שאלה הלכתית יבשה ובצידה לקח נסתר וחשוב לחברה הישראלית- שמתם סוכה במרפסת או בחצר הבית ואתם יושבים כך שראשכם ורוב גופכם בסוכה אבל שולחנכם בתוך הבית, האם יצאתם ידי מצוות סוכה? הישארו עימי כדי להבין כיצד שאלה זו קשורה לעומק השסעים והמחלוקות בחברה שלנו [אזהרה- המהלך דורש ריכוז...].
בגמרא מובאת אגדה יפה המספרת על כך שלאחר שלוש שנות מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל "יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל". שואלת הגמרא: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?", ומשיבה: "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (בבלי, עירובין יג ע"ב).
מילים רבות נכתבו על עומקם ויופיים של משפטים אלה, המתארים כיצד דעות הפוכות מהוות "דברי אלוהים חיים", ומרמזים שהאמת הגדולה מכילה דעות שונות ואף מנוגדות. ההכרעה ההלכתית מתבצעת פה לכאורה לא לפי מי שצודק יותר, לא לפי מי שמכוון יותר לדברי אלוהים בסיני, אלא לפי מי שצנוע יותר, ויודע ללמוד ואף ללמד את דברי יריביו. בצד עומקם של משפטים אלה (שפרנסו כבר מאמרים רבים), היה זה דווקא המשך הגמרא שעורר בי פליאה גדולה. המילים הבאות בסוגיה הן: "כאותה ששנינו: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין". מדוע מביאה הגמרא דווקא את המחלוקת הזו כדי להמחיש שהלכה כבית הלל?
נעקוב רגע אחר מהלך הגמרא. כדי לפתור את המחלוקת בעניין הסוכה מספרים בית הלל שזקני בית שמאי וזקני בית הלל ביקרו את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב בדיוק כך. נו, אם כך ישב רבי יוחנן כשביקרוהו הרי מכאן ראיה שהלכה כמותם. בית שמאי משיבים להם שהם מעוותים את הסיפור. האמת היא שהזקנים גערו ברבי יוחנן ואמרו לו "אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך". סוף סיפור. בית הלל לא עונים להם.
מדוע מתוך מאות מחלוקות דווקא זו המחלוקת שבוחרים להמחיש דרכה שהלכה כבית הלל? למה בית הלל לא ענו? התשובה החלה להתבהר לי כשפתחתי את הרמבם ואת השולחן ערוך וגיליתי שההלכה נפסקה במקרה זה כ... בית שמאי [**]. אכן, אם ישבת ראשך ורובך בסוכה ושולחנך בתוך הבית כאילו לא קיימת מצוות סוכה מימיך. כותב שטיינזלץ באורח ההלכה: "שהודו להם בית הלל בכך". דווקא בַמַקום בו הגמרא מכריעה שהלכה כבית הלל, מובאת מחלוקת בה הלכה כבית שמאי. למעלה מזה, בהמשך הגמרא מובאת עוד מחלוקת וגם בה הלכה כבית שמאי.
דומני שהגמרא מבקשת להגיד לנו סוד גדול- ההלכה הולכת אחרי מי שיודע להקשיב לאחר, ללמוד ממנו, וכשצריך אז להודות בטעויות ולשנות את דעתו. משמעות העומק של "נוחין ועלובין" היא שכאשר בית הלל חלקו על בית שמאי הם ידעו להגיד בדיוק מה חשב בית שמאי, הם היו מלמדים את דברי בית שמאי ויכלו לנמק את תפיסתו, הם הקשיבו בקשב אמיתי ופתוח לדברי יריבם, ובדיוק כפי שמובא בסיפור הסוכה- הם ידעו לחזור בהם כשצריך. זהו מה שכונה על ידי פילוסופים של העת החדשה "דיאלוג". זוהי היכולת לצמוח מתוך שיח ומחלוקת.
כיצד נהפוך את המחלוקות הקורעות את החברה שלנו למחלוקות של שמאי והלל? כיצד נהיה לתרבות הנבנית על מחלוקות ולא לתרבות שמתפרקת בגללן?
אני חילוני, שמאלני, ראש בית מדרש פלורליסטי הכולל בתוכו את כל הזרמים החשובים כיום ביהדות. האם אני יודע להקשיב לקולות דתיים, ימניים, כאלה שמדירים זרמים אחרים וסבורים שישנה רק פרשנות אחת לגיטימית ליהדות? ברור לי שאני יודע להיאבק נגד הקולות האלה. ברור לי שאני מרגיש צודק ומתקן עולם כשאני עושה זאת! אבל האם אני מסוגל להיות נוח ועלוב, להקדים את דבריהם לדבריי, להקשיב להם קשב אמיתי ולנסות לבחון איפה אני טועה והם צודקים?
והם? (אתם?) האם הם מסוגלים להקשיב לי בכנות בלי לכנות אותי כופר ובוגד ולבטל את דבריי? האם בכוחם לבחון איפה אני מביא עימי נקודות של אמת? האם הם בכלל מבינים את תפיסותיי רגע לפני שהם מזלזלים בהם כל כך? ומה לגבי תפיסותיהם של הרפורמים והקונסרבטיבים המהווים רוב ביהודי ארה"ב?
העורך התלמודי שבחר להמחיש באופן מבריק מדוע הלכה כבית הלל דווקא בעזרת מחלוקת על חג הסוכות בה הלכה כבית שמאי, רמז לנו לדעתי עוד משהו. הסוכה היא מקום ארעי. אנו חשים בה לא בטוחים, אנו יוצאים בה "מהמקום בו אנו צודקים***. לא מספיק לשבת "ראשו ורובו בסוכה" אלא צריך שגם שולחנו יהיה בסוכה. צריך שכל המסובים וכל האושפיזין על כל דעותיהם ומאווייהם ייכנסו רגע למקום ארעי, מקום שחש פחות בטוח ופחות צודק, ודווקא שם יסגלו את הבית הלליות היפה כל כך וילמדו לעשות את אחד הדברים שהכי חסרים היום בחברה הישראלית- להקשיב.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
* הערה שנכתבה בשל עיתוי פרסום המאמר בבלוג - מאמר זה נכתב לפני כמה ימים, ערב חג הסוכות. הוא מתפרסם היום בבלוג (לאחר שהסתבר שברגע האחרון הוא לא פורסם ב NRG), בבוקר שאחרי פיגוע נוראי בו נרצחו בני הזוג הנקין לעיני ילדיהם. בתגובות על הרצח הובעו כמובן זעזוע וסלידה עמוקה מהפשע הנוראי הזה מכל קצוות הקשת הפוליטית. יחד עם זאת, היו שחשבו שלאמפתיה האנושית הבסיסית הזו צריך להוסיף כל מיני "אבל", והיו אנשים שהעזו להביע פליאה שבכל גווני השמאל מגנים את הפיגוע ומזדעזעים ממנו והשיא היה באנשי שמאל קיצוני שמאשימים את הנרצחים ביתמות ילדיהם. הרצח כמעט וגרם לי שלא לפרסם את המאמר כי הוא לפתע נראה תפל ולא רלבנטי, אבל אז הבנתי שהוא חשוב מתמיד בשל אותן תגובות של "אבל" ו "פליאות".
** משנה תורה להרמבם, הלכות שופר סוכה ולולב, פרק ו, הלכה ח; שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות סוכה, תרלד, סעיף ד.
*** מִן הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶה
כְּמוֹ חָצֵר.
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כּמוֹ חָרִיש.
וּלְחִישָה תִּשָּמַע בַּמָקוֹם
שֶבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶר נֶחֱרַב.
(יהודה עמיחי)
למאמר נוסף על חג הסוכות הקליקו כאן
למאמר על קהלת וסוכות הקליקו כאן
לכל בעיה יש מספר פתרונות הפוכים. והפתרון ניתן לפי הפוזיציה שלך ולא לפי מהות הבעיה. כלומר הפוזיציה הסוביקטיבית שלי חשובה יותר ממהות הבעיה. או שאולי אף אין כלל מהות הבעיה אלא אך ורק הפוזיציה שלי קיימת. והכן, על מה יש להתדיין ? נמשיך להילחם עד קץ הימים או עד בא התשבי.
השבמחקתודה ליאור על המאמר מעורר המחשבה.
השבמחקכדי להיות בפוזיציה של הקשבה אמִתית (דיאלוג) נחוץ כוח פנימי חזק שיאפשר לנו להיות בַּמקום של הספק.
מקום של ספק, של עראי, הוא מקום מערער.
הפחד ממקום כזה הוא החשש שמא נידרש לשינוי ולתזוזה מהעמדות ומהתפיסות שהורגלנו להחזיק בהם.
שאלת השאלות לטעמי היא כיצד בונים את אותו כוח פנימי או את אותה יכולת נפשית שתאפשר לנו להימצא לפרקים גם במצב של חוסר שיווי משקל. כנראה רק מצב כזה מאפשר צמיחה אמתית.
ציפי