החברה הצודקת של ג'ון רולס

קולות של רוח - פרק 39 - החברה הצודקת של ג'ון רולס

בחלק השני בסדרה על צדק חברתי וחלוקתי, שוחחתי עם אביעד הומינר רוזנבלום, מנהל תוכן ודיגיטל של קרן כצנלסון ומומחה בכלכלה פוליטית, על משנתו של הפילוסוף הפוליטי החשוב ביותר בחמישים השנים האחרונות. 

שאלנו מהי חברה צודקת? כיצד יוצרים מערכת הוגנת של שיתוף פעולה? נגענו במושגי מפתח בהגותו של רולס כגון: מסך הבערות, חוקי הצדק, המצב המקורי, שוויון הזדמנויות, וראינו מה קורה כשליברליזם ורווחה סוציאלית נפגשים.

רולס טלטל את עולם המחשבה הפוליטית כאשר התיימר להציג תיאוריה של צדק המעוגנת בניסוי מחשבתי מבריק ומבוססת על מה שנראה כנתונים כמעט מדעיים. הוא חיפש פרוצדורה, תהליך, שיטה אשר אם ניישם אותה נקבל כללי צדק הוגנים. כללי צדק אשר כולנו נצטרך להודות שהם... צודקים. הוא טוען שהוא מצא פרוצדורה כזו. יצירת מצב מקורי. כניסה מאחורי מסך של בערות. מה הכוונה? מוזמנות ומוזמנים להאזין.

לכל פרקי קולות של רוח באתר קולות החדש הקליקו כאן. לכל הפרקים ביוטיוב כאן. 

דילמת השיימינג - מסה

[המאמר פורסם בגיליון 91 של כתב העת 'דעות', נובמבר-דצמבר 2019. תודתי נתונה למערכת ולעורכת]

מהו שיימינג?

השיימינג, בִּיוּש, הוא הפצה פומבית של מעשה שלילי או אמירה בעייתית של אדם תוך בִיוּשוֹ והלבנת פניו. המונח משמש בעיקר למקרים של שימוש במדיה הדיגיטלית להפצה זו.

דילמה מוסרית היא מצב בו יש טיעונים משמעותיים לבצע צעד ובצידם טיעונים כבדי משקל להימנע ממנו. בדילמה מוסרית חמורה, כל צעד בו ננקוט יגרום עוול ועלינו להכריע בין רע לרע.[1] אמנם פעמים רבות ביוש אדם הוא צעד מכוער וחסר כל הנמקה מוסרית חיובית, אך ישנם מקרים בהם השאלה האם לבייש מהווה דילמה מוסרית רצינית. לאור זאת, אבקש במאמר שלפנינו לדון בשאלה: מתי ראוי לבצע שיימינג או להשתתף בהפצתו?[2]

המתח הבסיסי שנושאת עימה דילמת השיימינג מצוי בתמצות כבר בפסוק: "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). מחד נמצא את איסור הרכילות הכולל את איסור לשון הרע, ומאידך את החובה לסייע לאדם אחר המצוי בצרה. ומה אם ישנה התנגשות בין שני חלקי הפסוק כאשר הסיוע כרוך בלשון הרע?

אכן, הרבה לפני שמישהו חלם על דיגיטציה, כבר עסקו בסוגיות כגון לשון הרע והלבנת פנים, הנמצאות בלב דילמת השיימינג. במאמר זה אבקש להיעזר במקורות מתוך היהדות שעוסקים בסוגיות אלו, ובכך אנסה גם לתרום חלקי בפיתוח שפה יהודית לעיסוק בתופעה זו.[3]

חומרת הבעיה

האדם, כדברי אונקלוס, הוא "רוח ממללא".[4] מילים יכולות לשמש לריפוי ולפגיעה. מילים בוראות, מילים מלטפות, מילים הורסות, מילים הורגות. לעיתים אותן מילים ירפאו אחד ויפגעו ברעהו. חכמי ישראל כתבו רבות על משמעותן של מילים, ובלב כתיבה זו נמצא את סוגיות לשון הרע והלבנת הפנים, שהן לטעמי סוגיות היסוד של השיימינג.

אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר. שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת. האומרו. והמקבלו. וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו [5] 

לשון הרע, קרי לדבר בגנות אדם כלשהו דברי אמת או שקר,[6] נתפסה כדבר חמור ביותר הן מבחינה ערכית והן מבחינת התוצאות שעלולות לנבוע ממנה. היא עלולה ממש להרוג. הלבנת פנים זכתה לתיאורים לא פחות דרמטיים –

המלבין פני חברו ברבים... אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא (משנה, אבות ג, יד); נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף סז ע"ב); המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נח ע"ב).

מדוע לשון הרע והלבנת פנים הם כה חמורים?

"טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז, א). אנחנו מתהלכים בעולם הזה עטופים, ביודעין או שלא ביודעין, בשמנו הטוב. אנו בונים מערכות יחסים לאורך שנים, מייצרים מעמד מקצועי, ולמעשה נסמכים כל העת על השם שיצא לנו. האהבה שאנו זוכים לה מסביבתנו הקרובה, ולעיתים גם ממעגלים רחבים יותר, מושתתת על כך שלאנשים יש תדמית חיובית עלינו. שמנו הטוב הוא חלק מרכזי מחיינו, ועבור רובנו הפגיעה בו עשויה להיות מכאיבה מאוד, אפילו הרסנית.

בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים, הרשתות החברתיות ואפליקציות מסרים מגוונות מאפשרות להפיץ את הביוש תוך זמן קצר ובצורה יעילה מאוד, וזאת בזמן שהמבייש אפילו לא צריך להסתכל בפניו המולבנות של המבויש ולהתעמת עימו. מאידך, מצבו של המבויש קשה מתמיד. גוגל תמיד זוכר ולא ניתן לחמוק ממנו על ידי מעבר לקהילה אחרת, וכך הביוש מלווה את המבויש כל חייו ובכל מקום. לפיכך, למרות שתמיד היו מביישים ומתביישים, המשמעויות המוסריות של שיימינג קשות בימינו אף יותר מבעבר.

הביטוי "הלבנת פנים" מדויק. הדם ניטל מפנינו, הסומק המסמל חיים נעלם, ואנו נותרים כמתים-מהלכים בעולם. הרגו את השם שלנו, הרגו משהו בתוכנו. ברוח זו שיתף הזמר-שחקן שולי רנד:

אני סובל משיימינג כבר חמש או שש שנים ובתור אופציה לבן אדם לחטוף שיימינג יש לי כמה נקודות חולשה – אחת אני גבר, השניה אני מפורסם והשלישית אני דתי. מי שחווה שיימינג יכול באמת להזדהות עם התחושה הזאת שזה דבר שהכי קרוב למוות. מה זה הלבנת פנים? זה שהדם צונח מהפנים. שיימינג זה דבר שצריך מאוד מאוד להיזהר בו. למעשה כל הרשתות, כל הדברים האלה, שהיום יש אפשרות לכל טרטרן מקלדת לכתוב. אנחנו למעשה מתעסקים בתוך עולם של דם... זה מאוד מאוד כואב לי הדבר הזה... זה מאוד מאוד פוגע בי, כי מה יש לי להציע לעולם? רק את השם הטוב שלי, אתה יודע אני לא עשיר גדול, יש לי רק את השם הטוב שלי, את האמינות שלי, וסדקים בדבר הזה... זה כואב לי, זה כואב לי מאוד.[7]

הכאב הזה עלול להגיע למצבי קצה. המקרה, המוכר יחסית, של אריאל רוניס ממחיש זאת. לאחר קריירה ארוכה בשב"כ, שימש רוניס בתפקיד מנהל לשכת רשות ההגירה והאוכלוסין בתל אביב. אשה שהגיעה ללשכתו, ביקשה לקבל שירות ללא תור ונדחתה, האשימה אותו ביחס מפלה על רקע גזעני כלפיה ובצאתה מהלשכה פרסמה פוסט בפייסבוק בו היא מתארת את המקרה מנקודת מבטה. הפוסט, כצפוי, זכה במהירות לאלפי שיתופים והוביל לאייטמים בשורה של תוכניות בתקשורת.

בשיא ההתרחשות פרסם רוניס פוסט תגובה בפייסבוק. לאחר שתיאר את המקרה מנקודת מבטו, שעל פיה קיבלה האשה יחס שוויוני והוגן ללא שמץ גזענות, ולאחר שתיאר את פעילותו במשך השנים למען שילוב אזרחי ישראל הערבים באופן שוויוני במדינה, כתב רוניס את הדברים הבאים:

[...] לא עברו יומיים ולפוסט מעל 6,000 שיתופים, כל אחד מהם חץ מחודד שננעץ בבשרי. אני? גזען? כל פעילותי במשך כל שנות חיי נעלמה כלא הייתה ובמחי יד, או באבחת הבל פה של מי שנדרשה לעמוד בתור כמו כולם, פגה.

המשתפים המשיכו, בזריזות של עושי מצווה, להמטיר את חיציהם. לא עוצרים ולו לרגע לשאול (האם גם העובדת הנזכרת וגם אני גזענים? כיצד זה הגברת בסוף קיבלה שירות לאחר שנעמדה בתור האמהות? מדוע לא עשתה זאת קודם?). איני מאשים אותם. גם אני הייתי מזדעזע למראה פוסט כזה ואולי גם אני הייתי מצקצק בלשוני ומשתף בצדקנות בלי לחשוב על ההשלכות.

[...] שמי, אותו עמלתי לבנות במשך שנים, הוא עתה שם נרדף לתואר הקשה ביותר שניתן היה לחשוב עליו בהקשר אליי – גזענות. אני מבין שזו תהיה מנת חלקי מעתה ואילך. אני מנסה להיות שלם ומפויס ועל כן חשוב לי להדגיש כי איני כועס על אותה לי שעל פי תמונותיה נראה שכבר הצליחה להתגבר על אותה "מכה קשה" שחוותה. אני איני מצליח. היו שלום!![8]

כתב, והתאבד.

אנשים רבים שנפגעו משיימינג מתארים סבל וכאב, חלקם אומרים כי השיימינג הרס להם את החיים או לכל הפחות הרס להם תקופה בחיים, אך הגעה לכדי התאבדות כתוצאה מכך כמובן אינה דבר תדיר. יחד עם זאת, נמצאנו למדים שדברי לשון הרע מהסוג המבייש ומלבין הפנים, גם כאשר מדובר בדברי אמת מבחינת חווית המבייש, פוגעים בחלק מהותי ביותר בהווייתו של אדם, לפעמים עד כדי כך שהוא חש כי ניטל ממנו הטעם לחייו.

מתי בכל זאת ראוי לעשות שיימינג

ראינו עד כמה שיימינג הוא מעשה חמור ובעייתי, ודומני שאיש לא יחלוק על כך שביצועו במטרה להתנכל לאדם על ידי עלילות ושקרים הוא מעשה נבלה. אבל מה לגבי מקרים בהם אדם באמת פגע בזולתו והשיימינג משמש ככלי לגילוי האמת והצדק, למאבק ולאזהרת הזולת?

נשאל את השאלה "ביהודית": מתי מותר, ואולי חובה, לדבר לשון הרע תוך הלבנת פנים? רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, הידוע בכינויו 'החפץ חיים', עסק רבות בנושאי "שמירת הלשון" והיה מראשי המאבק הרבני נגד לשון הרע. עם זאת, הוא פסק שכאשר אדם רואה מעשה עוולה שעושה אדם אחר, מותר לו לספר את הדבר "כדי לעזור לאדם שהוזק, ולגנות המעשים רעים בפני הבריות".[9] צד פרטי וצד כללי יש להיתר זה. פרטי – סיוע לקורבן; כללי – מאבק חברתי למען הצדק.[10] ומכלל הן אנו לומדים לאו – אין לבצע שיימינג כדי לפרוק, להתנקם ולהכאיב. רגשות מובנים וטבעיים אלה אינם מהווים סיבה מספקת לביצוע אקט כה חמור. האדם נדרש להתגבר על רגשותיו ולשאול את עצמו האם אכן המטרה הכנה של מעשה הביוש היא סיוע לפרט ולכלל. אבל גם בזאת לא די לפי 'החפץ חיים'. את ההיתר לבצע ביוש מסייג המחבר בקיומם של שבעה פרטים:

א. שיראה את הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אלא אם כן התברר לו שזה אמת. ב. שייזהר מאוד שלא יחליט מיד בדעתו לגזל ועושק. ויתבונן היטב אם זה בכלל גזל או עושק. ג. שיוכיח מתחילה את החוטא בלשון רכה. ד. שלא יגדיל את העוולה יותר ממה שהיא. ה. שיכווין לתועלת, ולא כדי להנות מהפגם שנותן בחבירו, ולא מפני שנאה שיש לו עליו מפעם. ו. אם הוא יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת בלי לספר עליו לשון הרע, אסור לספר. ז. שלא יסובב על המזיק יותר היזק ממה שהיה נגרם אילו הועד על המעשה שעשה בבית דין.[11]

ננסה לתמצת את שבעת הסייגים בשלושה אשכולות. האשכול הראשון (סעיפים א-ד) הוא הקפדה יתרה על כך שמה שנאמר בביוש הוא אמת. זה מסובך. כמעט בכל מעשה יש גרסאות שונות ל"אמת". כך לדוגמא, ככל הנראה המתלוננת נגד אריאל רוניס האמינה בכל ליבה שיחסו אליה נבע מגזענות. זו הייתה האמת שלה. הוא ראה את הדברים אחרת. כמו כן, בעידן הרשתות החברתיות קשה מאוד לדעת אם פוסט שנחשפים אליו הוא אמיתי,[12] ולפיכך השאלה האם להפיץ אותו באמצעות שיתוף או לייק קשה לפתרון.

האשכול השני (סעיפים ה, ו) הוא הקפדה על כך שמטרת השיימינג האמיתית היא תועלת. לזה מתכוונים וזה גם מה שצפוי לקרות. תנאי זה מצריך בדיקה משמעותית של נפשנו פנימה, של יכולת השיימינג להשפיע, ושל קשת התגובות החלופיות.

האשכול השלישי (סעיפים ג, ז) הוא לקיחה בחשבון של רגשותיו וחייו של מושא השיימינג. אם הוא לא הוזהר קודם ע"י תוכחה הנעשית בלשון רכה, ואם ההשפעה על חייו עלולה להיות חמורה יותר ממה שהיה קורה לו הוא היה עומד לדין – אין לביישו. היכולת לראות לא רק את הקורבן אלא גם את הפוגע הינה נדירה, ויש שיגידו שלא נכון להציבה כדרישה כלפי הקורבן אלא רק כלפי אדם חיצוני לאירוע.

מרתק לגלות שראיית המבויש היא למעשה הסיפור מאחורי השיימינג הראשון בהיסטוריה. על פי המיתולוגיה היהודית, מבצע הביוש הראשון היה אלוהים. קין, עובד האדמה הקנאי, רוצח את הבל אחיו. אלוהים מוכיח אותו ומעניש אותו בכך שהאדמה לא תוסף תת כוחה לו, ושהוא יהפוך לנווד. ואז זה מגיע – "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת". הביטוי 'אות קין' הפך להיות שם נרדף לאות קלון. אדם מסתובב בעולם עם סימן שמוטבע בו. כל מי שרואה אותו יודע שהוא עשה מעשה נורא. כמו במקרה של הרשת האינטרנטית הזוכרת לנצח, גם כאן אי אפשר להסיר את האות. מעתה זה מי שאתה. עבור רבים זה יהיה כל מי שאתה.

אלא שאלוהים לא התכוון רק לבייש את קין ואולי כלל לא התכוון לביישו. מטרת האות הייתה להגן עליו – "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-ה' גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשֹׂא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ" (בראשית ד', יג-טו). מטרת אות הקלון הייתה להזהיר את כולם שלא יעזו לפגוע בקין. שימו לב – אות אזהרה המגן על קין שהוא בה בעת גם אות קלון חמור. שיימינג שמגן על המבויש. סיפור קצר זה ממחיש עד כמה מציאות הביוש יכולה להיות סבוכה ודורשת עדינות ותשומת לב.

סוגיה מוסרית מרתקת בפני עצמה, שנוכל כאן רק לרמוז עליה, היא היחס שלנו למי שכבר בויש, בייחוד כאשר איננו יודעים האם ובאיזו מידה הדברים שנטענו כלפיו נכונים. דילמה זו חוזרת פעמים רבות בהקשרים של טענות על הטרדות מיניות, בייחוד כלפי אנשים מפורסמים וכאלה שנתפסים כאנשי רוח. הגמרא דנה בסיפור על חכם שיצאו עליו שמועות בהקשר זה, ורב יהודה החליט לנדות אותו.[13] הרמב"ם פסק ש"חכם ששמועתו רעה" הוא בר נידוי,[14] אבל כאשר נשאל האם נכון להסיר ממשרתו "איש מפורסם במשרת החזנות והוא תלמיד חכם ג"כ, ויצא עליו רינון שאין ראוי להזכירו", השיב "שאין ראוי להסיר שום בעל משרה ממשרתו בגלל שמועה בלבד".[15] נושא זה דורש מאמר משל עצמו.

תובנות והצעה

רובנו לא מבצעים שיימינג אבל כן שותפים לו. אולי לא נכתוב פוסט שמבייש אדם, אבל בהחלט נגיב לפוסט כזה, נעשה לו לייק או נשתף אותו. לרוב נעשה זאת מבלי להקדיש לדברים מחשבה יתרה. הפוסט שקראנו הפעיל אותנו, עורר בנו רגש, ומתוך כוונות טובות ורצון להוסיף צדק בעולם אנו משתפים.

בית המשפט בישראל עמד בפני השאלה האם חיבוב (לייק) או שיתוף (שייר) פוסט המכיל דברי לשון הרע, מהווה בעצמו עבירת פרסום לשון הרע. במקרה שנדון בבית-משפט השלום ב-2016 קבע השופט מאור "שאין לראות במי שעשה לייק או שיתוף לסטטוס שלא הוא כתב והמהווה לשון הרע, כמי שפרסם לשון הרע בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, בכפוף לחריג הפגיעה המשמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת".[16] הנפגע ערער לבית-המשפט המחוזי אשר קבע שחיבוב אכן אינו מהווה עבירת לשון הרע, אך שיתוף כן.[17] מעניין לציין שבית-משפט מחוזי בשוויץ קבע במקרה דומה שגם "לייק" מהווה עבירת לשון הרע.[18] במקרה אחר, מגיב אנונימי שבית המשפט התיר לחשוף את זהותו לפי כתובת ה-IP שלו, אישר בתגובית (טוקבק) לכתבה ב"גלובס" דברי לשון הרע שנאמרו בה, ואף הוסיף מעין עדות אישית בנדון. בערכאה ראשונה קבע בית המשפט שלא מדובר בעבירה על חוק איסור לשון הרע, אך המחוזי הפך את הפסיקה וקבע כי מאחר שתוכן התגובה מוסיף אמינות לכתבה וחושף לכאורה פרטים נוספים, הרי שמדובר בעבירה.[19] כך או כך, לצד הדיון המשפטי המרתק, דומני שנכון לקבוע שמבחינה מוסרית כל השתתפות במעשה ביוש, ודאי בשיתוף אקטיבי ברשת, הינה בעייתית ומחייבת התמודדות.

