יום חמישי, 22 בנובמבר 2018

פרשת וישלח: לעשות טוב באמצעות רע

הפעולה למען הצדק היא פעמים רבות פעולה לא צודקת. דווקא כאשר המוטיבציה נכונה והמניע הוא לשם שמיים, דווקא כאשר אנו פועלים בגלל דבר ראוי ולמען מטרה צודקת, אנחנו לעיתים מאבדים את שיקול הדעת המוסרי ועושים עוול. הרצון לעשות טוב מתערבב מעט עם יצר ההצלחה, המטרה החשובה מתערבבת מעט עם יצר הנקמה, ולבסוף אנו מוצאים את עצמנו מקיימים מצווה חשובה באמצעות ביצוע עבירה נלוזה. על כך כתב הרמב"ם: "מצווה הבאה בעבירה אינה מצווה".

בפרשת וישלח, שפוגשת אותנו השנה בסמוך ליום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, אנו קוראים את הסיפור המצמרר והקשה אודות אונס דינה. כך זה מתואר בפסוק אחד קצר ומטלטל: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד, ב). בהמשך מחליט שכם שהוא אוהב את דינה, ופונה לאביו בבקשה המזעזעת הבאה: "קַח־לִי אֶת־הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה" (שם, ד). כל קורא וקוראת של הסיפור מתמלאים בזעם מוצדק. חמור מציע עסקה ליעקב שבמסגרתה דינה תימסר לשכם לאשה, החמולה של יעקב תתחתן עם נשות עירו של חמור ולהפך, ובנוסף לכך יינתן מֹהַר רב תמורת דינה. השבוע קיבלנו תזכורת לכך שמנהגים איומים אלה עדיין קיימים בעולם, בשעה שבדרום סודאן נערכה מכירה פומבית של נערה בת 17 שאולצה להינשא לבסוף למרבה במחיר.

למול העיוות הנוראי הזה, רוקמים שמעון ולוי תחבולה מחוכמת. הם מסכימים לעסקה אך מתנים אותה בכך שכל הגברים בעירו של חמור ימולו את עורלתם. ההמשך מוכר - בזמן שכל הגברים שכבו כואבים ומדממים אחרי המילה, הם לקחו איש את חרבו, חיסלו את כל הגברים בעיר ולאחר מכן גם בזזו אותה.

שמעון ולוי צודקים. ההפקרות הזו לא תתכן. מישהו צריך לשרטט קו אדום, ופעמים רבות הקו אדום בשל הדם הנשפך בשעת שרטוטו. תגובה חלשה עלולה להוביל להמשך הפשעים. שמעון ולוי משלבים כאן ענישה חמורה עם הרתעה והכל מטעמים מוצדקים - "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת־אֲחוֹתֵנוּ?!" (שם, לא). 

שמעון ולוי פושעים. אפשר וצריך להבין את כאבם התהומי על אשר עשו לאחותם, אך דווקא בשעת כאב אנו נבחנים ועוול לא יכול להצדיק עוול. מי שהבין זאת לעומק היה יעקב אביהם, אבינו, אשר סירב לסלוח להם וכאשר שכב על ערש דווי ובירך את שאר בניו, החליט לקללם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ־שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, ה-ז). מעשה הנקם נטול המידתיות של שמעון ולוי הוא פשע ולא מצווה, גם אם הוא נעשה מתוך דאגה עמוקה לצדק ומתוך רצון להגן על מוחלשות החברה. דווקא במקום שבו אנשים מרבים לפעול מתוך אהבה ומוסר, מסביר במקום אחר רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, צריך להקפיד יותר במצוות לא תעשה וביראה מפני החטא.

הפיתוי לעשות טוב באמצעים פסולים נמצא בפני כל אחת ואחד מאתנו, גם אם לא נעלה על דעתנו לרצוח. אנו נתקלים בו בחיינו הפרטיים ויותר מכך כאשר אנו מנהלים ומובילים פרויקטים גדולים. גם ברמה הלאומית, הפיתוי להגן עלינו מאויבים מרים באמצעים פסולים נמצא כל העת. פרשת השבוע מלמדת אותנו שדווקא כאשר אנו צודקים, דווקא בשעה שכאבנו גדול, עלינו להישמר מלעשות מעשים מקוללים. בעומק האהבה עלינו לדעת את היראה.

[קולות, 22.11.18]

יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

על 'נישואי תערובת' ו'התבוללות' - סרטון ומאמר באנגלית ועברית


The article was published also in English in The Times Of Israel. 

בשבוע שעבר התפתח בישראל דיון סוער, ובתוכו תגובות אלימות וגזעניות קשות, סביב נישואיהם של לוסי אהריש, עיתונאית ערבייה ידועה, וצחי לוי היהודי, זמר ושחקן מפורסם. אינני רוצה לכתוב אודות לוסי וצחי, אבל הסערה שהתחוללה היא הזדמנות חשובה לדון בסוגיית נישואי תערובת והתבוללות.

בשנה האחרונה רוב היהודים שהתחתנו מחוץ לישראל נישאו לבן או בת זוג לא-יהודיים. בטנם של יהודים רבים, בייחוד בישראל ובקרב מי שגדלו בבית מסורתי בתפוצות, מתהפכת למשמע הנתון הזה. ההיסטוריה היהודית מלאה בניסיונות של עמים ודתות אחרים לגרום לנו להתבולל והנה עתה, לכאורה, יהודים רבים עושים זאת ללא כל כפיה. 

את נישואי התערובת לא ניתן לצמצם משמעותית וודאי שלא לעצור. כשיש אהבה גדולה ורצון לחלוק את כל החיים עם מישהי, בייחוד במציאות של גלובליזציה וחילון במדינה ליברלית, שאלת שייכותה הלאומית של האהובה הופכת לשולית. הזוג האוהב יתחתן. הדרך להתמודד עם התופעה הרחבה הזו עוברת דרך ההבנה שמנקודת מבט לאומית נישואי תערובת והתבוללות הם לא אותו דבר. 


התבוללות היא מצב שבו אדם מאבד את זהותו ושייכותו הלאומית. הוא אינו רואה עצמו כחלק מהעם היהודי, לתרבות היהודית אין יותר תפקיד בחייו והוא מגדל את ילדיו באופן מנותק ממוצאם הלאומי. המשמעות היא שיש מתבוללים שכלל לא התחתנו עם גויים. הם אומנם נחשבים יהודים על פי ההלכה, אבל אין לכך כל משמעות בחייהם ולעיתים ילדיהם אפילו לא יודעים שהם יהודים.

לעומת זאת, נישואי תערובת יכולים להתקיים תוך שמירה על זהות יהודית וקשר לעם היהודי. אתה יכול להינשא לבחירת ליבך שאינה יהודייה מבלי לאבד את אהבתך וזיקתך המעשית לארון הספרים היהודי, לתרבות היהודית ולמורשת. בתקופת התנ"ך, ממשה רבנו ועד דוד המלך, נישואי תערובת שכאלה היו עניין שבשגרה. אומנם פרשנים מאוחרים המציאו שנשותיהם של גיבורי המקרא התגיירו, אבל אין לזה כל זכר או רמז בכתובים, וככל הנראה בתקופה ההיא כלל לא היה גיור. 

פעמים רבות דווקא הנישואים ללא-יהודי מעצימים את הרצון לבטא בדרכים שונות את הזהות הלאומית עמה נכנס אותו אדם לקשר ומעמידים את הילדים, בתהליך מרתק של חיפוש זהות. ילדים אלה יאבדו כל קשר לעם היהודי ולתרבות היהודית אם לא תינתן להם האפשרות להיות חלק מקהילה יהודית ולקבל חינוך יהודי.

לאור זאת, אם עם חפץ חיים אנו, עלינו להבין שמשימת דורנו היא לא להיאבק בנישואי תערובת, אלא לסייע לאלה שבוחרים בדרך הזו לשמר את זהותם, ולשלב את התרבות היהודית והקשר לעם היהודי בחיי המשפחה החדשה שלהם. אני יודע שזה לא קל לרבים מאתנו, אני יודע שאלה המבקשים לשמור את ההלכה מוצאים עצמם בבעיה קשה מול תופעה זו, אך דווקא מי שהעם היהודי באמת חשוב לו, דווקא מי שרוצה בשגשוגה של התרבות היהודית, צריך לחבק את המשפחות המעורבות, או לכל הפחות לא לזלזל בהן, להדיר אותן מהחיים היהודיים ולהעליב אותן. 

(18.10.19, מדור דיבור רשת 13, The Times Of Israel, אתר קולות)

יום חמישי, 4 באוקטובר 2018

פרשת בראשית: לשלב שמים וארץ

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ". אלוהים בורא ארץ שהיא תהו ובהו, התהו ובהו הם חלק מהבריאה. "אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה" (תלמוד בבלי, חגיגה יב).

מה הם בעצם "תהו ובהו"? מסביר הרש"ר הירש: "תֹהוּ מציין מצב של ערבוביה - בהשפעתה הסובייקטיבית על הכרתנו; ואילו בֹהוּ מציין מצב אובייקטיבי, ערבוביה כמות שהיא. נמצא פירוש 'תהו ובהו': מעורפל ומעורבב, לא נהיר ולא נבדל".
אלוהים בורא תחילה מצב של ערבוביה ואי סדר, מצב בו אין נבדלות ואין ייחודיות, ואז מתחיל לעשות סדר, להבחין ולהבדיל בין מים למים, בין יבשה למקווה מים, בין המאור הקטן לגדול, בין אור לחושך, בין אדם לחיה. הסדר מקבל את התואר "טוב" בפרשה. ההפך ממנו הוא לא רע, מילה שתופיע לראשונה רק בסוף הפרשה בהתייחס ליצר מחשבות לבו של האדם, כי אם תהו ובהו.

חיינו מלאים תהו ובהו. לעיתים מדובר בדברים שנראים לנו בתודעתנו מעורבבים ומעורפלים למרות שאובייקטיבית הם לא באמת כך, ולעיתים מדובר בבֹהוּ של ממש. הרוחני מתערבב בגשמי, האהבה בשנאה, היצר ברגש, הרצון בידע, החלום במציאות. יסודות מנוגדים משמשים בנו בערבוביה. התגובה לכך היא פעמים רבות דחיקת חלק מהיסודות, התעלמות מהם ואפילו רמיסתם. אנו מגדירים משהו כטוב ואת ניגודו כרע, ואז נאבקים ברע. בדרך הזו אנו פוגעים בשורשי החיים שלנו ובעוצמות האנושיות.

תגובה בעייתית אחרת לסתירות ולמאבקים ששורים בתוכנו, היא לייצר היררכיה בין הצדדים השונים כך שיהיה ברור איזה כוח נפשי שולט ומכתיב את ההתנהלות הראויה. למשל, היו פילוסופים שסברו שיש להשליט את השכל על הרגש. תפיסה מוכרת וחשובה גורסת שיש לתת את הבכורה לרוחני על הגשמי.

"תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים [...] וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו" (תלמוד בבלי, חגיגה יב).

השמיים מסמלים את הרוחני והארץ את הגשמי. השאלה מה נברא תחילה היא דרכם לשאול מה חשוב יותר. בית שמאי נתנו את הבכורה לענייני הרוח ואילו בית הלל דגלו בעשייה הקונקרטית בעולם הזה. חכמים התערבו במחלוקת ואמרו להם – שניהם חשובים באותה מידה.

יצירת היררכיה אינה הפתרון לשאלת המתח בין הרוחני לגשמי. לעיתים שמאי צודק, לעיתים הלל ולרוב חכמים. צריך לדעת להבחין בין שמיים לארץ ולא להותירם בתהו ובהו, אך אין ליצור ביניהם תחרות ובה מנצח ומנוצח. כדברי ביאליק: "פוסקים אנו עכשו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחלה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחלה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחר נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בלי זה" (מנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית).

סוד חיים גדול מגלה לנו מיתוס הבריאה – יסודות הנפש הם לא טובים ולא רעים. אין טוב ורע בשורש. התגובה לתהו ובהו צריכה להיות עשיית סדר, אבחנה, הבנת הייחודיות והיופי בכל יסוד שבנו, ואז שימוש בו באופן מצמיח ובריא. הרוחני והגשמי תלויים זה בזה ומפרים זה את זה. השילוב שלהם הוא אתגר נפלא לשנה החדשה.

[קולות, 4.10.18]

יום רביעי, 26 בספטמבר 2018

מיהדות חילונית, הדתה וגבולות הפלורליזם ועד לפוליטיקה ואריך פרום

בחול המועד סוכות התארחתי לשיחה של כשעה וחצי עם ראם שרמן בפודקאסט 'גיקונומי'. שוחחנו על יהדות חילונית, הדתה, גבולות הפלורליזם, המהפכה הפמיניסטית והדרת נשים, קצת פוליטיקה ואפילו רמב"ם ואריך פרום. מוזמנים להקליק כאן ולהאזין.

[https://geekonomy.net/2018/09/25/episode220/]

יום חמישי, 2 באוגוסט 2018

פרשת עקב - על שני סוגי הנהגה


בפרשתנו מזכיר משה לעם את הרגע הדרמטי בו הוא שבר את הלוחות -
(טו) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. (טז) וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶתְכֶם. (יז) וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם (דברים ט).
הרש"ר הירש נתפש למילה "וָאֶתְפֹּשׂ" ומסביר: "עד כה נשאתי אותם על שתי ידי, הייתי רק הנושא והמביא של אוצר שהופקד בידי. כאשר ראיתי את חטאכם, תפשתי אותם, פעלתי ביזמת עצמי, על פי החלטת עצמי, הבנתי ששליחותי הסתיימה, ותהיה זו בגידה באוצר שהופקד בידי, אם אעשה אתכם לשומריו".
פרשנותו של הרש"ר פותחת לנו פתח לעיון במתח בין שליחות להובלה בהנהגה.
השליח/ה רואה עצמו כמי שצריך לבצע בצורה הטובה ביותר את מה שאחר החליט עליו. עלי להנהיג את הציבור לעבר מטרות שלא אני קבעתי, בדרכים שאחרים קבעו. אני נושא ומביא של אוצר שהופקד בידי.
משה הוא לכאורה שליח של אלוהים. מנהיג דמוקרטי הוא לכאורה שליח של אזרחי מדינתו. אני כותב "לכאורה" כי פעמים רבות התשובה לשאלה "שליח של מי?" היא כלל לא ברורה מאליה. האם משה הוא גם שליח של עם ישראל? האם נתניהו הוא גם שליח של העם היהודי בתפוצות?
המוביל שונה מהשליח. הוא רואה עצמו כמי שאמור לקבל החלטות אפילו אם שולחיו לא יסכימו להן. אני סולל דרך ולא רק הולך בצורה מיטבית בדרך שנסללה על ידי אחרים. אני תופש ופועל ביוזמת עצמי ועל פי החלטותיי.
בהגות הדמוקרטית נהוג להבחין בין נציג לנאמן. על פי תפיסה אחת המנהיג הדמוקרטי הוא נציג של הציבור שבחר בו ולפיכך הוא חייב לעשות כל שביכולתו להוציא לפועל את המדיניות עליה הצהיר בבחירות ושעל בסיסה נבחר. שליח. לעומתה, תפיסת הנאמן גורסת שאנו בוחרים מנהיג שנאמן עלינו לקבל החלטות ולפיכך לגיטימי לחלוטין שהוא יפעל בשונה ממה שהוא הבטיח, או בתחומים שהוא כלל לא התבטא לגביהם. מוביל. בשיטה החוקתית הנהוגה בישראל נבחר-ציבור הוא נאמן ולא נציג, מוביל ולא שליח, ולכן חוקי לחלוטין, גם אם לעיתים קצת מריח לא טוב, להבטיח משהו לפני הבחירות ואז לבצע מדיניות אחרת.
מה אנחנו רוצים מנבחרי הציבור שלנו? למה אנחנו מצפים מעצמנו בסיטואציות שונות שבהן יש לנו כוח להשפיע על אחרים? מנכ"ל עמותה הוא שליח או מוביל דרך? וראשת אגף במשרד ממשלתי?
משה מייצג דגם מעורב של תנועה בין שליחות להובלה. הוא עולה להר סיני כשליח, נושא את הלוחות כחלק משליחות זו, ואז מחליט שהגיע רגע של הובלה, ומבלי להיוועץ באלוהים או בעם הוא תופש את הלוחות ושובר אותן. זהו צעד אמיץ מאוד. נזכיר ש"הַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז).
על מעשה הובלה זה של משה אמר ריש לקיש: "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: 'אשר שברת' - אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צט עמ' א-ב). הפסוק האחרון בתורה מספר על "היד החזקה" שעשה משה "לעיני כל ישראל". רש"י מפתיע בפרשנותו לדברים אלה וכותב– "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם". מכל מעשיו של משה, בוחר רש"י דווקא את רגע ההובלה האמיץ והחצוף של שבירת הלוחות כמודל.
לא קלה היא עבודת ההנהגה. התנועה העדינה בין נציג לנאמן, בין שליחה למובילה, היא מלאכת מחשבת סבוכה. נדרש תמהיל מיוחד של חוכמה, רגישות, אומץ וצניעות על מנת לקיימה כהלכה. מי ייתן ונצליח.

יום שישי, 27 ביולי 2018

נד נד - משיר הנדנדה של ביאליק למהי מדינה יהודית

בדיבור שלי ברשת13 הסברתי מדוע בחרתי את השם "מה למעלה מה למטה" לבלוג הזה, מה עומד מאחורי שיר הנדנדה של ביאליק ואיך כל זה קשור לסוגיות עכשוויות של דת ומדינה, הדתה וחילון. מוזמנים לצפות או לקרוא.



"נד נד נד נד רד עלה עלה ורד"
מי יודע מה השורה הבאה?

שאלתי את השאלה הזו אלפי אנשים במאות הרצאות. בכל חדר נתון תמצאו לפחות שלושה ארבעה ניסוחים שונים לשורה הבאה. למה זה חשוב? כי השורה הבאה היא ציטוט מהמשנה. ביאליק במסווה של שיר ילדים, כותב לנו המבוגרים מניפסט יהודי חילוני הומניסטי קצרצר ומבריק.


המשנה במסכת חגיגה אומרת שיש ארבע שאלות שאסור לשאול אותן: "מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור". ביאליק משיב לשאלות הללו בתשובה חילונית ותשובה הומניסטית.  

"מה למעלה מה למטה? רק אני, אני ואתה!" חילונית. "שנינו שקולים במאזניים בין הארץ לשמיים".  שוויון ערך האדם. התשובה ההומניסטית.

ביאליק מבין שיש מגוון של יהדויות, שהיהדות היא לא רק דת, היהדות היא התרבות שלנו. יש יהדות אורתודוכסית, קונסרבטיבית, רפורמית, מסורתית וכן – יהדות חילונית והומניסטית. 

היהדות היא אוצר של חוכמה ואורחות חיים. במקום לזרוק את היהדות לפח ולפחד מהדתה, ובמקום "לכבד אותה" מרחוק ולהשאיר אותה לרבנים, צריך ללמוד ממנה, ליצור בתוכה וכן - גם לחלוק עליה. היא כתובה בשפה דתית? הגיעה העת לחלן אותה. יש בה שובניזם וגזענות? הגיעה העת להפוך אותה להומניסטית. הגיעה העת להתייחס ליהדות כמו שעם מתייחס לתרבות שלו.

המחלוקת שעולה כל העת לכותרות בין מייצגי חילוניות ליברלית נטולת יהדות, למייצגי יהדות הלכתית נטולת ליברליות כבר ישנה ומשעממת. המחלוקת הפורה והחשובה של דורנו היא בין תפיסות שונות של יהדות. מנוקדת המבט הזו עלינו לגשת לכל המחלוקות בנושא דת ומדינה ולהיאבק לא רק על מהי מדינה דמוקרטית אלא גם על מהי מדינה יהודית.

(דיבור - רשת, 26.7.18 https://www.facebook.com/reshet.tv/videos/10155547803340373/)


יום חמישי, 19 ביולי 2018

תשעה באב: על משפט ללא צדקה ומעצר הרב דב חיון

השבת הסמוכה לתשעה באב קרויה "שבת חזון" וקוראים בה את הפרק הראשון של ספר ישעיהו הנפתח במילים: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם" (ישעיהו א, א). הקוראים בפרק עשויים להיות מופתעים - בית המקדש והפולחן כלל לא מעניינים את אלוהי ישעיהו. גם לא התפילה. 

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (שם, יא-טו).

מנחה יכולה להיות מנחת שוא וקטורת יכולה להיות תועבה, גם אם הם נעשים בהתאם לכל כללי הטקס. פולחן הוא רק סמל, טקס, שאמור להניע את הלבבות והמעשים. במידה רבה, כפי שטוען הרמב"ם, הקורבנות ועבודת בית המקדש היו ויתור אלוהי לאופי האלילי של העם, הם ודאי לא העיקר. אנו אבלים על צורת התנהגות אנושית שמביאה לחורבן ולא על בית המקדש עצמו! 

"רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה [...] צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (שם, טז-כז).

די לעושק, צועק הנביא. החליפוהו במשפט וצדקה. כולנו מבינים מדוע "משפט", מערכת חוק השומרת על הוגנות והגינות היא קריטית בבניית חברה, אך מה טמון מאחורי מרכזיות ה"צדקה"?

מסביר הרש"ר: "תחילה יש לעשות משפט, ורק אח"כ - צדקה. ולעולם לא תוכל הצדקה לכפר על עוות המשפט. מי שבאחת ידו גוזל וחומס ובאחת נותן צדקה מרכוש הגזלה והעושק - אין זו אלא תועבת ה'" (שם). משפט הוגן הוא תנאי הכרחי. משפט ללא צדקה עלול ליצור חוקי אי-צדק, חוקי סדום. כזה הוא החוק האוסר על קיומן של חופות הלכתיות מחוץ לרבנות. כזה הוא משפט שעוצר לפנות בוקר רב קונסרבטיבי על שערך חופה. במקרה כזה המשפט משרת את העוול. אוי לנו שראינוכם בכך.

יש גם סכנה אחרת, נחבאת יותר, והיא שללא צדקה גם חוקי צדק יכולים להביא לחורבן. המשפטיזציה של כל מעשה ובחינתו רק בראי החוק הן חלק משורשי הקלקול. "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה!" זועק רבי יוחנן (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל ע"ב). 

הרמב"ם מסביר שצדקה היא "החובות המוטלות עליך כלפי זולתך בגלל מידת אופי טובה" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק נ"ג). הצדקה אינה רשות, היא חובה מוסרית. היא נובעת מהדרישה הבסיסית להיות בעלי מידת אופי טובה. הרש"ר הירש מגדיר צדקה במילים: "תביעת החסד המוטלת על האדם כחובה" (מופיע בפרשנותו לבראשית י"ח). יש שני סוגי חסדים - חסד המבטא עשיית טוב שמעבר לחובה, וחסד המוטל על האדם כחובה ממש. לא מדובר בחובה הנובעת ממשהו שעשיתי, מחוזה מסוים או אפילו מהגינות, אלא ממוסר של אהבה ועשיית טוב. אנו מהלכים בעולם עם חובות הצדקה מעצם היותנו בני אדם.

דוגמא עכשווית לכך היא הטענה שבעסקים הרווח צריך להיות השיקול היחיד או המכריע. אחרי שעות העבודה ניתן צדקה. זה חוקי, אך נטול אנושיות. "במשטר של מידת סדום, בו אין זכות לאדם אלא לפי עבודתו ולא לפי צרכיו, שם בזים לעני ולאביון... אכן, טול מן המשפט את הצדקה - ונטלת ממנו את הזיק האנושי, והפכת אותו לאכזרי" (הרש"ר הירש, שם).

לא על חורבן מבנה ובו פולחן וקורבנות אנו אבלים, לא לתקומת המבנה אנו מייחלים. בבניין ציון, זאת אומרת בחברה שבמרכזה משפט וצדקה עם זיק אנושי, חברה שלא מעלה על דעתה לעצור רב ב''אשמת'' עריכת חופה, ננוחם. 

יום חמישי, 7 ביוני 2018

פרשת שלח: על הנהגה והיכולת לסלוח על כשליה

מה היה החטא של המרגלים? מתי ניתן וראוי לסלוח למנהיגים ובעלי תפקידים שנכשלים בתפקידם? 

משה שולח מרגלים לתור את הארץ. המרגלים עושים, לכאורה, את תפקידם נאמנה – הם בודקים את אשר הורה להם משה לבדוק ומדווחים על הממצאים. אלוהים כועס עליהם מאוד והורג אותם. מדוע?

דומני שהייתה שם שרשרת כשלים מנהיגותיים – הם דיווחו ישירות לעם במקום לשוחח על כך קודם ביניהם ועם משה. שקיפות זה חשוב, אבל על המנהיג לחשוב מתי וכיצד לבצע אותה; הם התעלמו מכָּלֵב שאמר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי־יָכוֹל נוּכַל לָהּ"; הם נתנו פרשנות ממרידה בסגנון: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא", למרות שזה לא התחייב ממה שהם ראו; ובבסיס הכל - הם לא נתנו אמון במי ששלח אותם. ללא אמון בסיסי (ובל נבלבל בין אמון להליכה בעיניים עצומות אחרי מישהו) לא ניתן להנהיג.

העם רוצה למרוד. יהושע וכלב מתחננים בפניהם: "בַּיהֹוָה אַל־תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל־תִּירְאוּ אֶת־עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל־תִּירָאֻם". תגובת העם - "וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים". בשלב זה אלוהים מתרגז ומתערב. הוא (שוב) מציע למשה שהוא יחסל את העם ויבנה ממשה גוי חדש וגדול. משה מבקש: "סְלַח־נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ" ואלוהים משיב: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". 

הסליחה כאן אינה ויתור והשלמה. אלוהים אומנם לא מחסל את העם, אך הוא הורג את המרגלים וגוזר על כל הדור לנוע ולנוד במדבר ארבעים שנה עד למותם. אנו למדים שאחריותם של המנהיגים המניעים את הדברים היא לעולם כבדה וקשה יותר משל הציבור הרחב. סליחת אלוהים ממחישה כי סליחה היא מושג מורכב שאינו זהה עם טיהור מכל עוון. 

עומק הסליחה קשור, בין היתר, בחומרת המעשה. יש להבחין בין כשלים. אחרי סיפור המרגלים עוברת הפרשה לדון בסיטואציות בהן העם חוטא בשגגה, ומשם היא ממשיכה היישר לדינו הקשה של מקושש עצים בזדון בשבת. בימינו נהוג להוסיף שלבים שונים בין השוגג למזיד. שוגג - פעולה שלא היינו יכולים לצפות מהאדם שעשה אותה לעשות אחרת ובכל זאת התוצאה שלה הייתה הרסנית וקשה; רשלנות - פעולה שנעשתה מבלי שהעושה אותה יבדוק לעומק ולרוחב את מגוון ההשלכות האפשריות ויבחן ברצינות חלופות אחרות; מודעות רשלנית - פעולה שנעשתה מתוך אדישות וזלזול לתוצאותיה האפשריות; זדון - פעולה שהייתה בה כוונה להגיע לתוצאה ההרסנית והקשה. עוצמת האחריות ואיתה אופי הסליחה משתנים בהתאם לסוג העבירה.

מנהיגים ובעלי שררה מועדים תמיד למעשי רשלנות מסוגים שונים. המרגלים חטאו ברשלנות, כלב ויהושע היו שם כדי לעורר את המודעות שלהם ובמקום לשנות כיוון הם התדרדרו לרשלנות מודעת ואולי אף זדון. אלוהים סולח חלקית לעם, אבל לא למרגלים. הפרשה מסתיימת במצוות הציצית שטעמה הוא: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כָּל־מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם". הציצית אמורה לתפקד כתמרור אזהרה שהולך איתנו לכל מקום.

הכותרות מבשרות לנו כמעט כל יום על כשלים מנהיגותיים וניהוליים. חלקם נגמרים באסונות. כמנהיגים וכמי שנמצאים בעמדות כוח שונות נשאל את עצמנו מה תמרור האזהרה שלנו? כיצד נדע להכיר בכובד האחריות ולא להתרשל? כחלק מהציבור נדע לא לשים את כל הכשלים בסל אחד ולשאול בכובד ראש מתי נכון לסלוח ועד כמה. 

(עלון קולות, 7.6.18)

יום שלישי, 22 במאי 2018

יחד שבטי ישראל (?)

[המאמר פורסם בכתב העת "שבכתב - קריא/עה חופשית", גיליון שני, אביב תשע"ח, הוצאת בינה. כתב העת יצא לזכרו של ידידי-מורי אריה בודה בודנהיימר, שיזם וערך את הגיליון הראשון של "שבכתב" לפני כשמונה שנים. העורכים הנפלאים של הגיליון הם רמי פורת, עמוס ינון ויונה ארזי]


יחד שבטי ישראל? ליאור טל שדה[1]
האתגר
בלב ספר ויקרא מופיע מקבץ מרשים של ציוויי סולידריות: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה: [...] מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה:  וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: " (פרק יט, פס' יג-יח, לב-לו).

הפסוקים המרהיבים האלה מתבססים על יראת אלוהים של העם ועל האמונה בו. כיצד ניתן להגיע לרמת הערבות ההדדית האמורה כאן בחברה פוסט מודרנית, נטולת אמונות וערכים משותפים? את הגזל ניתן לצמצם באמצעות חינוך ומשטרה, אך כיצד נטפס לכיוון אהבת הרֵע וההיחלצות לעזרתו? יסודה של ערבות הדדית חזקה נעוץ בתחושת שותפות ואחדות. באיזו מידה יש לנו ערכים משותפים, סיפורים משותפים, תחושת "יחד" וערבות הדדית עמוקה? מה יכול לאסוף יחד ראשי עם, יחד שבטי ישראל השונים?

"אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים", אמר ביאליק, "ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד"[2]. אם כך, הגיוון חיובי, אך מהו הגזע שאליו יתחברו שבטי ישראל? האם יש משהו שהופך אותנו לחברה אחת, מעבר לאזרחות משותפת?

חברה שאין מה שמחבר בין חלקיה מחד ויש בה שסעים ומתחים פנימיים מאידך, עלולה להתפצל, להתפרק, לקרוס מול אויב חיצוני ולהגיע למצב של אלימות פנימית קשה. כמו כן, מוחלשי וחלשי החברה עלולים למצוא עצמם נטושים לגורלם ללא תמיכה וסיוע סבירים. בהיעדר תחושת אחדות ושותפות, היכולת להגיע לערבות הדדית משמעותית נמוכה מאוד.

בשנים האחרונות, ובייחוד מאז שהעלה הנשיא ריבלין על סדר היום הציבורי את שאלת המחבר בין השבטים ב"סדר הישראלי החדש" ההולך ומתהווה, סדר שבו כבר אין רוב ברור ומיעוט ברור אלא ארבעה שבטים המתקרבים זה אל זה בגודלם, מנסים רבים וטובים לפצח שאלה זו. רוב העוסקים במלאכה ממקדים את מאמציהם בחיפוש אחר תפיסת טוב משותפת, ערכים מוסכמים וייעוד מחודש. בחיפוש זה מושקעים כיום מיליוני דולרים, פרויקטים מגוונים, תוכניות לאומיות, סדנאות לבכירי הצבא והממשל ועוד. לטענתי ולצערי, הסיכוי של מאמצים אלה להצליח קטן מאוד.

יום ראשון, 6 במאי 2018

Israel and Diaspora Jewry: We really need to talk

המאמר פורסם באנגלית ב THE TIMES OF ISRAEL בתרגומה של העורכת מרים הרשלג. לקוראי העברית - הנוסח העברי מופיע כאן מיד אחרי האנגלית.

There is a complicated relationship between the State of Israel and the Israeli public on one side, and Diaspora Jews, especially American Jewry, on the other. In an editorial published on Israeli Independence Day, Jane Eisner, chief editor of The Forward, declared “It’s time for Israel to recognize that diaspora Jews are already home.” Israelis have generally responded to this assertion with outrage. How dare American Jews refer to that place as home! How dare they live there and still express an opinion on what is happening here in Israel! How dare they even suggest that immigrating to Israel is not the solution to all of their woes?

I am a Zionist. I don’t think about leaving the country. I’m happy for every immigrant who comes to Israel. I served as a combat soldier in the regular army and reserves, and I have dedicated most of my life to social action centered on Israeli society and the Jewish people. From this existential position, I have been engaged, over the past few years, in an illuminating and fascinating dialogue with American Jewish communal leaders and thinkers.

For many years we Israelis have held fast to the premise that every Jew belongs in Israel and that there is something wrong with those who don’t grasp this. We have struck a sort of deal with the Jews of the United States: we take upon ourselves the most important endeavor in the history of the Jewish people and even endanger our lives for that purpose. You are invited to either immigrate to Israel and join us, or continue living your lives in comfort and send us money, lots of money. And no less important, it’s your job to apply pressure on the American administration to act on our behalf and provide us with billions of dollars in aid per year. That’s the deal we offer and it’s a deal they no longer agree to accept.

In my opinion, this shift offers a golden opportunity to replace this one-sided, shallow relationship with a respectful dialogue between equals. In the past few years, in my work at Kolot's Leadership Empowerment Center, I have had the privilege of leading delegations of senior Israeli public and private sector leaders to the US. It is exciting to see how instructive the encounter between the Israelis and key figures in American Jewry can be. We have so much to learn from each other.

For example, the encounter with the pluralist, feminist, vibrant Judaism that has developed there can be a source of great inspiration for us. It may not be right to import it to Israel, but there’s certainly plenty we can learn from it. Or,  for example, there are fruitful and important conversations for us to have about the Pew Survey’s remarkable findings on identity, which indicate that a large majority of American Jews see “leading an ethical and moral life” and “working for justice and equality” as central to who they are as Jews.

The mindset that rejects the legitimacy of Jewish life outside of Israel must therefore change. At no other time or place have Jews lived in the conditions of security and welfare currently enjoyed by American Jewry. That could change in the future, but there’s also no guarantee that Israel’s future is safe. We need to understand that it’s legitimate for them to want to stay where they are and stop attributing their choice to some kind of cluelessness or misperception. They are simply at home in their home, and we need to also understand that staying there has positive points and an important role to play in the future of our people.

It's not that there are no problems. A large percentage of American Jews are losing touch with established (and very expensive) Judaism, a high percentage marry non-Jews. The challenges are many, and we must engage with them and their challenges with humility and without prejudging. Intermarriage can not be stopped or even significantly reduced. We need to help them embrace these couples and bring them inside the Jewish fold, into the various communities, and not lose them. 

Instead, we do the opposite and disparage the liberal streams, their rabbis and their synagogues, we mock their conversions and block their access to praying in their own way in places like the Western Wall. Philanthropist Charles Bronfman captured the impact of this Israeli attitude last week in his commencement speech at the  Hebrew Union College Jewish Institute of Religion graduation ceremony in New York: “It shocks me to the marrow of my bones that Conservative, Reform, liberal and Reconstructionist Judaism are legally un-recognized by the State of Israel; that indeed only one expression of our religion is officially sanctioned from birth to death and all the intervening mitzvot.”
There’s no denying that we sorely need the financial and political support of American Jews, but we can and must establish a relationship that is not solely transactional. We can, and we must, establish a meaningful and respectful dialogue between the Israeli public and its leaders, and the Jewish American community and its leaders.


מערכת יחסים סבוכה קיימת בין מדינת ישראל והציבור הישראלי לבין יהדות התפוצות ובייחוד יהדות ארה"ב. כותרת המאמר הראשי שפרסם מגזין FORWARD ביום העצמאות הייתה: It's time for Israel to recognize that diaspora Jews are already home. התגובות הישראליות לאמירה כזו הן לרוב מרוגזות - איך הם מעזים לכנות את זה בית? איך הם מעזים לגור שם ולהביע דעה על מה שמתרחש כאן? כיצד הם מעלים על דעתם שהפתרון לכל מצוקותיהם ובעיותיהם אינו העלייה ארצה? 

אני ציוני. אני לא מעלה על דעתי לרדת מהארץ. אני שמח על כל עולה שמגיע ארצה. שירתתי כלוחם בסדיר ובמילואים, ואני מקדיש את רוב חיי לפעילות חברתית שבמרכזה החברה הישראלית והעם היהודי. מתוך עמדה קיומית זו אני מצוי בשנים האחרונות בדיאלוג מלמד ומרתק עם אנשי ונשות רוח ומעש ביהדות ארה"ב. 

שנים רבות חיינו בישראל בתפיסה שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ושיש משהו פגום אצל מי שלא מבין זאת. הגענו למעין דיל עם יהודי ארה"ב – אנחנו לוקחים על כתפינו את המפעל החשוב ביותר בתולדות העם היהודי ואף מסכנים את חיינו לשם כך, אתם מוזמנים לעלות ארצה ולהצטרף או לחיות שם בנוחות ולהעביר לנו כסף. הרבה כסף. ולא פחות חשוב מכך, עליכם להפעיל לחצים על הממשל האמריקאי לפעול למעננו ולתמוך בנו במיליארדי דולרים בשנה. על הדיל הזה התבססו היחסים. לדיל הזה הם לא מסכימים יותר.

לטעמי, שינוי זה הוא הזדמנות נפלאה להחלפת היחסים החד-צדדיים והרדודים הללו בדיאלוג שוויוני ומכבד. בשנים האחרונות זכיתי להנחות במסגרת קולות משלחות של בכירים מהמגזר השלישי והציבורי בישראל לארה"ב. מרתק ומרגש לראות כיצד המפגש בינם לבין דמויות מפתח ביהדות ארה"ב פורה ומלמד. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד זה מזה.
כך למשל, המפגש עם היהדות הרב-גונית, הפמיניסטית, שוקקת החיים והמתחדשת שמתפתחת שם יכולה להוות מקור השראה גדול עבורנו. אולי לא נכון להעתיק אותה לישראל, אבל ודאי יש לנו הרבה מה ללמוד ממנה. או למשל הנתון הזהותי המופלא שמשתקף גם בסקר PEW הידוע, שרוב גדול של יהודי ארה"ב רואים בחיים מוסריים ועשיה למען צדק ושוויון את המשמעות של יהדותם, יכול אף הוא להיות מקור לשיחה מפרה וחשובה עבורנו. 

לשם כך, הנחת המוצא השוללת את הלגיטימציה של חיים יהודיים מחוץ לישראל חייבת להשתנות. בכל הקשור לביטחון ורווחה מעולם לא היה מצבם של יהודים טוב יותר מזה של יהודי ארה"ב היום. יתכן שזה ישתנה בעתיד, אבל זה לא שעתידה של מדינת ישראל ודאי ובטוח. עלינו להבין שזה לגיטימי שהם רוצים להישאר שם ושהדבר לא נובע מעיוורון או פגם כלשהו. הם פשוט בבית. בבית שלהם. למעלה מזה, עלינו להבין שלהישארותם שם יש גם תוכן חיובי ותפקיד חשוב בעתיד העם. 

זה לא שאין בעיות. אחוז גבוה מיהודי ארה"ב מאבדים את הקשר הממוסד (והיקר מאוד תרתי משמע) ליהדות. אחוז גבוה מתחתנים עם לא-יהודים. האתגרים רבים. עלינו לפגוש אותם עם האתגרים שלהם מתוך עמדה צנועה ולא שיפוטית. את הנישואים המעורבים לא ניתן לעצור ואף לא להפחית משמעותית. עלינו לעזור להם לחבק את הזוגות האלה פנימה לתוך העם היהודי ולקהילות השונות ולא לאבד אותם. במקום זאת, אנחנו עושים את ההפך ומזלזלים בזרמים הליברלים, ברבניהם ובבתי הכנסת שלהם, בגיורים שלהם ובכל מה שקשור לנגישות שלהם להתפלל על פי דרכם במקומות כמו הכותל.

אנו זקוקים מאוד לתמיכת יהודי ארה"ב בכסף ובפוליטיקה. אין להתכחש לזה. אך ניתן וצריך לקיים מערכת יחסים שאינה מבוססת רק על זה. ניתן וצריך לבסס דיאלוג עמוק ומכבד בין הציבור הישראלי והאנשים שמובילים אותו לבין הציבור היהודי-אמריקאי והאנשים שמובילים אותו. זה צו השעה. 

יום שלישי, 1 במאי 2018

שבועות מגיע - הזמנה ללמוד יחד

לימוד על שינוי ותיקון, 16.5, טוקהאוס תל אביב

הרגע הזה בחיים שאת מרגישה שככה זה לא יכול להמשיך, המקרה ההוא שבו ממש אכזבת את עצמך, הרגעים בהם אנחנו מבינים שפגענו אך כל כך קשה כעת לגשת ולבקש סליחה, הרצון התקוע להפוך לאנשים טובים יותר, אוהבים יותר, צודקים יותר – מאיפה בכלל מתחילים?

הוגי דעות ואנשי רוח עוסקים בשאלות הללו כבר אלפי שנים. מאז שיש אנשים יש רצון לעשות שינוי, משחר ימי האנושות בני אדם רוצים לעשות תיקון. בתרבות היהודית עסקו בכך רבות. הרמב"ם פיתח תפיסה חמורה בה אדם צריך לעשות חשבון נפש נוקב, להכיר קוגנטיבית ורגשית בחטאיו ולקבל על עצמו שינוי עתידי. רבי נחמן מברסלב חשב שהדרך לשינוי מתחילה דווקא במקומות המוארים והטובים שבתוכנו והעמיד בסימן שאלה את היכולת להשתנות מתוך עיסוק ברע. הפילוסוף עמנואל לוינס פיתח תפיסה מורכבת לגבי היכולת לפגוש את האחר בתהליך הזה.



לקראת תיקון ליל שבועות אנחה ב 16.5 בשעה 21:00 בטוקהאוס (נמל תל אביב) בית מדרש שיעסוק בנושאים האלה. מומלץ להזמין כרטיסים בהקדם ובעזרת האינטרנט (הכרטיסים אונליין זולים יותר). לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים הקליקו כאן. 

שורשי הגותו של ישעיהו ליבוביץ - היחס בין ידיעה לערכים
הלימוד יתקיים בערב שבועות, 19.5, בשעה 23:00 בבית דניאל.



פייס מול פייס - על שיימינג בפייסבוק והדיבור ברשתות החברתיות
הלימוד יתקיים בערב שבועות, 19.5, בשעה 00:30, בישיבה החילונית של בינה. פרטים בהמשך.

יום רביעי, 18 באפריל 2018

מהות הזכרון - דברים מטקס יום הזכרון של מיזם "ובחרת בחיים"

תקציר הרעיון ששיתפתי בו בארבעים הדקות שהיו לי בערב המרגש של "ובחרת בחיים" ו"קולות" שהתקיים במועדון הבארבי עם כ 350 איש ואשה –



איבדתי חברים לפלוגה. איבדתי חברים אחרים. למזלי, אף פעם לא חבר קרוב מאוד. זכרון האירועים והחברים שנפלו חוזר לו שוב ושוב. האם הזכרון הוא עול הכפוי עלינו? חטוטרת על גבנו? משהו שבלית ברירה עלינו להתמודד עמו פשוט כי אנחנו לא מצליחים לשכוח? ואולי ניתן לצקת משמעות לזכרון, לצמוח מתוכו לעשייה בעלת משמעות רוחנית וחברתית? 

אדריאן פיפר לימדה אותנו שלחמלה יש שלושה יסודות שחוברים יחד. יסוד הבנת צרתו ומצוקתו של האחר/ת. יסוד רגשי בו אני חש משהו מהסבל והקושי של האחר/ת. יסוד רצוני-מעשי בו אני מחליט לפעול למען האחר. כדי להבין את הזולת עלי לשאול, לחקור וללמוד. זה קל יחסית. אבל כיצד ארגיש אותו? כיצד אצליח לשים עצמי בנעליו בצורה שתאפשר לי ממש לחוש משהו מסבלו? והרי זה סבלו ולא סבלי. צרתו ולא צרתי. 

ההזדהות הזו מתאפשרת על ידי הדמיון. התחושה הזו אפשרית רק אם אני מכניס את עצמי לעולם תיאטרלי של "כאילו". אני מספר לעצמי סיפור ומפליג עמו בדמיון. התאטרון הזה זקוק פעמים רבות לאביזרים ולתחפושות על מנת שהוא יצלח. זה לא קל להיות בתוך עולם של "כאילו" אך זה חלק מהותי וחשוב מחיינו. התעלות רוחנית אינה התחושה האנוכית שיש לי כשאני חווה חוויה עצומה. התעלות רוחנית יסודה באחר. היא היכולת לפגוש בו בעולם הרוח, עולם הכאילו, ואז לעשות למענו ואתו בעולם החומר.



חז"ל משתמשים מאות פעמים במושג הכאילו. הם רוצים שנדמה סיפור ודרכו נפעל. כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. גם ההתמודדות עם מציאות המוות האיומה קשורה בטקסי כאילו. כשאנחנו מלווים את אהוב ליבנו בדרכו האחרונה, בלוויה, ומדברים אליו בפעם האחרונה, בהספד, אנו בכאילו. אהוב לבנו כבר מת. דרכו האחרונה כבר הייתה. אנו שחקנים על בימת התיאטרון העצוב של המוות ולכמה דקות המת חי. האדם זקוק בחייו לרגעים של כאילו ולעיתים רגעים אלה הם האמיתיים והאנושיים ביותר שיש לו.

התורה לא משאירה אותנו רק עם זכרון לאומי, עם סיפור. היא דורשת עשייה שנובעת מתוך הזכרון והסיפור. עשיה של חמלה. עשיה שמתאפשרת בזכות הכאילו. היא דורשת שנתייחס באהבה לזרים בארצנו ומנמקת זאת ב"כי גרים הייתם בארץ מצרים". היא דורשת שנדאג ליתום ולאלמנה, לעבד ולאמה, ומנמקת זאת ב"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצווך". הזכרון יכול להיות מנוע פנימי לעשייה חומלת, מנוע פנימי לאחריות חברתית.



במקום אחד מצווה אותנו התורה לזכור את המלחמה. "זכור את אשר עשה לך עמלק... אל תשכח". הרש"ר הירש מסביר לנו שהמלחמה שכפה עלינו עמלק הייתה ניסיון של החזק לרמוס את החלש, היא הייתה חלק מתרבות של כוח ואלימות, היא הייתה סמל של חוסר אנושיות. מהותה של זכירת המלחמה עם עמלק, היא בכך שדרך הזכרון אנחנו נשמור על עצמנו מלהפוך לעמלקים. באמצעות הזכרון אנו נתרומם חזרה בכל פעם שהיצריות שלנו תרצה נקמה ודם ושנאה ונדע שאנו רוצים בדבר אחר. אנו פה למען הצדק והאנושיות.

"אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות... אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים" (הרש"ר הירש).

יום שלישי, 10 באפריל 2018

למה לזכור? הזמנה ללימוד, טקס ושיחה

הנה קרבים ובאים שני ימי הזכרון המרעידים תמיד את נימי הנפש. 

בעצם, למה לזכור? אולי סתם כי זה כפוי עלינו ואין ברירה... אז מדוע זכרון פומבי כל כך? טקסי כל כך? כיצד הזכרון לא יעמיק את הכאב והקורבן אלא יהווה בסיס למשמעות, לבחירה בחיים וליצירת חיים טובים יותר?

לפני כמה שנים הקימה נטע כפרי את המיזם מעורר ההשראה "ובחרת בחיים", מיזם שמבקש לעצב מחדש את תרבות יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. המיזם מלווה על ידי קולות. 

בערב יום הזכרון הקרוב יתקיים מפגש וטקס מיוחד במועדון הבארבי בתל אביב. מפגש שיתחיל לפני הצפירה בלימוד איתי על אחת השאלות שכתבתי לעיל, וימשיך אחרי הצפירה בשיחה של שלושה אחים שכולים - רא"ל משה (בוגי) יעלון, נטע כפרי ואורנית עופר - שיחשבו יחד על האופנים בהם ניתן להתרומם מהשכול ואיתו לעבר חיים מלאי משמעות. במפגש ישולבו קטעים מוסיקליים. פרטים בהזמנה.



 הכניסה חופשית אך נדרש רישום מראש (הקליקו כאן). 

נדמה לי שיהיה ערב מיוחד.

יום שלישי, 3 באפריל 2018

האמהות השקופות שלנו (עברית ואנגלית)

English after the Hebrew - 




נדמה שכל ילדה וילד בציבור היהודי בישראל יודעים להגיד שיש לנו ארבע אמהות – שרה, רבקה, רחל ולאה. הבעיה היא שעל פי התורה זה פשוט לא נכון. יש שש.

תזכורת קצרה – לאחר שלאה ילדה ארבעה בנים, רחל העקרה נשברה ואמרה ליעקב: "הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". בחוסר רגישות השיב לה יעקב: "וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן?" (בראשית, ל). פגועה וכואבת נתנה רחל ליעקב את שפחתה בלהה למען תלד לו בנים, וזו אכן ילדה את דן ונפתלי "בשם" רחל. לאה ראתה שאף היא "עָמְדָה מִלֶּדֶת" והחליטה לאמץ את הרעיון- היא נתנה לבעלה את שפחתה זלפה אשר הביאה לעולם את גד ואשר. לאחר מכן שבה לאה ללדת ורחל הביאה את יוסף.

שש אמהות לנו – שרה, רבקה, לאה, בלהה, זלפה ורחל. מחיקתן של בלהה וזלפה מהתודעה הלאומית היא לטעמי סמל נפשע להדרתן ורמיסתן של הנשים המוחלשות ביותר בחברה. את בלהה וזלפה אני רואה בכל מקום- לאחרונה התארחתי בביתם של אנשים עשירים בצפון אמריקה, וכשחלק מהאורחים שיבחו אותם על האוכל, חשבתי מיד על הנשים הדרום אמריקאיות שבאמת הכינו לנו את הארוחה, וידעתי שבעצם הן בלהה וזלפה. בכל פעם שאני שומע מישהו מספר שהוא "בונה עכשיו בית", אני חושב על הפועלים הערבים והרומנים שבונים בפועל את הבית עבורו, ויודע שהם בלהה וזלפה. כאשר אנשים, ובייחוד נשים, הופכות שקופות לגמרי, לפעמים עד כדי שממש לוקחים להן את ההורות – אני יודע שבלהה וזלפה חיות בינינו וזעקתן לא נשמעת.

קשה לקבוע מי אחראי למחיקת אמותינו מהתודעה. התורה מקפידה תמיד להזכיר אותן (ראו למשל בראשית לה, כב-כו), ובמספר אזכורים של האמהות בספרות חז"ל מוזכרות כל השש. כך לדוגמא במדרש שיר השירים רבה: "וכתיב והוא ישפוט תבל בצדק... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה" (שם, פרשה ו). יתרה מזאת, חז"ל דרשו את הפסוקים על מנת לקבוע שיעקב ממש נשא אותן לנשותיו- "ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה. לאשה ולא לפילגש, אלא שחררה אותה ודרך אישות לקחה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק ל).

יתכן שמחיקת אמותינו השתרשה בשל שיר הפסח הנודע "אחד מי יודע" בו כולנו שרים: "ארבע אמהות, שלושה אבות...". שיר זה, אשר נכתב באזור המאה ה-15 והוכנס להגדה בתקופה מאוחרת (אגב- גרסה יהודית לשיר איכרים נוצרי מגרמניה), מושר בבתים רבים בליל הסדר ויתכן שהוא נושא בחלק מהאחריות למעשה.

מסידור התפילה האורתודוכסי גם ארבע האמהות מודרות, אך בסידורים של זרמים מתקדמים (שמהם מתפלל רוב העם היהודי בעולם כיום), הוסיפו אחרי כל אזכור של "אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם יצחק ויעקב", גם "ואלוהי אימותינו, אלוהי שרה, רבקה, רחל ולאה". רצו לעשות מעשה פמיניסטי המונע הדרה והחמירו את המצב – הכנסת האמהות ללא בלהה וזלפה זועקת כפליים. לאחרונה יצא בעברית ספרם של עמוס עוז ופאניה עוז-זלצברגר, "יהודים ומילים". לשמחתי בחרו המחברים להקדיש פרק שלם בספר לנשים ביהדות. קראתי בשקיקה, מחכה למצוא את תחיית האמהות שלנו, אך גם מחברים פמיניסטיים אלה חזרו על טעות ארבע האמהות והותירו את בלהה וזלפה באפלה.

הצעה - פסח לפנינו, בואו נספר בשולחן החג על בלהה וזלפה. נשוחח על מחיקתן של נשים מוחלשות בחברה ועל כל האנשים השקופים לנו- מהנשים המנסת לשרוד זנות ומחפשות את פרנסתן ברחוב האלים ועד למאבטח בקניון - בתקווה שנדע לראות אותם יותר. בואו נעשה תיקון תודעתי נעצור לפני "אחד מי יודע" ונסביר שבמספר ארבע  כוונתנו רק לאמהות הישירות של 12 השבטים- רחל, לאה, בלהה וזלפה או שנחליף בשיר את "ארבע האמהות" ב "ארבעה בנים" או "ארבע דפנות הסוכה" וכשנגיע למספר שש נשיר בקול גדול- "שש אמהות".

When Israelis like me visit Jewish communities in the US, one of the most inspiring things we see is the dramatic change in the status of women. Feminism, of course, has reached Israel, but it has not extended to the vast majority of roles and rituals of religious life. In most religious communities in Israel, only men can be rabbis and there are no women at all at the Chief Rabbinate of Israel. It is rare to find mixed seating at synagogues in Israel, women usually are not counted for minyan and of course they cannot read from the Torah or be cantors. The vast majority of prayer books in Israel mention only our male patriarchs, “God of our fathers, the God of Abraham, the God of Isaac and the God of Jacob,” and, as you know, the vast majority of communities in the States added the four matriarchs, “and God of our mothers, God of Sarah, Rebecca, Rachel and Leah.”
But I maintain that mentioning the “four mothers” is, ironically, a symbolic reminder of a painful deletion and exclusion of women. Why? Because, according to the Torah, we don’t have four mothers, we have six!
A brief reminder: After Leah had four sons, barren Rachel was despondent and said to Jacob: “Give me children, or else I die.” Insensitive Jacob replied, “Am I in God’s stead, who hath withheld from thee the fruit of the womb?” (Genesis 30)
Hurt and pained “she gave him Bilhah her handmaid to wife; and Jacob went in unto her. And Bilhah conceived, and bore Jacob a son.” Bilhah gave birth to Dan and Naphtali. When Leah saw that she also had left off bearing she decided to adopt Rachel’s idea and she gave to her husband her servant Zilpah, who gave birth to Gad and Asher.
We have six mothers, Sarah, Rebecca, Leah, Bilhah, Zilpah and Rachel. The erasure of Bilhah and Zilpah from our national consciousness is, in my opinion, an egregious emblem of the exclusion of marginalized women in society. When people, especially women, become completely transparent, I know both Bilha and Zilpah live among us — and in anguish.
It is difficult to determine who is responsible for erasing our two mothers. The Torah is always careful to mention them (see Genesis 35:22-26), and most references to the matriarchs in old rabbinic literature, Midrash and Talmud, mention all six (see, for example, Shir haShirim Rabbah 6). Moreover, the Midrash argues that Jacob actually married them and took them to be his wives (Pesikta Zotrta, Genesis 30).
Perhaps the erasure of our mothers took root due to the famous Passover song “Who Knows”, in which we all sing “four mothers, three fathers… ” This poem, which was written in the 15th century and was introduced late in the Haggadah, is sung in many homes at the Seder and may bear some of the responsibility.
We cannot talk about ethics and equality without Bilhah and Zilpah. Both Israelis and American Jews will do well to make the invisible mothers part of our life. Let’s decide to mention them from now on in prayer, let’s decide to mention them at the seder, and more importantly, let’s try to pay attention to those like Bilhah and Zilpah who live among us and who we do not see, and begin to give them their rightful place.
(TIMES OF ISRAEL, 3.4.18)
[המאמר צוטט בויי נט בסוף הטור של רוחמה וייסשפורסם בשבת פסח תשע"ד. בעקבות המאמר גם נוספה פסקה לערכים על בלהה וזלפה בויקיפדיה]

לנצור את אש המקלדות

לאחר אירועי הדמים על גדר עזה כתבתי פוסט בפייסבוק המבקש להציג את מורכבות המצב ויוצא נגד המגיבים המהירים שצעקו "טבח" והמגיבים המהירים שצעקו "מגיע להם, רק ככה! הרתעה!". ב Times Of Israel החליטו לתרגם את הפוסט וביקשו את רשותי לפרסמו כמאמר דעה באנגלית. לשמחתי המאמר זכה למאות שיתופים ודיונים ערים.
מוזמנים לקרוא - 

English after Hebrew

אלפי שעות מחיי, בסדיר ובמילואים, העברתי בהגנה על הגבול עם עזה. זו מציאות בטחונית סבוכה מאוד שאני מכיר יחסית מקרוב. סיפור קצר - בתחילת אחת התעסוקות המבצעיות שם, במסגרת התדריך הקבוע עם מח"ט הגזרה, הופתעתי לקבל פקודות מאוד לא ברורות בקשר לנוהל פתיחה באש בשעה שמישהו מתקרב לגדר או כאשר המון מתקרב אליו או גרוע מכל- כאשר המון מתקרב וחלקו חמוש וחלקו ככל הנראה לא. המ"פ שעשה לנו חפיפה אמר שיש למעשה קו בלתי נראה כ 250-300 מטר מהגדר שמי שעובר אותו יורים לעברו יריית אזהרה ואם הוא ממשיך להתקדם יורים על מנת לפגוע. שאלתי אותו אם הקו הוא בלתי נראה אז איך הפלשתינאים רואים אותו? והוא השיב ש"הם לא רואים אבל לאט לאט הם לומדים". זה היה נראה לי נורא. בשיחה עם המ"פ שלי סיכמנו שאנחנו לא נפעיל את הנוהל הזה ומיד אחרי התעסוקה ארגנתי פגישה עם הפצ"ר דאז, ידידי האלוף פינקלשטיין, שהביא לפגישה את כל הסגל הבכיר העוסק בתחום. בעקבות הפגישה שונו, חודדו והובהרו הוראות הפתיחה באש על מי שמעבר לגדר, ואף נכנס נוהל תדרוך חדש בזמן האימון שלפני התעסוקה שמבהיר את הדברים בצורה ברורה. כמובן שנוהל "הקו הבלתי נראה" הוכרז כלא חוקי. 

באלפי השעות שלי שם איבדתי כמה חברים. זו לא רק מציאות של ענק עם נשק חדשני וגמדים שלא יכולים להרע. זה מצב סבוך. המנהרות סיבכו אותו פי כמה. גם הטילים. ועם זאת, עדיין ברור מי החזק יותר ואצל מי הכוח.

מה קרה היום בעזה?



אני קורא עדויות ופרשניות ונראה שמדובר באירוע סבוך ביותר. המון אדם שחלקו חמוש בבקבוקי תבערה, חלקו ברובים, חלקו בנשק קר וחלקו לא חמוש, מתקרב לגדר. על פי עמוס הראל: "הושלכו בכמה מקרים בקבוקי תבערה, הונחו מטעני חבלה, הוצתו צמיגים ונעשו ניסיונות לחבל בגדר ולחצות אותה". איך אמור הצבא להגיב בסיטואציה כזו? מהי פקודה חוקית ומהי פקודה בלתי חוקית ומהי פקודה בלתי חוקית בעליל? אילו פקודות קיבלו הצלפים? 

אין עדיין מספיק מידע ואינני יודע לשפוט את הסיטואציה. בזהירות רבה אני כן רוצה להגיד כמה דברים - 
א. כל אלה שכתבו במהלך היום סטטוסים על טבח ועל רצח נוראי ועל כך שהעזתים בסה"כ הפגינו וצה"ל הגיב באש חיה כתבו בצורה בלתי אחראית בעליל.
ב. כל אלה שכתבו במהלך היום סטטוסים על זה שהכל אשמת החמאס ואין מה לבדוק ופעם הבאה שלא יתקרבו לגדר ושהם אויב ודינם למות ומגיע להם וכד' כתבו בצורה בלתי אחראית בעליל.
ג. יש עדויות באינטרנט על מקרים של ירי באנשים לא חמושים שלא ניסו פיסית לפגוע בגדר. אם עדויות אלו נכונות אז יש לתחקר לעומק כל מקרה כזה ולבדוק מה גרם לו. אסור "להעביר את זה" ולהמשיך הלאה.
ד. גם לאחר שהיה שימוש בנשק חם כמו מטענים, ירי ובקבוקי תבערה מהצד העזתי, אם ניתנה פקודה שכל מי שעובר קו מסוים דינו להיפגע מאש חיה זה לענ"ד חמור ולא מקובל. יש דרכים אחרות לפזר המון גם במצב הזה. הירי היה צריך להיות מדויק לעבר מי שחוצה קו ויש לו נשק. מה שקרוי בעגה הצבאית "בעל אמצעי וכוונה". אני מקווה שלא הייתה פקודה כזאת. לא יודע.
ה. בשורה התחתונה אין כרגע מספיק מידע אמין וברור. צריך לקחת אויר ולהמתין ולבדוק את זה לעומק. אני לא סומך על ליברמן שיורה לעשות זאת. אני כן סומך על המטכ"ל שיעשה זאת בלי שליברמן יורה. מקווה שאכן לשם זה הולך.
ו. ולבסוף בהערת שוליים - המצב בעזה רע מאוד מאוד מאוד. עוני בלתי נתפס, תנאי חיים איומים. לא משנה אם זה בגללנו או לא, זה מצב רע מאוד מאוד מאוד עבורם ועבורנו. צריך לטפל במצב הזה.

שורה תחתונה - די להיות מהירים על הדק המקלדת ולשפוט סיטואציה מסובכת מאוד תוך חמש דק'. הייתי שם. הייתי שם אלפי שעות. שלושה צווי שמונה. הייתי שם כחייל וכאיש זכויות אדם, כלוחם וכאיש שלום. לא פשוט. לא פשוט בכלל.

 http://blogs.timesofisrael.com/when-it-comes-to-gaza-hold-your-fire/

(Times Of Israel, 2.4.18)

יום רביעי, 28 במרץ 2018

למה פסח?

מה רעיון העומק שעומד מאחורי חג הפסח? מדוע "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים"?

אם נעקוב אחר כל המצוות בתורה שבסופן מופיעה ההנמקה: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" או לחילופין "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ...", נגלה שכולן מצוות חברתיות הבאות לדאוג למוחלשי החברה ובעיקר לגר, ליתום ולאלמנה, שסימלו בימים ההם את האנשים שאין מי שידאג להם. כך למשל, המצווה לנהוג כלפי הזרים באהבה ולתת להם אוכל ומלבוש, כך המצווה להשאיר זיתים וענבים הנופלים לאדמה בשעת קטיפתם על מנת שיאספו אותם העניים, כך המצווה לוודא שגם "עבדך ואמתך והגר אשר בשעריך" נחים כמוך ביום השבת ועוד.

חג הפסח אמור להחיות את זיכרון סיפור יציאת מצרים בתוכנו על מנת שנפתח מדיניות של צדק ויחס של חמלה כלפי החלשים בחברה. סימני החג הם למעשה אביזרים תיאטרליים שאמורים למנוע שכחה, שגורמים לילדים לשאול שאלות ומסייעים לכולנו להעמיק את הבנת הסיפור. המצה, המרור, הכרפס וכל קערת הסדר הם אמצעים טקסיים לשם העמקת והחייאת הזיכרון הלאומי, עד כדי שנצליח בכל דור ודור לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. מנהגים רבים התפתחו בהקשר זה. כך למשל בליל הסדר אצל חמי, יוצא סוריה, נוהגים לקחת מטפחת המסמלת שק וכל סועד וסועדת מניחים אותה בתורם על הכתף וכולם שואלים אותו/ה: "מאין באת"? והתשובה שעל הסועד לענות: "ממצרים". ואז שואלים כולם "ולאן אתה הולך?", והתשובה כמובן: "לירושלים".

האם זה מצליח? האם הסיפור השגור על פינו מאיר את עינינו ופותח את ליבנו? אינני בטוח.

החודש עסקו רבים בסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" שיצר בוגר קולות דוד דרעי. ישנן ביקורות חשובות על הסדרה, אך אין ויכוח שהיא יצרה דיון חשוב על היחס לעולים מצפון אפריקה בראשית ימי המדינה, עולים שהמערכת ראתה כחלשים ביותר. במקביל משודרת כעת בערוץ 8 סדרה תיעודית של אורי רוזנווקס העוסקת בתולדות המחאה בישראל. הסדרה, המורכבת כולה מקטעי ארכיון בלבד, מחזירה לתודעה מאבקים חברתיים מהפנתרים השחורים בשנות ה- 70 ועד להפגנת המיליון של קיץ 2011 בצד עיסוק במאבקים מדיניים ופוליטיים שקצרו בסופו של דבר את מירב ההצלחות והתקציבים.  שתי הסדרות ממחישות כמה רחוק החזון של הקמת חברה שבליבה הדאגה לחלש ולזר מהמציאות הישראלית. 

יחד עם זאת, ישראל 2018 מוצפת בעמותות, ארגוני חברה אזרחית, מתנדבים ואנשים נפלאים שמקדישים זמן רב בחייהם למען האחר והאחרת, למען המוחלש והמוחלשת. מאז החלטת הממשלה על גירוש הגרים אשר בשערינו, משתתפים עשרות אלפי אנשים בניסיונות למצוא פתרונות אנושיים יותר למצב הסבוך והמאתגר שנוצר פה. רבים זוכרים שגרים ועבדים היינו בארץ מצרים ושכעת עלינו לדאוג למי שהינם גרים ועבדים.

דומני שסוגיית היחס לחלש, לזר ולעני אינה מתמצה ביחס לאחר אלא נוגעת ביחס לעצמנו. בכל אחד מאתנו יש חולשות, כל אחת מאתנו חשה לעיתים זרה וכל אחד מאתנו עני בדברים אחרים. האם אנו יודעים לקבל באהבה וחמלה את עצמנו? במובנים רבים בכל דור ודור אנחנו אכן יוצאים ממצרים, אלא שלכל אחת ואחד יש את המצרים הפרטי שלו, את מה שהוא משועבד לו. האם אנו מכירים את המצרים שלנו? האם נצליח לצאת ממנה?

אני מאחל לכולנו שנדע בחג הפסח הזה להחיות את סיפור יציאת מצרים ואת המצוות החברתיות המגיעות בעקבותיו באופן שיפתח את הלבבות ויסייע לכולנו לגלות רגישות רבה יותר לאחרים ולעצמנו. 

חג שמח.

(עלון קולות, ערב חג הפסח, תשע"ח)

למאמרים נוספים העוסקים בחג הפסח הקליקו כאן

יום חמישי, 8 במרץ 2018

פמיניזם גברי

[לרגל יום האשה הבינ"ל ופרשת ויקהל-פקודי - ]

אני פמיניסט. אני פועל במשך שנים במגוון דרכים להפסקת העוול ההיסטורי של שליטת הגברים בנשים, וליצירה של מרחב צמיחה משותף, שוויוני ובטוח. אני פמיניסט יהודי. זה אומר שאני חש אחריות גדולה על ההתמודדות עם היחס המפלה כלפי נשים במקורותינו. אומנם, המקורות האמורים נכתבו לפני פרוץ המהפכה הפמיניסטית, אך מאחר ויש להם השפעה על דורנו חובה להתמודד עימם.
מעניין שדווקא בהליך הכנת המשכן, בית האלוהים המוקם בסוף ספר שמות, ניתן לראות ניצנים של מרחב משותף וכמעט שוויוני והכרה בחוכמת ליבן של נשים: "וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ... וְכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים" (שמות לה, כה-כו).
לצערי חלק מחכמי ישראל עשו שימוש לרעה בפסוקים אלה כדי להדיר נשים מלימוד תורה ולטעון ש"אין חוכמה לאשה אלא בפלך", אבל הטקסט בפרשה דווקא ממשיך לפסוק השוויוני: "כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד־מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהֹוָה" (שם, כט).
אני יודע ומבין שמדובר בהיאחזות בכמה פסוקים מנחמים, ושמקורות היהדות מבוססים על חלוקת תפקידים מגדרית מפלה. את הפמיניזם לא ניתן לבסס על התורה. יחד עם זאת, משימת הדור אשר שותפים לה רבות ורבים, היא להמשיך את הפרויקט הגדול של התורה שבעל פה, את מפעל הפרשנות האינסופי של העם היהודי, ולהציע פרשנויות מחודשות לטקסט הכתוב. לראשונה בהיסטוריה, זהו מפעל ששותפים בו נשים וגברים, חכמות וחכמי לב, כאחד. עשייה זו אינה מסתפקת בלימוד תורה ופרשנויות מחודשות. אנו מחדשים את טקסי החיים, את המנהגים, את התפילות ואפילו את השפה עצמה, באופנים שייצרו תרבות יהודית הנובעת משיתוף שוויוני בין המגדרים. כפי ששמעתי מהרב אלעזר אהרונסון בשיעור שהעברנו יחד: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" זה עונש, והנה האנושות מסיימת לרצות את העונש.
בין השותפים למפעל התחדשות חשוב זה יש לא פעם מתחים מסוגים שונים- עד היכן מותר לחדש, האם יש להקים חברה שבה גברים ונשים עושים את אותו הדבר או שמהות הפמיניזם היא ביכולת למצות את השוני המגדרי ועוד. אחד המתחים הקשים יותר, דווקא בתוך העשייה הפמיניסטית, הוא המתח המגדרי. האם כאשר גברים פמיניסטים מביעים את דעתם ופועלים למען מה שהם מאמינים בו בנוגע לפמיניזם, הם באופן פרדוכסלי הופכים (שוב) לגברים המבקשים לשלוט באופן שבו נשים חושבות ופועלות?
בעיית עומק זו קיימת בכל מאבק חברתי ששותפים בו הציבור המדוכא ואחרים. באיזו מידה ובאיזה אופנים נכון שהשותף למאבק יביע את דעתו ויפעל? יש הפועלות להשתיק את הגברים הפמיניסטים. אתה רוצה להשתתף בפעילות שאנחנו מארגנות? לחתום על עצומה שיזמנו? בשמחה. אבל אל תארגן, אל תיזום, אל תביע דעה בשעה שאנו מתווכחות וכמובן אל תבקר.
אני חושב שיש גם כאב אותנטי וגם טענה משמעותית בתפיסה זו, אבל אינני מסכים לה. נדרשת רגישות-יתר מגברים פמיניסטים, אך לא שתיקה. התבטאויות כמו של השר אקוניס בדבר התבכיינות הן חסרות כל רגישות ומשלבות לצערי אטימות ואי הבנה. צריך שנהיה צנועים, אך אסור שנהיה צופים מן החוץ נטולי קול. את המשכן החדש צריך לבנות יחד בחוכמת לב עדינה. הפמיניזם אינו נושא לנשים בלבד ואין לצפות שגברים יהיו שותפים-אילמים בתוכו. זוהי המהפכה החברתית המשפיעה והחשובה ביותר באנושות אי פעם והיא משנה את חיי כולם.
לרגל יום האשה אני רוצה לברך אותנו הגברים הפמיניסטים, שנדע להציע, לפעול, לנקוט עמדה ולבקר, אך הכל ברגישות ובצניעות הנדרשת מצד מי שהינו בעל-כורחו חלק מהמגדר הפוגע ובעל הכוח. ואתם- הגברים הלא-פמיניסטים- מוזמנים להצטרף למהפכה.
[פורסם בעלון קולות, 8.3.17]

יום שלישי, 13 בפברואר 2018

ההתמודדות עם השובניזם הדתי - בעקבות סערת הרב קלנר

מיני-סערה פרצה בעקבות דבריו החמורים של הרב קלנר ממכינת בני-דוד, הן בשל תוכנם השובניסטי והן בשל הסגנון המזלזל והבז בו דיבר. הרב סדן, ראש המכינה בעלי וזוכה פרס ישראל למפעל חיים, אמר שהוא מצטער ומתבייש על הדברים והדגיש שמכינתו מחנכת לכבד כל אדם באשר הוא, כולל נשים וכולל גויים.

הבושה והצער של הרב סדן ראויים להערכה, אך דומני שחשוב שיבהיר את כוונתו. תהום פעורה בין "לכבד" במובן של לא לבוז לו, לבין "לכבד" במובן של לראות אותו במלוא אנושיותו, לחנך לכך שאין היררכיה אנושית ושהאחר אינו פחות ממני. כמי שלמד במוסדות דתיים וישב כמה שנים עם הרב סדן בפורום ראשי המכינות, אני יודע שהוא התכוון למובן הראשון.
             
