"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט...". זהו תיאור הבגדים של הכהן הגדול מפרשת השבוע. מספרת הגמרא (שבת לא) על נכרי שעבר מאחורי בית המדרש כשקראו את הפסוק הזה, שמע ונדלק. "אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול". איזו חוצפה! להתגייר בשביל מנעמי שלטון ובגדי יוקרה. הולך הנכרי לשמאי ואומר לו: "גיירני על מנת שתשימני כהן גדול". תגובתו של שמאי חדה וברורה: "דחפו באמת הבנין שבידו".
הצדק עם שמאי. לא ניתן לגייר אדם חצוף שכזה. מאידך - "בא לפני הלל, גייריה!". תגובתו של הלל נראית תמוהה. הוא פועל בניגוד לצדק היבש ולציוויי האגו. מן הדין וודאי שיש לדחות את הנכרי, אבל הלל סבור שנכון לעיתים להתגבר על הדין ולפעול מעבר לו; האגו וודאי נפגע עמוקות מהיחס המזלזל של הנכרי לדת היהודית, אך הלל סבור שאסור לתת לאגו להכתיב את מעשינו.
לאחר הגיור שולח אותו הלל ללמוד. "אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות". הלל כמובן ידע כל העת שאין אפשרות שגר יהיה כהן גדול, אבל הוא רצה לתת לו להגיע לזה לבד. הוא הסתכן בכך שהגר יכעס, יתאכזב ויתעצב כאשר הוא יגלה את האמת, אבל הוא כל כך האמין ביכולתה של התורה למשוך אותו פנימה, ביכולת של חיבוק לקרב, עד שהוא לא חשש מהסיכון. ומה קרה?
הגר למד והבין שאפילו ישראל שאינו כהן מלידה לא יכול להיכנס אל הקודש, ועשה קל וחומר בעצמו: "גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה!". בשעה שהבין כבר היה מוקסם מהתרבות שאליה נכנס. הוא הוקיר תודה. "בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה".
הסיפור הזה מופיע כהמשך לשני סיפורים אחרים שגם בהם באים נכרים להתגייר מסיבות לא ראויות. גם במקרים ההם שמאי מגרש והלל מקרב ומגייר. כותבת הגמרא בסוף שלושת הסיפורים: "לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".
ענווה לא עומדת כאן כניגוד ליוהרה או שחצנות, אלא כניגוד לקפדנות. "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי". קשה מאוד להכריע מתי ללכת אחרי האמת, הצדק והדין, ומתי הדבר נחשב לקפדנות מוגזמת. מה בין צדק שאותו יש לרדוף לצדקנות שבה יש למאוס? זוהי שאלת חיים עמוקה וגדולה לטעמי. הקפדה יתרה יוצרת חורבן. "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף ל ע"ב). אי הקפדה עלולה ליצור מציאות של אי-צדק, של הכלת הכל, של "לית דין ולית דיין". כאוס.
צריך לשלב. השילוב בין דין לחריגה ממנו מופיע למעשה בלב הסיפור – החריגה מהדין הכניסה את הגר לעם ולדת היהודית, ואילו שורת הדין האוסרת על גר להיות כהן גדול הציבה לו גבולות ראויים, גבולות לטכסיסי המלכות.
כאשר אנו עורכים חשבון נפש ורואים שכרגע ההקפדה שלנו יסודה באגו, מגיעה ממקום לא עניו, רואה חוקים ועקרונות במקום אנשים, אז עלינו לשקול מחדש ואולי להתגמש. כאשר האגו מושם בצד והבחירה בדין הקפדני נובעת מטובת האדם והחברה, יתכן ויש להקפיד. כל מקרה לגופו. בכל מצב, ובייחוד כשמדובר בענייני מלכות ושררה, נחוצה חוכמת השילוב בין ענווה מכילה לדין קפדני.
(קולות, 5.3.20)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה