היום (ג' חשוון) מלאו שנתיים לפטירתו של הרב עובדיה יוסף. הרב עובדיה היה אחד מתלמידי החכמים הגדולים של דורו, הן בבקיאותו יוצאת הדופן בש"ס ופוסקים, והן ביכולת הפסיקה המורכבת שלו. הוא היה אדם כריזמטי ביותר (במונחים של ובר הוא הפעיל סמכות מסורתית בצד סמכות כריזמטית ובתקופה בה כיהן כרב ראשי גם הפעיל סמכות חוקית) והיה למנהיגם הרוחני של מאות אלפים אם לא למעלה מזה.
דווקא בשל כך אני סולד עמוקות מהרב עובדיה. לאדם עם יכולות מופלאות שכאלה ובעל השפעה רחבה כל כך יש אחריות ציבורית עמוקה, ולטעמי הרב עובדיה קלקל יותר מאשר תיקן והשתמש בסמכותו לרעה. אתחיל בדברים הידועים יותר ואגיע לפסק הלכה פחות מוכר שלו.
הרב עובדיה עמד מאחורי מפלגת ש"ס והכתיב את דרכה. ש"ס הפכה למפלגה המשמרת את העוני בישראל ומנצלת אותו. ש"ס הפכה למפלגה גזענית ומפלגת שניצלה את המאבק המזרחי החשוב בצורה צינית. ש"ס הפכה למפלגה עם אחוז חברי הכנסת והשרים המורשעים בפלילים הגדול בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. ש"ס שמה בראשה עבריין, החליפה אותו בכהניסט סמוי ואז החליפה אותו שוב באותו עבריין. לכל זה אחראי (גם) הרב עובדיה.
אבל זה לא רק זה. הרב עובדיה השתמש בסמכותו הדתית כדי לגרום לאנשים להצביע למפלגתו. שמעתי מחנן קריסטל ששמע מאריה דרעי שהיו מנחיתים את הרב עובדיה לעצרות בחירות במסוק לעיני הקהל על מנת ליצור את התחושה שהוא מגיע משמים עם דבר האל. "הרב עובדיה ירד מהשמיים ויגיד להצביע ש"ס והם יצביעו" אמר דרעי לטענתו של קריסטל. זה הדרדר למצב של הבטחות מטופשות כמו מקום בגן עדן תמורת הצבעה (כך ממש היה כתוב באתר ש"ס) וקמעות. אני יודע שהמשפט הבא שאכתוב הוא חמור מאוד אבל לצערי הוא אמיתי – בעשותו כן עבר הרב עובדיה על האיסור החמור מעשרת הדיברות "לא תשא את שם ה' לשווא" והכשיל את מאמיניו בעבודה זרה.
ובצד כל אלה, הדבר הפחות מוכר שמכאיב לי מאוד הוא שהרב עובדיה התנגד נחרצות לזרמים אחרים ביהדות, ותרם לשנאה וזלזול מצד האורתודוכסים כלפי כל מי שמפתח תפיסה אחרת מהם ליהדותו. פעם אחת נשאל הרב עובדיה ע"י הרב יוסף הררי רפול, ראש ישיבת עטרת תורה בברוקלין, האם מותר מצד ההלכה להרשות לאדם שלימד תורה במשך שנים רבות בבית מדרש קונסרבטיבי ואין ספק בדבר ידיעותיו המפליגות והיותו תלמיד חכם, ללמד בישיבת עטרת תורה. אני מזכיר שהרב הררי רפול גר בארה"ב שם רוב היהודים מזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים והיחס בין הזרמים אינו עניין של וכחנות אינטלקטואלית אלא משפיע משמעותית על יחסים שבין אדם לחברו ועל עצם קיומו של העם היהודי כעם. הנה קטע מתשובתו:
"...והנה ידוע שהתלמידים (סטודנטים) הלומדים בבית מדרש לקונסרבטיבים אינם שומרים תורה ומצות, ורובם אינם מאמינים בתורה מן השמים, וסופם מוכיח על תחלתם שהרבנים הקונסרבטיבים מחללים שבת ומכשילים את הרבים ומחטיאים אותם, בכל מיני הוראות מקולקלות, והרב שמלמד אותם הוא לא רק בכלל השונה לתלמיד שאינו הגון, אלא הוא גם גורם להכשלת הרבים, בהיותו מלמד ובוחן אותם, ונותן להם סמיכה לרבנות... והם המרבים מחלוקת בישראל ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות... ולאיש אשר אלה לו שהרשה לעצמו לעמוד בראש מוסד כזה ללמד את הסטודנטים האלה תורה, הורעה חזקת יראת שמים ממנו. ואין ללמוד תורה מפיו"*. (שו"ת יביע אומר חלק ז - יורה דעה סימן יט).
הרב עובדיה היה אדם חשוב לציבור רחב מאוד בישראל. לאחר פטירתו גזרתי על עצמי שלא לכתוב עליו מילים קשות מתוך רגישות לאותו ציבור שנמצא באבל. שנתיים אחרי אני מרשה לעצמי להגיד – הרב עובדיה יוסף היה אחת הדמויות הציבוריות הבעייתיות ביותר שחיו במדינת ישראל.
_________________________________________________________________________________
ב"ה. ירושלים. כז שבט תשמ"ה לפ"ק.
לכבוד ידידי וחביבי בנן של קדושים. גזע ישישים. מזכה הרבים. גומל חסדים טובים. יראת ה' היא אוצרו. ועליו יציץ נזרו. חכו ממתקים וכולו מחמדים. תהלתו בקהל חסידים. הרה"ג חריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת רבי יוסף הררי רפול שליט"א ראש ישיבת עטרת תורה בברוקלין, ניו יורק. יעמד חי ובריא אולם. לעד לעולם. להמשיך לזכות את הרבים, ולקרבם לתורה.
אחרי עתרת החיים והשלום וכל טוב סלה, בדבר שאלתו בענין העומד על הפרק, האם מותר מצד ההלכה להרשות לאדם שלימד תורה במשך שנים רבות בבית מדרש קונסרבטיבי, להיות מגיד שיעור קבוע בהלכה ובאגדה, לקהל קדוש משלומי אמוני ישראל, במחנה קדשכם?
א) הנה בחולין (קלג א) איתא, אמר רב יהודה אמר רב, כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם, שנאמר כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו, ואין שריד אלא תלמיד חכם שנא' ובשרידים אשר ה' קורא. (פרש"י, למי שירע שריד באהלו שיש לו תלמיד רע, תאכלהו אשו של גיהנם). ואמר ר' זירא אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, ואין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו. וכתב המהרש"א, שהדמיון למרקוליס, כי התורה נמשלה לאבן יקרה, והיצר הרע אשר בתלמיד שאינו הגון נקרא אבן, שנא' והסירותי את לב האבן מבשרכם (סוכה נב א), והוא אבן מרקוליס, והזורק אבן למרקוליס אף שאין דעתו אלא לבזיון, הנה הוא מוסיף כבוד לע"ז כיון שעבודתה בכך, ונעשה גם באבן הזאת אבן שיקוץ לע"ז, וכן השונה תורה שהיא אבן יקרה לתלמיד שאינו הגון, הנה הוא הוסיף אבן מכשול בדבר, כי אין התלמיד הזה לומד אלא לכוונה רעה, וכמאמר חז"ל (בברכות יז א) הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ע"כ. וכיו"ב כתב הפרישה יו"ד (סי' רמו אות יח), שכשם שהזורק אבן למרקוליס אפי' מתכוין לעשות מצוה דהיינו לבזות הע"ז בזריקת האבן, מ"מ הרי הוא עובדה בכך, אף זה אף על פי שהוא מדמה לעשות מצוה ללמדו תורה, מצוה הבאה בעבירה היא. ע"כ. וע' במדרש רבה (פרשת קדושים ר"פ כה), עץ חיים היא למחזיקים בה, אמר רב הונא, שלא יהיו דברי תורה בעיניך כאדם שיש לו בת בוגרת ורוצה להשיאה לכל מי שירצה אותה, לכך נאמר בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך. ופירש הרש"ש, שהכוונה שלא ילמד תורה לתלמיד שאינו הגון, ולכן הקדים הפסוק עץ חיים היא למחזיקים בה, ר"ל שלפעמים צריך להחזיקה לעצמו שלא ילמדנה למי שאינו הגון. ע"ש. וז"ל הרמב"ם (בפ"ד מהל' תלמוד תורה ה"א): אין מלמדים תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה, מחזירים אותו למוטב, ומנהיגים אותו בדרך ישרה, ובודקים אותו, ואח"כ מכניסים אותו לבית המדרש, ומלמדים אותו תורה, אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון הרי הוא כאילו זורק אבן למרקוליס וכו'. וכן פסקו הטור ומרן הש"ע ביו"ד (סי' רמו ס"ז). ע"ש. וע' באבות דר' נתן (סוף פ"ב), והעמידו תלמידים הרבה, לפי שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות, אבל בית הלל אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים. וכתב הרשב"ץ במגן אבות שם, שהיא המחלוקת (בברכות כח א) שבין רבן גמליאל שהיה אומר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, לבין רבי אלעזר בן עזריה וחכמים שסילקו את שומר הפתח ונכנסו הכל, וניתוספו שבע מאות ספסלים בבהמד"ר. ומוכח בגמרא שם שכן עיקר כדעת ראב"ע וחכמים. וסיים הרשב"ץ, שאע"פ שהשונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם וכזורק אבן למרקוליס, זהו בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסנו שומעניה, אבל סתם בני אדם א"צ לבדוק אחריהם, ולכן הזהירו והעמידו תלמידים הרבה. ע"כ. (וזהו שכתב הרמב"ם "או לתם"). והנה ידוע שהתלמידים (סטודנטים) הלומדים בבית מדרש לקונסרבטיבים אינם שומרים תורה ומצות, ורובם אינם מאמינים בתורה מן השמים, וסופם מוכיח על תחלתם שהרבנים הקונסרבטיבים מחללים שבת ומכשילים את הרבים ומחטיאים אותם, בכל מיני הוראות מקולקלות, והרב שמלמד אותם הוא לא רק בכלל השונה לתלמיד שאינו הגון, אלא הוא גם גורם להכשלת הרבים, בהיותו מלמד ובוחן אותם, ונותן להם סמיכה לרבנות, וכבר הזהירו בכתובות (יז א) לא תסמכו לנא מן סרמיסין ולא מן סרמיטין ולא מן חמיסין ולא מן טורמיסין, (מסרסי הלכות). כי אגלאי בהתייהו שהם בבחינת שועלים קטנים מחבלים כרמים, וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ה מהל' ת"ת ה"ד) שהם התלמידים שלא הגיעו להוראה ומורים, שעליהם נאמר כי רבים חללים הפילה וכו', והם המרבים מחלוקת בישראל ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות. ע"ש. וכבר קראו אחריהם מלא, גדולי ישראל. וראה בשו"ת המהר"ם שיק (חאו"ח סי' שה ושז) ועוד לו (בחיו"ד סי' שלג), ובשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' טו). ובשו"ת מהרי"אץ (חיו"ד סי' ז). ובשו"ת קרן לדוד (סי' כב). ובשו"ת מהר"ם בריסק ח"א (סי' ד). ועוד. ולאיש אשר אלה לו שהרשה לעצמו לעמוד בראש מוסד כזה ללמד את הסטודנטים האלה תורה, הורעה חזקת יראת שמים ממנו. ואין ללמוד תורה מפיו, כאשר יבואר להלן. וע' בשו"ת הרדב"ז ח"ב (סוף סי' תשצו) שכ', שאסור ללמד משנה ותלמוד לקראים, כי אחר שילמדו ילעיגו ויתלוצצו על דברי חז"ל, ויוציאום לדברי הבאי, כי מי שאינו מאמין במקבלי הקבלה, איך יקבל דברי חז"ל, והרי בודאי שאינו לומד אלא לקנתר ולסתור דבריהם. ע"ש. ואף הרא"ם בתשובה (סי' נז) לא התיר ללמד תורה לקראים אא"כ הם מקבלים עליהם לשמור את מועדי ה' המקודשים כהוראת רבותינו, ושלא יזלזלו בכבוד חכמינו ז"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת גנת ורדים (חאו"ח כלל ב סי' לא) שכ' שאפי' המלמד מקרא לקראים הרי הוא כזורק אבן למרקוליס. ע"ש. וע"ע בשו"ת הרמב"ם (הוצאת פריימן, סי' שסד) שכתב, שאסור ללמד תורה לישמעאלים מפני שאינם מאמינים בתורה מן השמים וכו'. ע"ש. ולפי הנשמע רובם של הקונסרבטיבים אינם מאמינים בתורה מן השמים. וע' בזוהר הקדוש (פרשת פינחס דף רטז ע"ב) וז"ל: ויין ישמח לבב אנוש, דא יינא דאורייתא, וכדכתיב לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, דהכי סליק חושבן יין כחושבן סוד, ומה יין צריך למהוי סתים וחתים דלא יתנסך לעבודה זרה, אוף הכי צריך למהוי סוד דאורייתא סתים וחתים, וכל רזין דאורייתא לא אשתקיין אלא ליראיו כדכתיב סוד ה' ליראיו. ע"ש. ומעתה רב זה דתבר גזיזי אשר הלך ללמד תורה לסטודנטים האלה הורעה חזקת יראת שמים שלו, ואפילו אם הוא עצמו שומר תורה ומצות, אין ראוי שילמד תורה לרבים ולבשר צדק בקהל רב, הואיל ולימד תורה לתלמידים שאינם הגונים ודין גרמא למכשול והוא חטא רבים נשא, לפיכך יש למנוע את מנויו למגיד - שיעור במחנה קדשו. וכמ"ש ג"כ בשו"ת קול מבשר ח"ב (סי' יז). ע"ש.
ב) והנה בחגיגה (טו ב) איתא, ור' מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר, והאמר ר' יוחנן, מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו, אמר ריש לקיש, ר' מאיר קרא אשכח ודרש, הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, לדעתם לא נאמר אלא לדעתי, ר' חנינא אמר מהכא שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך. קשו קראי אהדדי, לא קשיא הא בגדול הא בקטן. פירש רש"י, גדול היודע להזהר שלא ילמוד ממעשיו יכול ללמוד תורה מפיו. והרמב"ם (בפ"ד מהל' ת"ת ה"א) כתב, וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו, אין מתלמדים ממנו עד שובו למוטב, שנא' כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו', אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ע"כ. וכן הוא בטוש"ע יו"ד (סי' רמו ס"ח), והקשה הלחם משנה, כי למה לא חילק רבינו בין גדול לקטן, וכמו שחילקו בגמרא, וכי תימא שבזמן הזה כולם נקראים קטנים לענין זה, ולכך סתם רבינו, מ"מ הרי רבינו אומר הדינים הנוהגים בכל זמן ואפי' אחר ביאת משיחנו, ולא רק הדינים הנוהגים בזמן הזה, אלא י"ל דס"ל לרבינו שלא אמר כן ריש לקיש אלא לתת סברא לר' מאיר בלבד, אבל אין הלכה כן, וכן מוכח מהלשון ר"מ קרא אשכח ודרש, דמשמע דר"מ הוא דדרש הכי, אבל אנן לא סבירא לן כוותיה שכבר חלקו עליו חביריו. ע"כ. וכן תירץ הש"ך יו"ד (סי' רמו סק"ח) בשם מר אביו הגאון ז"ל. ע"ש. וכן נראה דעת רבינו אליהו מזרחי בתשובה ח"א (ר"ס סו) בד"ה גם ראינו. ע"ש. ולכאורה קשה, מהא דאמרי' בחגיגה (טו ב), אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, א"ל מאי קעביד קב"ה, א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דר' מאיר לא קאמר, משום דגמר שמעתא מפומיה דאחר, א"ל אמאי, ר"מ רמון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק, א"ל השתא קאמר קב"ה מאיר בני אומר וכו'. ופרש"י, עכשיו שמע הקדוש ברוך הוא לקולך ואמר שמועה מפיו. אלמא דקב"ה הסכים על ידו שעכ"פ גדול יכול ללמוד מפי רב שאינו הגון. +וצריך טעם על מה שהקב"ה מתחלה לא אמר דבר הלכה משמו של ר' מאיר, מפני שלמד תורה מאחר, ומה ענין זה לזה, והסבירו המפרשים על פי דברי הגמרא בב"ק (ס ב), על הפסוק, ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, מאי קא מבעיא ליה, טמון באש קא מבעיא ליה, וכו', ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער, (פירש רש"י, שלמדו דין זה מהסנהדרין הזקנים אשר בשער) ולא אבה דוד לשתותם. ובגמרא שם (סא א) מכדי גמרא הוא דשלחו ליה, מאי לא אבה דוד לשתותם, דלא אמרינהו משמייהו, אמר, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו, ומאי ויסך אותם לה', דאמרינהו משמא דגמרא. והנה ר' מאיר ידע היטב שיש סכנה רוחנית לנפשו של הלומד תורה מפי אדם רשע, פן ימשך אחריו ח"ו, אבל למרות ענותנותו של ר' מאיר (כמבואר בירוש' פ"ק דסוטה הלכה ד), מרוב חשקו בתורה, קיים בעצמו ויגבה לבו בדרכי ה', והחזיק עצמו לגדול, כדי לנצל חכמת התורה של אלישע אחר, ולמרות הסכנה הרוחנית שבדבר, והואיל והלכה רווחת שכל המוסר נפשו על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו, אף כאן לא רצה הקדוש ברוך הוא לומר דבר שמועה מפיו של ר"מ. עד שבא רבה בר שילא ולימד זכות על ר' מאיר, שאצלו היה דבר קל לרוב גדולתו ועוצם חכמתו, כאדם שמוצא רמון תוכו אוכל וקליפתו זורק, ולגבי דידיה אין חשש סכנה רוחנית כלל. ונתקבלו דבריו למעלה, ואז אמר הקדוש ברוך הוא גם מפיו של ר"מ. ויש להביא כאן מ"ש בספר חסידים (סימן רכד) וז"ל: כתוב, מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיה מד כו), שהעליונים מסכימים לדעת התחתונים, שכאשר העליונים אומרים לכך וכך ראויים, אומר הקדוש ברוך הוא המתינו למה שהצדיקים יאמרו, ולכן לא היה הקדוש ברוך הוא אומר שמועה מפיו של ר' מאיר עד שהאמורא אמר, ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק, ואמר אליהו השתא אמר קב"ה מפיו של ר' מאיר, והלא הכל גלוי וידוע לפניו יתברך, אלא היה חפץ שיסכימו עליונים ותחתונים למדת משפטיו, שנאמר למען תצדק בדברך תזכה בשפטך. וכן נאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. עכת"ד+. והדיוק שדייק הלחם משנה והש"ך שם מלשון ר"מ קרא אשכח ודרש, שסברת ר"מ היא, ואנן לא קי"ל הכי, כבר השיב על זה בספר יד מלאכי (כלל תקלא) מהא דאמרינן (ב"ב צ א) אין מוסיפין על המדות יותר משתות, וקאמר שמואל קרא אשכח ודרש, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ח מהל' גניבה). וכן בסוכה (נב א) קרא אשכחו ודרוש, ופסק כן הרמב"ם (סוף פ"ה מהל' סוכה). ועוד. ע"ש. ושו"ר בספר בארות המים (פ"ד מהל' ת"ת, דף ה ע"ג) שהקשה על הלח"מ מההיא דרבה בר שילא שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו דר"מ שפיר עבד. וההכרח שכתב מהלשון דר"מ קרא אשכח ודרש, אינו הכרח, דהא ר' חנינא מייתי התם קרא אחרינא דשמעי בת וראי, הא קמן דמייתי ראיה לסברת ר"מ, וגם בגמ' שם מייתי דכי אתא רב דימי אמר, דאמרי במערבא ר"מ אכל תחלא ושדא שיחלא לברא. ע"ש. ובס' לשון ערומים (דרוש יא דף מג ע"ב) כ', שהרמב"ם לצדדים קתני, שאם הוא גדול עכ"פ אין מצוה עליו ללמוד מרב שאינו הגון, וכמו שפי' רש"י "שיכול" ללמוד ממנו, וקטן אסור ללמוד ממנו. ושכ"כ מהר"ש אלגאזי בספר רצוף אהבה. ע"ש. ודוחק. ובתוס' (חגיגה טו ב) מבואר דנקטינן