תגובה למאמרו של ישראל וייס "אל תרוקנו את הצבא מתוכן יהודי"

לאורך שנים רבות שרר איזון בריא ומעניין בקרב ההנהגה הרבנית של הציונות הדתית בין כבוד רעיוני ומעשי לדמוקרטיה הישראלית, לממלכתיות ולמוסדות המדינה, לבין דבקות עמוקה בהלכה ובתורת ישראל בהתאם לפרשנותם אותן. כפי שמראים הלינגר והרשקוביץ בספרם החדש "ציות ואי ציות בציונות הדתית", איזון זה לא נבע רק מהפנמה של ערכי הדמוקרטיה וחשיבות הממלכתיות, אלא גם מתפיסה דתית-תיאולוגית המעניקה ערך דתי למדינה. נוצר כאן מעין "איזון תיאולוגי-נורמטיבי", כהגדרתם. בתקופה האחרונה אנו רואים עוד ועוד סימנים להפרת האיזון הזה ומאמרו של הרב הצבאי הראשי לשעבר תא"ל ישראל וייס, שפורסם ב'ישראל היום', הוא דוגמא מובהקת וקיצונית לכך. 

וייס מגיב במאמרו להחלטת הרמטכ"ל להעביר את תחום "תודעה יהודית" מהרבנות הצבאית לוועדת היגוי משותפת לרבנות הצבאית, חיל חינוך וגופים אזרחיים ולהכפיף אותה ישירות לראש אכ"א. הוא מכנה את ההחלטה בביטוי הקיצוני "לקום על תורת ישראל", משתמש במילים הקשות "לרוקן מכל תוכן את מסורת ישראל בת 3500 שנה" ואף מרמז באמצעות ציטוט ממגילת אסתר שהיא שקולה להחלטת אחשוורוש והמן להשמיד ולאבד את כל היהודים. זוהי תקיפה חמורה ביותר, על סף ההסתה, היוצאת מתת אלוף במילואים המכהן גם כיום כיועץ במשרד הבטחון וכדיין בתחום הגיור. 

דומני שכדאי לעיין במאמר זה בתשומת לב מאחר וניתן ללמוד ממנו רבות לא רק על תפיסתו של וייס, אלא על תפיסה של חלקים לא קטנים לצערי בחברה הישראלית בכלל ובציונות הדתית בפרט. זו תפיסה הגורסת שבכל הקשור למסורת ולתרבות היהודית יש רק אמת אחת והיא נמצאת בכיסם. זו תפיסה שמתחילה לכופף את סמכות הדמוקרטיה ולבכר את מה שהם תופסים כהלכה ותורה. בואו נעיין במאמר -

וייס: "...שני הגופים הללו שונים במהותם ובמקורות יניקתם. בעוד עוסקת הרבנות הצבאית בהעצמת רוח החייל ושואבת את מקורותיה מתורת ישראל, ממסורת אבות, ממורשת ישראל, הרי החינוך מקרין ממקורות כלליים, פלורליסטיים, אוניברסליים, עכשוויים "מתקדמים"".  

בניגוד למסורת שביקש להנחיל הרמב"ם אשר למד מאריסטו ומפילוסופים מוסלמים וראה בזה חלק מלהיות תלמיד חכם, וייס מזלזל עמוקות בכל מה שאינו נובע ישירות ממקורות ישראל. זוהי העמקה של בועתיות פרטיקולרית מסוכנת. בנוסף, הוא פשוט מטעה את הקוראים- גם בחיל חינוך יש פעילות רבה השואבת את מקורותיה מתורת ישראל, היא פשוט לא מתבצעת על ידי אנשי וייס והרבנות.

וייס: "שני ה"מאכלים" הללו מוצעים למפקד ולחייליו והם הבוחרים הבלעדיים של הראוי להם"

האמת מורכבת בהרבה והמפקדים בשטח אינם הבוחרים הבלעדיים- יש לא מעט פעילויות של הרבנות שבביקורת אכ"א בוחנים את המפקדים על כמות החיילים שהשתתפו בהם, ולפיכך המפקדים רואים עצמם כבולים לפעילות. רק השבוע הובא לידיעתי מקרה בו מפקד התנגד לשליחת חייליו לפעילות של הרבנות אך לבסוף נכנע בגלל אותה ביקורת; בנוסף, לתמונה נכנסים שיקולים תקציביים כאשר הרבנות מציעה ליחידות פעילויות יקרות מאוד (כמו שבת במלון) בחינם, בעזרת תרומות חיצוניות נדיבות (ולרוב לא שקופות ולא ישראליות), וחיל חינוך ממעט להשתמש בשיטה זו. כך שבחירת המפקדים והחיילים היא פעמים רבות (אנסה עכשיו ניסוח עדין-) תוצאה של פיתוי חומרי.