לפיכך, אני מציע את כלי "ארבע הקושיות", השואב השראה רבה מהשיח ההלכתי שהצגנו, לקבלת הכרעה בנדון. לפני כל פעולת ביוש נשאל את עצמנו: א. אמת – האם וידאתי, לכל הפחות במידה סבירה של וודאות, שמדובר בדברי אמת? ב. מניע – מה המניע האמיתי שלי לפעולה? האם מדובר ברצון לסייע לפרט ולכלל או במניעים אחרים אשר לא מצדיקים פעולה כה חמורה? ג. יעילות – האם הפעולה אכן אפקטיבית להשגת הסיוע לפרט ולכלל, ואין לי חלופות אחרות, רכות יותר, להשגת אותה תוצאה? ד. מידתיות – האם התוצאות הצפויות למושא הביוש מידתיות?

בנוסף, אני מציע גם לבחון באיזו מידה מושא הבושה אוחז בכוח חברתי הגדול משמעותית מהכוח שיש בידי מי שנפגע לכאורה ממעשיו. כאשר מעשה הביוש משרת באופן מובהק את שבירת מנגנוני הכוח רבי-השנים בחברה ומסייע למוחלשיה, ניתן להצדיק אותו יותר.

אני תקווה ואמונה שאם נזכור לפני כל השתתפות בביוש לבדוק את ארבע הקושיות – אמת, מניע, יעילות, מידתיות – נוכל להתנהל בצורה נכונה יותר בדילמה מוסרית סבוכה זו.

*כל הנכתב במאמר זה בלשון זכר מכוון כמובן לנשים וגברים כאחד.

---

[1] ראו דני סטטמן, דילמות מוסריות, פרק המבוא, מגנס 1991.

[2] יש לזכור שתופעת השיימינג אינה שולית כלל. על פי שני סקרים רחבים שערכה מחלקת המחקר של המשרד לביטחון הפנים בשנת 2016, כל נער שלישי במדינת ישראל וכל מבוגר חמישי נפגע משיימינג או השפלה ברשת וכל מבוגר חמישי נחשף לכך. 16% מבני הנוער מודים שהיו שותפים למעשה בִּיוּש. כ-43% מהנשאלים בסקר אחזו בדעה ששיימינג הוא דבר חיובי. נתונים אלה מדגישים את חשיבות העיסוק בשאלה שהצבנו. הסקר זמין אונליין באתר איגוד האינטרנט הישראלי בכתובת: https://www.isoc.org.il/sts-data/11174

[3] הדברים מבוססים על לימוד בית מדרשי שהתקיים בהנחייתי בבית המדרש של צוות ומנחי עמותת קולות בחודשים הראשונים של תשע"ז, וכן על תובנות שעלו מעיסוק בנושא זה עם מספר קבוצות לימוד בשנים שחלפו מאז. תודתי לכל אלה. מאחר ומדובר במאמר קצר, הריני משמיט מקורות רבים ומסתפק בהבאת דברים חלקיים על רגל אחת.

[4] תרגום אונקלוס לביטוי "נפש חיה" המופיע בבראשית פרק ב פס' ז.

[5] רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות, פרק ז.

[6] ראו הגדרת הרמב"ם שם: "לשון הרע והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאמר אמת, אבל האומר שקר, מוציא שם רע על חברו נקרא". הגדרה זו שונה מההגדרה בחוק הישראלי, ואנו נשתמש בה כיוון שהיא מתאימה יותר לדילמה המוסרית בה אנו עוסקים.

[7] "אינטימי" עם רפי רשף, 13.7.19, קשת 12 ואתר מאקו.

[8] דף הפייסבוק של אריאל רוניס, 23.5.2015

[9] רבי ישראל מאיר הכהן, שמירת הלשון, הלכות לשון הרע, כלל י', סעיפים א', ב'.

[10] מסגרת יהודית נוספת לדיון בשאלתנו היא העיסוק בשאלה העקרונית מתי ראוי לקיים מצווה, כגון סיוע לפרט ולכלל, באמצעות עבירה. במקורות ישנה אבחנה בין "מצווה הבאה בעבירה" שהיא פסולה, לבין "עבירה לשמה" שהיא מותרת. בעניין זה ראו מאמרי שיראה אור בשנה הבאה "סיכול הבא בעבירה" בתוך "ספר מנחם" לכבוד השופט מנחם פינקלשטיין.

[11] שם. אציין שיש לי ביקורת על חלק מהסעיפים שלא אוכל לפרט במאמר קצר זה.

[12] העיתונאית רחלי רוטנר ערכה ניסוי קצר ושלחה סיפורים שקריים למספר דפי פייסבוק ידועים. הסיפורים, ברובם הגדול, פורסמו בלי בדיקה, הופצו באלפים וקודמו באתרים פופולריים (מסך עשן, 5.2016, מאקו). בשנים האחרונות התופעה כל כך התרחבה עד שהיא קיבלה את הכינוי "פייק ניוז".

[13] תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יז ע"א.

[14] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ו הלכה יד.

[15] שו"ת הרמב"ם סימן קיא.

[16]השופט עודד מאור, תא (ת"א) 19430-03-14 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול ואח', 4.8.2016

[17] השופטים שנלר, ורדי ורביד, ע"א (מחוזי ת"א) 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול ואח', 16.1.2019 ; פסק זה היה בעת כתיבת המאמר בשלבי ערעור לבית-המשפט העליון אשר אישר, לאחר פרסום המאמר, את החלטת המחוזי המבחינה בין לייק לשיתוף ואף הפנה למאמר זה כחלק מפסק הדין.

[18] אתר דה מארקר, 31.5.19

[19] השופטים שבח, שוחט ואטדגי, ע"א 36032-10-16 סורין שוחט נ' קושניר, 28.11.2017

קרל מרקס במבט ביקורתי לתשתית חיינו

קולות של רוח - קרל מרקס במבט ביקורתי לתשתיות החברה והחיים - פרק 38

החלק הראשון בסדרה חדשה על צדק חברתי וחלוקתי, עוסק בעיקרי תפיסתו הרדיקלית של קרל מרקס, בניתוח שלו את הקפיטליזם ובהשלכות של כך על חיי כולנו.

מרקס ידוע בציבור כפילוסוף של הקומוניזם, השיטה שהביאה לרצח שיטתי של מיליונים ולשלילת חירותם של מאות מיליונים. אלא שמרקס לא היה סטאלין ותפיסתו הייתה שוחרת חירות ואחווה. מרקס ניתח באיזמל חד את ראשית היווצרותה של החברה הקפיטליסטית שבה אנו חיים והציע פתרונות רדיקליים למחלות שגילה. 

בניתוח שלו ביקש מרקס לחשוף את תשתיות החברה, את הבסיס שעליו היא יושבת, את התודעה כוזבת בה רובנו שרויים רוב הזמן, את הניצול העמוק הכרוך במה שמכונה 'שוק חופשי', ואת שלילת החירות הפנימית הכרוכה בכל אלו. בניסיון להתמודד עם הרעות החלות הללו גיבש מרקס תפיסה הכוללת ביטול של הקניין הפרטי, השתלטות של המעמד הפועל על אמצעי היצור ויצירת חברה שוויונית. נדמה שהפתרונות המרקסיסטים פשטו מזמן את הרגל, אבל האם בשל כך הרעות החולות שחשף הפסיקו להיות רעות?

הפרק מוקדש בעיקרו לטענות של מרקס אודות החברה בה אנו חיים.

מוזמנות ומוזמנים להאזין.

האמת והשלום אהבו

קולות של רוח - פרק 37 - האמת והשלום אהבו - הקליקו כאן להאזנה

פירושים רבים למושג האמת. א.ד.גורדון הציע להבחין בין אמת של ידיעה לאמת של דעה. בתחום הידיעה האמת היא אובייקטיבית. היא התואם בין התודעה למציאות. בתחום הדעה האמת היא דווקא שיא הסובייקטיביזם. היא ביטוי אותנטי ועמוק של העצמי שלנו, של מי שאנחנו, של האני שלנו, ללא זיוף מודע ושאינו מודע. דעה אמיתית היא דעה אותנטית. מכאן ששקר בתחום הידיעה תהיה אמירה מכוונת של דבר שלא תואם את המציאות (אם זה לא מכוון אז זו טעות, לעיתים טעות רשלנית ולעיתים טעות בתום לב). שקר בתחום הדעה תהיה אמירה מזוייפת, שאין תוכו כברו, אמירה שאינה נאמנה לפנימיות שלנו (הרעיונות מופיעים במאמרו "הלכות דעות ומלחמת דעות" משנת 1920. הקליקו לקריאה).

בפרק על האמת והשלום אני מנסה לברר מהי אמת, בוחן איזה גורמים מגבירים רמאות ושקר בעזרת דן אריאלי, דן בשאלה מתי ראוי לשקר בעזרת עמנואל קאנט וחז"ל ועושה זום-אין למתח שבין האמת והשלום. מוזמנות ומוזמנים להאזין בלינק הזה או לחפש "קולות של רוח" במגוון אפליקציות פודקאסטים ובגל"צ. הפרק הפך למאמר שפורסם במאי 2021 בכתב העת מצפה. הקליקו לקריאה.

הודעה קצרה לסיום - ביום ג הקרוב (10.12.19) אתחיל סדרת מפגשי לימוד בבית דניאל בתל אביב בנושא: "כשהפילוסופיה פוגשת את החיים - הגות יהודית אקזיסטנציאליסטית במאה העשרים". 

הקליקו כאן לפרטים. יש להירשם מראש.

הסיבה האמיתית שאין ממשלה

[רוצים ללמוד יחד? מוזמנות ומוזמנים לסדרת "הפילוסופיה פוגשת את החיים - הגות יהודית אקזיסטנציאליסטית במאה ה-20" בבית דניאל. לפרטים הקליקו כאן. ועכשיו למאמר שעוסק בכלל בנושא אחר -]

הסיבה שאין כבר זמן רב ממשלה בישראל, ושיתכן מאוד שנאלץ ללכת באופן מסוכן ומביך לסבב בחירות שלישי, היא לא כתב האישום נגד נתניהו. רבים מדי, כולל שורה של פרשנים פוליטיים בכירים, שוכחים זאת. 

רוב גדול של הציבור החרדי בישראל מחזיק בעמדות של ימין מדיני. יחד עם זאת, עמדותיו המדיניות לא מהוות את הסיבה המרכזית לאופן הצבעתו. זה לא מה שחשוב לו. זה נמצא יחסית למטה בסדרי העדיפויות שלו. ציבור זה מצביע למפלגות יהדות התורה, הלא-ציונית, וש"ס, בגלל שהן מקדמות את תפיסותיו בנושאי דת ומדינה, שומרות עליו מפני אימת הגיוס, מזרימות לו סכומי כסף גדולים מאוד בערוצים שונים ומשקפות את זהותו ואמונותיו בענייני יהדות. הוא גם מצביע להן כי 'גדולי הדור' אומרים לו להצביע להן.

הליכוד והימין בישראל כרתו לפני שנים רבות ברית עם מפלגות אלו. במסגרת ברית זו, מוותרות מפלגות הימין על חלק מתפיסת עולמן בנושאי דת ומדינה, מסכימות לפשרות בנושאים הנוגעים לתקציב המגיע לחברה החרדית, ומקבלים בתמורה יציבות פוליטית ויכולת לממש את דרכם בסוגיות אחרות, בדגש על הסוגיה המדינית. כך זה מתנהל כבר מעל לעשרים שנה. בלוק אוטומאטי. דיל מובנה. 

את הבלוק הזה כמעט ולא ניתן לנצח. כבר למעלה מעשור שכאשר מחברים יחד את מצביעי הימין ומצביעי החרדים בישראל, נוצר גוש עם רוב ברור. לעיתים רוב קטן, לעיתים רוב מוצק יותר. עם עבודה רבה ניתן לייצר מפלגת מרכז שלא ניתן יהיה להקים קואליציה בלעדיה, כפי שקרה ב-2013, אבל לא ניתן לגבור על הגוש הזה. זו המציאות.

אז למה אין ממשלה בישראל? 

בגלל ההכרעה של ליברמן שמפלגתו לא תשב בקואליציה עם המפלגות החרדיות, אלא אם כן הן תתפשרנה על נושאי הליבה שלהן. לראשונה בעשרים השנים האחרונות קמה מפלגת ימין שקיבלה הכרעה להעמיד את נושאי דת ומדינה, את השאלות האזרחיות, את סוגיית הגיוס ואת זרימת הכספים לציבור החרדי, בראש סדר העדיפויות, וזאת בצד הנושאים המדיניים ומבלי לזנוח את השקפתם הימנית המובהקת. הברית של בלוק הימין פלוס החרדים נשברה. במציאות החדשה שנוצרה יש עדיין רוב לגוש של הימין פלוס החרדים (63 ח"כ), אלא שהוא כבר לא גוש. הוא פורק מבפנים. 

אני מזכיר לנו שגם במרכז המדיני של המפה הפוליטית יש מפלגה המעמידה מיום קומה בראש סדר העדיפות נושאים אזרחיים שכאלה. כאשר בשנת 2013 היה בכוחה של "יש עתיד" לכפות מבנה קואליציוני, היא לא התעקשה על הכנסת מפלגת העבודה לממשלה, אלא היא חברה לממשלת ימין-מרכז בתנאי אחד ברור: בלי יהדות התורה וש"ס. 

המאבק החילוני מרים ראש. המאיסה בכפיה הדתית, בהדרת נשים, באפליה בגיוס, בהכנסת תכנים דתיים לחינוך הממלכתי, במימון מאסיבי של מוסדות דת ואברכים, במערך כשרות מסואב, בנישואים וגירושים ברבנות - כל אלה חוברים יחד ומשנים את סדרי העדיפויות הפוליטיים ועימם את המבנה הפוליטי בישראל. אין לדעת בנקודת זמן זו האם מדובר בשינוי זמני שבעצם מונע בעומקו יותר משנאת ליברמן את נתניהו מאשר מעקרונות, כפי שסבורים רבים, או בשינוי רדיקלי שישרטט מחדש את המפה הפוליטית בישראל. אם יותר לי אעשה שטות פרשנית ואהמר על העתיד: אני סבור שמדובר בשינוי רדיקלי שאת השפעתו נראה שנים רבות קדימה. ממש שרטוט מחדש של המפה הפוליטית. לא עוד גוש ימין-חרדים. חיבורים חדשים. כללי משחק חדשים.

המפה החדשה הזו היא הסיבה שאין ממשלה בישראל. נכון, כפועל יוצא שלה נוצר מה שמכונה בתקשורת "תיקו בין הגושים". זה תיקו בכאילו, תיקו שמתעקש לראות את המפה בהתאם לגושים הישנים. במסגרת תיקו מלאכותי זה התסריט האפשרי היחיד הוא להקים ממשלת אחדות, וממשלה זו אכן לא קמה בגלל נתניהו והאישומים התלויים נגדו. אבל זו רק תוצאה משנית למהלך הראשוני שבגללו מלכתחילה אין ממשלה. תוצאה של שרטוט מחדש של המפה הפוליטית ושל הסוגיות שעל-פיהן מגדירים מלכתחילה את הגושים.

[זמן ישראל, 28.11.19]

היש שנאה לגיטימית לטובה?

קולות של רוח - פרק 35 - חלק ג בסדרה על אהבה - היש שנאה לגיטימית וטובה?

בחלק השלישי בסדרה על אהבה אנחנו מפנים מבט לצד השני של המטבע – לשנאה. היש שנאה לגיטימית וטובה? נתבונן בפסוק "אוהבי ה' שנאו רע" וננסה לברר באמצעות פרשנים והוגים מתי והאם נכון לשנוא.

במהלך הפרק אני מקריא חלק משירה של ויסלבה שימבורסקה המובא כאן במלואו:

רְאוּ, מָה רַבַּת-פְּעָלִים עוֹדֶנָּה,
כַּמָּה טוֹב שׂוֹרֶדֶת
בְּמֵאָתֵנוּ הַשִּׂנְאָה.
בְּאֵיזוֹ קַלוּת הִיא מְדַלֶּגֶת מֵעַל מְשׂוּכוֹת גְּבוֹהוֹת.
כַּמָּה קַל לָהּ – לְזַנֵּק, לִלְכֹּד.
אֵין הִיא דּוֹמָה לִרְגָשׁוֹת אֲחֵרִים.
מְבֻגֶּרֶת וּצְעִירָה מֵהֶם בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת.
בְּעַצְמָהּ יוֹלֶדֶת עִלּוֹת,
הַמְּפִיחוֹת בָּהּ חַיִּים.
אִם הִיא נִרְדֶּמֶת, שְׁנָתָהּ אֵינָה שְנַת-עַד.
חֹסֶר-שֵׁנָה אֵינוֹ גּוֹרֵעַ מֵאוֹנָהּ, אֶלָּא מוֹסִיף.
דָּת לֹא דָּת -
הָעִקָּר לִרְכֹּן לַזִּנּוּק.
מוֹלֶדֶת לֹא מוֹלֶדֶת -
הָעִקָּר לְזַנֵּק לָרִיצָה.
צֶדֶק טוֹב בְּתוֹר הַתְחָלָה.
אַחַר-כָּךְ הִיא כְּבָר דּוֹהֶרֶת מֵעַצְמָהּ.
שִׂנְאָה. שִׂנְאָה.
אֶת פָּנֶיהָ מְעַקֶּמֶת הַעֲוָיָה
שֶׁל אֶקְסְטָזַת אַהֲבָה.
אָח, הָרְגָשׁוֹת הָאֲחֵרִים –
חוֹלָנִיִּים וְנִרְפִּים.
מִמָּתַי יְכוֹלָה אַחֲוָה
לְקַוּוֹת לַהֲמוֹנִים?
הַאִם חֶמְלָה הִגִּיעָה
אֵי-פַּעַם רִאשׁוֹנָה לַמַּטָּרָה?
סַפְקָנוּת, כַּמָּה בַּעֲלֵי רָצוֹן הִיא סוֹחֶפֶת אַחֲרֶיהָ?
סוֹחֶפֶת רַק הִיא, שֶׁבּוֹטַחַת בְּעַצְמָהּ.
מֻכְשֶׁרֶת, מְהִירַת-תְּפִיסָה, חָרוּצָה עַד מְאֹד.
הַאִם הֶכְרֵחִי לְסַפֵּר כַּמָּה שִׁירִים חִבְּרָה.
כַּמָּה דַּפֵּי הִיסְטוֹרְיָה סִפְרְרָה.
כַּמָּה שְׁטִיחֵי-אָדָם פָּרְשָׂה.
בְּכַמָּה מִגְרָשִׁים, בְּכַמָּה אִצְטַדְיוֹנִים.
בַּל נְרַמֶּה אֶת עַצְמֵנוּ:
הִיא מְסֻגֶּלֶת לִיצֹר יֹפִי.
נִפְלָאִים הֶבְזֵקָיהָ בְּלַיְלָה אָפֵל.
נֶהְדָּרִים עַנְנֵי הַפִּצּוּצִים בְּשַׁחַר וָרֹד.
קָשֶׁה לְהִתְכַּחֵשׁ לְפָּתוֹס שֶׁל חֳרָבוֹת
וּלְהוּמוֹר גַּס
שֶׁל עַמּוּד הַמִּזְדַּקֵּר מֵהֶן בְּאוֹן.
הִיא אַלּוּפַת הַנִּגּוּדִים
בֵּין הַשָּׁאוֹן לַשֶׁקֶט,
בֵּין הַדָּם הָאָדֹם לַשֶּׁלֶג הַלָּבָן.
וּמֵעַל לַכֹּל, לְעוֹלָם לֹא מְשַׁעֲמֵם אוֹתָהּ
הַמּוֹטִיב שֶׁל רַב-טַבָּחִים לְלֹא רְבָב
הָרוֹכֵן מֵעַל קָרְבָּנוֹ הַמְּגֹאָל.
בְּכֹל עֵת נְכוֹנָה הִיא לִמְשִׂימוֹת חֲדָשׁוֹת.
אִם חַיֶּבֶת הִיא לְחַכּוֹת, תְּחַכֶּה.
אוֹמְרִים שֶׁהִיא עִוֶּרֶת. עִוֶּרֶת?
עֵינֶיהָּ חַדּוֹת כְּעֵינֵי צַלָּף
וְהִיא מַבִּיטָה בֶּעָתִיד בְּאֹמֶץ
- הִיא לְבַדָּהּ.


כמו כן, בפרק משולבים דבריו, המזעזעים לטעמי אך גם המאתגרים, של הרב יהושע שפירא. תוכלו לשמוע את הדברים במלואים בקישור הזה.

מוזמנות ומוזמנים להאזין לפרק כאן.

תורת האהבה של רבי עקיבא

קולות של רוח - פרק 34 - תורת האהבה של רבי עקיבא

רבי עקיבא הוא אחד מגדולי הרוח המשפיעים ביותר בתולדות העם היהודי. הוא עסק הרבה באהבה ואף העמיד את כל התורה עליה. "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", קבע רבי עקיבא. הרב נפתלי רוטנברג אשר עוסק רבות בתיאוריות של אהבה ביהדות כתב עליו את הספר: "תורת האהבה של רבי עקיבא" וכינה אותו חכם האהבה. ואני הקטן, עוקב שנים אחרי דמותו של רבי עקיבא וכל הזמן חושב שבאופן טרגי הוא בכלל לא ידע לאהוב ולא ידע ללמד אהבה...

אז נפגשנו, נפתלי רוטנברג ואנכי, ללימוד ושיחה על תורת האהבה וחיי הזוגיות של גדול התנאים. בסוף השיחה מצאתי פתרון ביניים לשאלה האם רבי עקיבא היה חכם האהבה או חכם טרגי שלא ידע לאהוב.

מוזמנות ומוזמנים להאזין.

מפגש בין היהדות לערכי כבוד האדם

[במסגרת פרויקט "השאלה הזהה" של עיתון הארץ נשאלנו: "מה נותר מהיהדות אחרי ההפרדה מההלכה היהודית, מי קהלי היעד ואת מי זה משרת?". הקליקו כאן לקריאת התשובות של רות קלדרון, אבי נוביס דויטש, ערן ברוך ושלי באתר הארץ. ולמי שלא מתחשק להקליק - להלן המאמר הקצר שכתבתי בתשובה:]

שלושה אנשים נותנים צדקה לעני. אצל האחד זה מעשה דתי־הלכתי שמגיע כמענה לציווי אלוהי; עבור השני זהו מעשה תרבותי הנובע מנוהג ערכי שקיים מאות שנים בתוך עמו; השלישי עושה מעשה ערכי-אנושי שמגיע מהיענות לצו המצפון ולתחושת החמלה. רגע, אבל שלושתם עשו בדיוק את אותו מעשה! אז מתן צדקה הוא מעשה דתי, אנושי או תרבותי? ואולי גם וגם? הכל תלוי בכוונה ובהתרחשויות פנימיות באדם. 

לא כל מעשה הוא כזה. ישנם מעשים שאין בהם כל טעם מחוץ לעבודת האלוהים, ואת המעשים האלה תזנח התרבות. ישנם מעשים שאין בהם כל טעם מחוץ לביטויה של תרבות ספציפית, ואת אלה יותירו בצד מי שאינם לוקחים חלק באותה תרבות. יחד עם זאת, מעשים רבים נושאים עימם את שלושת הממדים הללו או לפחות שניים מהם. וכך זה גם ביהדות.

היהדות מלאה ברעיונות־עומק, טקסים, ערכים, מנהגים, חגיגות, סמלים, שפה, סיפורים, דיונים ובעיקר מעשים, שהינם גם דתיים, גם תרבותיים ופעמים רבות גם אנושיים־כלליים. גם ההלכה היהודית אינה עשויה מקשה אחת, אלא היא מלאה במעשים שיכולים להיות כאלה וכאלה, תלוי בעושה, תלוי בכוונותיו. 

הרעיון היסודי של ההלכה הוא מחויבות עמוקה לעשיה, ומחויבות כזו היא בעלת חשיבות גדולה גם בבנייתה של תרבות. יחד עם זאת, הכפיפות להלכה כמקבץ חוקים רבניים שעל האדם לציית להם על מנת לעבוד את אלוהיו, אינה מקובלת עוד על רוב העם היהודי ואני בתוכו. 

היהדות הייתה תמיד תרבותו של עם ישראל, אלא שכדברי אחד העם היא: "נוסחה בשפה דתית". לפנינו אוצר של חוכמה ואורחות חיים. במקום לזרוק את היהדות לפח, ובמקום 'לכבד אותה' מרחוק תוך השארתה לרבנים, ניתן ללמוד ממנה, ליצור בתוכה וגם לחלוק עליה. היא כתובה בשפה דתית? אפשר לחלן אותה. יש בה שובניזם וגזענות כמו בכל תרבות עתיקה? ניתן להפוך אותה להומניסטית ועכשווית. 

במילים אחרות, הגיעה העת להתייחס ליהדות כמו שעם מתייחס לתרבות שלו - לא לזנוח אותה, ולא לנסות להעתיק אותה כפי שהיא; להתיר אותה מכבלי קדושתה, לחדש אותה ולהתחדש בה; לזרוע ולחרוש בקרקע הרוחנית־תרבותית הישנה שלה, כפי שדימה זאת ביאליק, ולהצמיח פרחים ופירות חדשים. 

קהלי היעד של התרבות היהודית הם יהודים באשר הם, אותם היא צריכה לשרת והם צריכים לשרתה בחזרה למען הדורות הבאים. שני ציבורים שגודלם דומה בחברה הישראלית, אם כי רק אחד מהם הינו בעל כוח פוליטי גדול וכופה, מאיימים עליה - החרדים הדתיים והחרדים החילוניים. החרדיות הדתית מקימה חומות שאמורות להגן עליה מפני כניסה של כל מרכיב מערבי לחייה, ובמקביל לה החרדיות החילונית מקימה חומות להגנה מפני כניסה של כל אלמנט יהודי לחייה. טוב יעשו שני הציבורים הללו אם יטפלו בחרדה המאיימת עליהם, ויאפשרו לעצמם ולכולנו מפגש פורה ומצמיח של תרבות יהודית מגוונת עם ערכי כבוד האדם וחירותו. 

[הארץ, 3.11.19]

איך לחיות מתוך אהבה - סדרה חדשה בפודקאסט

קולות של רוח - פרק 33 - החלק הראשון בסדרה על אהבה - לחיות מתוך אהבה

אֲנָשִׁים מִשְתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶה
כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,
עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה,
תּוֹפְשִׂים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ
(יהודה עמיחי)

האם ההשתמשות הזו של אנשים זה בזה היא חלק מהאהבה, או שמא מנוגדת לה?
מה זה אומר לאהוב אנשים שאינם קרובים אלי?
כיצד ניתן לצוות על אהבה ועוד אהבת אלוהים, אהבת הגר ואהבת הרע (מלשון רעות)?
ובכלל- מהי אהבה וכיצד היא יכולה להיות תשתית לחיינו כפרטים וכחברה?

אלו שאלות המפתח בפרק החדש המתחיל סדרה חדשה בפודקאסט על הנושא הנפלא הזה- אהבה.
מוזמנות ומוזמנים להאזין.

פילוסופיית החיים של קהלת

קולות של רוח - פרק 32 - פילוסופיית החיים של קהלת

הנחלים זורמים לים, הרוח שב על סביבותיו, ואני שב כבר עשרות שנים לקהלת, ספר הפילוסופיה הקיומית העתיק. קהלת פותח בקביעה הנוגעת עד לתהום: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" ומוציא לנו שארית האוויר בכותבו: "כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים". החכם החילוני האנונימי הזה, שהמסורת טעתה/הטעתה לחשוב שהוא שלמה המלך, מכניס אותנו למסע אישי מטלטל בו הוא מבקש לבחון את המשמעות והתכלית מאחורי כל מה שיש לנו בחיינו- חוכמה, עושר, שמחה, רכוש (ועוד). הוא מעמיד את הכל מול עובדות החיים, מול העשוקים והבודדים והמושחתים והורסי הצדק, ובעיקר מול עובדת המוות - ומבטל הכל כהבל. 

"ִּמִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר" .ושלא תנסו למכור לו אשליות מיסטיות כמענה למצוקותיו: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ?!". הוא לא פתי.

מפליא שספר זה מצא דרכו אל בין ספרי התנ"ך. לא היה לו קל. מספר פעמים "ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת", הן בשל מה שנראה להם כסתירות בתוכו והן בגלל שחששו שיטה אנשים לכיוונים של מרד וכפירה. הם ידעו שמעבר להטלת הספק במשמעות של הכל, קהלת גם מציע לנו כיצד לחיות בתוך ההבל. אני מדגיש- בתוכו, בלי להיחלץ ממנו. וההצעה שלו כלל לא בנויה על עבודת אלוהים, אלא על אכילה ושתיה, שמחה, בגדים לבנים, אהבה, הגשמה עצמית, עשייה, הליכה בדרכי הלב תוך ידיעה שגם יש מי שצופה, והכל- ללא כעס. הנה טעימה: 

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ: כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ. ח בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ: כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ—עֲשֵׂה.

ובשיא המרד עומד קהלת מול הפסוק הידוע "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ואומר את ההפך: שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ; וְדָע, כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט.

ואולי הבל הבלים זה דבר מנחם? אחד העם כתב על האדם שהזקין ועומד בפני סופו הקרב ובא: "אם חכם הוא כשלמה, ‘אומר דברי הבלים’ ומתנחם". שאלות נצחיות: האם באמת הכל הבל, האם זה מנחם או מדכא (אולי גם וגם כי בכל זאת זמן לכל ועת לכל חפץ), וכיצד לחיות בתוך ההבליות הזו?

לכבוד שבת סוכות, מוזמנות ומוזמנים להאזין לפרק ה-32 בקולות של רוח המוקדש כולו לפילוסופיית החיים של קהלת.

סוכות כתזכורת למגבלות הכוח

שני רעיונות יפים שמע חברי נעם יעקובסון בסדרת שיעורים של הרב שרלו וחלק עימי, וכעת אני מבקש לתאר אותם בפניכם בשפתי ולהוסיף עליהם הרהורים משלי.

היום השביעי הוא יום השבת. החודש הראשון בתורה הוא חודש ניסן ושבעה שבועות אחרי תחילתו מגיע חג השבועות. במחזוריות של שבע שנים מתקיימת שנת השמיטה. היובל מוכרז בחודש השביעי של שנת השבע כפול שבע. אנו רואים שמחזוריות השבע חשובה מאוד ליוצרי התרבות שלנו. שבעה ימים, שבע שנים, שבע פעמים שבע שנים. אבל רגע, זה נראה כאילו דילגנו על משהו, מה לגבי החודש השביעי? 

הנה ההסבר הפשוט והעמוק לחגי תשרי. חודש תשרי מכונה בתורה "החודש השביעי", ויום התרועה, יום הכיפורים וחג הסוכות הם דרכה של התורה לחוג אותו. לא רק שהחודש השביעי לא קופח אלא שהוא קיבל את היחס המרכזי ביותר! ומה מחכה בשיאו? חג שנמשך שבעה ימים.

שבע אינו מספר הבא מן הטבע. הוא לא נגזר מהלבנה, מהחמה או מעונות השנה. ההחלטה ששבוע הוא בן שבעה ימים היא החלטה אנושית. השבע הוא ניסיון תרבותי לייצר קצב חיים מסוים. שש הוא מספר טוב לעשייה, בשבע צריך לשמוט, לנוח, להתחדש. אני חש שיש בזה אמת גדולה. היום השביעי מגיע לי בדיוק בזמן. מצאתי עצמי כבר פעמיים עוזב תפקידים נפלאים בתום שש שנים. אני סבור שעלינו לנסות לבנות חברה שפעריה לא חוצים את רף ה-"פי שבע". עם זאת, מעולם לא חשבתי על החודש השביעי, ולא שמתי לב שבכל שנה אנחנו חוגגים אותו, עושים בו חשבון נפש ויוצאים בו לסוכה. מדוע לסוכה? זה כבר קשור לרעיון השני.

שתי סכנות אורבות להתנהלותנו המוסרית והחומלת. סכנת חוסר הביטחון וסכנת הביטחון המוגזם. כשרע לי מאוד, כשזה נראה שאין לי למה לשאוף, כשאני מתמלא ברחמים עצמיים, כשאני עבד במצרים או מהלך במדבר ללא מים, אז אני מפסיק לראות את הזולת ועסוק בהישרדות. אלה זמנים מסוכנים. לאדם במצב כזה צריך להקנות ביטחון, צריך לאפשר לו עמוד ענן שילך לפניו, צריך להוציא לו מים מסלעים; כשטוב לי מאוד, כשאני חש בלתי מנוצח, כשיש לי כוח רב ואני מרקד על פסגת העולם בתחושת 'אף אחד לא יכול עלי', אז אני מפסיק לראות את הזולת ומתמלא ביהירות. "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל" (דברי הימים ב כו, טז). זוהי סכנת הריבונות והשפע. אדם במצב כזה צריך לעזוב רגע את הביטחון ותחושת הכוח ולצאת לדירת ארעי רעועה, לצאת לסוכה.

דומני ששני הרעיונות קשורים זה בזה. בתחילת כל חודש שביעי יש לעשות עצירה בה אנו נזכרים בארעיות ובאנושיות. תחושת ביטחון וכוח הנמשכת ברצף מעל לששה חודשים עלולה להיות מסוכנת. בתחילת החודש השביעי יוצאים לשם כך לסוכה, וכעבור ששה חודשים אוכלים לשם כך מצות ושמים מרור על שולחננו. פסח וסוכות קוטעים את רצף הביטחון המוגזם, והכוח שעלול להתדרדר לעיוורון מוסרי ושחיתות נתקל בתמרור עצור. תמרור השבע.

ואולי יש כאן גם רעיון שחשוב ליישם פוליטית. כאשר שלטון ושליט לא מתחלפים יותר משש שנים מתעוררת במלוא עוזה סכנת העיוורון והכוח המשחית. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ מדוע נבחרת ומה הן מגבלות הכוח הראויות. אולי עלינו לתקן את חוק יסוד הממשלה כך שיקבע שבמהלך השנה השביעית לכהונתו הרצופה, חייב ראש ממשלה לשמוט, להתפטר, לצאת לסוכה, לא לתת לכוח להשחית אותו, ולתת לאחר/ת למלא את מקומו לפחות לשש שנים הבאות. 

[זמן ישראל, 16.10.19]

להרוג את אלוהים ולעשות תשובה - ניטשה מגיע לפודקאסט

קולות של רוח - פרק 31 (אחרון בסדרת כיפור) - הקליקו כאן להאזנה

"היכן נעלם אלוהים?" קרא המשוגע, "אני אגיד לכם היכן. אנחנו הרגנו אותו - אתם ואני! כולנו רוצחיו! אבל איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? האין אנו צונחים מטה מטה ואחורה והצידה ולפנים - לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן - עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? - גם אלים נרקבים! אלוהים מת! אלוהים יישאר מת! ואנחנו הרגנו אותו!" (ניטשה, המדע העליז).

מה המשמעות של להרוג את אלוהים? מדוע זה תנאי הכרחי להתעלות האדם ולבריאת היסטוריה חדשה ונעלה? מדוע הרוח מתגלגלת לגמל ומשם לאריה ומשם לילד? מהו העל-אדם? 

מזמין אתכן ואתכם להאזין בהקלקה כאן לשיחתי עם עמוס ינון בנדון בפרק השלושים ואחת של 'קולות של רוח'. בתמונה - איחולים של ניטשה לשנה החדשה, מתוך "המדע העליז". 

על הסליחה - מלוינס ועד גולדברג

קולות של רוח - הפרק ה-30 - לפני כיפור ג - על הסליחה.

הפרק ה-30 בפודקאסט מוקדש להעמקה בדרמה של הסליחה באמצעות הפילוסוף עמנואל לוינס, סיפורים מהתלמוד, שירתה של לאה גולדברג ועוד. בין היתר דן הפרק בהבנות שונות של מושג הסליחה ובמוטיבציה לסלוח, בטענה כי הצדק מהווה מחסום לסליחה, בהבדל בין לסלוח על שגגה ולסלוח על רשלנות ובשאלה מתי לא נכון לסלוח כלל.

הפרק הוקלט הפעם בטבע, על גדות הירקון... להאזנה הקליקו כאן.

שנה טובה מ'קולות של רוח' ומהבלוג ותודה לכם על החברות

לכל שלושים הפרקים באתר סאונקלאוד הקליקו כאן

לכל הפרקים ביוטיוב הקליקו כאן

תפיסת התשובה והשינוי של רבי נחמן מברסלב

קולות של רוח - פרק 29 - לפני כיפור ב - שינוי ותשובה לפי רבי נחמן מברסלב

"דַּע כִּי צָרִּיךְ לָדוּן אֶת כָל אָדָם לְכַּף זְכוּת , וַּאֲפִּלּוּ מִּי שֶהוּא רָשָע גָמוּר , צָרִּיךְ לְחַּפֵּשׂ וְלִּמְצאֹ בּוֹ אֵּיזֶה מְעַּט טוֹב, שֶבְּאוֹתוֹ הַּמְעַּט אֵּינוֹ רָשָע , וְעַּל יְדֵּי זֶה שֶמוֹצֵּא בּוֹ מְעַּט טוֹב , וְדָן אוֹתוֹ לְכַּף זְכוּת , עַּל - יְדֵּי - זֶה מַּעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַּף זְכוּת , וְיוּכַּל לַּהֲשִּיבוֹ בִּּתְשוּבָה , וְזֶה בְּחִּינַּת ) תְהִּלִּּים ל " ז (: " וְעוֹד מְעַּט וְאֵּין רָשָע וְהִּתְבּוֹנַּנְתָ עַּל מְקוֹמוֹ וְ אֵּינֶנּוּ " הַּיְנוּ שֶהַּפָסוּק מַּזְהִּיר לָדוּן אֶת הַּכֹל לְכַּף זְכוּת , וְאַּף - עַּל - פִּי שֶאַּתָה רוֹאֶה שֶהוּא רָשָע גָמוּר , אַּף - עַּל - פִּי - כֵּן צָרִּיךְ אַּתָה לְחַּפֵּשׂ וּלְבַּקֵּש לִּמְצאֹ בּוֹ מְעַּט טוֹב שֶשָם אֵּינוֹ רָשָע וְזֶהוּ וְעוֹד מְעַּט וְאֵּין רָשָע , שֶצָרִּיךְ אַּתָה לְבַּקֵּש בּוֹ עוֹד מְעַּט טוֹב שֶיֵּש בּוֹ עֲדַּיִּן , שֶשָם אֵּינוֹ רָשָע , כִּי אַּף - עַּל - פִּי שֶהוּא רָשָע , אֵּיךְ אֶפְשָר שֶאֵּין בּוֹ מְעַּט טוֹב עֲדַּיִּן, כִּי אֵּיךְ אֶפְשָר שֶלּאֹ עָשָׂה אֵּיזֶה מִּצְוָה אוֹ דָבָר טוֹב מִּיָמָיו , וְעַּל - יְדֵּי - זֶה שֶאַּתָה מוֹצֵּא בּוֹ עוֹד מְעַּט טוֹב שֶשָם אֵּינוֹ רָשָע, וְאַּתָה דָן אוֹתוֹ לְכַּף זְכוּת, עַּל - יְדֵּי - זֶה אַּתָה מַּעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִּכַּף חוֹבָה

לְכַּף זְכוּת , עַּד שֶיָשוּב בִּּתְשוּבָה עַּל - יְ דֵּי - זֶה..." (מתוך ליקוטי מוהר"ן, תורה רפב)

תפיסת התשובה של רבי נחמן סבוכה ומרתקת וקשורה למעשה לכל תפיסת החיים שלו. בפרק ה-29 בפודקאסט אני משוחח  עם דודו ליברמן מקולות על שורשי הגותו של רבי נחמן, תפיסת ההתחדשות התמידית שלו; ראיית הסדר, הארגון והרציפות כאשליה; וניסיון להתקרב לחיים מתחדשים באמצעות מהלך התשובה. מה עיקר התשובה? "שישמע ביזיונו ויידום". מדוע? ובהקשר של הציטוט בו פתחתי - כיצד עושים חשבון נפש של נקודות טובות ולא של חטאים?

מוזמנות ומוזמנים להאזין פה או בחיפוש "קולות של רוח" ביוטיוב, גלי צה"ל ומגוון אפליקציות של פודקאסטים.

הדרך לשינוי פנימי לפי הרמב"ם

קולות של רוח - לקראת כיפור א - הדרך לשינוי פנימי לפי הרמב"ם

התרבות היהודית מציעה לנו לעשות עצירה מלאכותית אך חשובה בכל שנה ולהיכנס לתהליך של חשבון נפש ושינוי פנימי. התהליך הזה קרוי "תשובה" מלשון "לשוב". לשוב מדרך הרע לדרך הטוב, לשוב לעצמי.

בפרק הראשון בסדרה "לקראת כיפור" אני דן בעיקרי התהליך הזה לפי שיטת הרמב"ם, כפי שהיא מרוכזת בעשרת פרקי הלכות התשובה שלו. הפרק דן, בין היתר, במרכזיות הוידוי לפי תפיסתו, שלבי ההשתנות, מרכזיות הבחירה החופשית, ה'שיטה' להימנע מעבירות וטעויות ונושאים נוספים.

מוזמנות ומוזמנים להקליק כאן ולהאזין או לחפש "קולות של רוח" במגוון אפליקציות פודקאסטים, ביוטיוב ובגל"צ.

יהודית ודמוקרטית - וו החיבור [פודקאסט]

בפרק המסכם את סדרת "יהודית ודמוקרטית" טוען ד"ר משה הלינגר שמי שרוצה מדינה יהודית ודמוקרטית חייב להפסיק לנסות לדבר לרוב הציבור בישראל בדמוקרטית ולעבור "לדבר איתו ביהודית", וזאת באמצעות הערכים המחזקים את כבוד האדם ביהדות. הלינגר מציג תיזה בה חובה לחזק את היהודית ואת הדמוקרטית בעת ובעונה אחת. אפשר וראוי גם וגם. הם לא חייבים לבוא זה על חשבון זה. 

כמו תמיד, מוזמנות ומוזמנים להאזין בלינק הזה או במגוון אפליקציות של פודקאסטים, בגלי צהל וביו טיוב בחיפוש המילים "קולות של רוח". 

פרשת שופטים והבחירות הקרבות: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד

הדור הראשון של ההנהגה הבכירה בישראל הורכב רובו ככולו מאנשים שחיו בצנעה כלכלית יחסית, והשתייכו לרוב למעמד הביניים. בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה לפני 23 שנה סימלה את המעבר לדור השני של ההנהגה, שאופיין במנהיגים בעלי ממון רב שלרוב גם החצינו את עושרם- נתניהו, ברק, שרון, אולמרט. חילופי דורות מהסוג הזה התבצעו במדינות רבות בעולם המערבי, והגיעו לשיאם בבחירתו של המיליארדר דונאלד טראמפ לנשיא ארה"ב.

בפרשתנו ניתנות הוראות למי שיהיה מלך בישראל: "רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס [...] וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר [...] לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (דברים יז, טז-כ).

מדוע דווקא סוסים? יש שיגידו שהסוסים היו סמל סטאטוס, הם היו הסיגרים היוקרתיים, השמפניה המובחרת והתכשיטים הנוצצים של אז. הרש"ר הירש טוען, כי "הסוס היה בהמת המלחמה" ולמעשה הפסוקים מזהירים את המלך מיצירת צבא מוגזם. התורה, לדברי הרש"ר, מבקשת להיאבק ב"אותם העניינים שהיו מאז ומתמיד אבני נגף ליושר לב שליטים ולהצלחת עמיהם. הרי אלו התאוות לתהילת מלחמה, לנשים ולממון". אבקש לתהות: מדוע שהשליט לא יהיה אדם עשיר ובדרך הזו גם לא יתפתה לשוחד, גניבה ושחיתויות אחרות? 

הפסוקים שקראנו מלמדים שממון רב לא עוצר אלא יוצר את הפיתוי. העושר עלול להוביל למצב של "רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו", תחושה שאני מעל העם, ולמצב של "סוּר מִן-הַמִּצְוָה", תחושה שאני מעל החוק. דומני שהמציאות בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט, לימדה אותנו כמה נכון הדבר. 

עוד בשנת 1973 זיהה לובה אליאב ז"ל את תחילתו של התהליך הזה, בציבור ובהנהגה, וכתב בספרו "ארץ הצבי" את הדברים הנוקבים הבאים: 

"אחד הדברים הראשונים שאנו חייבים לעשותם הוא להפסיק את המרוץ המבוהל לרמת-חיים גבוהה והולכת. הדוגמא להפסקת המרוץ הזה חייבת לבוא מצד ההנהגות החברתיות והפוליטיות בארץ. חייבים אנו, והדבר הוא בנפשנו, להכניס מחדש, ולו באופן מלאכותי, את מימד הפשטות, העממיות והצנע בכל מישורי חיינו [...] הפשטות של 'והצנע לכת' צריכה לבוא במקום רמת חיים ראוותנית, במקום האופנה של זלילה מיותרת ומטפשת, של בנייה שאפתנית ומכוערת, של לבוש סנובי ודוקר עיניים, של ספרות ואומנות שטחיות וקלוקלות.

[...] את האור האדום להפסקת המירוץ חייבת להדליק ההנהגה. היא חייבת לעשות זאת ראשית-כל על עצמה ועל גופה. [...] אין כוונתי לנזירות, להתנזרות, אלא לפשטות במלוא מובנה המקסים ושובה-הלב של המילה [...] אני מאמין כי דוגמה אישית של אישי הנהגת המדינה לפשטות וצנע בחייהם יתנו בידי החברה הישראלית והממשל הישראלי מנוף רב-כוח לבלום את הריצה אחר רמת חיים משתוללת".

לטענת אליאב וכפי שמשתמע מפרשתנו, ממון ועושר רב, בייחוד כאלה שהינם מוחצנים ומשפיעים על כל סגנון החיים של האדם, מהווים אתגר משמעותי לענווה, להליכות, לקבלת החלטות שקולה וליושרה. בנוסף, חיי העושר מייצרים תחושת עליונות שלא מאפשרת להנהגה לראות את המונהגים בצורה מלאה וחומלת. הדברים נכונים לא רק למנהיגות הפוליטית אלא לציבור בכלל ולהנהגה האזרחית שבתוכו.

בימי ראשית אלול אלה, ימים המזמנים את הלב לתחילתו של חשבון נפש, אני מהרהר במקום של החומריות המוגזמת בחיינו. הנוכל לקיים אורח-חיים של "והצנע לכת" ולבחור בהנהגה שתסמל ותוביל זאת?

[זמן ישראל, 5.6.19]

יהודית ודמוקרטית - חלק ג - דמוקרטיה ביהדות

קולות של רוח - יהודית ודמוקרטית - חלק ג - דמוקרטיה ביהדות

האם יש מרכיבים דמוקרטיים במורשת היהודית?
באיזו מידה המרכיב היהודי של המדינה דורש הקרבות דמוקרטיות?
האם ניתן להיות נאמן למורשת היהודית, אפילו נאמנות אורתודוכסית, ולהיות באמת דמוקרט?

נפגשתי עם ד"ר משה הלינגר לשיחה על השאלות הללו. מוזמנות ומוזמנים להאזין בהקלקה כאן, או בחיפוש "קולות של רוח" בג"צ, בספוטיפיי, באייטיונס, בגוגל-פודקאסט, ביוטיוב ובמגוון נוסף של אפליקציות.

מהי מדינה יהודית? שיחה עם תהלה פרידמן

קולות של רוח - מדינה יהודית ודמוקרטית - חלק ב - יהודית

מהי מדינה יהודית?

שיחה עם תהלה פרידמן, יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה לשעבר ומועמדת לכנסת מטעם כחול-לבן, על מודל מדינת היהודים ומודל מדינת היהדות. היכן נרצה שהמדינה תושפע מיהדותה ומתי נכון לכפות דברים מטעמים יהודיים?

מוזמנות ומוזמנים להאזין כאן או בחיפוש "קולות של רוח" באפליקציות של פודקאסטים, בגל"צ וביוטיוב.

אז מהי בעצם דמוקרטיה?

קולות של רוח - יהודית ודמוקרטית - חלק א - דמוקרטיה

הפרק הראשון במיני-סדרה החדשה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בוחן את מרכיבי הדמוקרטיה המודרנית ובאמצעותם כמה אתגרים ומחלוקות מרכזיים בחברה הישראלית. בין הנושאים בפרק: אקטיביזם שיפוטי, אחוז החסימה, פסילת מועמדים, חירות הפרט מול טובת הכלל ועוד.

מוזמנות ומוזמנים להאזין בהקלקה כאן או בחיפוש "קולות של רוח" ברוב אפליקציות הפודקאסטים ובגל"צ.

לאפשר הפרדה אך לא בכפיה או הכוונה מלמעלה

יש בעיה עמוקה בלמנוע מחרדים לקיים אירועים בשטח ציבורי על פי אמונתם. יש בעיה קשה בלאפשר להם לקיים אירועים בשטח ציבורי על פי אמונתם.

לצערי, חלק גדול מהשיח סביב פסיקת בית המשפט שאסר הפרדה מגדרית כפויה או מוכוונת באירוע בשטח ציבורי בעפולה, אטום למורכבות הנושא ואף שוזר לתוכו פייק ניוז לגבי ההחלטה.

ההפרדה המגדרית היא מציאות יומיומית בקרב כמה מהתרבויות והקהילות בארץ. הבה נפקח את עינינו – יש מערכת חינוך ממלכתית בישראל שבה יש הפרדה כזו. יש מוסדות ציבור הממומנים חלקית מכספי ציבור (בתי כנסת, ישיבות, מקוואות) שבהם יש הפרדה כזו. יש ציבור רחב של נשים וגברים שללא הפרדה כזו לא מגיעות ומגיעים לאירוע.

הדמוקרטיה מכירה בזכויות דתיות ופולחניות ויודעת למתוח עבורם גבולות, והרי סיבת ההפרדה כאן היא דתית מובהקת. בעייתי לפגוע בחופש הדת. כמו כן, יש עקרון רב-תרבותי של התפשרות על-מנת שהאחר יוכל לחיות על פי אמונות הבסיס של תרבותו, כל עוד הן לא רומסות אנשים ברגל גסה. האם הפרדה היא רמיסה ברגל גסה? יש כאן מתיחה של הקו הליברלי עד הקצה.

מן הצד השני, יש בעיה דמוקרטית ומוסרית עמוקה בלהפריד או להפלות בכפייה בין אנשים על רקע הקבוצה שאליה הם נולדו. הבעיה הזו מחמירה מאוד כשמדובר במרחב ציבורי השייך לכולנו. כמובן אם אנשים מגיעים לאירוע ומחליטים לעמוד/לשבת בהפרדה על בסיס כלשהו – זכותם. כך קבע גם השופט בהחלטתו. אבל אם יש סדרנים שכופים את ההפרדה – זה בעייתי מאוד. אם יש שלטים שמורים לי כגבר ללכת לצד אחד ולאשתי לצד שני, זה פוגע בזכויותינו וכבודנו.

הקריטריון גבר-אשה הוא הפרדה על בסיס קבוצה שנולדים אליה, לכאורה בדיוק כמו גזע, נטייה מינית, לאום וכד' מי יעלה על דעתו להפריד על בסיס גזע? למעלה מזה, כל מחקר בנושא הדרת נשים מראה שיש קשר עמוק בין הפרדה להדרה. למשל, כמעט תמיד באירוע בהפרדה יודרו נשים מבמת האירוע וכמעט תמיד יוצבו מאחור באופן לא שוויוני.

ממשלת ישראל אימצה דוח בשנת 2014 (ובתוכה, לידיעת סמוטריץ, מפלגת הבית היהודי) הקובע שכחלק מהמאבק בהדרת הנשים בישראל, אין להפריד בין נשים וגברים בכפיה בשטח ציבורי. בית המשפט, אגב, כפוף להוראות הממשלה והכנסת כל עוד הן חוקיות והאש המופנית כלפיו כעת היא חלק מקמפיין מדאיג להחלשת הרשות השופטת בישראל.

יש כמובן עוד טיעונים לכאן ולכאן. זו סוגיה קשה. זה לא ברור מאליו. אין פתרון קל. לפיכך הורה כבר בית המשפט בעבר, במקרה של אירוע "משיח בכיכר" בתל אביב שבו דווקא העירייה הייתה זו שהתנגדה לקיום האירוע, על פתרון מורכב שבליבו הפרדה לא מוכוונת ולא כפויה. יבוא הציבור החרדי בהמוניו לאירוע, ויעמוד/ישב בו איך שבא לו. ואם תחליט אישה "להסתנן" לאזור בו עומדים גברים או להפך, כך יהיה.

באירוע התל-אביבי שיבח הציבור השמרני את בית המשפט שלא קיבל את עמדת עיריית תל אביב, למרות שפסיקתו הייתה למעשה זהה לפסיקה הנוכחית. אכן, גם הפעם קבע בית המשפט: "כל אחד מבאי האירוע יהיה רשאי לפי שיקול דעתו לשהות בכל מקום באירוע, ונאסר בזאת על מי מהסדרנים או המאבטחים, או כל גורם מארגן אחר באירוע, לבצע פעולה כלשהי של הפרדה על רקע מגדרי". במילים אחרות, לא נכפה הפרדה מגדרית, אך גם לא נאסור על הפרדה מגדרית שאינה כפויה או מוכוונת מלמעלה. כל אחד ואחת יעמדו היכן שליבם חפץ.

[זמן ישראל, 12.8.19. מוזמנות ומוזמנים להגיב באתר 'זמן ישראל']

פמיניזם - חלק ג - פמיניזם ויהדות

[הקליקו כאן לעבור ישר להאזנה לפרק]

"ואל אישך תשוקתך - 'בעלך' אין כתיב כאן אלא 'אישך'. ביקש הכתוב לומר שעונשה של האשה יהיה בהשתוקקות ל'אישה' (האיש שלה), לאותו זמן שבו היה אישה שווה לה. שלא כמו העבדים החפצים לחסות תחת בעלות אדונם, תשתוקק האשה דווקא להשתחרר מאדנותו של בעלה ולהופכו ל'אישה'. אולם 'בעלה' ימשול בה והיא תעשה כל רצונו, עד ששנו חכמים: 'אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה'. ובעת הזאת, כשהולכת ושבה האשה למעמדה השווה לאיש, יקרב אף הקץ. ואין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: 'וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי' (הושע ב, יח)".

זה קטע ממדרש יפהפה שכתבה עדי בלוט. לפני כמה עשרות שנים לא היה עולה על הדעת שאשה תכתוב מדרש. לפני לא הרבה זמן לא היה עולה על הדעת שניתן להבין כך את הפסוקים. המפגש בין הפמיניזם ליהדות הוליד ומוליד כל העת דברים נהדרים בעלי חשיבות גדולה לכולנו כבני אדם, ובעלי חשיבות גדולה לתרבות שלנו ולתורה שבליבה. 

ולמרות זאת... עדיין ברוב המוחלט של משפחותינו רק גבר יערוך את ליל הסדר. ועדיין הרוב המוחלט של אהובינו מתחתנים ברבנות בטקס שובניסטי. ועדיין ברוב המוחלט של חגיגות הברית האמא כמעט לא נוכחת. ועדיין כשחלקנו מבקרים מעת לעת בבית כנסת זה לרוב בית כנסת שלא סופר נשים. ועוד ועוד ועוד. לא רק "אצל הדתיים", אצל רובנו. לפני כמה ימים נפגשתי עם ד"ר חנה פנחסי לשיחה על פמיניזם ויהדות שחותמת את המיני-סדרה על פמיניזם בפודקאסט. מוזמנות ומוזמנים להקליק כאן ולהאזין. 

ניתן כמובן להאזין גם במגוון רחב של אפליקציות וביוטיוב, רק חפשו "קולות של רוח".