כחילוק הש"ס בין גדול לקטן, ולכן הקשו מהגמ' מועד קטן (יז א), גבי ההוא מרבנן דסנו שומעניה, דשמתיה רב יהודה, משום שאם אינו דומה למלאך ה' צבאות אל יבקשו תורה מפיהו. ותירצו דהתם קטנים הוו הנך דגרסי קמיה, וחיישינן דילמא ממשכי בתריה. ע"ש. (וכ"כ בס' בארות המים שם). וכ"כ המאירי חגיגה שם. וכן מוכח עוד בתוס' תענית (ז א) ד"ה אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל, כלומר למוד לפניו, ואם לאו לא תלמוד לפניו, והא דאמרינן בחגיגה (טו ב) דר"מ למד תורה מפי אחר, אף על פי שלא היה הגון, התם דוקא בתלמיד חכם הלומד ממנו, לפי שאין לחוש שילמד ממעשיו, אבל אם אינו ת"ח אינו רשאי ללמוד לפניו, וכוונתם היא לפי תירוץ הגמ' הא בגדול הא בקטן, ומפרשים, בגדול בחכמה, שאין חשש שילמוד ממנו, וקטן נמי היינו קטן בחכמה, וכ"כ הרש"ש שם, (ושלא כהגבורות ארי שם שמפרש גדול היינו גדול בשנים וכו'). אלא שאין להקשות מהתוס' להרמב"ם, שי"ל שדעת הרמב"ם כמ"ש הלח"מ והש"ך בשם אביו הגאון שאין הלכה כן, ורק שמהמעשה של אליהו עם רבה בר שילא מבואר שהקב"ה הסכים על ידו. וכן ראיתי לרבינו חיים בן עטר בס' אור החיים דברים (פרשת ראה יב כח) שהביא בשם הב"ח שכ' דס"ל להרמב"ם שחילוק הש"ס בין גדול לקטן לא נאמר אלא לר"מ, והכי דייק הש"ס ר"מ קרא אשכח ודרש, אבל לדידן לא קי"ל הכי, וכתב שאין דבריו נכונים, שא"כ מה השיב רבה בר שילא לאליהו שר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, הלא אין סברת הש"ס כן, ורק ר"מ ס"ל הכי, ועוד הרי אין ראיה גדולה מזו שהקב"ה הסכים למעשיו של ר"מ שחזר ואמר שמעתא מפיו, אלא שמתחלה לא רצה לומר דבר שמועה מפיו של ר"מ, מפני שר"מ היה נקי מה' אבל לא מאדם, כל עוד שלא נודע טעמו אם זך וישר פעלו, עד שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו, ואז נכנס בגדר והייתם נקיים מה' ומישראל, ותיכף ומיד חזר הקדוש ברוך הוא לומר שמועה משמו, ולעולם האמת כדברי ר"מ. אבל הנכון לתת טעם להרמב"ם דס"ל שבזמן הזה אין דעת שלמה שיחשב האיש לגדול שיוכל ללמוד מפי חכם רשע, שדוקא ר"מ שהיה שלם בדעת הוא שהותר לו הדבר, שאין לחוש שילמד ממנו רשעו, ואפשר שלזה דייק הש"ס ר"מ קרא אשכח ודרש, וכן ר"מ רמון מצא, שדוקא חכם גדול בגדר ר"מ ישנו בהיתר זה, לפי שהוא בודאי יזרוק הקליפה ולא יאכל אלא האוכל, וסברא זו נכונה מצד עצמה, ולכן סתם הרמב"ם ולא חילק בין גדול לקטן, כי הדורות נתמעטו, וכמ"ש אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו'. עכת"ד. ונמצא שהתירוץ שכ' הלח"מ ודחאו, חזר ונראה להרב אור החיים. וכ"כ הש"ך שם, דס"ל להרמב"ם שבזמן הזה כולם נחשבים כקטנים, וכמ"ש אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו'. ע"ש. ומרן החיד"א בברכי יוסף יו"ד (סי' רמו סק"ט), העיר ממה שהרמב"ם עביד עובדא בנפשיה ולמד חכמות חיצוניות, וכתב גדול המורים הוא הריב"ש בתשובה (סוף סי' מה) שהרמב"ם סמך על החילוק שבש"ס הא בגדול הא בקטן, ולכן בראש ספר המורה כתב הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, דהוא קרא דדרש ר"מ, ומוכח שלא כתירוץ הש"ך בשם מר אביו הגאון דס"ל להרמב"ם דר"מ הוא דס"ל הכי ואנן