירה בה אנו נזכרים בארעיות ובאנושיות. תחושת ביטחון וכוח הנמשכת ברצף מעל לששה חודשים עלולה להיות מסוכנת. בתחילת החודש השביעי יוצאים לשם כך לסוכה, וכעבור ששה חודשים אוכלים לשם כך מצות ושמים מרור על שולחננו. פסח וסוכות קוטעים את רצף הביטחון המוגזם, והכוח שעלול להתדרדר לעיוורון מוסרי ושחיתות נתקל בתמרור עצור. תמרור השבע.

ואולי יש כאן גם רעיון שחשוב ליישם פוליטית. כאשר שלטון ושליט לא מתחלפים יותר משש שנים מתעוררת במלוא עוזה סכנת העיוורון והכוח המשחית. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ מדוע נבחרת ומה הן מגבלות הכוח הראויות. אולי עלינו לתקן את חוק יסוד הממשלה כך שיקבע שבמהלך השנה השביעית לכהונתו הרצופה, חייב ראש ממשלה לשמוט, להתפטר, לצאת לסוכה, לא לתת לכוח להשחית אותו, ולתת לאחר/ת למלא את מקומו לפחות לשש שנים הבאות. 

[זמן ישראל, 16.10.19]

להרוג את אלוהים ולעשות תשובה - ניטשה מגיע לפודקאסט

קולות של רוח - פרק 31 (אחרון בסדרת כיפור) - הקליקו כאן להאזנה

"היכן נעלם אלוהים?" קרא המשוגע, "אני אגיד לכם היכן. אנחנו הרגנו אותו - אתם ואני! כולנו רוצחיו! אבל איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? האין אנו צונחים מטה מטה ואחורה והצידה ולפנים - לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן - עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? - גם אלים נרקבים! אלוהים מת! אלוהים יישאר מת! ואנחנו הרגנו אותו!" (ניטשה, המדע העליז).

מה המשמעות של להרוג את אלוהים? מדוע זה תנאי הכרחי להתעלות האדם ולבריאת היסטוריה חדשה ונעלה? מדוע הרוח מתגלגלת לגמל ומשם לאריה ומשם לילד? מהו העל-אדם? 

מזמין אתכן ואתכם להאזין בהקלקה כאן לשיחתי עם עמוס ינון בנדון בפרק השלושים ואחת של 'קולות של רוח'. בתמונה - איחולים של ניטשה לשנה החדשה, מתוך "המדע העליז".