[במסגרת פרויקט "השאלה הזהה" של עיתון הארץ נשאלנו: "מה נותר מהיהדות אחרי ההפרדה מההלכה היהודית, מי קהלי היעד ואת מי זה משרת?". הקליקו כאן לקריאת התשובות של רות קלדרון, אבי נוביס דויטש, ערן ברוך ושלי באתר הארץ. ולמי שלא מתחשק להקליק - להלן המאמר הקצר שכתבתי בתשובה:]
[הארץ, 3.11.19]
שלושה אנשים נותנים צדקה לעני. אצל האחד זה מעשה דתי־הלכתי שמגיע כמענה לציווי אלוהי; עבור השני זהו מעשה תרבותי הנובע מנוהג ערכי שקיים מאות שנים בתוך עמו; השלישי עושה מעשה ערכי-אנושי שמגיע מהיענות לצו המצפון ולתחושת החמלה. רגע, אבל שלושתם עשו בדיוק את אותו מעשה! אז מתן צדקה הוא מעשה דתי, אנושי או תרבותי? ואולי גם וגם? הכל תלוי בכוונה ובהתרחשויות פנימיות באדם.
לא כל מעשה הוא כזה. ישנם מעשים שאין בהם כל טעם מחוץ לעבודת האלוהים, ואת המעשים האלה תזנח התרבות. ישנם מעשים שאין בהם כל טעם מחוץ לביטויה של תרבות ספציפית, ואת אלה יותירו בצד מי שאינם לוקחים חלק באותה תרבות. יחד עם זאת, מעשים רבים נושאים עימם את שלושת הממדים הללו או לפחות שניים מהם. וכך זה גם ביהדות.
היהדות מלאה ברעיונות־עומק, טקסים, ערכים, מנהגים, חגיגות, סמלים, שפה, סיפורים, דיונים ובעיקר מעשים, שהינם גם דתיים, גם תרבותיים ופעמים רבות גם אנושיים־כלליים. גם ההלכה היהודית אינה עשויה מקשה אחת, אלא היא מלאה במעשים שיכולים להיות כאלה וכאלה, תלוי בעושה, תלוי בכוונותיו.
הרעיון היסודי של ההלכה הוא מחויבות עמוקה לעשיה, ומחויבות כזו היא בעלת חשיבות גדולה גם בבנייתה של תרבות. יחד עם זאת, הכפיפות להלכה כמקבץ חוקים רבניים שעל האדם לציית להם על מנת לעבוד את אלוהיו, אינה מקובלת עוד על רוב העם היהודי ואני בתוכו.
היהדות הייתה תמיד תרבותו של עם ישראל, אלא שכדברי אחד העם היא: "נוסחה בשפה דתית". לפנינו אוצר של חוכמה ואורחות חיים. במקום לזרוק את היהדות לפח, ובמקום 'לכבד אותה' מרחוק תוך השארתה לרבנים, ניתן ללמוד ממנה, ליצור בתוכה וגם לחלוק עליה. היא כתובה בשפה דתית? אפשר לחלן אותה. יש בה שובניזם וגזענות כמו בכל תרבות עתיקה? ניתן להפוך אותה להומניסטית ועכשווית.
במילים אחרות, הגיעה העת להתייחס ליהדות כמו שעם מתייחס לתרבות שלו - לא לזנוח אותה, ולא לנסות להעתיק אותה כפי שהיא; להתיר אותה מכבלי קדושתה, לחדש אותה ולהתחדש בה; לזרוע ולחרוש בקרקע הרוחנית־תרבותית הישנה שלה, כפי שדימה זאת ביאליק, ולהצמיח פרחים ופירות חדשים.
קהלי היעד של התרבות היהודית הם יהודים באשר הם, אותם היא צריכה לשרת והם צריכים לשרתה בחזרה למען הדורות הבאים. שני ציבורים שגודלם דומה בחברה הישראלית, אם כי רק אחד מהם הינו בעל כוח פוליטי גדול וכופה, מאיימים עליה - החרדים הדתיים והחרדים החילוניים. החרדיות הדתית מקימה חומות שאמורות להגן עליה מפני כניסה של כל מרכיב מערבי לחייה, ובמקביל לה החרדיות החילונית מקימה חומות להגנה מפני כניסה של כל אלמנט יהודי לחייה. טוב יעשו שני הציבורים הללו אם יטפלו בחרדה המאיימת עליהם, ויאפשרו לעצמם ולכולנו מפגש פורה ומצמיח של תרבות יהודית מגוונת עם ערכי כבוד האדם וחירותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה