ט' באב - מהי שנאת חינם ומהי אהבת חינם?

המושג "שנאת חינם" מעורר שאלות רבות. שנאה שעבורי כמסתכל מהצד נראית חינם, רחוקה מלהיחשב חינמית בעיני השונא המוצף בסיבות, לכאורה,לשנוא. מה מבדיל בין שנאת חינם לשנאה אחרת?

בואו ניעזר דבריו של מרטין בובר- "השנאה מטבעה לעולם עיוורת; אין אדם שונא אלא חלק של יצור. כל הרואה יצור שלם ומוכרח לדחותו אינו מצוי עוד בתחום השנאה אלא בתחום היכולת האנושית המוגבלת לומר 'אתה'." (אני ואתה, קטע 21). בובר סבור שבכל שנאה יש צד של עיוורון. כאשר אני מכיר אדם על כל המורכבות שלו, על חלומותיו ופחדיו, משוטט בנבכי אישיותו, מבין את אשר עבר עליו בחייו, רואה מבעד להתנהגותו את כאביו, נדיר שממש אשנא אותו ובאם אני שונא, יתכן מאוד שזה בגלל המגבלות שלי ולא בגלל מי שהוא. התנהלות מתוך שנאה קשורה בהיכרות חלקית, בעצימת עיניים ובמידותיו המוגבלות של השונא. במילים אחרות, כמעט תמיד יש בתוך השנאה אזור עיוור שהוא-הוא שנאת החינם. ככל שאזור זה רחב יותר כך מדובר יותר בשנאת חינם.

פרשת מטות: בין ליברליזם לאחריות חברתית

אחרי הניצחון במלחמות שבעבר הירדן המזרחי, רגע לפני שעוברים את הירדן ומתחילים להילחם מחדש, מבקשים בני ראובן ובני גד מההנהגה: "(ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יהוה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם־מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל־תַּעֲבִרֵנוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן".  הם לא רוצים לעבור את הירדן. טוב להם באדמות שכבר נכבשו. משה משיב בחדות: "(ו) הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! (ז) וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת־לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם יהוה?" (במדבר פרק לב).

תשובתו של משה כוללת למעשה שני טיעונים מוסריים. הטיעון הראשון הוא טענת השוויון בנטל המוכרת לנו. בשפתו של הרש"ר הירש: "כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אך המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר - ואתם תשתמטו מן החובה?!". זה מעשה שלא יעלה על הדעת מבחינת משה. 

הטיעון השני יכול לאתגר את הליברלים מבינינו. משה טוען: להכרעה שלכם לא להצטרף עשויה להיות השפעה פסיכולוגית קשה על שאר העם. הם עלולים להבין שאתם חוששים מהמלחמה ובעקבות כך לסרב בעצמם לעבור את הירדן. אתם מהווים דוגמא אישית ועליכם לקחת זאת בחשבון בהחלטותיכם. 

החשיבה הליברלית מבקשת להרחיב ולהעצים ככל הניתן את החופש של כל אחד מאתנו, יחידים וקהילות, לחשוב ולעשות כרצונו (כל עוד לא מדובר באלימות או שלילת החופש של הזולת). הגות חשובה זו מבקשת לרסן גם את כוחו של השלטון, ולמנוע ממנו להתערב בחיי הפרט בכלל ולפגוע בחייו, חירותו וקניינו בפרט. יתכן ואתה לא אוהב את מה שאני עושה, אבל זכותי לעשות זאת. אסור לך לכפות עלי את רצונך גם אם יש לך את הכוח לעשות זאת, אפילו אם אתה ראש הממשלה. 

משה מאתגר את התפיסה הזו. הוא דורש מאתנו לא לעצור במילה "זכותי" ולקחת אחריות מלאה על הכרעותינו ועל ההשלכות של הכרעות אלו. הדברים מזכירים נקודה יסודית בפילוסופיה הקיומית של סארטר. במאמרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" טוען סארטר שכאשר אדם בוחר בדבר מה, הרי הוא כאילו מודיע לכל הציבור- כך צריך לבחור! "כל הפעולות שאדם עשוי לנקוט כדי לעצב את דמותו, כפי שהוא היה רוצה לראותה, יוצרות מניה וביה דמות אדם שהוא מאמין בחיוניותה. העדפת דבר אחד על משנהו מכוננת את ערך הדבר שבו בחרנו... לכן אחריותנו גדולה משחשבנו, כי היא מערבת את האנושות כולה... אני אחראי, אפוא, לעצמי וגם לאנושות ואני יוצר תדמית מסוימת של אדם אשר ברצוני להעניקה לכלל האדם. בעיצוב דמותי- אני מעצב את דמות האדם" (שם, עמ' 15-16).

בני ראובן וגד צריכים לקחת בחשבון שכאשר הם מכריעים להישאר בצידו האחד של הירדן ולא להצטרף לאחיהם, הם למעשה אומרים שבסיטואציה הזו כך ראוי, או לכל הפחות זה בסדר לנהוג כך. על זה קובל משה. הדברים לא סותרים את הליברליזם אלא יוצרים חשיבה מורכבת יותר אשר מניחה את זכויות הפרט והקהילה כקומה ראשונה, אך דורשת מהפרט והקהילה לקחת אחריות על מעשיהם כמעצבי חברה כקומה נוספת. 

זכותו של כל אחת ואחד מאתנו לחיות על פי דרכו, אבל אסור לנו להתעלם מההשלכות של חיינו על הזולת, ומהאמירה המוסרית העומדת מאחורי כל הכרעה והכרעה שלנו. עלי להדגיש- אינני מתכוון לשיח של התחשבות מנומסת, של הימנעות מפגיעה ברגשות הזולת (בשיח שכזה נדמה תמיד שערכיי ורגשותיי לא נחשבים). אני טוען ש-"זכותי" זה טיעון מספיק על מנת למנוע כפיה, אך זה לא טיעון מוסרי המצדיק את מעשיי. עלי לשאול את עצמי- האם אני שלם עם ההחלטה בהקשריה החברתיים? האם אני עומד מאחורי ההשלכות של מעשי ולוקח עליהם אחריות? האם אני מהווה כרגע דוגמא אישית ואני יכול לעמוד מאחורי דוגמא זו?

בני ראובן וגד משתכנעים מהטיעון ומוצאים פשרה יפה. הם יצטרפו לאחיהם, יעברו איתם את הירדן, יילחמו איתם במידת הצורך, אך לבסוף יוכלו לממש את זכותם לחזור לאדמות שבצידו השני של הירדן ולחיות שם. וכיצד נוהגים בני גד וראובן כיום? שבת שלום.

(עלון קולות, 28.7.16)

להכריע: רוח צה"ל או הרב לוינשטיין

מאמר שלי שפורסם במעריב בתגובה לטורו של קלמן ליבסקינד (שבין יתר הדברים ציטט אותי ודיבר בגנותי) -

בתקופה האחרונה יש ניסיונות של אנשים וגופים שונים להביא לכך שמפקדי צה"ל יפסיקו לחנך לאור ערכי צה"ל ויתחילו לחנך לאור ערכים לאומניים ודתיים. במסגרת ניסיונות אלה ישנה מתקפה אישית נגד דוברים התומכים בעמדות שמאלה מהמרכז, ומנגד יש ניסיון להגן על כל הופעה של כל רב בצבא. החלטת  הרמטכל שהרבנות הצבאית תעסוק בתודעה יהודית בצבא רק במסגרת גוף חדש משותף עם חיל חינוך ותחת פיקודו של ראש אכ"א, נתפסת בעיני אותם גורמים כ'הכרזת מלחמה' על מונופול בו הם אחזו. 

בטורו במעריב סופהשבוע (22.7.16), תקף קלמן ליבסקינד את פעילות חיל חינוך ומכוני בינה והרטמן בצבא, וביקש מאתנו להאזין לשארית הרצאתו של הרב לוינשטיין מנאום הסוטים, בה הוא עוסק בנושאים אלה. ליבסקינד מפרט שמות של חמישה מרצים, ואני בתוכם, ומציין ציטוט ספציפי או עמדה ספציפית של כל אחד מהמרצים שהוא לא אוהב. בדמוקרטיה של ליבסקינד אנשים שהשמיעו דעה המנוגדת לדעתו פסולים מלדבר בצבא. ומי האנשים? פרופ' אבי שגיא- אחד מכותבי רוח צה"ל, יעקב קסטל- אלוף משנה במילואים, פרופ' יגיל לוי- חוקר הצבא המוערך, פרופ' אורית קמיר- חוקרת שכתבה שני ספרים על "כבוד האדם", ואף אני הקטן- ראש מכינה קדם צבאית בעבר וראש בית מדרש לפיתוח מנהיגות בהווה. 

ביקורת רצינית על חיל חינוך צריכה להראות שיש בעיה בתכנים המועברים בצבא ולא להיטפל לציטוטים נטולי הקשר של מרצה זה או אחר. בכל המקרים אליהם נחשפתי, ומדובר במקרים רבים, בינה ומכון הרטמן הקפידו על כך שכל עבודתם בצבא תהיה תחת הוראות חיל חינוך ובהתאם לרוח צה"ל.

חשוב להבין -  מי שאחראים על עולם החינוך בצבא הם המפקדים. חיל החינוך מסייע למפקדים להגיע מוכנים יותר למשימתם ומסתייע לשם כך בעשרות ארגונים. ארגונים אלה כמובן לא מחליפים את המפקדים וההכרעות לגבי ייעוד, מבנה, תוכן ושיטות הקורס נותרות תמיד של מפקדי הקורס. חלק מתפקיד חיל חינוך הוא לפקח על התכנים המועברים ולוודא שאנשי קצה המטיפים לגזענות ואלימות לא יקבלו במה בשורותיו.

האמת צריכה להיאמר- ליבסקינד ולוינשטיין פשוט מתנגדים לחלקים מרוח צה"ל וערכיו ולכן הם פועלים נגד חיל חינוך. זה שורש העניין. צה"ל הכריע שאחד משלושת ערכי היסוד שלו יהיה "כבוד האדם" ושערכיו ייגזרו מכך "שכל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד". הכרעה זו ככל הנראה נוגדת את תפיסת עולמם. גם ערכי "חיי אדם" ו-"טוהר הנשק" מפריעים להם, ואכן בנאומו המלא מדבר לוינשטיין נגד ניסיונות הצבא לא לפגוע בחפים מפשע. על מפקדי הצבא ועלינו להכריע- האם אנחנו רוצים לקדם את רוח צה"ל וערכיו או את הערכים הלאומנים-דתיים של החלק הרדיקלי יותר של הציונות הדתית מבית מדרשם של לוינשטיין וליבסקינד.

(מעריב, 28.7.16)

*** תודה למיכל מנכל פנים ולאיריס דוברת פנים על הסיוע בתהליכי היצירה והפרסום של המאמר

מכתב לרב יגאל לוינשטיין

בתחילת הסערה סביב דברי הרב יגאל לוינשטיין בנאום הסוטים שלו, עוד בטרם שמעתי את כל 37 הדק' של הרצאתו, דקות שהפכו את העניין לחמור בהרבה, שלחתי לו את המכתב הבא:

שלום הרב יגאל,

מאז שהפסקנו להיפגש בפורום ראשי המכינות לא שוחחנו, ועתה משהגיע אלי, כמו לרבים אחרים, הסרטון ובו "נאום הסוטים" שלך, אני חש צורך ורצון להגיד לך כמה דברים.

אין טעם לדוש בפערי האמונות והדעות שלנו אשר במרכזם התנגדותך הנחרצת לפלורליזם בכלל ופלורליזם דתי בפרט, פרשנותך את הדמוקרטיה כפרוצדוראלית בלבד והתנגדותך לגילויי ליברליזם ושוויון, תמיכתך בהפעלת ממשל צבאי על עם אחר למען מימוש חלום ארץ ישראל השלמה ויחסך לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנס ובי-סקסואל). כמובן שתפיסותיי הפוכות. אינני מקל ראש בפערים אלה ומשמעותם, אבל הם ידועים לי כבר שנים ואינני רואה טעם לדון בהם כרגע. לא אלה הדברים שהפתיעו אותי בנאומך. אני מבקש לדבר איתך דווקא על הדברים שטעיתי לחשוב שאנו מסכימים בהם ושבגללם נאומך לא רק חרה לי, אלא היטב היטב חרה לי. אני רוצה לדבר איתך על חמלה, על אהבת אדם אשר נברא יחידי ובצלם אלוהים, על אהבת ישראל ועל תפקידנו כמחנכים.