לא קי"ל כוותיה. והדרא קושיא לדוכתה, אמאי לא חילק הרמב"ם בין גדול לקטן, ואפשר דס"ל דהא דאמרינן הא בגדול הא בקטן, לאו דוקא, אלא צריך שיהיה גדול בחכמה ודעתו רחבה כר"מ אשר רוח ה' בו, ולאו גדול וקטן בשנים, והרמב"ם שהיתה לו דעת שלמה ורוחב לב עביד עובדא בנפשיה, אך כיון שלא רבים יחכמו, ואם כה יאמר דגדול שרי כל אחד ידמה בנפשו שהוא גדול וילכד בפח וכו'. וע"ש. וע"ע בספרו דברים אחדים (דף קעט ע"ד). ע"ש. והנה במכות (י א) תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותיה. א"ר זעירא מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון. (שלא יביאוהו עונותיו לידי הריגה בשוגג ויגלה. רש"י). א"ר יוחנן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. וכ' המהרש"א בח"א, והא דלא קאמר הכא נמי מכאן שלא ילמד אדם אלא מפי הרב שהוא הגון, דכתיב ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו לא יבקשו תורה מפיהו, משום דמסקינן בחגיגה (טו ב) הא בגדול הא בקטן, שגדול יכול ללמוד אפי' מרב שאינו הגון, כר' מאיר שלמד תורה מאחר, הילכך לא פסיקא ליה. ע"ש. ומוכח דהחילוק בין גדול לקטן הוי אליבא דהלכתא, אבל לדברי האחרונים הנ"ל דס"ל דלאו הלכתא הוא, ואין חילוק בין קטן לגדול, הדרא קושית המהרש"א לדוכתה. אלא ודאי שהעיקר כחילוק הגמ' בין גדול לקטן, אלא שהרמב"ם והש"ע ס"ל דהאידנא כולם חשובים כקטנים לענין זה. וכמ"ש האור החיים והברכי יוסף וסיעתם. ולפ"ז בדורינו זה שהכל נחשבים לקטנים אין ללמוד מפי חכם שאינו הגון. וכ"כ הגאון שערי דעה יו"ד (סי' רמו סק"ג), שלדעת הרמב"ם והש"ע לא התירו לגדול ללמוד מפי חכם שאינו הגון אלא כגון ר"מ שהוא גדול הדור וחסיד קדוש, משא"כ לאיש אחר שמא ימשך אחריו בדעות נפסדות. והן עתה בעוה"ר הרבה מחזיקים את בניהם ללמוד אצל מורים שאינם בני יראת שמים כלל, ורבים חללים הפילו בהטילם ארס בתלמידיהם עד שמזלזלים בתורת ה', והם הם עזי פנים שבדור וכו'. ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין, כי שמעתי מפי תלמידי חכמים מובהקים ששמעו מפיו רעיונות והשקפות הנוגדות את אמונתינו הצרופה, וכבר דן אותו ברותחים גאון דורינו הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה כרך ה' (חיו"ד סי' קח, עמוד קפ) שבודאי שיש לחוש שידרוש בדברי דופי ויגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואפי' במקום שאין לחוש לזה, מבואר במועד קטן (יז א) גבי ההוא מרבנן דסנו שומעניה והוו צריכי ליה רבנן, דאל יבקשו תורה מפיהו, ואף על פי שהיה אדם גדול בתורה וילמד כהלכה, מ"מ אין ללמוד תורה מפיו. וכן נפסק בש"ע (סי' רמו ס"ח). וכ"ש בנ"ד שיש לחוש שילמד שלא כהלכה או בקלות ראש, ולכן אין למנותו ללמד הלכה ואגדה, ואפי' אם כבר מינוהו מן הראוי לסלקו. ע"כ. ותלי"ת שלא אלמן ישראל, ויש במחנה קדשכם תלמידי חכמים אשר יראת ה' היא אוצרם ועמם עוז ותושיה להורות לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ומהם ישאבו מבאר מים חיים ונוזלים מן לבנון, להגדיל תורה ולהאדירה. ושומע לנו ישכון בטח. בברכת התורה. עובדיה יוסף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה