יחד שבטי ישראל (?)

[המאמר פורסם בכתב העת "שבכתב - קריא/עה חופשית", גיליון שני, אביב תשע"ח, הוצאת בינה. כתב העת יצא לזכרו של ידידי-מורי אריה בודה בודנהיימר, שיזם וערך את הגיליון הראשון של "שבכתב" לפני כשמונה שנים. העורכים הנפלאים של הגיליון הם רמי פורת, עמוס ינון ויונה ארזי]

יחד שבטי ישראל? ליאור טל שדה[1]

האתגר

בלב ספר ויקרא מופיע מקבץ מרשים של ציוויי סולידריות: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה: [...] מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה:  וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: " (פרק יט, פס' יג-יח, לב-לו).

הפסוקים המרהיבים האלה מתבססים על יראת אלוהים של העם ועל האמונה בו. כיצד ניתן להגיע לרמת הערבות ההדדית האמורה כאן בחברה פוסט מודרנית, נטולת אמונות וערכים משותפים? את הגזל ניתן לצמצם באמצעות חינוך ומשטרה, אך כיצד נטפס לכיוון אהבת הרֵע וההיחלצות לעזרתו? יסודה של ערבות הדדית חזקה נעוץ בתחושת שותפות ואחדות. באיזו מידה יש לנו ערכים משותפים, סיפורים משותפים, תחושת "יחד" וערבות הדדית עמוקה? מה יכול לאסוף יחד ראשי עם, יחד שבטי ישראל השונים?

"אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים", אמר ביאליק, "ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד"[2]. אם כך, הגיוון חיובי, אך מהו הגזע שאליו יתחברו שבטי ישראל? האם יש משהו שהופך אותנו לחברה אחת, מעבר לאזרחות משותפת?

חברה שאין מה שמחבר בין חלקיה מחד ויש בה שסעים ומתחים פנימיים מאידך, עלולה להתפצל, להתפרק, לקרוס מול אויב חיצוני ולהגיע למצב של אלימות פנימית קשה. כמו כן, מוחלשי וחלשי החברה עלולים למצוא עצמם נטושים לגורלם ללא תמיכה וסיוע סבירים. בהיעדר תחושת אחדות ושותפות, היכולת להגיע לערבות הדדית משמעותית נמוכה מאוד.

בשנים האחרונות, ובייחוד מאז שהעלה הנשיא ריבלין על סדר היום הציבורי את שאלת המחבר בין השבטים ב"סדר הישראלי החדש" ההולך ומתהווה, סדר שבו כבר אין רוב ברור ומיעוט ברור אלא ארבעה שבטים המתקרבים זה אל זה בגודלם, מנסים רבים וטובים לפצח שאלה זו. רוב העוסקים במלאכה ממקדים את מאמציהם בחיפוש אחר תפיסת טוב משותפת, ערכים מוסכמים וייעוד מחודש. בחיפוש זה מושקעים כיום מיליוני דולרים, פרויקטים מגוונים, תוכניות לאומיות, סדנאות לבכירי הצבא והממשל ועוד. לטענתי ולצערי, הסיכוי של מאמצים אלה להצליח קטן מאוד.

נולדתי לשבט הציוני-דתי, גדלתי בבית בו מנהגים רבים היו שונים מאלה הנהוגים בשאר השבט, ובחרתי בבגרותי לחיות את חיי כבן לשבט הכללי-חילוני. במאמר זה אבקש לכתוב הן כמי שמכיר מבפנים שניים מהשבטים ומרגיש קשר עמוק אליהם, וככל הניתן גם כמתבונן מהצד. אבקש להגדיר מהו שבט בימינו, להסביר כיצד מבנה שבטי הכולל שסעים מאיים על היציבות, לטעון ולהסביר שלמרות המאמצים הרבים המושקעים בכך, אין לצפות לכך ששבטי החברה הישראלית יתכנסו תחת תכלית משותפת וסט ערכים אחד, ולהציע קווים ראשוניים וכלליים להתמודדות עם מציאות זו. במרכז ההצעה שאציג - החלפת קנון נורמטיבי בפורמטיבי והחלפת תכליות וערכים משותפים בסיפורים, ריטואלים וסמלים משותפים היוצרים תחושת יחד.