כשבעה עד עשרה אחוזים מאוכלוסיית הגברים הם בעלי נטיות חד מיניות. בתוכם חלק מתלמידיך ובוגריך, חלק מהמתפללים איתך בבית הכנסת, וכמובן אוכלוסיה רחבה שאינך מכיר. אני יודע שלשיטתך אלה מתוכם המסרבים לחיות בשקר וייסורים ומממשים את נטייתם, עוברים עבירה חמורה מאוד. אני מבין זאת. אבל הרי לשיטתך כל חילוני שמקושש עצים בשבת עובר עבירה שכזו, כל אוכל שרצים וכל בועל נידות. במילים אחרות, רוב העם היהודי החי כיום עובר לשיטתך עבירות חמורות! כיצד אתה חושב שיש להתייחס לרוב עם ישראל? האם הדרך היא לקלל, להרחיק, להדיר ולבייש?

הדברים שנשאת היו נטולי חמלה לאנשים שונים ממך, לא היה בהם שמץ של חיבה לאדם שנברא בצלם ולישראל שנקראים בנים למקום, והם עלולים להביא תלמידים מובהקים שלך אל הקצה (אני מתכוון לניסיונות התאבדות, דיכאונות חמורים ושאר מקרים מתועדים וידועים של בחורים דתיים צעירים בעלי נטייה חד מינית שהמערכת ורבניה מפנים להם עורף).

דיברת על הזעזוע שלך מכך שקורס טיס הלך להתנדב במועדון של הומואים, סוטים בלשונך האיומה, ועוד נאלצו לשמוע את תפיסת עולמם. נדמה לי שהסיפור מוכר לי. הם הלכו להתנדב בבר-נוער, מקום בו נרצחו ניר כץ וליז טרובישי בפיגוע שנאה נגד הומואים, פיגוע שככל הנראה הושפע מדברים שהשמיעו עמיתים שלך המדברים כמוך. הם הלכו דווקא לשם כדי לזעוק עכרתם אותי להבאישני ולנסות להסיר מאתנו קללה לדורות. הם הלכו דווקא לשם כי עוד רגע הם יפקדו על מחלקות שבהם ישרתו גם הומואים, וכלל ראשון בפיקוד הוא להכיר את פקודייך. הם הלכו דווקא לשם כי התאבדות היא גורם המוות הראשון (!) בצבא (למעט בשנות מלחמה). מה הסיכוי שחייל הומו יתאבד כאשר המפקד שלו מכיל אותו, מבין למצוקותיו ונוהג כלפיו באהבה? מה הסיכוי שהוא יתאבד כאשר המפקד שלו תופס אותו כסוטה ומסרב אפילו לשמוע את תפיסותיו, תלאות חייו ומצוקותיו? אתה מבין את רמת חוסר האחריות של התבטאויותיך? מבלי משים יגאל, אתה פוגע עמוקות בתפקידך כמחנך ומנסה להשפיע על הצבא לפגוע בהכשרת מפקדיו.

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה". אפילו בשעה כה קיצונית ונדירה של הוצאת אדם להורג בעונש מוות (אחד ל-70 שנה נקראת קטלנית וכד' והדברים ידועים), הרי שעדיין חובת האהבה כלפי הנידון שרירה וקיימת ויש למצוא דרכים לבטא אותה, עד כדי המצב האירוני של "ברור לו מיתה יפה"! עד כדי כך. שאל עצמך- האם היה שמץ אהבה בדברים שנשאת? לצערי רק שנאה נטפה מהדברים. לא תשנא את אחיך בלבבך קודם להוכח תוכיח את עמיתך, והנה אתה נושא עכשיו חטא גדול.

לא אהפוך אותך לפלורליסט. לא אשכנע אותך אפילו בקשר (ההפוך) בין דברי הרב קוק לדברייך ("כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו... מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא"). לא אשכנעך בשוויון ערך האדם ובכך שהומו זהה לחלוטין לכל אדם אחר ופשוט יש לו נטיות מיניות שונות. ודאי לא אשכנע אותך בדבר הנזק האיום שהממשל הצבאי עושה לציונות ולצדקת דרכנו. אבל שמא אוכל לשכנע אותך שללא חמלה ובלי אהבת ישראל לא נוכל להיות אנשי תורה, לא נוכל להיות מחנכים ולא נוכל לחיות יחד במדינתנו הריבונית?

בתקווה לתשובה מהירה (בכפל משמעות)

ליאור טל

(ראש בית המדרש בקולות ולשעבר ראש מכינת בינה)

נ.ב

בכוונתי לשתף מכתב זה. אם תרצה שאשתף גם את תשובתך- בשמחה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

*** לאחר שליחת המכתב הודיעה לי עיתונאית שאני סומך עליה, שבמקרה שהרב יגאל דיבר עליו לא היה מדובר בבר-נוער. אני מתנצל על הטעות אך דומני שהמסרים נותרו כשהיו.

*** לצערי עד לעת הזו יגאל לוינשטיין לא השיב למכתבי.

מעשה גדול

"תלמוד גדול או מעשה גדול"? משיבה הגמרא בקידושין- "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה". אם אדם ילמד בצורה רצינית הרי שממילא הוא גם יעשה מעשה ואז הרווחנו גם תלמוד וגם מעשה. 

פילוסופים רבים הטילו ספק בטענה זו. במקרים רבים אדם לומד דבר מסוים ומתנהג הפוך ממה שלמד או נותר אדיש ללימודו. האדם עושה מה שהוא רוצה לעשות ולאו דווקא מה שעולה מלימודיו. כפי שאמר ישעיהו ליבוביץ: "מה שהאדם יודע ומה שהאדם רוצה בו הם שני דברים נפרדים לגמרי". בעקבות הסתייגות זו, אומר- גדול תלמוד כאשר הוא מביא לידי מעשה. כאשר יש רצון לעשות והתלמוד הוא כלי מרכזי להכוונת והעמקת העשייה אזי הוא גדול יותר.

ביאליק מתאר שני יסודות בחיי אדם ובהתפתחות תרבות. יסוד האגדה הוא רך, מלטף, נותן השראה. יסוד ההלכה הוא קשה ומחייב עשייה. אין הכוונה להלכה במובן של שולחן ערוך, אלא להלכה כסמל של עשייה מחויבת. אגדה בריאה מולידה הלכה, לימוד בריא מוליד מעשה, "וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה". 

אנו זקוקים לטעמי ללימוד תורה המשלב בתוכו פלורליזם ומחלוקת וניזון ממגוון תפיסות ומחירות פרשנית, אשר פוגש את החיים ואת העשייה המחויבת. זהו לימוד שאינו נשאר ספון בחדר אלא מעז להציץ מהחלון, לימוד בו התרבות היהודית על ריבוי פניה פוגשת באתגרי החברה הישראלית ומבקשת להשפיע עליהם, לימוד בו אגדה הופכת להלכה והלכה יוצרת אגדה, לימוד אשר אינו מניח בצד את ההומניזם וערכי כבוד האדם שהתפתחו בעולמות הרוח הכלל אנושיים בעשרות השנים האחרונות, אך אינו מסתפק בהם. לשמחתי ניתן למצוא בארץ בתי מדרש שעושים בדיוק את זה.

זכיתי לראות דוגמאות מעוררות השראה רבות לעשייה מעין זו. למשל, בשכונות רבות בארץ פעילים תלמידי הישיבות החילוניות של בינה, שלומדים בישיבה סוגיות הקשורות בצדק חברתי, ומיישמים אותן בהתלהבות בפעילותם. דוגמא אחרת היא בוגרי קולות שנמצאים בשורה של עמדות מפתח בישראל ומספרים על השפעת הלימוד על פעילותם. בוגרת אחת יצרה פעילויות קבלת שבת לכלל הציבור במסגרת תפקידה בעירייה; בוגרת אחרת החליטה בעקבות לימוד סוגיה בגמרא שעסקה בחלוקת משאבים לשנות את מבנה השכר בארגון שהיא ממנכלת, כך שהשכר הנמוך ביותר יאפשר עדיין חיים בכבוד; ובוגרת שלישית הקימה בעקבות לימוד מעלות הצדקה של הרמבם קרן ביישוב שלה שמטרתה לסייע לאנשים החיים בעוני למצוא עבודה וללוות אותם. במישור הפוליטי תמצאו למשל את אנשי התנועה המסורתית ושלל ארגוני פנים נאבקים על כינון יחסים אחרים בין הדת למדינה וזאת כתוצאה מהלימוד הפלורליסטי שחוו. כמו אלו ישנן מאות דוגמאות מעוררות השראה. 

כאשר התורה נוגעת בחיים והם נוגעים בה בחזרה מתרחש הקסם של אקטביזם יהודי. אני מייחל לעוד ועוד נגיעות קסומות שכאלו.

[עלון פנים לרגל חג השבועות תשע"ו]

והייתם קדושים - הרהורים כואבים ליום השואה

בפרק יט בספר ויקרא, הפרק הפותח את פרשת השבוע הקצרה שלנו, מופיעות בזו אחר זו מצוות חברתיות רבות ובהן שבת, לקט, שכחה ופאה, איסור הלנת שכר, איסור גניבה ועושק, שוויון במשפט, איסור רכילות ולשון הרע, חובת תוכחה ועוד ועוד. בפרק זה אף מופיעה המצווה שאותה כינה רבי עקיבא "כלל גדל בתורה" והיא מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". הפרק נפתח בפסוק - "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". מה פשר הפסוק הזה? האם הוא מודיע לנו כי נהיה קדושים או מטיל עלינו משימה להתקדש? 

שאלה זו נראית לי בעלת חשיבות רבה לכל נושא היחס בין ישראל לעמים. הפרשנות הרואה בקדושת עם ישראל מצב נתון, היא חלק מזרם פרשני ביהדות הרואה את העם היהודי כנעלה על עמים אחרים. רבי יהודה הלוי, לדוגמא, סבר שתינוק יהודי נולד שונה, שיש בו משהו מיוחד, אלוהי. הוא חשב שישנן מדרגות לבריאה - דומם, מעליו צומח, מעליו חי, מעליו מדבר (אדם) ומעליו יהודי. המתגייר זוכה לחלק מהטוב שהבטיח אלוהים לעם ישראל, אבל "שוה לא ישוה אלינו". אכן, מדובר בתורת גזע. יש להבהיר- לא כל תורת גזע פירושה חלילה נאציזם רצחני. ריה"ל, כמו ממשיכו במאה ה-20 הרב קוק, סבור שלהיות עם סגולה מטיל עליך אחריות, ושלכל יצור נברא יש משמעות בעולם. זה רחוק מנאציזם כרחוק מזרח ממערב! יחד עם זאת, בתפיסתם יש יסודות של גזענות, עליונות, והיררכיה בין עמים. זרע פורענות טמון בה. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ? רק לְרֵעֲךָ, בן עמך, לְרֵעֲךָ לקיום מצוות.

