חג סוכות - בין בעלנות למימוש עצמי

[מאמר שפרסמתי ב 2009 במעריב, מקפיץ אותו למעלה לכבוד החג]

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא – כג, מב). רבא מסביר כך את הציווי – "כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ב עמוד א). היציאה למגורים בדירת ארעי רעועה פותחת שיחה על מקומם של הממון והרכוש בחיינו. מצוות הסוכה אמורה לנתק אותנו לשבעה ימים מהנוחות והביטחון של בית הקבע. הקירות מוחלפים ביריעות הבד ומוטות הברזל, גג הבטון מוחלף בענפים ועלים הנעים ברוח,  מעל מרחף החשש מגשם, היתושים והזבובים מפריעים לארוחה, וצץ לו לפתע ההרהור המבעית – מה היה קורה לו הייתי צריך לחיות כך כל חיי? אך לפני שאנו מספיקים לשקוע בתסריט נוגה זה, נמוג ההרהור בשפע של סעודת החג המלאה בכל טוב ובידיעה שעוד רגע נכנס חזרה לביתנו החמים. בואו נשהה רגע באותו הרהור, ונתהה על הקשר בין אדם לקניינו ועל אלו החיים בסוכה כל השנה.

טענות חריפות נשמעו בקרב פילוסופים ופעילי שמאל רדיקלי על עצם קיום הקניין האישי. רוסו כתב- "הראשון שגידר לו חלקת אדמה והעלה בדעתו לומר: זאת לי היא, ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון או ממלא בעפר את התעלה וקורא אל אחיו: אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש". הקניין משחית. רוסו סבור שבסיס הזוועות האנושיות טמון בתחושת אנשים שדבר מה הוא שלהם ולפיכך אינו של אדם אחר. זהו משחק סכום אפס – אם יש לו יותר הרי שלי יש פחות. הרצון לרכוש עוד ולהגן על אשר רכשתי, העמדת הקניין האישי ולא השיתופי במרכז חיי, מולידים לדעתו כמעט בהכרח אלימות וניכור.  רעיון זה התגלגל במהרה להצעתם של מרקס והתנועה הקומוניסטית לבטל כליל את הקניין הפרטי, הצעה שנוסתה, אם כי בעיוותים רבים, וקרסה. אל מול הצעתו של מרקס אני מבקש להרהר בשאלה - האם ניתן לייצר חברה שיש בה קניין פרטי אך הוא איננו תופס מקום כה מרכזי בזהותו של אדם?

אריך פרום טוען שישנן שתי צורות בסיסיות של התנסות בחיים –  having ו-  being. המתרגמת שושנה צינגל בחרה לתרגם זאת כ"בעלנות ומימוש עצמי". פרום מסביר: "ההבדל בין מימוש עצמי לבעלנות [...] הוא בין חברה שבמרכזה עומדים בני אדם לחברה שבמרכזה עצמים. העמדה הבעלנית מאפיינת את החברה התעשייתית המערבית, שבה הלהיטות אחר ממון, פרסום ועוצמה נעשתה עניין מכריע בחיים [...] האדם המודרני אינו יכול להבין את רוחה של חברה שאינה מציבה בראש מעייניה קניין וחמדנות" (אריך פרום, בעלנות או מימוש עצמי, עמ' 25-26). הפיכת הבעלות על ממון, רכישתו והמרדף אחריו למרכז ההוויה נמצאים ביסודה של צורת חיים הגורמת לניוון ולעוולות קשות. זו צורת חיים שבה צבירת עוצמה וכוח מהווה את מרכז הנאתי והשאלה "מי אני?" קשורה מהותית לשאלה "מה יש לי?".

גם בלי לבטל את הקניין הפרטי אנו יכולים לחיות כך שדווקא השיתוף יהווה גורם הנאה, המפגש עם האחר והנתינה יהיו במרכז, המימוש העצמי יהיה קשור ביצירה ונתינה ולא ברכישה ובעלות, והשאלות מי אני ומה יש לי לא יהיו תלויות זו בזו. אלו חיים שבהם רכושי וגובה חשבון הבנק שלי אינם מגדירים את זהותי. אין בדברים אלה כדי לבטל את חשיבותו של הקניין, אלא כדי להצביע על המקום המעוות שהוא תופס בחיי רבים כיום. הסוכה מכניסה אותי לפרופורציה. יש הבדל בין הרדיפה אחרי קניין בסיסי המאפשר חיים, לבין מקומו של הקניין כמגדיר זהות וכשאיפה תמידית ומרכזית בחיי האדם. בשעה שאני יושב בסוכה ומשתחרר לרגע מהקניין הבטוח והמרכזי ביותר בחיי – נכסי דלא ניידי – אני יכול לחוש שחרור גדול. כדברי הלל במסכת סוכה: "אם אני כאן - הכל כאן". הממון הוא לא אני. הריני משתחרר לרגע מהתלות בו.

יחד עם זאת, תחושה זו מתאפשרת הודות לכך שיש לי קורת גג בטוחה לשוב אליה ונכסים המאפשרים לי לחיות בכבוד, ושעוד רגע אוכַל סעודת חג מלאה כל טוב. בשעה זו של שמחה מוטלת עלינו חובה לחשוב על אלו שהסוכה היא בית הקבע שלהם. התלות המערבית בקניין כמרכיב זהות, תרבות הצבירה והצריכה, מייצרים מצב שיש אנשים שחיים כל חייהם בשפע עצום, ויש כאלו שחיים בסוכה חשופים לתנאי מזג האויר ולרעב. על פי נתונים ממקורות שונים שמרכז יונתן זקס בספרו "לכבוד השוני", ערך הנכסים של שלושת האנשים העשירים ביותר בעולם כיום שווה לכלל הכסף והנכסים של 600 מיליון האנשים העניים ביותר בעולם. האוזן יכולה לשמוע, העין יכולה לקרוא, אך הראש והלב לא יכולים לתפוס את הנתון המדהים הזה. בל נשלה את עצמנו- ריכוז ההון במקום אחד משפיע עמוקות על העדרו ממקומות אחרים. מעל לחמישית מאזרחי העולם, כ- 1.3 מיליארד איש, חיים ללא נגישות יומיומית למים ראויים לשתיה, ו- 841 מיליון איש סובלים מתת-תזונה. בעולם שבו למדה האנושות איך להאריך את תוחלת החיים ליותר משמונים שנה, יש ב- 18 מדינות באפריקה תוחלת חיים נמוכה מחמישים שנה. מיליוני אנשים במחנות פליטים, בכפרים ובמדבריות חיים דרך קבע בסוכה, וזהו חלק קטן מהמשמעות של ריכוז ההון ושל עוולות וצרות נוספות. רובנו לא בעלי הון ולא עניים מרודים ולכן אנו סבורים בטעות שאנו פטורים מהתמודדות עם ההשלכות של מצב זה. תנאי החיים הקשים של חמישית מהאנושות קשורים בטבורם לדרך בה אנו, האנושות השבעה, מנהלים את חיינו.

אינני מציע במאמר זה פתרונות. אני מבקש להציע את מנהג הסוכה כפתח לחשיבה על הסוגיות האלו. אני מציע שכולנו נזכיר בסוכה את אלו שסוכתם היא ביתם ושננסה לאמץ חיים של מימוש עצמי ולא של בעלנות. חג שמח.

[פורסם באתר NRG מעריב, 2.10.09]