ברוב הישיבות ומוסדות הלימוד הדתיים מחנכים לכך שיש היררכיה אנושית היוצרת חלוקת תפקידים אפריורית בין גברים לנשים ובין יהודים לגויים. הרב קוק, שלאורו מחנכים ברוב הישיבות, חשב שישנן מדרגות לבריאה, שהיהודי נולד שונה מגוי ונמצא מעליו בהיררכיה. דברים דומים הוא כתב גם בעניין המגדרי. לתפיסתו, נפש האיש "נעלה מנפש האשה, הנחשבת כחומר לגבי צורה, לעומת נשמת האיש הצורתית". נשים פחותות מגברים, שונות מהם מהותית ועליהן להיות מודרות מתפקידים ציבוריים. הוא אף פסק שלנשים אסור להצביע בבחירות, שלא לדבר כמובן על להתמודד בהן.

הדיון האמיתי והנוקב הוא לא על הרב קלנר ודבריו המטופשים. הדיון האמיתי הוא הדיון הלא-נוח לכולנו, על כך שבמאה ה-21 הציונות הדתית, החרדים ורוב המסורתיים מנהלים את כל האזור הדתי של חייהם מתוך שובניזם לאומי ומגדרי. נתרכז בנושא המגדר שעלה כעת לכותרות- הגברים מתפללים בכל יום בברכות השחר "ברוך שלא עשני אשה", הם לא סופרים נשים למניין, ולא מעלים נשים לתורה, וחלקם לא מאזינים לשירת נשים. הם מקיימים חתונות, ועוד כופים אותן בחוק, בהן האיש מקדש ומגרש והאשה לא, והאיש עד והאשה פסולה לעדות (כן, גם רבני צוהר), והרב שלהם הוא גבר וכך גם בית הדין הרבני וכל פוסקי ההלכה שלה רובם נשמעים, וכל המרחב הדתי בחייהם מנוהל מנקודת הנחה שיש הבדל מהותי בין גברים לנשים אשר בעקבותיו כל תפקידי השררה והקדושה וכל התפקידים הציבוריים בכלל מיועדים לגברים בלבד. עבור החרדלים והחרדים שבהם הדבר הזה גולש הרבה מעבר לספירה הדתית ומשליך על תחומים רבים בחייהם ועל כל השקפת עולמם.

בתורה יש רעיונות עומק נפלאים, אבל מנקודת מבט הומאניסטית של המאה ה-21 יש בה גם שובניזם לאומי ומגדרי קשה. זה הדיון האמיתי. מוכרים לתלמידות ותלמידים אמירות לא אינטליגנטיות על כך שהאשה במדרגה רוחנית כה גבוהה שהיא פשוט לא זקוקה לכל השררה, התפקידים הציבוריים, הצורך להעיד, ההיספרות למניין ועוד, אך זהו כמובן רק ספין-מחשבתי עצוב. בהלכה האורתודוכסית ישנה הדרת ואפליית נשים חמורה. זו עובדה. בצד גדולתו ומעלותיו, הרב קוק היה שובניסט. זו עובדה. הגיעה העת לשים את זה על השולחן ולהתמודד. זה לא רק נושא פנים-מגזרי של הדתיים. זה משפיע על כולנו וזה חשוב מכדי לדחוק את זה לשולי הדיון הציבורי.

יחד עם זאת, לא הכל שחור. אנו חיים בעידן של ריבוי צבעים ושל תחילת מגמה של מורכבות זהותית. יש אנשים ונשים אמיצים בחברה הדתית שיוצרים בתוכה שינוי של ממש. אתה יכול להיות אורתודוכס הרוצה בשוויון או פמיניסטית דתיה. אתה יכול להיות חילוני קונסרבטיבי. יש היום תנועה מדהימה של שינוי. יש פריחה מדהימה של היהדות כתרבות, של יהדות הומאניסטית, של פלורליזם יהודי ושל זרמים ליברלים ביהדות. את המגמות הללו חובה על כולנו לחזק ולהוקיר, מאחר ובהם טמונה ההתמודדות האמיתית עם תופעת קלנר ודומיו, ורק הם יוכלו להביא שינוי מהיסוד שכה חיוני כיום לחברה שלנו.

[הארץ, 13.2.18]

יום ראשון, 28 בינואר 2018

שבת ישראלית לאור יסודות השבת המסורתיים ומשנתו של ביאליק - מסה

מתוך הפתיח - 

מפה לבנה. בית נקי. ריחות תבשילים נישאים באוויר. ילדים מלאי ציפייה לקראת הרגע בו סבא עושה קידוש. אין גן מחר בבוקר. אין עבודה. אולי נלך לפארק? אולי לספארי? הקטנטונת כבר עייפה. שירֵי ההרדמה הרגילים מתחלפים בניגוני השבת. מחר המשרד הממוזג יוחלף בטבע. בואי כלה.

השבת היא יום מיוחד בביתם של רוב המשפחות היהודיות בישראל- חילוניות, מסורתיות ודתיות. כל אחת ושבתה. צדיק בשבתו יחיה. מה מחבר בין השבתות הללו? כיצד צריכה להיראות הפרהסיה הישראלית בשבת ובאיזו מידה נכון שיתערב המחוקק בעיצובה? 

במאמר זה אנסה להתמודד עם שאלות אלו ואחרות בדרך הבאה- אתאר, בקיצור רב, את גישת היהדות כתרבות, אסקור את ארבעת יסודות השבת שפותחו בספרות ההלכה והאגדה, אציג את תפיסתו של המשורר הלאומי לגבי מקומה של השבת בתרבותנו, ואציע דרכים לבניית שבת משפחתית ולאומית בישראל, כולל מודל חקיקתי, על בסיס יסודות השבת ומשנתו של ביאליק. 
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

המאמר פורסם בכתב העת השנתי "כיכר העיר", גיליון 2, דצמבר 2017. נושא הגיליון "השבת והחיים". ערך: אבי שגיא.

לפרטים על הספר כולו ולרכישתו באתר פנים במחיר מוזל הקליקו כאן.

ליאת רגב שוחחה איתי על תכני המאמר בתוכניתה "עוד מעט שבת" ב-'כאן ב' (רשת ב). מוזמנים להאזין:






יום שלישי, 9 בינואר 2018

בעד שבת ישראלית, נגד חוק המרכולים

אפשר להתנגד לחוק המרכולים ולהיות בעד השבת. אפשר להתנגד לכפיה הדתית של דרעי ולראות בשבת את אחד מיסודות התרבות החשובים וההכרחיים ביותר שהביאה היהדות לעולם. אפשר לקוות שהחוק הזה לא יעבור ובאותו זמן לייחל לכך שכמות המרכולים וחנויות הנוחות שייפתחו בשבת תהיה קטנה מאוד.

בפתחה של פרשת שמות קם מלך חדש על מצרים. המלך נתקף חרדה דמוגרפית וחושש שבני ישראל יהפכו לגיס חמישי- "וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ" (שמות פרק א, פס' י). פעולותיו מהירות וקשות: העבדת בני ישראל בפרך, מירור חייהם בעבודה קשה ואפילו ניסיון לרצוח את כל התינוקות הזכרים, ניסיון שהמְיַלְּדֹת העבריות האמיצות מנסות למנוע. דווקא פעולות קשות אלו הן היסוד להמצאת השבת.

התורה בונה מנגנונים תרבותיים שאמורים למנוע שימוש בכוח לדיכוי חמור כל כך. היא לא רוצה עבדות. היא לא רוצה חיים מרירים ומלאי סבל. "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יג-יד). השבת היא לקח מעבדות מצרים והיא אמורה למנוע עבדות ודיכוי ולייצר עונג במקום מרירות.


ליאת רגב משוחחת עימי בכאן ב על הבניית שבת ישראלית לאור משנתו של ביאליק ותפיסתי

"ארבעה דברים נאמרו בשבת [...] בתורה: זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים: כבוד ועונג" (רמב"ם, הלכות שבת). יסודה של שמירת השבת מונח בציווי "שמור" שהתפרש כאיסור לעשות מלאכה, אבל מה הם הזכור, הכבוד והעונג? ה'זכור' כולל בתוכו טקסים וריטואלים סמליים המבדילים את היום הזה, 'הכבוד' קשור בבגדי החג, במפה לבנה, בית נקי וכד', וה'עונג' קשור במאכלים טובים וצורות עינוג חומריות מגוונות.

השילוב של ארבעת היסודות הוא הברקה תרבותית. כך בונים יום מיוחד שישרוד אלפי שנים. עצוב יהיה אם כל השיח הציבורי והפוליטי על השבת בישראל יצטמצם לויכוחים על שאלת היקף פתיחת מרכולים וחנויות נוחות בשבת, טוב שנעסוק גם ביישום יצירתי של טקסי זכירת השבת ובאירועי עונג תרבותיים. סוד השבת וקסמה טמונים בשילוב ארבעת היסודות! במקום שנהיה עסוקים בשאלות ציבוריות כמו אילו פעילויות מענגות נכון שיתקיימו במרחב הציבורי בשבת, שקענו לשיח הממוקד כולו באיסורי המלאכה. 'מה לא', במקום 'מה כן'. 

הציבור הישראלי מגוון ושבתותיו מגוונות. הרוצים בכך שהשבת תישאר יום משמעותי ומלא יופי, חייבים להתחשב בכך שאופני שמירת השבת ודרכי עינוגה משתנים בין אוכלוסיות בישראל. יש לשמור על ארבעת היסודות אך לאפשר לכל ציבור לפרשם כדרכו. בימינו, רבים חשים ניכור ומרחק מההלכות הרבות הקשורות בשמירת השבת, אך נדמה שישנה הסכמה רחבה על עצם הצורך ביום משותף לכולם שבו נמנעים ממלאכת היומיום. לא נכון לפרש וליישם את ארבעת יסודות השבת בצורה זהה בכל עיר, מושב וקהילה וצדק מאוד המחוקק כאשר נתן מרחב לפרשנות שונה לכל רשות מקומית. 

דווקא אלה הרוצים לבנות שבת ישראלית משמעותית צריכים להתנגד לחוק המרכולים המבקש לייצר האחדה וכפיה במקום שנחוצה בו גמישות והכלה. אינני שמח בפתיחת חנויות בשבת. טוב שהרשויות יגבילו את כמות חנויות אלו ושהציבור יעדיף לקיים את קניותיו לפני השבת ויחווה שבת שאינה ממוקדת בצריכה. עם זאת, הדרך היא לא האחדה וכפיה המוכתבים על ידי שר הפנים, אלא חיזוק יסודות הזכור, העונג והכבוד ויצירת שבת משמעותית לכולם, תוך כיבוד השונות והמגוון.