וייס: "עוד טרם יבשה הדיו על החלטת הרמטכ"ל וכבר יצאו "רצים דחופים" במצוות ראש אכ"א"

אלה דברים חמורים, על סף ההסתה, ואם הוא התכוון לדברים המרומזים פה אז זוהי ההתקפה החמורה ביותר הזכורה לי של תא"ל כנגד רמטכ"ל מכהן. הכל כמובן נאמר כאן ברמז בעזרת ציטוט. זוכרים מאיפה לקוח הביטוי "רצים דחופים"? הנה- "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (מגילת אסתר, פרק ג, פס' טו) . וייס משווה את ראש אכ"א לאחשוורוש או להמן הרשע ואת הכרעתו להחלטה להשמיד את היהודים. ביטויים אחרים בהם משתמש וייס במאמר כמו "לקום על תורת ישראל", "נגעתם בקרנות המזבח", "רוקן מכל תוכן את מסורת ישראל בת 3500 שנה" הם המחשה נוספת לניסיונו להסית כנגד הרמטכ"ל וראש אכ"א כאילו שהם אויבי האומה והדת. 

פקודת הרמטכ"ל בעניין העברת תחום תודעה יהודית לוועדה החדשה

וייס: "הרוח הזו מגביהה למחוזות נוספים תוך שהיא שורפת בדרכה את הסטטוס קוו הקיים מאז קיומו של הצבא".

לא נכון. כל מי שיעיין בפקודות יגלה שהרבנות כלל לא הייתה אמורה לעסוק בחינוך והעצמת רוח החיל אלא במתן שירות לחיל הדתי, פסיקת הלכה בצבא ובכל הקשור לקבורה. מי שהפר את הסטטוס קוו זה וייס עצמו וחבריו הרבנים הצבאיים וביתר שאת הרב רונצקי שהרחיב דרמטית את פעילות הרבנות בתחום תודעה יהודית.

וייס: " אודה ולא אבוש, ייתכן אמנם שבפעילות אחת, אחת מני אלף, מעדנו ובשוגג".

המעידה שעליה מדבר וייס היא כנראה הפצת חוברות רשמיות של הרבנות הצבאית ללוחמים לפני מבצע עופרת יצוקה, אשר כללו הטפה ימנית-פוליטית והטפה לרוח לחימה שאינה הולמת את רוח צה"ל. על חוברת זו ספגה הרבנות נזיפות מהרמטכל דאז אשכנזי שאמר כי היתה זו "הפרה של הסטטוס קוו ופגיעה בצהל כולו" (מובא אצל עמוס הראל בספרו "תדע כל אם עבריה", עמ' 251). זו אכן מעידת ענק שלא לומר מעילת ענק, אבל היא רחוקה מלהיות היחידה. 

וייס: "אני מציע לרבצ"ר המסור והממלכתי, תא"ל הרב רפי פרץ, להניח את הענף בשלמותו בחיקו החם והאוהב של ראש אכ"א/קח"ר (קצין חינוך ראשי), אבל לא בהובלה או בשותפות, כי אם במתנה גמורה ושלמה. "

ההצעה שמציע וייס לפרץ אפילו חמורה יותר מזו שהציע לו רונצקי (להתפטר)- הוא בעצם מציע לו לסרב לפקודת הרמטכ"ל ולא להצטרף לצוות. סירוב פקודה. 

מאמרו של וייס ב'ישראל היום'

לבסוף, וייס מצטט את ר' מנחם מנדל מקוצק: "דעת רבים ואמת, אמת עדיפה"

כאן טמונה לה כל התורה כולה על רגל אחת. האמת נמצאת בכיסו של וייס והדעות האחרות, גם אם מדובר בדעת הרוב, לא מעניינות. עלינו לדעת- התרבות היהודית נבנתה מיום קיומה על שיח של מחלוקת, על "אלו ואלו", על למידה זה מזה ועל ההבנה שאין אדם שכל האמת בכיסו. היתכן אם כך שלא הרמטכל מאיים על מסורת בת 3500 שנה אלא וייס וחבריו התופסים עצמם כנציגי אלוהים והאמת עלי אדמות?

לצערי עד לרגע זה לא שמעתי שרים וחברי כנסת מהבית היהודי שיצאו להגנת הרמטכ"ל. 

[לעיון במאמרי על 'יהדות חילונית וצהל' שפורסם בשנת 2012 בספר "בין הכיפה לכומתה" מוזמנים להקליק כאן]