לעומת זאת, הפרשנות הרואה בפסוק זה משימה, היא חלק מזרם המעמיד במרכזו את מה שמכונה בימינו 'שוויון ערך האדם'. הרמב"ם למשל פירש את מונחי הקדושה והסגולה כמשימה שמוטלת עלינו להתנהג באופן מסוים. אין כאן תיאור של הבדל לאומי-גזעי. לפיכך פסק הרמב"ם שגוי המכיר בציווי לקיים 7 מצוות בני נח ומקיים אותן הוא "חסיד אומות העולם" ויש לו מקום בעולם הבא, ושיהודי העובד עבודה זרה גרוע בדיוק כמו גוי שעושה זאת ודינו מוות. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ? פרשו איך שתרצו את המונח רֵעֲךָ אבל תקראו גם את הפסוקים המסיימים את הפרק: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.  מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ביום השואה אנו חווים עוצמת הכאב שבזיכרון הזוועות. עמנו חווה מחדש את רשעותו של פרעה בדמותו המודרנית של היטלר. למדנו מחדש את הסכנה של הגֵרות נטולת הריבונות. למדנו שוב את מחירה האיום של הגזענות, השנאה, ההיררכיה בין העמים והיחס לאחר כטמא, שפל, נחות. ביום הזה אנו מרכינים ראש לזכר הנרצחים, אך זוקפים את גבנו כמי שזוכים לחיות בריבונות יהודית. דווקא ביום הנושא את הזיכרון הנורא הזה, ולמרות הקושי שבדבר, אני מבקש לבחון את דרכנו שלנו בעת ריבונות, ואת האחריות שאנו נושאים ליצירת עולם שאינו חולה בגזענות ושנאה.

חיבור תורותיהם התיאורטיות של רבי יהודה הלוי וממשיכי דרכו עם מצב ריאלי של ריבונות וכוח יצר לצערי פשיזם גזעני דתי בישראל. זהו שילוב משולש מסוכן מאוד. אבקש לדייק - לא כל ביטוי של שנאה הוא גזענות או פשיזם. אחרי כל מה שעברנו כיהודים, חלק מה-DNA  שלנו הוא פחד מהגויים שלעיתים מתבטא בשנאה. עם הפחד הזה צריך לשוחח מתוך אמפתיה והבנה ולא רק במילים קשות. יחד עם זאת, עלינו להיאבק בלקיחת הלאומיות הלגיטימית לקצה הפשיסטי, ובהפיכת אהבת ישראל לשנאת הגויים, בייחוד כשהם מדברים בשם היהדות ומוחקים את הציווי של אהבת הגֵר באמצעים פרשניים שונים.

לדעתי שני ערוצי פעולה חייבים לחבור יחד במאבק הזה. ראשית, יש להוקיע את הפשיסטים. כן, להפסיק לדבר איתם כאילו הם חלק לגיטימי מהשיח. יש להציב גבולות לפלורליזם. שנית, אסור לציבור היהודי-הומניסטי בארץ, הדתי והחילוני כאחד, לוותר על היהדות ולהפקירה לידיים שלמדו מזוועות השואה רק את חובת ההגנה על עמנו, ולא את חובת ההגנה על צלם אלוהים באשר הוא. עלינו לקחת חלק ביצירה וקידום של יהדות פלורליסטית, שוויונית, תרבותית. זו חלק מהסיבה שאני בקולות. כל עוד היהודים ההומניסטים ידעו לדבר רק על דמוקרטיה ולא על יהדות, ידם תהיה על התחתונה.

ביום הקשה הזה אני מבקש לאחל לנו שנדע לעמוד זקופי קומה במדינתנו הריבונית ומתוך זקיפות זו נדע לנהוג באהבה ושוויון ברֵע, בגֵר ובכל אדם. יהי זכרם של הנרצחים ברוך.

[עלון קולות, 5.5.16, יום השואה תשע"ו. הדברים מבוססים על נאומי בטקס יום השואה האלטרנטיבי בתאטרון תמונע].

תגובה למאמרו של ישראל וייס "אל תרוקנו את הצבא מתוכן יהודי"

לאורך שנים רבות שרר איזון בריא ומעניין בקרב ההנהגה הרבנית של הציונות הדתית בין כבוד רעיוני ומעשי לדמוקרטיה הישראלית, לממלכתיות ולמוסדות המדינה, לבין דבקות עמוקה בהלכה ובתורת ישראל בהתאם לפרשנותם אותן. כפי שמראים הלינגר והרשקוביץ בספרם החדש "ציות ואי ציות בציונות הדתית", איזון זה לא נבע רק מהפנמה של ערכי הדמוקרטיה וחשיבות הממלכתיות, אלא גם מתפיסה דתית-תיאולוגית המעניקה ערך דתי למדינה. נוצר כאן מעין "איזון תיאולוגי-נורמטיבי", כהגדרתם. בתקופה האחרונה אנו רואים עוד ועוד סימנים להפרת האיזון הזה ומאמרו של הרב הצבאי הראשי לשעבר תא"ל ישראל וייס, שפורסם ב'ישראל היום', הוא דוגמא מובהקת וקיצונית לכך. 

וייס מגיב במאמרו להחלטת הרמטכ"ל להעביר את תחום "תודעה יהודית" מהרבנות הצבאית לוועדת היגוי משותפת לרבנות הצבאית, חיל חינוך וגופים אזרחיים ולהכפיף אותה ישירות לראש אכ"א. הוא מכנה את ההחלטה בביטוי הקיצוני "לקום על תורת ישראל", משתמש במילים הקשות "לרוקן מכל תוכן את מסורת ישראל בת 3500 שנה" ואף מרמז באמצעות ציטוט ממגילת אסתר שהיא שקולה להחלטת אחשוורוש והמן להשמיד ולאבד את כל היהודים. זוהי תקיפה חמורה ביותר, על סף ההסתה, היוצאת מתת אלוף במילואים המכהן גם כיום כיועץ במשרד הבטחון וכדיין בתחום הגיור. 

דומני שכדאי לעיין במאמר זה בתשומת לב מאחר וניתן ללמוד ממנו רבות לא רק על תפיסתו של וייס, אלא על תפיסה של חלקים לא קטנים לצערי בחברה הישראלית בכלל ובציונות הדתית בפרט. זו תפיסה הגורסת שבכל הקשור למסורת ולתרבות היהודית יש רק אמת אחת והיא נמצאת בכיסם. זו תפיסה שמתחילה לכופף את סמכות הדמוקרטיה ולבכר את מה שהם תופסים כהלכה ותורה. בואו נעיין במאמר -

וייס: "...שני הגופים הללו שונים במהותם ובמקורות יניקתם. בעוד עוסקת הרבנות הצבאית בהעצמת רוח החייל ושואבת את מקורותיה מתורת ישראל, ממסורת אבות, ממורשת ישראל, הרי החינוך מקרין ממקורות כלליים, פלורליסטיים, אוניברסליים, עכשוויים "מתקדמים"".  

בניגוד למסורת שביקש להנחיל הרמב"ם אשר למד מאריסטו ומפילוסופים מוסלמים וראה בזה חלק מלהיות תלמיד חכם, וייס מזלזל עמוקות בכל מה שאינו נובע ישירות ממקורות ישראל. זוהי העמקה של בועתיות פרטיקולרית מסוכנת. בנוסף, הוא פשוט מטעה את הקוראים- גם בחיל חינוך יש פעילות רבה השואבת את מקורותיה מתורת ישראל, היא פשוט לא מתבצעת על ידי אנשי וייס והרבנות.

וייס: "שני ה"מאכלים" הללו מוצעים למפקד ולחייליו והם הבוחרים הבלעדיים של הראוי להם"

האמת מורכבת בהרבה והמפקדים בשטח אינם הבוחרים הבלעדיים- יש לא מעט פעילויות של הרבנות שבביקורת אכ"א בוחנים את המפקדים על כמות החיילים שהשתתפו בהם, ולפיכך המפקדים רואים עצמם כבולים לפעילות. רק השבוע הובא לידיעתי מקרה בו מפקד התנגד לשליחת חייליו לפעילות של הרבנות אך לבסוף נכנע בגלל אותה ביקורת; בנוסף, לתמונה נכנסים שיקולים תקציביים כאשר הרבנות מציעה ליחידות פעילויות יקרות מאוד (כמו שבת במלון) בחינם, בעזרת תרומות חיצוניות נדיבות (ולרוב לא שקופות ולא ישראליות), וחיל חינוך ממעט להשתמש בשיטה זו. כך שבחירת המפקדים והחיילים היא פעמים רבות (אנסה עכשיו ניסוח עדין-) תוצאה של פיתוי חומרי.

וייס: "עוד טרם יבשה הדיו על החלטת הרמטכ"ל וכבר יצאו "רצים דחופים" במצוות ראש אכ"א"

אלה דברים חמורים, על סף ההסתה, ואם הוא התכוון לדברים המרומזים פה אז זוהי ההתקפה החמורה ביותר הזכורה לי של תא"ל כנגד רמטכ"ל מכהן. הכל כמובן נאמר כאן ברמז בעזרת ציטוט. זוכרים מאיפה לקוח הביטוי "רצים דחופים"? הנה- "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (מגילת אסתר, פרק ג, פס' טו) . וייס משווה את ראש אכ"א לאחשוורוש או להמן הרשע ואת הכרעתו להחלטה להשמיד את היהודים. ביטויים אחרים בהם משתמש וייס במאמר כמו "לקום על תורת ישראל", "נגעתם בקרנות המזבח", "רוקן מכל תוכן את מסורת ישראל בת 3500 שנה" הם המחשה נוספת לניסיונו להסית כנגד הרמטכ"ל וראש אכ"א כאילו שהם אויבי האומה והדת. 

פקודת הרמטכ"ל בעניין העברת תחום תודעה יהודית לוועדה החדשה

וייס: "הרוח הזו מגביהה למחוזות נוספים תוך שהיא שורפת בדרכה את הסטטוס קוו הקיים מאז קיומו של הצבא".

לא נכון. כל מי שיעיין בפקודות יגלה שהרבנות כלל לא הייתה אמורה לעסוק בחינוך והעצמת רוח החיל אלא במתן שירות לחיל הדתי, פסיקת הלכה בצבא ובכל הקשור לקבורה. מי שהפר את הסטטוס קוו זה וייס עצמו וחבריו הרבנים הצבאיים וביתר שאת הרב רונצקי שהרחיב דרמטית את פעילות הרבנות בתחום תודעה יהודית.

וייס: " אודה ולא אבוש, ייתכן אמנם שבפעילות אחת, אחת מני אלף, מעדנו ובשוגג".

המעידה שעליה מדבר וייס היא כנראה הפצת חוברות רשמיות של הרבנות הצבאית ללוחמים לפני מבצע עופרת יצוקה, אשר כללו הטפה ימנית-פוליטית והטפה לרוח לחימה שאינה הולמת את רוח צה"ל. על חוברת זו ספגה הרבנות נזיפות מהרמטכל דאז אשכנזי שאמר כי היתה זו "הפרה של הסטטוס קוו ופגיעה בצהל כולו" (מובא אצל עמוס הראל בספרו "תדע כל אם עבריה", עמ' 251). זו אכן מעידת ענק שלא לומר מעילת ענק, אבל היא רחוקה מלהיות היחידה. 

וייס: "אני מציע לרבצ"ר המסור והממלכתי, תא"ל הרב רפי פרץ, להניח את הענף בשלמותו בחיקו החם והאוהב של ראש אכ"א/קח"ר (קצין חינוך ראשי), אבל לא בהובלה או בשותפות, כי אם במתנה גמורה ושלמה. "

ההצעה שמציע וייס לפרץ אפילו חמורה יותר מזו שהציע לו רונצקי (להתפטר)- הוא בעצם מציע לו לסרב לפקודת הרמטכ"ל ולא להצטרף לצוות. סירוב פקודה. 

מאמרו של וייס ב'ישראל היום'

לבסוף, וייס מצטט את ר' מנחם מנדל מקוצק: "דעת רבים ואמת, אמת עדיפה"

כאן טמונה לה כל התורה כולה על רגל אחת. האמת נמצאת בכיסו של וייס והדעות האחרות, גם אם מדובר בדעת הרוב, לא מעניינות. עלינו לדעת- התרבות היהודית נבנתה מיום קיומה על שיח של מחלוקת, על "אלו ואלו", על למידה זה מזה ועל ההבנה שאין אדם שכל האמת בכיסו. היתכן אם כך שלא הרמטכל מאיים על מסורת בת 3500 שנה אלא וייס וחבריו התופסים עצמם כנציגי אלוהים והאמת עלי אדמות?

לצערי עד לרגע זה לא שמעתי שרים וחברי כנסת מהבית היהודי שיצאו להגנת הרמטכ"ל. 

[לעיון במאמרי על 'יהדות חילונית וצהל' שפורסם בשנת 2012 בספר "בין הכיפה לכומתה" מוזמנים להקליק כאן] 

פרשת משפטים: על האש האוכלת בנו

כִּי־תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה (שמות פרק כב, ה). 

האש יוצאת. האש מוצאת קוצים. הקוצים מלבים את האש. הגדיש, הקמה או השדה נשרפים באש ואינם עוד. מי שהבעיר את האש לא התכוון שהיא תצא לדרך, הוא רצה אש מקומית, נקודתית, אולי כזו שתחמם ותאיר, אולי כזו שתשרוף ותכאיב, אבל לא הייתה לו כוונה שהיא תצא ובטח לא שתמצא פתאום קוצים. מאיפה צצו הקוצים ולמה דווקא שם? כמה אכזרי! הרי רק רצה להבעיר אש כאן, לא שם. והקוצים האלה... אוי, כמה כיעור, כמה יובש, כמה טרגי שהם מצאו את דרכם דווקא לכאן. והם נשרפים ונשרפים הקוצים, ומגדילים ומרחיבים את הבערה, והנה כבר נאכלים להם גדיש, קמה ושדה באש הלוהטת. המבעיר צועק וזועק- זה לא אני! לרגע לא רציתי שהאש תצא, לא חשבתי שהיא תפגוש קוצים. זה הם, הקוצים אשמים! מה אתם רוצים ממני?

ליבי ליבי עם המבעיר התמים, באם הוא באמת תמים, אבל התורה משיבה לו בהחלטיות: "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה". אתה אחראי.

הַמֵשֵך חוכמה, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, כותב על כך- "ופירושו לעניות דעתי דכמו באש כיון שתחילתו בפשיעה, אף שסופו באונס - שאינו יכול לכבות ולהציל - חייב, כן כל הנזקין חייב אם תחילתו בפשיעה... שמתחילה היה לו לידע שיהיה אונס אחר כך". 

מי שמבצע פשע של הבערת אש במקום שאסור או מסוכן להבעיר אש אינו יכול להתנער מתוצאות השריפה, גם אם בכנות גמורה הוא לא רצה בהן ואפילו אם ניסה בשלב מסוים למנוע אותן. "חייב אם תחילתו בפשיעה". נוכחות הקוצים בעולם אינה תירוץ. היא ידועה מראש. אתה לא קוץ, אינך רשע, אבל עליך לקחת אחריות על כך שיש קוצים ולכלכל את צעדייך בהתאם. מתחילה עליך לדעת שיגיע הרגע של אובדן השליטה, "שמתחילה היה לו לידע שיהיה אונס אחר כך". סוף דלקה במחשבה תחילה.

ואם האש היא מטאפורה לפורענות ואלימות, מה מסמל הגדיש שהיא אוכלת?

"אמר רבי שמעון בר נחמני א"ר יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצוין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: ונאכל גדיש, ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א).

הגדיש הוא הצדיקים. אמירה קשה מאוד של הגמרא- כאשר יוצאת הפורענות לעולם היא פוגעת תחילה בצדיקים. אם מבעיר הבערה חש שזה לא הוגן שמאשימים אותו בהתפשטות האש, חישבו על תחושת התסכול של הצדיקים שצריכים לשלם כך את מחיר הרשע. הצדיקים תחילה. הפילוסוף-פרשן עמנואל לוינס בוחן כמה אפשרויות להבנת הסיבה לכך, ובין היתר כותב: "הצדיקים אחראים על הרוע מפני שלא הצליחו להשפיע בצדיקותם כדי לעקור את העוול. פשיטת הרגל של הטובים ביותר משאירה שטח פנוי עבור הגרועים ביותר". ואולי הסיבה רציונלית פחות- "הצדיקים משלמים את מחיר הרשעות של הרוע. אלימות זו פירושה תוהו ובוהו" (לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 236). אל תחפשו סיבה, ככה זה כשהרוע מתפשט, אין צדק, יש תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

אני חושש שמודלקות להן שוב ושוב מדורות פושעות שעלולות למצוא קוצים ולהתפשט ולאכול בשדותינו. המדורות הללו מאיימות לאכול בכולנו, גם בצדיקים. האם אנו יודעים לקחת אחריות ולשמור על האש או לכל הפחות להוציא את הקוצים מן האדמה ולהרחיק אותם? אני מודאג. גורמים שונים בחברה האזרחית מנסים להבעיר אש. מנהיגים פוליטיים מאפשרים להם. הם לא רוצים שהכל יבער אבל כי תצא אש ומצאה קוצים... ואולי זה לא רק ברמה הלאומית? אולי הדבר מתרחש גם בארגונים שונים, במשפחות, במעגלים נוספים? אולי אפילו קרוב אלינו יותר ממה שאנחנו מוכנים לראות?

שנזכה לאש טובה אשר מאירה ומחממת, אש נרות השבת, אש שמדליקים א/נשים טובים ברחבי ישראל, אש ששומרים על גבולותיה ומוודאים שלא רק כוונותיה טובות אלא גם שהיא לא מגיעה לקוצים. אש חיים. שבת שלום.

[4.2.16, קולות]

גם אנחנו אחראים - על דוחות העוני

דוח העוני הראה שעשרים ושניים אחוזים מאזרחי ישראל עניים. 1,709,300 איש. הדוח מראה ששני שליש מאלה נתונים לעוני מתמשך רב שנים, ושלא רק כמות העניים גדלה אלא גם חומרת ועומק העוני גדלו בשנה האחרונה. העניים יותר עניים. לא עבר שבוע ודוח העוני האלטרנטיבי של עמותת לתת, הנוקט בשיטות מדידה אחרות, הראה תמונה חריפה אף יותר- 2.6 מיליון עניים. אלה נתונים כואבים ומדאיגים ביותר שאינם הכרח המציאות. מימדי העוני ועומקו הינם תוצר של מדיניות ולא תופעה מקרית. 

יחד עם זאת, עלינו להיות מודאגים מאוד מכך שהשיח הציבורי סביב העוני עוסק כמעט רק באחריות הממשלתית. במציאות הכלכלית החברתית בה אנו חיים, אנשים בעלי כוח ניהולי וכלכלי הם מעצבי מדיניות לא פחות מחברי כנסת ושרים. ראוי שאנשים אלה יכניסו אל ליבת השיקולים העסקיים והניהוליים שלהם, גם שיקולים הנוגעים במאבק בעוני. אינני מדבר רק על מתן צדקה מתוך סך הרווחים. הכוונה היא לרכוש חומרי גלם ומוצרים ממפעלי פריפריה ישראלים, להנהיג שכר מינימום בארגון הגבוה משכר המינימום בחוק, להעסיק אנשים מאוכלוסיות מועדות לעוני בדגש על ערבים, חרדים ובעלי מוגבלויות, לתת בונוסים בשנה ברוכת רווחים לכלל העובדים ולא רק להנהלה וכד'. ארגון ציונות 2000, שאנו בקולות זוכים ללוות את פעילותו, מציע היום ליווי והכוונה לעסקים הרוצים לעשות זאת. יש להבין כי במבנה החברתי של ישראל כיום, בעלי עסקים ומנהלים בכירים הם מנהיגים חברתיים בעל כורחם ובכוחם ליצור כאן חברה טובה יותר. 

אך לא די גם בהפניית אצבע לבעלי ממון וכח. לעיתים נדמה שאנו עוסקים רק באחריות הממשלתית ובכעס על בעלי הון, גם כדי לחמוק מתחושות אי הנעימות שבאחריות האישית שלנו. ישעיהו הנביא אומר: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". צדקה וסיוע לעני היא אחריות אישית של כל אחת ואחד. יחד עם זאת, כסף זה באמת לא הכל. בהמשך הפסוקים אומר הנביא: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ" (ישעיהו נח). כסף לעולם לא יוכל להחליף את המפגש האוהב והישיר בין בני אדם. קשישים ערירים זקוקים למישהו לשוחח איתו ולא רק לאוכל. נערים בסיכון זקוקים למבוגר שיחנוך אותם ויעניק להם אמונה וביטחון. ילדים במועדוניות רווחה ישמחו לליווי אישי בלימודים ולדמויות מבוגרות שיעניקו להם תשומת לב ואהבה. מחלקות רווחה בעיריות וארגונים נפלאים במגזר השלישי מנסים לדאוג לכל אלה, ולצרכים רבים נוספים, והם זקוקים למתנדבים. 

מדינה יכולה לראות קריטריונים ומספרים אובייקטיבים. בני אדם יכולים לראות סובייקט. בספר דברים כתוב שיש לתת לאביון "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו). חז"ל הבינו מכך שיש להתחשב במתן צדקה בצרכים הסובייקטיבים של הנזקק. עלינו לפגוש באדם ולהבין מה חסר לו. המצוקות הנפשיות שבאות פעמים רבות עם העוני, חשובות לא פחות מאלה החומריות. למעלה מזה, סיפורי חיים שונים מביאים לצרכים חומריים שונים. חז"ל מביאים דוגמא של אדם שהורגל כל חייו לרווחה חומרית וכעת ירד מנכסיו. ברור שמבחינה פסיכולוגית צרכי המחיה המינימלים שלו שונים מאלה של מי שגדל במחסור כלכלי. זה לא פייר, זה רחוק מלהיות עולם אידיאלי, אבל זה המצב. לפיכך, עלינו להעניק לו, לפחות לתקופת הסתגלות, משהו שמתחשב במחסורו "אשר יחסר לו", ולא רק את המינימום האובייקטיבי לצורכי מחיה. זו אחריות שלנו- השכנים, החברים, המכרים, העובדים לצידו במשרד או במפעל.

ניתן כמובן להאריך כאן בדוגמאות, לדבר על צרכנות חברתית ועל מוסדות קהילתיים ועוד, אך דומה שהדברים ברורים. אחריות חברתית אינה מתמצה בהפגנות ועצומות. התגייסות של החברה למען הנזקקים שבה יכולה להוות גם דבק חברתי כולל ולהוסיף משמעות ועומק לחיי כולנו. שוב ושוב אנו שומעים ממתנדבים ואנשים שעושים רבות למען האחר שהם נתרמו מעשייה זו לא פחות ממי שהם ביקשו לסייע לו. בסופו של יום, עלינו לשאול את עצמנו מה כל אחת ואחד מאתנו עושה ויכול לעשות כדי שהדוח של 2025 ייראה אחרת.

[פורסם ב NRG, 20.12.15]

פרשת תולדות - על חינוך, תאומים ובניית חברה

בפרשת השבוע מגיע יצחק לגיל ארבעים ומתחתן עם רבקה. לאחר עשרים שנות עקרות זוכים השניים להולדת התאומים עשו ויעקב. כאשר גדלים הנערים מסתבר שהם אנשים עם נטיות ומעשים שונים מאוד זה מזה. האחד הופך ל-"אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" והשני ל-"אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". כולנו מכירים את המשך הסיפור ויודעים שבמסורת היהודית הפך עשו לסמל בעייתי של חיי חומר וכוח, ואילו יעקב הפך לאבי האומה ולסמל של חיי רוח. השניים לא רק נפרדו באופיים, אלא התפצלו לשני כוחות הפועלים זה בניגוד לזה במקום זה עם זה. כזכור, יעקב מפתה את עשו למכור לו את הבכורה, מרמה את אביו כדי לקבל את הברכה שיועדה לעשו ולבסוף בורח מעשו המבקש להרוג אותו. סיפור עצוב מעט על התאומים הראשונים בתורה. האם זה יכול היה להיות אחרת?

אני פוגש את סיפורם של עשו ויעקב ממקום מאוד אישי. פרשת תולדות היא פרשת בר המצווה שלי, הגעתי בימים אלה גם אני לגיל ארבעים, ולפני אחד עשר חודשים אף לרעייתי ולי נולדו תאומים. כמי שסיפור עשו ויעקב מלווה אותו ומטריד אותו מבר המצווה, התרגשתי לקרוא היום לראשונה את פרשנותו של הרש"ר הירש לפסוק בו מתחילה ההיפרדות בין השניים. ברשותכם, בשל חשיבות ויופי הדברים האמיצים והנבונים שכתב הרש"ר, אקדיש את עיקר המקום לפרשנות זו ואביא את הדברים כמעט במלואם.

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". 

כותב הרש"ר -  "בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על - ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם.

[...] ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה; מטרתה לבנות חיי - עם שלמים על כל צורותיהם הרבגוניות, על - מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל.

דוקא משום כך - "חנוך לנער על פי דרכו", חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, - מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד - צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.

אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית היתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה: "ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם".

הדברים הנפלאים האלה נכונים לטעמי לא רק בחינוך. חברה חפצת חיים המבקשת להיות יציבה ולשרוד, חייבת לחוקק לעצמה מסכת של חוקים אחידים וכללי התנהגות בסיסיים. יחד עם זאת, חברה ששורה בה הברכה, בניגוד לחברה שבה אח גונב את ברכת אחיו, יודעת בצד האחידות לראות את המיוחדות, בצד היחד לראות את הייחודי, ופוגשת פניו של אדם על כל המיוחד שבהם.

זו משימת חיים. לבנות חברה שהמנגנונים שבה יודעים לראות בני אדם. חברה שמערכת החינוך שלה מצליחה לחנוך לנער על פי דרכו. חברה שמנהלי ארגונים בתוכה רואים את פני העובד/ת וגם להפך. לטעמי יסוד חיים זה עובר כחוט השני בשורה של אגדות והלכות בספרות חז"ל שלא אוכל להרחיב עליהם במאמר פרשת שבוע קצר. לראות מי את, לראות מי אתה, לראות מי אני, ולהתייחס לזה באהבה. אם כך בחברה אז כמובן שכך בתוך הבית, בחינוך הילדים, אפילו אם הם תאומים ונראים כה דומים זה לזה. ביום הולדתי הארבעים אני מרשה לעצמי לאחל לרעייתי ולי שנעמוד במשימה הזו עם ילדינו הזאטוטים ולכולנו שנדע לקחת חלק בבנייתה של חברה מבורכת מעין זו.

[המאמר פורסם בעלון קולות, 11.11.2015]

הרב עובדיה יוסף - יחסו לזרמים הליברלים ועוד

היום (ג' חשוון) מלאו שנתיים לפטירתו של הרב עובדיה יוסף. הרב עובדיה היה אחד מתלמידי החכמים הגדולים של דורו, הן בבקיאותו יוצאת הדופן בש"ס ופוסקים, והן ביכולת הפסיקה המורכבת שלו. הוא היה אדם כריזמטי ביותר (במונחים של ובר הוא הפעיל סמכות מסורתית בצד סמכות כריזמטית ובתקופה בה כיהן כרב ראשי גם הפעיל סמכות חוקית) והיה למנהיגם הרוחני של מאות אלפים אם לא למעלה מזה.

דווקא בשל כך אני סולד עמוקות מהרב עובדיה. לאדם עם יכולות מופלאות שכאלה ובעל השפעה רחבה כל כך יש אחריות ציבורית עמוקה, ולטעמי הרב עובדיה קלקל יותר מאשר תיקן והשתמש בסמכותו לרעה. אתחיל בדברים הידועים יותר ואגיע לפסק הלכה פחות מוכר שלו.

הרב עובדיה עמד מאחורי מפלגת ש"ס והכתיב את דרכה. ש"ס הפכה למפלגה המשמרת את העוני בישראל ומנצלת אותו. ש"ס הפכה למפלגה גזענית ומפלגת שניצלה את המאבק המזרחי החשוב בצורה צינית. ש"ס הפכה למפלגה עם אחוז חברי הכנסת והשרים המורשעים בפלילים הגדול בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. ש"ס שמה בראשה עבריין, החליפה אותו בכהניסט סמוי ואז החליפה אותו שוב באותו עבריין. לכל זה אחראי (גם) הרב עובדיה.

אבל זה לא רק זה. הרב עובדיה השתמש בסמכותו הדתית כדי לגרום לאנשים להצביע למפלגתו. שמעתי מחנן קריסטל ששמע מאריה דרעי שהיו מנחיתים את הרב עובדיה לעצרות בחירות במסוק לעיני הקהל על מנת ליצור את התחושה שהוא מגיע משמים עם דבר האל. "הרב עובדיה ירד מהשמיים ויגיד להצביע ש"ס והם יצביעו" אמר דרעי לטענתו של קריסטל. זה הדרדר למצב של הבטחות מטופשות כמו מקום בגן עדן תמורת הצבעה (כך ממש היה כתוב באתר ש"ס) וקמעות. אני יודע שהמשפט הבא שאכתוב הוא חמור מאוד אבל לצערי הוא אמיתי – בעשותו כן עבר הרב עובדיה על האיסור החמור מעשרת הדיברות "לא תשא את שם ה' לשווא" והכשיל את מאמיניו בעבודה זרה.

ובצד כל אלה, הדבר הפחות מוכר שמכאיב לי מאוד הוא שהרב עובדיה התנגד נחרצות לזרמים אחרים ביהדות, ותרם לשנאה וזלזול מצד האורתודוכסים כלפי כל מי שמפתח תפיסה אחרת מהם ליהדותו. פעם אחת נשאל הרב עובדיה ע"י הרב יוסף הררי רפול, ראש ישיבת עטרת תורה בברוקלין, האם מותר מצד ההלכה להרשות לאדם שלימד תורה במשך שנים רבות בבית מדרש קונסרבטיבי ואין ספק בדבר ידיעותיו המפליגות והיותו תלמיד חכם, ללמד בישיבת עטרת תורה. אני מזכיר שהרב הררי רפול גר בארה"ב שם רוב היהודים מזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים והיחס בין הזרמים אינו עניין של וכחנות אינטלקטואלית אלא משפיע משמעותית על יחסים שבין אדם לחברו ועל עצם קיומו של העם היהודי כעם. הנה קטע מתשובתו:

"...והנה ידוע שהתלמידים (סטודנטים) הלומדים בבית מדרש לקונסרבטיבים אינם שומרים תורה ומצות, ורובם אינם מאמינים בתורה מן השמים, וסופם מוכיח על תחלתם שהרבנים הקונסרבטיבים מחללים שבת ומכשילים את הרבים ומחטיאים אותם, בכל מיני הוראות מקולקלות, והרב שמלמד אותם הוא לא רק בכלל השונה לתלמיד שאינו הגון, אלא הוא גם גורם להכשלת הרבים, בהיותו מלמד ובוחן אותם, ונותן להם סמיכה לרבנות... והם המרבים מחלוקת בישראל ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות... ולאיש אשר אלה לו שהרשה לעצמו לעמוד בראש מוסד כזה ללמד את הסטודנטים האלה תורה, הורעה חזקת יראת שמים ממנו. ואין ללמוד תורה מפיו"*. (שו"ת יביע אומר חלק ז - יורה דעה סימן יט).

הרב עובדיה היה אדם חשוב לציבור רחב מאוד בישראל. לאחר פטירתו גזרתי על עצמי שלא לכתוב עליו מילים קשות מתוך רגישות לאותו ציבור שנמצא באבל. שנתיים אחרי אני מרשה לעצמי להגיד – הרב עובדיה יוסף היה אחת הדמויות הציבוריות הבעייתיות ביותר שחיו במדינת ישראל.

_________________________________________________________________________________

*למבקשים לעיין בתשובה המלאה של הרב עובדיה, הנה היא לפניכם -

מהלכות סוכה לניהול מחלוקות בחברה הישראלית - לכבוד שבת סוכות

שאלה הלכתית יבשה ובצידה לקח נסתר וחשוב לחברה הישראלית- שמתם סוכה במרפסת או בחצר הבית ואתם יושבים כך שראשכם ורוב גופכם בסוכה אבל שולחנכם בתוך הבית, האם יצאתם ידי מצוות סוכה? הישארו עימי כדי להבין כיצד שאלה זו קשורה לעומק השסעים והמחלוקות בחברה שלנו [אזהרה- המהלך דורש ריכוז...].

בגמרא מובאת אגדה יפה המספרת על כך שלאחר שלוש שנות מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל "יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל". שואלת הגמרא: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?", ומשיבה: "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (בבלי, עירובין יג ע"ב).

מילים רבות נכתבו על עומקם ויופיים של משפטים אלה, המתארים כיצד דעות הפוכות מהוות "דברי אלוהים חיים", ומרמזים שהאמת הגדולה מכילה דעות שונות ואף מנוגדות. ההכרעה ההלכתית מתבצעת פה לכאורה לא לפי מי שצודק יותר, לא לפי מי שמכוון יותר לדברי אלוהים בסיני, אלא לפי מי שצנוע יותר, ויודע ללמוד ואף ללמד את דברי יריביו. בצד עומקם של משפטים אלה (שפרנסו כבר מאמרים רבים), היה זה דווקא המשך הגמרא שעורר בי פליאה גדולה. המילים הבאות בסוגיה הן: "כאותה ששנינו: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין". מדוע מביאה הגמרא דווקא את המחלוקת הזו כדי להמחיש שהלכה כבית הלל? 

נעקוב רגע אחר מהלך הגמרא. כדי לפתור את המחלוקת בעניין הסוכה מספרים בית הלל שזקני בית שמאי וזקני בית הלל ביקרו את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב בדיוק כך. נו, אם כך ישב רבי יוחנן כשביקרוהו הרי מכאן ראיה שהלכה כמותם. בית שמאי משיבים להם שהם מעוותים את הסיפור. האמת היא שהזקנים גערו ברבי יוחנן ואמרו לו "אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך". סוף סיפור. בית הלל לא עונים להם.

מדוע מתוך מאות מחלוקות דווקא זו המחלוקת שבוחרים להמחיש דרכה שהלכה כבית הלל? למה בית הלל לא ענו? התשובה החלה להתבהר לי כשפתחתי את הרמבם ואת השולחן ערוך וגיליתי שההלכה נפסקה במקרה זה כ... בית שמאי [**]. אכן, אם ישבת ראשך ורובך בסוכה ושולחנך בתוך הבית כאילו לא קיימת מצוות סוכה מימיך. כותב שטיינזלץ באורח ההלכה: "שהודו להם בית הלל בכך". דווקא בַמַקום בו הגמרא מכריעה שהלכה כבית הלל, מובאת מחלוקת בה הלכה כבית שמאי. למעלה מזה, בהמשך הגמרא מובאת עוד מחלוקת וגם בה הלכה כבית שמאי.

דומני שהגמרא מבקשת להגיד לנו סוד גדול- ההלכה הולכת אחרי מי שיודע להקשיב לאחר, ללמוד ממנו, וכשצריך אז להודות בטעויות ולשנות את דעתו. משמעות העומק של "נוחין ועלובין" היא שכאשר בית הלל חלקו על בית שמאי הם ידעו להגיד בדיוק מה חשב בית שמאי, הם היו מלמדים את דברי בית שמאי ויכלו לנמק את תפיסתו, הם הקשיבו בקשב אמיתי ופתוח לדברי יריבם, ובדיוק כפי שמובא בסיפור הסוכה- הם ידעו לחזור בהם כשצריך. זהו מה שכונה על ידי פילוסופים של העת החדשה "דיאלוג". זוהי היכולת לצמוח מתוך שיח ומחלוקת. 

כיצד נהפוך את המחלוקות הקורעות את החברה שלנו למחלוקות של שמאי והלל? כיצד נהיה לתרבות הנבנית על מחלוקות ולא לתרבות שמתפרקת בגללן?

אני חילוני, שמאלני, ראש בית מדרש פלורליסטי הכולל בתוכו את כל הזרמים החשובים כיום ביהדות. האם אני יודע להקשיב לקולות דתיים, ימניים, כאלה שמדירים זרמים אחרים וסבורים שישנה רק פרשנות אחת לגיטימית ליהדות? ברור לי שאני יודע להיאבק נגד הקולות האלה. ברור לי שאני מרגיש צודק ומתקן עולם כשאני עושה זאת! אבל האם אני מסוגל להיות נוח ועלוב, להקדים את דבריהם לדבריי, להקשיב להם קשב אמיתי ולנסות לבחון איפה אני טועה והם צודקים? 

והם? (אתם?) האם הם מסוגלים להקשיב לי בכנות בלי לכנות אותי כופר ובוגד ולבטל את דבריי? האם בכוחם לבחון איפה אני מביא עימי נקודות של אמת? האם הם בכלל מבינים את תפיסותיי רגע לפני שהם מזלזלים בהם כל כך? ומה לגבי תפיסותיהם של הרפורמים והקונסרבטיבים המהווים רוב ביהודי ארה"ב? 

העורך התלמודי שבחר להמחיש באופן מבריק מדוע הלכה כבית הלל דווקא בעזרת מחלוקת על חג הסוכות בה הלכה כבית שמאי, רמז לנו לדעתי עוד משהו. הסוכה היא מקום ארעי. אנו חשים בה לא בטוחים, אנו יוצאים בה "מהמקום בו אנו צודקים***. לא מספיק לשבת "ראשו ורובו בסוכה" אלא צריך שגם שולחנו יהיה בסוכה. צריך שכל המסובים וכל האושפיזין על כל דעותיהם ומאווייהם ייכנסו רגע למקום ארעי, מקום שחש פחות בטוח ופחות צודק, ודווקא שם יסגלו את הבית הלליות היפה כל כך וילמדו לעשות את אחד הדברים שהכי חסרים היום בחברה הישראלית- להקשיב. 

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* הערה שנכתבה בשל עיתוי פרסום המאמר בבלוג - מאמר זה נכתב לפני כמה ימים, ערב חג הסוכות. הוא מתפרסם היום בבלוג (לאחר שהסתבר שברגע האחרון הוא לא פורסם ב NRG), בבוקר שאחרי פיגוע נוראי בו נרצחו בני הזוג הנקין לעיני ילדיהם. בתגובות על הרצח הובעו כמובן זעזוע וסלידה עמוקה מהפשע הנוראי הזה מכל קצוות הקשת הפוליטית. יחד עם זאת, היו שחשבו שלאמפתיה האנושית הבסיסית הזו צריך להוסיף כל מיני "אבל", והיו אנשים שהעזו להביע פליאה שבכל גווני השמאל מגנים את הפיגוע ומזדעזעים ממנו והשיא היה באנשי שמאל קיצוני שמאשימים את הנרצחים ביתמות ילדיהם. הרצח כמעט וגרם לי שלא לפרסם את המאמר כי הוא לפתע נראה תפל ולא רלבנטי, אבל אז הבנתי שהוא חשוב מתמיד בשל אותן תגובות של "אבל" ו "פליאות". 

** משנה תורה להרמבם, הלכות שופר סוכה ולולב, פרק ו, הלכה ח; שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות סוכה, תרלד, סעיף ד.

*** מִן הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶה

כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כּמוֹ חָרִיש.

וּלְחִישָה תִּשָּמַע בַּמָקוֹם

שֶבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶר נֶחֱרַב.

(יהודה עמיחי)

למאמר נוסף על חג הסוכות הקליקו כאן
למאמר על קהלת וסוכות הקליקו כאן

חג סוכות - בין בעלנות למימוש עצמי

[מאמר שפרסמתי ב 2009 במעריב, מקפיץ אותו למעלה לכבוד החג]

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא – כג, מב). רבא מסביר כך את הציווי – "כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ב עמוד א). היציאה למגורים בדירת ארעי רעועה פותחת שיחה על מקומם של הממון והרכוש בחיינו. מצוות הסוכה אמורה לנתק אותנו לשבעה ימים מהנוחות והביטחון של בית הקבע. הקירות מוחלפים ביריעות הבד ומוטות הברזל, גג הבטון מוחלף בענפים ועלים הנעים ברוח,  מעל מרחף החשש מגשם, היתושים והזבובים מפריעים לארוחה, וצץ לו לפתע ההרהור המבעית – מה היה קורה לו הייתי צריך לחיות כך כל חיי? אך לפני שאנו מספיקים לשקוע בתסריט נוגה זה, נמוג ההרהור בשפע של סעודת החג המלאה בכל טוב ובידיעה שעוד רגע נכנס חזרה לביתנו החמים. בואו נשהה רגע באותו הרהור, ונתהה על הקשר בין אדם לקניינו ועל אלו החיים בסוכה כל השנה.

כולנו (כמעט) צורכים זנות

השתתפתי אתמול בעצרת לזכרה של ג'סיקה, אשה שעסקה בזנות והתאבדה בתליה בחדר שבו מעל עשרה גברים, לעיתים מעל עשרים, חדרו אליה כל לילה. העצרת הזכירה לי את כל "הנתונים" האיומים והמציאות הנוראית שאני יודע עליה מזה שנים. 

נשים העוסקות בזנות יסיימו את חייהם בממוצע סביב גיל 40-45. חלק גדול מהן הגיעו לזנות ממצוקה קשה מאוד ופעמים רבות היו נפגעות של תקיפות מיניות חמורות בילדותן. ברוב הגדול של המקרים המציאות של הזנות היא איומה. היא כוללת מאות זרים שחודרים אליך. היא כוללת הריסה הדרגתית של הגוף והנפש. היא כוללת אחוז מסוים של "לקוחות" שיעברו פתאום לאלימות קשה (כאילו עצם החדירה העשירית בתוך כמה שעות אינה מציאות אלימה דיה). היא כוללת פעמים רבות איומים וסחיטות מצד הסרסורים (כולל מצבים שדה פקטו מכריחים אותך לעסוק בזנות, במילים אחרות- אונס). בשיחות שקיימתי עם נשים המנסות לצאת ממעגל הזנות חזר שוב ושוב התיאור של "לקחת משהו מטשטש" לפני כל מפגש עם לקוח. "משהו מטשטש" זה אלכוהול רב או סמים קשים ואכן הזנות ממכרת פעמים רבות לאכלוהות וסמים ומשם הדרך לסוף קצרה. מציאות הזנות כוללת עוד הרבה תיאורי זוועה שאין לי את הכוחות לכתוב וכל זה כשעוד לא הזכרתי זנות של נוער.

כדי להיאבק במציאות הזו יש המון דברים שצריך לעשות. הם קשורים בהעלאת מודעות, באכיפה, בחינוך, ברווחה, בסיוע סוציאלי, במיגור הסרסורים, בבדק בית פנימי בתוך המשטרה שחלק מאנשיה צורכים בעצמם זנות, במאבק בתעשייה שמגלגלת מיליונים רבים, בהקצאת תקציבים גדולים לתוכניות לשיקום נשים שעוסקות בזנות ועוד ועוד. אבל יש עוד משהו שאפשר לעשות, משהו פחות מדובר והכי אפקטיבי – 

לא לצרוך זנות. 

לרובנו הגדול מאוד זה נשמע קל. הרי אנחנו ממילא לא הולכים לזונות ולא מעלים את זה על דעתנו (אגב, האם אנחנו גם משכנעים את החבר מהמילואים לא לעשות זאת? האם אנחנו עוזבים מסיבה אם הוזמנה אליה חשפנית-יצאנית ולאחר מכן מנהלים שיחה קשה עם החבר שארגן אותה?). אבל האמת היא שזה לא קל בכלל. אני מוכן בחוצפתי להמר שהרוב הגדול של קוראי ואף קוראות מילים אלו צורכים זנות. תהיו איתי עוד רגע כשאסביר. 

יש משהו שכמעט לא דיברו עליו בעצרת אתמול- זנות מצולמת. בואו נגיד שאותה אשה שחודרים אליה עשרות פעמים בכמה שעות, שלעיתים מפעילים כלפיה אלימות מעבר לעצם המעשה, שחשופה לאיומים וסחיטות ואלימות של סרסורים, שחייה במציאות של גיהנום- גם מצולמת. בין שימוש לשימוש, בין התעללות להתעללות, מקלחים ומאפרים אותה והיא נראית מעולה ואז מצלמים אותה. עשרות "טייקים". האם זה משפר את המצב?

פורנוגרפיה היא זנות מצולמת ואחוזים גבוהים מאוד מאלה שקוראים עכשיו את המילים הללו (יותר גברים אך כמובן גם נשים) לוקחים חלק בתעשייה הזו כצרכנים. אנחנו בסה"כ בני אדם ויש לנו יצרים והכל כל כך זמין ורק צריך להקליד מילה וכבר אנחנו רואים סרטון של זנות מצולמת וכמה כוחות צריך כדי לא להקליד את המילה!

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. הייתי בכיתה ח, עוד לא היה אינטרנט, והשכן (המבוגר ממני) בא אלי בחופש, אמר לי לסגור את התריסים והכניס קלטת לוידאו. חלק ממה שראיתי בכלל לא הבנתי. 

רובנו הגדול, אנשי רוח ומורים, אנשי היי טק ומנהלים, אנשי כוח אדם ופקידי ממשלה, רובנו הגדול ללא הבדל דת, גזע ומין צופים בפורנוגרפיה ובכך מפרנסים את המשך תעשיית הזנות המצולמת וההורגת. הפורנוגרפיה משגשגת עם מיליארדי צפיות באינטרנט כל יום. כ 90% מהגברים ומעל שני שליש מהנשים צופים בפורנו. לקח לי שנים לקבל החלטה רצינית שאני מצמצם עד לאפס את הצפייה בפורנוגרפיה. האם יש לנו את הכוחות להפסיק לשתף פעולה עם הזנות המצולמת, זנות שהורגת ומחרבת חיים לא פחות מכל זנות אחרת?

אלו המחשבות שיצאתי עימן מהעצרת הקשה אתמול. הרגשתי חובה לשתף.

סרטון של 'כאן' על הפללת לקוחות זנות

לקריאה נוספת:
הסקר הלאומי על תופעת הזנות בישראל
על פסק דין השולל זכויות יוצרים בפורנו
על הקשר בין סחר בנשים לפורנו [באנגלית]
הבנאליות של הפורנו, רוני גרוס, עוקץ
על הפורנוגרפיה באתר תודעה
ראיון עם שחקנית פורנו לשעבר [באנגלית]
על התערוכה "היא לא כאן" בבלוג של ורד לי בהארץ
על מסיבות רווקים בבוקרשט [פוסט שלי בפייס]

לכבד זה לא להתבטל (תגובה להילה קובו)

קראתי שוב ושוב, האזנתי לסרטון, ומסתבר שזו לא פארודיה- הילה קובו מדברת ברצינות בטור דעה אישי בוואלה! על כך שח"כ זנדברג מבצעת "אפליה אופנתית נגד גברים" באופן שבו היא מתלבשת. קובו סבורה שזה לא יאה לזנדברג "לחשוף את הקעקוע שנמצא על הזרוע שלה בפני גברים מסורתיים ודתיים". כך ממש. לחשוף! על הזרוע!

אי שם בנעורי במערכת החינוך הדתי ובבני עקיבא, לימדו אותי שאשה שלובשת כל סוג של בגד ללא שרוול (שיהיה הכי מכובד, ייצוגי ויפה בעולם) נחשבת למתלבשת חשוף ואפילו פרובוקטיבי. היה לי מוזר שמדי פעם אמא שלי הלכה ככה, אבל לא העזתי להעיר לה. לגבי קעקוע אין מה לדבר- קעקוע הוא סמל לזילות. תחת הקודים הפנים-שבטיים האלה הסתכלתי אז על החברה החילונית שאליה נכנסתי, ומעת לעת הייתי מתאכזב או לפחות מתפלא בראותי נשים שאני מכבד הולכות ללא שרוול. למה הן עושות פרובוקציה? אם גיליתי קעקוע על אחת מהן, נחרדתי- איך לא זיהיתי קודם שהיא חיה בפוזה וכל כולה פרובוקציה וזילות?

התבגרתי מעט. התחלתי להבין שהקודים שהכתיבו לי בנעוריי אינם אמת אובייקטיבית, אלא הם האופן שבו תרבות מסוימת מתנהלת. התחלתי להבין שיש בישראל כמה שבטים ובכל אחד מהם יש מגוון של קודים תרבותיים המייחדים את אותו שבט. למדתי שזה שאשה דתיה הולכת עם שרוולים ארוכים, זה לא יותר ערכי אלא פשוט שונה מהאופן שבו מתלבשת אשה חילונית. 

בטור הדעה שלה אמרה קובו שגברים לא יגיעו למקומות העבודה שלהם במכנס קצר וגופיה. אם כך, תהתה קובו, מדוע נשים כן עושות זאת? הדבר דומה לאמירה- גברים לא יגיעו למקום העבודה שלהם עם שמלה, אם כך מדוע אשה עושה כן? היא עושה זאת כי בקודי הלבוש בחברה שלה שמלה היא לבוש ראוי ומכובד לאשה ולא לגבר, וממש כך בקודי הלבוש של השבט החילוני הישראלי לגבי בגד ללא שרוול.

החברה הישראלית חייבת להתחיל לפתח שיח בין-שבטי המבקש להבין ולכבד את הזולת, ולא רק לבטל אותו ולזלזל בו. אנו צריכים זאת כאוויר לנשימה. אם זנדברג מתלבשת לפי הקודים המקובלים בחברה שלה (קודים של קרוב למחצית מהחברה בישראל!) ואינה מוכנה לאפשר לשבט אחר, למגדר אחר, להשקפה אחרת, לכפות עליה לבוש אחר, אין פה כמובן "אפליה" כלפי "אנשים מסורתיים ודתיים". כאשר הנושא הוא לבוש, הרי שלכבד פירושו שכאשר אני נכנס למרחב הפרטי של הזולת, אני משתדל לא לנהוג באופן קיצוני בניגוד למה שחשוב לו. לכבד אינו בשום פנים שכאשר אני נמצא במרחב הפרטי שלי או ברשות הרבים, אתן לשבט אחר להכתיב לי את הקודים שלו.

ביאליק אמר פעם: "אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים... ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו". בל ננסה להפוך את כולנו לשבט אחד שמתנהל לפי התכתיבים של השמרניים או המסורתיים יותר. זה נכון לגבי לבוש כשם שזה נכון לגבי נושאי זהות רבים ובהם זהותנו היהודית. בואו נקבל באהבה את ריבוי השבטים בחברה הישראלית ונבקר זה את זה כשערכים מהותיים ישברו, כשנפגע משמעותית בזולת, כשבאמת שבט אחד יפלה את רעהו ולא כשחברת כנסת מתלבשת בבגד ללא שרוול. 

[וואלה! דעות, 18.8.15]

די להכלת הקיצוני: ובערת הרע מקרבך

קיים קונצנזוס רחב בחברה הישראלית המתנגד למעשי אלימות ורצח שפלים כמו אלה שהתרחשו בחג האהבה. לא די בהסכמה רחבה זו. המשותף למעשי רצח מעין אלה, גם של איסלאמיסטים קיצוניים וגם של יהודיסטים קיצוניים, הוא שדברים חסרי אחריות שאומרים פעם אחר פעם מנהיגים ואנשי דת שאותם רוצחים מעריצים, יוצרים מצב בו הטרוריסטים האלה סבורים שהמעשה שלהם הוא מעשה 'טוב' ו'נכון'. לצערי הרב, לא קיימת עדיין הסכמה רחבה באשר להרחקה ונידוי של אלה שבדבריהם חסרי האחריות יוצרים ומאפשרים את הרצח. 

אל לנו לדרדר את הדיון הזה למחלוקת שמאל וימין. הרוב המוחץ של הימין הישראלי, גם זה המתנחל, גם זה הדתי, דוחה בשאט נפש וזעזוע מעשי עוולה מעין אלה וחש חוסר נוחות גדול לשמע דברי הבל קיצוניים ומסיתים של כמה מבניו הקיצוניים. עלינו לשלב ידיים ולשרטט את גבולות הדיון הלגיטימי.

על פי המסופר בפרק א בספר בראשית, אלוהים ברא את העולם בדיבור. יכול היה ספר בראשית לספר לנו על בריאת עולם הנעשית במלאכת ידיים, כזו שנעשית במחשבה בלבד ועוד אפשרויות שונות כיד הדמיון.  בחירת התורה לתאר בריאה הנעשית בדיבור היא רבת משמעות. מיד לאחר תיאור זה נכתב כי האדם נברא בצלם אלוהים. האדם ניחן בכוח הדיבור וכשם שאלוהים בורא ויוצר בדיבור, כך ניתן לאדם כוח הדיבור לבנות וליצור בו. 

יכולת הדיבור היא "מותר האדם", ביטוי למהותו הגבוהה המאפשרת לו להתפתח ולפתח, לברוא עולמות ולבנותם. דא עקא- מה שיכול לברוא וליצור, יכול גם לפרק ולהרוס. מה שמעניק חיים, יכול גם לקחת אותם. 

שימוש הרסני בכוח הדיבור, כזה הזורע זרעים של שנאה עמוקה, כזה המבקש לשרטט היררכיה גזענית בה אדם מסוים הוא טמא ושפל רק כי הוא נולד לקבוצה כלשהי, כזה המתיר את דמם של חלק מהאוכלוסייה בשם רעיונות לכאורה נעלים, הוא הצעד הראשון לקראת מעשי אלימות קשים. הדברים מתעצמים כאשר מדובר בהנהגה דתית המדברת לכאורה בשם הדת ובשם האלוהים. עלינו להתאחד בקריאה להחרמה והרחקה של דיבור מעין זה מהחברה שלנו.

הרתיעה מהחרמת דברים של איש רוח או רב המייצג לכאורה את התרבות שלנו מובנת. האם נכון להחרים אדם גדול בתורה? את התשובה החדה לשאלה זו מצאתי בתלמוד. מסופר על תלמיד חכם, גדול בתורה, שהיה חשוד בעבירה ורב יהודה התלבט אם לנדות ולהחרים אותו. לבסוף נכתב שם: "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב [מהו שכתוב] 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא'? אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו! שמתיה [בעקבות עצה זו- נידה אותו] רב יהודה" (תלמוד בבלי, מועד קטן, יז ע"א). וכך פסק הרמב"ם: "הרב שאינו הולך בדרך טובה--אף על פי שחכם גדול הוא, וכל העם צריכין לו--אין מתלמדין ממנו, עד שיחזור למוטב" (הלכות תלמוד תורה, פרק ד, הלכה ב).

20 שנה אחרי רצח רבין, שנה אחרי שריפת מוחמד אבו ח'דיר וימים ספורים אחרי שריפת התינוק עלי סעד דוואבשה ודקירתה למוות של שירה בנקי, אין לנו יותר אפשרות להתעלם מכוחו של הדיבור. יש להגיד בבירור- מי שמוכן להכיל דיבור גזעני וקיצוני התומך באלימות וברמיסת הזולת, לוקח חלק בהתהוות הרצח הבא. ישיבה המוכנה לתת במה לרבנים המביעים בעקיפין תמיכה במעשים מעין אלה ומחנכים את תלמידיהם לשנאה כזו, צריכה להיסגר. רבנים ומנהיגים שנותנים רוח גבית לטרור יהודי צריכים להיות מנודים על ידי הימין והשמאל הישראלי כאחד. "ובערת הרע מקרבך".

[ישראל היום, 4.8.15]

[הקליקו למאמר באותו נושא בשם "כשהפשיזם הופך לגיטימי" שפרסמתי ב NRG ב 10.6.12]

[הקליקו למאמר נוסף באותו נושא בשם: "בין צלם אלוהים לאהבת ישראל- להחזיק שניים יחדיו" שפרסמתי ב NRG ב 17.10.14]

תשעה באב: על מנגנונים ש(לא) רואים אנשים

טור אישי שלי בתוכנית "יומן השבוע" עם ענת דוידוב ברשת ב. לשמיעה -

ולמי שמעדיף/ה לקרוא -

תשעה באב, שחל היום, הוא סמל לחורבן הבית ולכן אבקש לדבר היום על איך לא ייחרב שוב הבית, כשהפעם מדובר בבית הישראלי שלנו, הבית שהולך ונבנה כאן ב 67 השנים האחרונות.

כולם יודעים להגיד שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. המקור לכך מופיע במסכת יומא בתלמוד הבבלי. הפעם ברשותכם אתמקד במדרש אחר מהגמרא, מדרש פחות ידוע אבל רלבנטי מאוד למציאות שלנו. רבי יוחנן אומר שירושלים נחרבה בגלל שהלכו בה תמיד לפי התורה. אני יודע שזה נשמע מוזר שאמירה כזו תופיע בגמרא, אבל כך הוא אומר- ירושלים נחרבה משום שדנו בה על פי דין תורה. הגמרא מזדעקת לשמע דברים אלה של אחד מגדולי הרבנים של אותה תקופה. למה אתה מתכוון? מה רצית שיעשו?

הכוונה של רבי יוחנן הייתה שאי אפשר ללכת כל הזמן לפי כללים שכתובים בספר, גם אם לפי השקפתו שלו הספר הזה הוא קדוש. אם רוצים לשמור על הבית צריך במקרים רבים לראות מעבר לספר, מעבר לכללים הנוקשים, צריך לראות את האדם. רבי יוחנן חושב שהלקח הגדול של תשעה באב זה לבנות מנגנונים שרואים בני אדם. כדברי חכמים: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות"... האם זה מה שאנחנו עושים?

נראה שדווקא השולטים בממסד הדתי בישראל לא למדו את הדברים האלה. ממשלת ישראל החליטה לאחרונה לבטל את רפורמת הגיור, אותה רפורמה שאומנם השאירה את הגיור רק בידיים אורתודוכסיות אבל לפחות הפכה אותו למתון וידידותי יותר. הממשלה גם מבקשת לקדם חוק כשרות חדש האוסר על עסק לכתוב את המילה כשר ללא השגחה של הרבנות, גם אם יש בו רק אוכל כשר. בעיתונות החרדית פורסמה תמונת ממשלת ישראל החדשה רק לאחר מחיקת פניהם של השרות בממשלה. במקום בו מוחקים פנים במקום לראות אותם, נחרבים בתים.

דברים אלה קשורים במקרה קשה במיוחד שארע לאחרונה בעיר רחובות- ראש העיר ביטל טקס בר מצווה לקבוצה של ילדים המתמודדים עם מגבלה על הרצף האוטיסטי והתכוננו במשך חודשים לבר המצווה שלהם, וזאת מאחר שמי שלימד אותם ועמד להנחות את הטקס הוא רב קונסרבטיבי. קשה לדמיין עיוורון לאנשים גדול מזה. על זה נחרב הבית.

האתגר לראות אנשים ולא רק בירוקרטיה קיים כמובן בתחומים רבים. הוא בולט במיוחד בתחומי רווחה שבהם הדרך היחידה של המנגנון לראות את האדם היא באמצעות עובדים סוציאלים אך מספר התקנים לעובדים סוציאלים נמוך כל כך עד כדי שכל עו"ס מטפל במאות תיקים ויכול לראות רק מספרים וכללים. 

אם אנחנו רוצים לשמור על הבית שלנו שלא ייחרב, אם אנחנו רוצים ללמוד מהגמרא את לקחי תשעה באב, עלינו להשקיע מאמצים רבים בבניית חברה בה רואים את האדם ולא רק את הספר. 

אני תקווה שנצליח.

[לטור נוסף שפורסם בשלושת השבועות בשנת 2010 ב NRG מעריב בנושא דומה הקליקו כאן]

פרשת בלק: על הבנאליות של הרוע

בלק המואבי חרד מפני בני ישראל שעומדים להילחם בו. הוא חושב להינצל בעזרת כוחותיו המאגיים של הנביא בלעם ומבקש אותו שיקלל את בני ישראל. בלעם מודיע לו שאת המילים שיגיד ישים בפיו אלוהים, ובכל פעם שהוא מגיע לקלל את ישראל יוצאות מפיו דברי ברכה. רוב פרשתנו, שלושה פרקים, מוקדשים לסיפור זה ואז מגיע לפתע סיפור אחר לגמרי -  

(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב. (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. (ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר־אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר כה).

המעבר חד וכמעט בלתי נתפס. לפני רגע ראינו כמה מיוחדים וטובים הם בני ישראל וכמה אלוהים שומר עליהם. פסוקים אחדים מוקדם יותר בלעם עוד מברך את בני ישראל ואומר: "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה). בלעם מוסיף ומתאר את חוזקם של בני ישראל וכיצד הם ינצחו בכל מלחמותיהם, אנחנו עוד לא מספיקים למצמץ ופתאום – בני ישראל עובדים עבודה זרה. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. 

עבודה זרה היא אחת העבירות החמורות ביותר (ראו מעט על כך בלוח השנה של קולות בחודש הנוכחי). האם אכן רק פסע קטן מפריד בין עבודת אלוהים לעבודה זרה? בין ברכה לקללה? בין יחסי אהבה לזנות?  

הבנאליות של הרוע

רוע מגיע על פי רוב בהיסח הדעת, מתוך קהות חושים ולא מתוך כוונת מכוון. רוע הינו פעמים רבות תוצר לוואי של כניעה ליצרים שאין מטרתם להרע. אהבה לכסף ומותרות, יצר שליטה, מיניות בלתי מרוסנת, רצון להצליח, כל אלה ויצרים רבים אחרים אין יסודם ברע וברצון להרע, אך התמסרות בלתי אחראית אליהם וחוסר מודעות ואכפתיות להשלכותיהם, יכולים להביא לתוצאות קשות. אכן, גם רוע איום ונורא שהשלכותיו איומות הוא פעמים רבות רק תוצאת לוואי, נספח, משהו שקורה כדרך אגב. לכך התכוונה חנה ארנדט בדברה על הבנאליות של הרוע. 

ספורנו, פרשן איטלקי חשוב מהמאה ה-15, כותב בפרשנותו על הפסוקים שקראנו: "תחלת ענינם לא היה לעבוד עבודה זרה כלל אבל היה לזנות בלבד... שכך דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה". בני ישראל לא התכוונו להגיע לאחד החטאים החמורים ביותר במקרא, הם בסך הכל רצו להנות קצת, להשתובב עם בנות מואב. הדברים מזכירים את דברי רב יהודה בשם רב: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". (סנהדרין דף סג עמוד ב). זו כנראה הסיבה שעל המילים "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" אמר בתלמוד רבי יהושע: "שנתעסקו בדברי שטות" (סנהדרין דף קו עמוד א). מתוך עיסוק בשטות התפתו לנשות מואב, מתוך תאווה לבנות מואב התפתו לעבודה זרה. 

אדם רוצה לנהל עסק רווחי ומוצא את עצמו משלם שכר מינימום למפרנס יחיד של משפחה מרובת ילדים. רוע בנאלי. אדם רוצה להתקדם בעבודה ומוצא את עצמו רומס בדרך את עמיתיו. רוע בנאלי. אדם רוצה לקבל תשומת לב מהסביבה ומוצא עצמו מדבר לשון הרע. רוע בנאלי. אעז ואומר- מדינה רוצה לחיות בביטחון בארץ אבותיה ומוצאת עצמה מחזיקה עם אחר תחת ממשל צבאי במשך 48 שנה. רוע בנאלי. מדינה רוצה להתחבר לשורשי תרבותה ומוצאת עצמה לא מאפשרת לאנשים להתחתן לפי השקפת עולמם. רוע בנאלי. אתם מוזמנים להמשיך לבד את הרשימה. 

וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ

כל יום אנחנו עושים רע שלא מתוך ניסיון וכוונה לעשות רע. ומתי סכנת קהות החושים ורוע הבנאלי נמצאת בשיאה? כשממש טוב לנו.

עם בטוח בעצמו, יהיר, שזה עתה ניצח במלחמה, שאפילו בלעם מנבא שהוא ינצח במלחמות הבאות, עם שהכל מתחיל ללכת לו בקלות, עלול לאבד תוך רגע את גבולותיו ואת יכולתו לשלוט בעצמו. המעבר החד בפרשתנו בין הברכה לקללה, בין עבודת אלוהים לעבודה זרה, אינו מקרי. התורה חוזרת שוב ושוב על הסכנה הטמונה בכח ובהצלחה של בני ישראל – "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ח, יד). קשר עמוק מצוי בין רוממות הלב ל "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב". 

גשר של יהירות ובנאליות מוביל מרוממות הלב לעבודה זרה ולרוע בנאלי. אני מאחל לנו שבשעה שאנו אך מבקשים לחיות את חיינו, ליהנות ולהצליח, נדע לזהות את הרוע הבנאלי המאיים ולהדוף אותו בהרבה עשיית טוב, לחוש בקהות החושים ולהדוף אותה ברגישות ואכפתיות, שנדע לשיר "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" ובאותה עת לדאוג לטוב של עשיו ושאר העמים. שבת שלום.

[פורסם בעלון קולות, 2.7.15]

יהדות חילונית וצה"ל

[בשנת 2012 התפרסם מאמרי "יהדות חילונית וצה"ל" בספר "בין הכיפה לכומתה – דת, פוליטיקה וצבא בישראל" בעריכת ראובן גל, עורך משנה תמיר ליבל, ובהוצאת מודן. לרגל החלטתו החשובה של הרמטכ"ל אייזנקוט לצמצם את סמכויות הרבנות הצבאית בתחום החינוך לתודעה יהודית, החלטתי להעלות את המאמר לבלוג. אזהרה- המאמר ארוך מהרגיל בבלוג זה... קריאה מהנה]

הצהרת כוונות

במציאות הישראלית המיוחדת, שבה הצבא הוא צבא העם והשירות בו הוא שירות חובה, נפגשות שאלות של זהות וחינוך עם שאלות של ביטחון וכוח. טענתי המרכזית במאמר זה היא, שמאחר שצה"ל הוא ארגון ממלכתי שהשירות בו חובה, הרי שאסור להפלות בו בין זהויות מסוגים שונים. לאור כך, מוטלת על מפקדי הצבא החובה והזכות לבטא בתכני החינוך, בריטואלים ובטקסים הצבאיים קשת של זהויות יהודיות ואף לתת מקום לזהויות לא יהודיות של החיים במדינה בכלל ושל המשרתים בצבא בפרט. אף כי, כאמור, בצה"ל משרתים גם חיילים לא יהודים (מוסלמים, דרוזים, נוצרים ואחרים), במאמר זה אתמקד בכל הקשור לקשת הזהויות היהודיות ואתייחס לזהויות לא יהודיות בקיצור בלבד. 

על קשת הזהויות היהודיות בצבא לשקף את הגישות המרכזיות הקיימות כיום כלפי היהדות בעם היהודי בתפוצות ובארץ, וכן את הגישות המופיעות בכתבים המרכזיים של אבות הציונות. מאחר שרוב אזרחי ישראל הבוגרים, ודאי אלה המשרתים בצבא, מגדירים את עצמם חילונים, ומאחר שגישה חילונית ליהדות עמדה בבסיס הפעילות והכתיבה של חלק גדול מאבות הציונות, הרי שבמרכז הגישה המציגה פלורליזם רעיוני לגבי יהדות, יש להציב את ביטויה של היהדות החילונית. באומרי יהדות חילונית, כוונתי לגישה הרואה את היהדות כתרבותו של עם ולאו דווקא כדתו. 

בחלקו הראשון של המאמר, אציג את גישת היהדות כתרבות באמצעות אפיון החילוניות וניתוח משווה של משנת כמה מהוגי הציונות בראשית דרכה, ואשרטט הנחות יסוד וטיעונים מרכזיים העומדים בבסיס גישה זו. בחלקו השני של המאמר, אציג את הבעייתיות שבמצב הנוכחי בצבא, שבו קיים מונופול כמעט מוחלט לגישה הרואה ביהדות דת שמהותה מתבטאת בעבודת ה' על פי ההלכה האורתודוקסית,  ואציג אפשרויות שונות להכנסת יהדות חילונית לשורות צה"ל. 

יסודות החילוניות

התהליך החברתי של חילון (secularization), אשר הואץ מאוד בראשית המאה ה-19, טלטל את העולם כולו. על פי ירמיהו יובל  (2007), אחד המאפיינים המרכזיים של תופעה זו היה הזזת הדת ממרכז הבמה לשוליה. משמעות החיים של החילוני אינה סובבת עוד סביב עבודת האל, יש עניינים רבים בעולם שהם בעלי משמעות עבורו גם בלי קשר לדת, ואילו הדת תופסת תפקיד מצומצם בחייו אם בכלל. החילוניות הביאה לכך שתחומים רבים שהיו נתונים לפיקוח של כהני הדת נחלצו מפיקוח זה וקיבלו עצמאות. הפוליטיקה, האמנות, המדע – כל אלה היו נתונים במהלך ההיסטוריה לפיקוח חמור של שליחי הדת ומיצגיה, והחילוניות העניקה להם אוטונומיה ואי-תלות בכנסייה הדתית. יותר מזה, החילוניות שברה את האמון המוחלט בגורמי התיווך המסורתיים. הכומר כבר אינו יודע מה אלוהים רוצה ממני, הרב כבר אינו יכול להכתיב לי אורחות חיים, הממסד הדתי כבר אינו פוסק אחרון עבורי. 

תופעות אלה נבעו מגורמים שונים ובתוכם שינויים בהלכי מחשבה ורוח. האמונה בהשגחת האל ובחובה לעבוד אותו פוחתת משמעותית, ובחילוניות האתאיסטית היא נעלמת. אצל חילונים רבים, האמונה רק דועכת וסימני שאלה מחליפים את סימני הקריאה שאפיינו את הדוֹגְמוֹת המרכזיות של כל דת.  השגחת האל, משיח, תחיית המתים, עולם הבא, תורה משמים – סביב כל אלה מרחף סימן שאלה, ולעיתים שוללים אותם לחלוטין. בנוסף, החוויה של "קדושה הזורמת מעולם אחר" (יובל, 2007) ומגיעה לעולמנו מתפוגגת. אם יש קדושה, הרי שהיא אימננטית, פנימית לעולם, ולא מגיעה מבחוץ. המחשבה שפיסת אדמה, חפץ, זמן מסוים או אדם כלשהו מקבלים ממדים אונתולוגיים של קדושה, אשר מחלחלת אליהם על ידי גורם אלוהי-רוחני, הולכת ונמוגה. נדמה שבעיקר לזה התכוון מקס ובר  בביטוי הידוע "התפוגגות הקסם".

הסיטואציה החדשה, שבה הדת לא נמצאת במרכז החיים, גורמת לאדם לעמוד מבולבל ונבוך אל מול ההכרח להכריע ולבחור את דרכו ומעשיו בכל רגע. אם אלוהים לא מהווה עוד תשובה לשורה של שאלות קיומיות, הרי שאנו נותרים עם סימני שאלה רבים ומשוועים לכיוון. היטיב לתאר זאת פרידריך ניטשה,  הפילוסוף החשוב מהמאה ה-19, הידוע כאחד ממבשרי החילוניות:

תיקון ליל שבועות - הזמנה להרצאות של ליאור טל

במוצאי השבת הקרובה (23.5, ערב ו' סיון) נכנס לו חג השבועות וכל הארץ תתמלא בלומדים ומלמדים אשר עוסקים בתורה ובתרבות העברית כל הלילה. בלינק הזה תמצאו מפה של כל אירועי הלימוד הפלורליסטים לשנה זו.

אני שמח להזמינכם במיוחד לשני אירועים בהם אלמד  - 

21:00 - "תפיסה חדשה של מושג הבעלות - על שמיטה והקשר שלה לחיי היומיום שלנו", קהילת ברית עולם בקרית אונו, בניין ה-MBA של הקריה האקדמית קרית אונו, בחדר 205 - קומה 1, (שימו לב, בניין ה MBA נמצא מחוץ לקמפוס עצמו). לאירוע בפייסבוק.

22:45 - "הצעה חדשה לאיחוי קרעים בחברה הישראלית דרך כלכלה, שמיטה ומאבק בעבודה זרה", הישיבה החילונית של בינה בתל אביב, רחוב יסוד המעלה 61 תל אביב (ליד תחנה מרכזית חדשה). לאירוע בפייסבוק.

חג שמח