על שבטים ומשמעותם

נגדיר כך: שבט במובנו המודרני-עכשווי הוא קבוצת אנשים גדולה המתקיימת למעלה מדור אחד ולה חמשת המאפיינים הבאים:

א.      מערכת חינוך נפרדת אשר רוב גדול של חברי הקבוצה שולחים את ילדיהם אליה.

ב.      רוב גדול של בנות ובני הקבוצה מקימים משפחה עם מישהו מתוך אותה הקבוצה.

ג.        ישנם ישובים/שכונות/מבנים המיועדים רק לחברים באותה הקבוצה ורק הם, או כמעט רק הם, מתגוררים שם בפועל (אין זה אומר שרוב חברי הקבוצה יחיו כך, אלא שישובים כגון אלה יהיו קיימים).

ד.      ישנו לפחות כלי תקשורת אחד המיועד לבנות ובני הקבוצה ובפועל אכן רוב גדול של צרכניו בא מקרבה.

ה.      ובאופן תודעתי-סובייקטיבי רוב גדול של בני השבט, גם בהיותם מקובצים בתת-קבוצות בתוך השבט, מודעים להיותם חלק מאותו השבט ואף בני שבטים אחרים רואים אותם ככאלה.

השילוב של מאפיינים אלה יוצר אבחנה משמעותית ועמוקה בין קבוצות, אבחנה המתבטאת במישורים רבים בחיים, ולכן מוצדק לכנות קבוצות שמתקיימים בהן מאפיינים אלה בשם "שבט".

ניתן לחלק את החברה הישראלית לקבוצות רבות (על בסיס אידיאולוגיה, השקפות פוליטיות, עדה, מגדר וכיוצא באלה), אבל אם נחפש מבנה שבטי העונה להגדרה דלעיל נגלה שצדק הנשיא ריבלין בקביעתו שישנם רק ארבעה שבטים – השבט הכללי[3] (המורכב מרוב חילוני גדול); השבט הערבי; השבט הדתי-לאומי; השבט החרדי. כל אחד מהשבטים האלה מחולק בתוכו לתת-קבוצות שונות.

בעבר נהוג היה לבחון האם השסעים בחברה מצטלבים או מצטברים. הווי אומר, באיזו מידה האנשים שנמצאים לצידי בשסע אחד הם אותם האנשים אשר מתייצבים נגדי בשסע השני (מצטלבים) ומאידך, באיזו מידה מדובר בחברה שבה בכל שסע נמצאים לצידי אותם אנשים ואנחנו מתמודדים בכל פעם מול אותה קבוצה הנמצאת מעברו השני של השסע (מצטברים). ככל שחברה מורכבת משסעים מצטברים יותר, כך יש סכנה גדולה יותר ליציבותה הכולל סיכוי גבוה להתפרצויות אלימות.

אני מבקש להציע אבחנה מחודשת בעניין זה המבוססת על המודל השבטי- ישנם 'שסעים חותכי שבט' ו'שסעים מבוססי שבט'. 'שסעים חותכי שבט' הם שסעים אשר חותכים את השבטים בתוכם כך שאני מוצא את עצמי מתמודד מול אנשים שהם חלק מהשבט שלי. שסעים אלה פחות מאיימים על היציבות. במצב של 'שסעים מבוססי שבט' או 'שסעים שבטיים', ישנה חפיפה בין השסעים לבין השבטים. ככל שהשסעים המרכזיים מבחינים בין השבטים ואני מוצא את עצמי נאבק עם בנות ובני השבט שלי כנגד בנות ובני שבט אחר, כך הסכנה ליציבות והסיכוי לאלימות גדלים. בחברה הישראלית ישנה שורה של שסעים כאשר המרכזיים שבהם הם: השסע היהודי-ערבי, השסע הדתי-חילוני, השסע היוני-ניצי. שני השסעים הראשונים הם שבטיים במובהק. השסע הפוליטי בין ניצים ליונים חותך חלק מהשבט הכללי, אך הוא עדיין מבוסס במידה רבה על שבטיות, וזאת מאחר שרובם המוחלט של השבט החרדי והשבט הציוני-דתי הם ניציים ורובו המוחלט של השבט הערבי הוא יוני[4]. לאור מציאות זו, הסכנה ליציבות והסיכוי להתפרצויות אלימות בחברה הישראלית הם גדולים לצערנו. ניתוח זה מדגיש את חשיבות האתגר בו אנו עוסקים.

ברית גורל וברית ייעוד

הרב סולובייצ'יק מבדיל בין שתי בריתות עליהן מבוססת ההיסטוריה היהודית - ברית גורל וברית ייעוד[5]. ברית גורל מורכבת, לדבריו, מארבעה שלבים:  ישנו "שיתוף מאורעות" שנכפה על קבוצה גדולה של אנשים, שיתוף זה מוביל לחוויה של "שיתוף הסבל", מתוך תחושת הסבל המשותף מתגלה "שיתוף חובה ואחריות" וזה האחרון מוביל ל"שיתוף פעולה". זוהי ברית שמבוססת על העבר, היא כפויה על העם והסולידריות שהיא מייצרת באה לידי ביטוי בעיקר במצבי קצה של סבל, רדיפות וחרדה. נראה שאכן כרותה ברית שכזו בין שלושת השבטים היהודיים בישראל ובמידה מסוימת, ההולכת ונשחקת, היא מחברת אותם גם לשבט היהודי החמישי, זה שבתפוצות[6]. אלא שברית הגורל משאירה מחוץ לתמונה את השבט הערבי, היא כמעט אינה באה לידי ביטוי במצבי שגרה וקשה לה לעמוד לבדה כבסיס לחיים משותפים עם ערבות הדדית עמוקה. לא טוב לעם להישען רק עליה.

ברית ייעוד מוגדרת כקיום "אורח-חיים מיוחד המכוון את חיי-אדם לגישום תכלית". היא מורכבת מצורת התנהלות משותפת ומהסכמה על ערך או תכלית משותפים. לארבעת שבטי החברה הישראלית אין ערך משותף שכזה. גם אם נמקד את המבט רק בציבור היהודי, ללא השבט הערבי, נראה שאין ערך משותף ומאחד מעין זה. מאז שעבודת ה' פסקה מלהיות תכלית מחברת בתוך העם היהודי, לא נמצא דבר שהחליף אותה. אגב, דומני שבעניין זה איננו מיוחדים. כמעט ואין היום עַם או חברה אזרחית בעולם כולו, שמחוברים באמת תחת תכלית אחת או סט ערכים אחד.

סיפור במקום ערך, שפה במקום תכלית

משה הלברטל מבחין בין שלושה סוגים של טקסטים קנוניים - קנון נורמטיבי שהוא מקבץ טקסטים שממנו שואבת הקהילה תשובות לשאלות כגון: כיצד לחיות, מה ראוי, מה מוסרי וכד'; קנון פרדיגמטי שהוא אותם טקסטים ויצירות שחוזרים אליהם כדי לכתוב וליצור כמותם. מעין מודלים של איך כותבים בסוגה מסוימת ואיך מציירים בסגנון מסוים וכד'; קנון פורמטיבי שהוא מקבץ טקסטים ויצירות המעצב שפת עומק משותפת, סמלים, מטאפורות, ביטויים ולמעשה הוא מעצב תרבות[7]. ניתן לטעמי להוסיף ולהגיד שקנון פורמטיבי נבנה גם מסרטים, הווי, מוסיקה פופולרית, מנהגים, סלנג ואפילו נופים. קנון משותף (מכל סוג) מהווה נדבך יסודי בתחושת שותפות.

כאמור לעיל, קנון נורמטיבי לא קיים עוד בעם היהודי וכמובן שלא בחברה הישראלית כולה ולדעתי גם לא יהיה קיים בעתיד הנראה לעין. באופן צר, הנוגע רק לסוגיות של הסדרת החיים המשותפים, הוא קיים בדמות ספר החוקים של מדינת ישראל, אך זה כמובן לא קנון היוצר שותפות עמוקה.

על הקנון הפרדיגמטי לא אפרט הפעם, אך אציין ברמיזה שאולי שיטת הפרשנות והדרשנות היהודית יכולה להוות פתח לחיבורי עומק, ושפרדיגמת המחלוקת המצמיחה חשובה מאוד להתמודדות עם האתגר שלנו.

הקנון הפורמטיבי שונה מהנורמטיבי, הוא עוסק בפורמט, מבנה, תבנית, ומצוי למעשה בכל תרבות, ודומה שהוא יכול לשרוד גם בעולם פוסט מודרני ואפילו בחברה משוסעת. האם יש לישראלים קנון פורמטיבי משותף?

עמרי גליקמן כתב להיט ללהקת "התקווה 6" בשם "הכי ישראלי". השיר מתאר שורה של דברים שמוכרים לכאורה לכולנו ואמורים להוות את הקנון הפורמטיבי החוויתי שלנו. מטיול בדרום אמריקה וילדי חוץ בקיבוץ, דרך אריק אינשטיין, קריאות היידה היידה, שירת התקווה ומטקות על חוף הים, ועד גבעת חלפון ואסקימו לימון. "התקווה 6"  חשבו בכנות שהם מתארים את הישראליות, אך למעשה הם תיארו ישראליות חלקית מאוד, זו של השבט הכללי ורוב השבט הציוני-דתי, ולא זו של השבטים החרדי והערבי. הדברים מזכירים את השיר הישן "רק בישראל", שכתב אהוד מנור ללהקת חיל הים שאף הוא לוקה באותו עיוורון. דווקא שירים לכאורה מאחדים אלה משקפים בצורה מטלטלת את היעדר הקנון הפורמטיבי החוויתי המשותף.

הטקסטים המכוננים המשותפים הכמעט יחידים שיש היום לחברה הישראלית הם סיפורי התורה המרכזיים. הפרשנות והיחס אליהם מפרידים בין השבטים, אך הסיפורים מוכרים, גם אם במידה מינימליסטית מאוד, לכולם. תורות ישראל[8] כתובות בסגנון מיוחד המשלב בתוכו מיתוס וציווי, סיפור וחוק, תיאוריה ומעשה, אגדה והלכה. ניתן לחלק את מערכת החוק וההלכה לשלושה סוגים - חוקים נורמטיביים; ריטואלים וסמלים שצמחו מתוך הסיפור והאגדה[9]; פרטי פרטים של הלכות המבטאות את האופנים המדויקים בהם יש, לדעת פוסקים, לקיים את אותם חוקים וריטואלים. כאמור, החוק הנורמטיבי לא יוכל עוד לאחד את שבטי ישראל ופרטי הפרטים איבדו מזמן את חיוניותם עבור רובנו. יחד עם זאת, הריטואלים והסמלים התרבותיים הינם בעלי נוכחות חזקה ומחייה גם כיום. בבואנו לחבר בין שבטי ישראל נתמקד ביצירת קנון פורמטיבי משותף שבליבו סיפורים משותפים וסמלים וריטואלים תרבותיים המבטאים אותם.

לסיפור יש כוח רב-דורי. בחנו את עצמכם - אילו מצוות מופיעות בספר בראשית? אני משער שזו חידה קשה לרובנו. עכשיו השיבו לשאלה אחרת: איזה סיפורים מסופרים בספר בראשית? כאן מיד מתעורר לו הזכרון לחיים.

כאשר חכמים עיצבו את חג הפסח הם חלקו בשאלה על מה לבסס את ליל הסדר. מעניין שהמחלוקת הזו לא מופיעה בנוסח הידוע של X סבר כך וY סבר אחרת אלא בשני סיפורים. בתוספתא בפסחים פרק י' נמצא הסיפור הבא: " מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר, הגביהו מלפניהן, ונועדו והלכו להן לבית המדרש". מנגד, בהגדה של פסח מובא סיפור אחר: " מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". רבן גמליאל הנשיא הפסיד לשמחתנו לשורת החכמים שסעדה בלעדיו וקבעה שיש לספר סיפור בליל הסדר ולא לעסוק בהלכות. לטעמי, בזכות זה הפך הריטואל של ליל הסדר עם סמליו היפים לאירוע שרוב גדול מאוד בעם היהודי מקפיד לחוג גם בימינו.

סיפור בונה תרבות, תרבות בונה עם. כאשר אנו מרגישים חלק מאותו סיפור אנחנו מרגישים מחוברים. למעלה מזה, פעמים רבות מעצם זה שאנו מכירים היטב את אותם סיפורים (גם אם איננו חשים חלק מאותו סיפור), מושפעים מהם, שואבים מהם השראה סמלים ומטאפורות, אנחנו כבר מרגישים קשורים. יש לנו קנון פורמטיבי מאחד.

לפיכך אני סבור שעל המאמצים המושקעים כיום בהתמודדות עם אתגר שבטי ישראל, להתמקד בהעמקת והרחבת קנון פורמטיבי משותף המבוסס על שפת האגדה והסיפור ואשר מתבטא בריטואלים וסמלים. צריך להתקדם עם חזון הכינוס של ביאליק שחיפש לכנס את המרגליות שברוח היהודית לדורותיה ולהציגם לציבור[10].

עם זאת, בל נשכח שכינוס יהודי זה מדיר מתוכו את השבט הערבי. לפיכך, עלינו לפעול במקביל במישור נוסף - יצירה הדרגתית של סיפור ישראלי משותף, סיפור שייבנה מדיאלוג ערבי-יהודי ומהשפעות הדדיות ויוכל לייצר שפת עומק משותפת לארבעת השבטים. דוגמא ראשונית למפעל מעין זה ניתן לראות בתוכנית הבין-אוניברסיטאית ללימודי תרבות ערבית-יהודית שיזם והקים אלמוג בהר.

הסיפור המשותף בחברה היהודית חייב להיות מבוסס על שילוב בין הטקסטים המכוננים של היהדות לאלה המתחדשים בתרבות העברית החדשה, כאשר כל שבט יפנה לטקסטים אלה על פי אמונתו ודרכו. לפיכך, ישנה חשיבות גדולה מאוד בלימוד התורה החילוני שהתפתח וצמח בארץ בעשרים השנים האחרונות, וישנו חסך גדול בלימודי תרבות עברית בקרב השבט החרדי ורוב השבט הדתי-ציוני. הנה ימים באים ונצטרך לכרות את בית ישראל ברית חדשה, לא כברית אשר כרתו אבותינו והופרה, אלא יהיה עלינו לכתוב על ליבנו ברית שיסודה תרבותי-סיפורי.

לגבי הסיפור הכלל ישראלי אינני תמים. אין דין יצירת סיפור משותף לשבטים היהודיים החולקים עבר, שפה וטקסטים מכוננים כדין יצירת סיפור יהודי-ערבי. הקושי כמובן מתעצם כתוצאה מהסכסוך היהודי-ערבי. זה יהיה קשה וייקח שנים רבות, אך אין לוותר על השגת היעד הזה. על מנת לקרב את הפיכתו לריאלי אני מציע בשלב הראשון חיזוק משמעותי של למידת תרבות ערבית בבתי הספר הממלכתיים, הפיכת לימודי הערבית למקצוע חובה, פרויקט ממלכתי של הפגשת יהודים וערבים לדיאלוג והשקעה מאסיבית בצמצום פערים כלכליים וחברתיים בהתאם לתוכניות שונות שהוצגו לממשלה. רק בשלב השני נוכל להתחיל לחלום על שתי תרבויות שחיות בשלום ואחווה זו לצד זו ושיש להם גם מאפיינים של תרבות משותפת.

תרבות של מחלוקת - להסכים לא להסכים

בנוסף, עלינו לעמול על מנת לבנות תרבות של מחלוקת. במחלוקת את/ה ואני אומנם חלוקים אך אנו גם חולקים משהו, חולקים יחד את המחלוקת. את היסודות של תרבות שכזו נלמד מהקנון הפרדיגמטי של מחלוקות חז"ל ומהפלורליזם הליברלי-דיאלוגי שהתפתח בדמוקרטיות המודרניות. תרבות שכזו תהיה מבוססת על העיקרים הבאים: להסכים לא להסכים; לחלוק בעוצמה וחריפות אך לא בגסות והשתלחות; להיות נוחין ועלובין ולא לפעול מתוך אגו ועלבון, אלא מתוך אמת פנימית ואכפתיות; לדעת שניסוח דבריי בבהירות וחדות זו עבודה הרבה פחות מאתגרת ומרשימה מלעשות אוזני כאפרכסת ולקנות לעצמי לב מבין לשמוע את הצד השני; לנסות לבחון מה אני יכול ללמוד מאלה שחלוקים עלי; ולבסוף - לא לשכוח לתבל את כל זה בצניעות וקצת הומור עצמי.

גבולות אדומים

הדברים האלה אמורים עד לרגע בו מגיעים לגבולות אדומים. את הגבולות עלינו לכתוב יחד, נציגי ארבעת השבטים, וטוב שדיאלוג-יוצר זה יתחיל במהרה. אני מבקש להקדים ולהציע לכולנו את הגבול הראשון והחשוב שבהם – שופך דם האדם והמסית לשופכו, אלימות והסתה אליה, גזענות הקוראת לנישול, הדרה וניצול וכל כיוצא באלה, הם פסולים ואין לגלות כלפיהם סובלנות. אכן, ככל כלל וככל קו אדום ישנם רגעים יוצאי דופן שבהם גם את הקו האדום הזה יש לחצות, יש רגעים בחיי אדם וחברה בהם אין ברירה אלא לנקוט באלימות, אך אלה רק רגעים נדירים ויוצאי דופן.

ובכל זאת הצעה לשני ערכים

למרות כל שאמרתי לעיל אני מבקש לבחון אפשרות שיש בכל זאת שני ערכים שניתן אולי להתאחד סביבם: דאגה לחלשי ומוחלשי החברה ומאבק בעבודה זרה. ערכים אלה עוברים כחוט השני לאורך כל המסורת היהודית רבת השנים, ומחבריי המוסלמים אני לומד שכך הדבר גם באסלאם. אסביר בקיצור רב את כוונתי בכל אחד מהם:  

אין הסכמות בחברה הישראלית לגבי האופן שבו יש לדאוג לחלשים שבתוכנו ובאשר לתפקיד הממשלה בנדון. יחד עם זאת, נראה שיש בסיס להסכמה רחבה באשר לעצם זה שחשוב לדאוג להם, לגבי זה שאין להפקיר אותם ושאין להשלים עם עוני ועם קשיי החיים שהוא מביא. יתכן שתחת ערך בסיסי זה ניתן לפתח עשייה ותחושה רחבה יותר של ערבות הדדית ושותפות.

כמו כן, ערך יהודי עתיק ומכונן אומר שאין להפוך שום דבר בעולמנו לאלוהים. לא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו או רוחנו ולא נשעבד את עצמנו למשהו כאילו הוא היה אֵל. אין לנהוג במשהו בעולם הזה כקדוש, כנמצא מעל לכל דיון, כלא נתון לביקורת. הדברים אמורים גם על יצירי הרוח החשובים, כגון זכויות אדם, שלום, קשר לארץ וכד' וגם לדברים גשמיים כמו כסף ויעילות. כאשר אנו מזהים דבר שהפך לאלוה, אצל אחרים ובתוכנו, עלינו להיאבק בו ולשבור אותו כדרך שאברהם ניתץ, על פי האגדה, את הפסילים[11].

מעין סיכום קצר

על פי מדד שפיתח המכון הישראלי לדמוקרטיה, תחושת הסולידריות בקרב החברה היהודית בישראל היא יחסית גבוהה ואילו תחושת הסולידריות הכלל ישראלית אינה גבוהה[12]. יחד עם זאת, כאשר עוברים מתחושות למעשים בשטח, הרי שסימנים רבים מעידים על כך שגם הסולידריות הפנים-יהודית שברירית ועלולה להישחק מאוד בשל פערים ומתחים רבים ובשל המבנה השבטי. היעדר תחושת שותפות וסולידריות עלולה להפוך את חיי כולנו, ובייחוד את חיי החלשים יותר מבינינו, לפחות טובים. בשעת הדחק זה עלול להיות הרסני.

למרות הפיתוי להאמין אחרת, הרי שבעולם פוסט מודרני ובחברה המחולקת לשבטים לא נכון לצפות להופעתם של ערכי יסוד גדולים שיחברו את כולנו לאורחות חיים משותפים ולתחושת יחד חזקה. אין סימנים לאפשרות כזו אצלנו ואף לא בקרב חברות אחרות. ברית הייעוד משרתת כיום קבוצות ולא עמים ומדינות. יש להנמיך ציפיות.

במסגרת הנמכת הציפיות הצעתי את הדברים הבאים: להתבסס על בניית ולימוד קנון מעצב שבליבו סיפורים משותפים ולא ערכים משותפים, ולעמול במקביל הן על העמקת ובניית סיפורים שכאלה לחברה היהודית והן לבנייתם לחברה הישראלית בכלל; לבנות תרבות של מחלוקת שבה מסכימים לא להסכים ומשתדלים ללמוד זה מזה; להגיע להסכמה על גבולות אדומים שבתוכם אנו מנהלים את חיינו החברתיים ובראשם דחיית אלימות כפתרון למחלוקות; ולבסוף - לנסות להגיע לפעילות רחבה בכל השבטים סביב שני ערכים: דאגה לחלשי ומוחלשי החברה, וניתוץ עבודה זרה מודרנית הבאה בדמות ערכים מוחלטים וקדושים.

כמובן שהצעה זו שהבאתי כאן בקיצור נמרץ דורשת פיתוח רב. כל אחד מראשי הפרקים יכול בקלות לכלכל ספר משלו ופרויקטים רבים. רבים כבר החלו במלאכה ולא עליהם ולא עלינו המלאכה לגמור, אך אין אנו בני חורין לִבָּטֵל ממנה.

מורי וידידי אריה בודה בודנהיימר ידע וחי את כל זה. הוא היה איש של סיפורים, הן כמספר, הן כמנתח ספרות והן כמורה. הוא היה מחנך, בן השבט הכללי-חילוני, שהקדיש חלק גדול מזמנו לחיבור  הציבור החילוני לסיפורים המכוננים של עם ישראל תוך קיום שיח ביקורתי ופתוח. אדם רודף שלום שהבין שיהודים וערבים יחיו עוד הרבה שנים יחד בארץ הזו. בודה סלד מאלימות ומהסתה והיה איש של צדק חברתי. בצניעותו הרבה דחה כל קדושה מוחלטת מהעולם והיה מביע זאת גם בהומור גס, בהתמסרות ליין וסיגריות ובמעין התפרצויות זעם שחיוך שובב בליבן. אני מקדיש מאמר זה לזכרו הברוך בתקווה שילך עימנו עוד שנים רבות.

---

[1] המאמר פורסם בכתב העת "שבכתב – קריא/עה משותפת, גיליון ב", שיצא לזכרו של אריה (בודה) בודנהיימר, אביב תשע"ח

[2]  ביאליק ח.נ, "תחית הספרדים", בתוך: דברים שבעל פה א, עמ' קי-קיט

[3] הבחירה בשם "כללי" נובעת מכך שלמרות שיש רוב חילוני גדול בשבט זה, הרי שהוא מכיל בתוכו עוד מגוון ישראלים שאינם ציונים-דתיים, חרדים או ערבים. חלקם מסורתיים לא-דתיים וחלקם בעלי זהויות מורכבות שלא ניתן לשייך לאחד מהשבטים האחרים. באם נתבונן על חמשת מאפייני השבטיות נגלה שישראלים אלה הינם חלק בלתי נפרד משבט זה ומאחר ולא ניתן לכנותם "חילוניים" בחרתי לכנות את השבט בשם "כללי".

[4] "יוני" בהקשר לסכסוך היהודי-פלשתינאי והיהודי-ערבי.

[5] ראו: סולובייצ'יק י.ד, "קול דודי דופק", בתוך: איש האמונה, עמ' 65-106

[6] העיסוק בקשר החשוב אך ההולך ונשחק בין יהודי התפוצות ליהודי ישראל ראוי למאמר נפרד.

[7] ראו: הלברטל משה, People of the Book: Canon, Meaning and Authority, הוצאת הרווארד 1997

[8] תורה שבכתב שנחתמה בספרי התנ"ך, תורה שבעל פה שנכתבה במשנה ובתלמודים ובכל ספרות חז"ל וזו שמתפתחת מאז חתימת התלמוד בדמותם של כתבים מגוונים העוברים מדור לדור.

[9] על הקשר בין הלכה ואגדה ולעיון בדוגמאות לדינמיקה זו, ראו- ביאליק ח.נ, הלכה ואגדה, בתוך: חיים נחמן ביאליק- סיפורים, מסות, שירים, עמ' 193-208.

[10] ראו: ביאליק ח.נ, "הספר העברי", בתוך: חיים נחמן ביאליק- סיפורים, מסות, שירים, עמ' 167-184 וגם "לשאלת התרבות העברית", בתוך: דברים שבעל פה א, עמ' קע"ד-רי"ג.

[11] רבים מצמצמים לצערי את ערך המאבק בעבודה זרה לאזור הדתי. מעניין בהקשר זה לראות ששורה של הוגים חילוניים במאה ה-20 ראו במאבק בע"ז את תשתית היהדות ובהם אחד העם, ברל כצנלסון, אריך פרום ובימינו אסא כשר. למאמר המתמצת את עיקר התפיסה הזו ראו את מאמרי "לעבוד אלוהים אחרים במאה ה-21", NRG, 11.9.2009

[12] ראו: תמר הרמן ואחרים, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016, פרק 6, המכון הישראלי לדמוקרטיה