תיקוני ליל שבועות - הרצאות ומפגשי לימוד פתוחים לקהל עם ליאור טל

תיקוני ליל שבועות, הלילה שבין ה- 3 ל- 4 ביוני, בתל אביב

מנהג ישן ויפה הקיים מאות שנים בעם ישראל הוא להקדיש את ליל שבועות ללימוד. במסגרת מנהג זה אשתתף השנה בשני תיקוני ליל שבועות בתל אביב ואתם מוזמנים להצטרף.

מרכז קהילתי רוזין, דרזנר יחיאל רמת אביב 2א

22:00 - התכנסות
22:15 - הרצאה - בין צדק לאהבה - בין הגינות הרואה למולה אדם, למוסר אוהב הרואה את אישיותו של האדם.
22:50 - קבוצת לימוד - גיור אז והיום - מרות, דרך חז"ל ועד לגיור חילוני (במקביל יש מפגשי לימוד אחרים כמפורט בתוכנייה).

הישיבה החילונית של בינה, יסוד המעלה 61

01:30 בלילה - האמהות השקופות שלנו - שיחה עם המקרא, חז"ל, פרום ולוינס 
(במקביל מפגשי לימוד נוספים נוספים כמפורט בתוכנייה).

אשמח לראותכם
ליאור

פרשת במדבר - עובדים זרים בצהוב

ישנן שלוש מילים מטלטלות החוזרות שלוש פעמים בפרשת השבוע: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". מילים אלו נאמרות על כל אדם שאינו משבט לוי המתקרב לתחום הקודש במשכן. אין מדובר על בן עם אחר, אלא על כל אדם מישראל אשר איננו מורשה לגשת אל הקודש. במקום אחר בפרשה מוזכר המקרה הטרגי של שני בני אהרון: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה בְּמִדְבַּר סִינַי, וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם". במקרה זה לא האנשים נתפסו כזרים אלא האש אשר הקריבו לאלוהים ללא אישור הייתה זרה, וגם כאן הדבר מסתיים במוות.

התשובה לשאלה מי זר ומי מוכר אינה ברורה מאליה. הנה אדם מישראל הופך בהקשר של המשכן לזר, עד כדי מוות, והנה אש שמקריבים לפני אלוהים הופכת ברגע מסוים לזרה ומביאה למות בני אהרון. יש קו עדין, לעיתים קלות בלתי נסבלת ולא רציונאלית, המפרידים בין הזר לדומה, בין המאיים לשייך.

ניקח לדוגמא את תופעת העובדים הזרים. באילו מצבים נתייחס אליהם כמהגרי עבודה אשר הינם ממש כגרים שעליהם נאמר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם", ובאילו מצבים נראה בהם עובדים זרים שיכולים מצידנו לקבל שכר מבזה ותנאי מחיה קשים ו"אם יש להם בעיה אז פשוט שלא יתקרבו" שהרי... "ְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת"?! 

עבודה קשה מאוד בתחום הבניין, שעות ארוכות של הזעה בשמש בעבודות חקלאות, טיפול בקשישים אשר אינם שולטים כבר בסוגרים, הם רק חלק מחוויות העובדים הזרים. האם אתם יכולים לדמיין את התסריט הבא – ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נפגש עם חבורה של עובדים זרים אשר ביצעו את עבודתם בצורה מעולה למרות כל הקשיים, ובמקום לראות את זרותם מול עיניו הוא אומר להם: "הבאתם המון כבוד למדינה, עשיתם דבר גדול ונתתם דוגמא של רוח קרב ומצוינות"? יכולים אתם לדמיין אלפים רבים של אנשים מכל הקשת הפוליטית בישראל מגיעים לכיכר להוקיר להם תודה?

קשה לדמיין, אך זה בדיוק מה שקרה השבוע. נתניהו נפגש בתל אביב עם עובדים זרים בצהוב, שחקני מכבי תל אביב, ושיבח אותם על עבודתם הקשה ועל שלא ויתרו ברגעים הקשים, ואף טען שהם הביאו כבוד גדול למדינה. אלפי אנשים גדשו את הכיכר בחגיגות תוך שהם מהללים ומעריצים את העובדים הזרים שזכו בגביע אירופה לאלופות. אלה העובדות- מתוך 98 נקודות של מכבי תל אביב בגמר היורוליג, 80 היו שייכות לשחקנים זרים, 14 לשחקן אמריקאי שעלה לארץ בשיא הקריירה, ורק 4 נקודות לשחקן שצמח בספורט הישראלי. 

עובד זר ברוב התחומים נתפס כבעיה דמוגרפית וכלכלית ועוצמות של פחד, ולעיתים שנאה, מופנות כלפיו. עובד זר המועסק בתחום הכדורסל הופך לנציגה האותנטי של מדינת ישראל, לכזה שמרומם את רוח העם ומביא כבוד למדינה. זוהי ההפכפכות הבלתי נסבלת של הזרות והשייכות.

הזרות הייתה לאורך כל ההיסטוריה אחד האתגרים המוסריים והחברתיים הגדולים ביותר. בני אדם תמיד פחדו לצערנו מהזר, שנאו אותו ופגעו בו. אולי ניתן ללמוד מהיחס המעריץ לשחקני מכבי ת"א לקח - אם אנחנו מסוגלים לראות את השחקנים, שמגיעים מתוך שיקולים עסקיים לארץ לתקופה קצרה, כמייצגי הישראליות והגאווה הלאומית, שמא נדע לייחס פחות זרות גם לאלה שמטפלים בזקנינו, בונים את בתינו ומגדלים את הירקות שאנו אוכלים? אני מבקש ללמוד ממקרה מכבי לחדול מלחלק את היחס לאנשים על פי "זר" ו "אזרח" ולהתחיל לפתח גישה הרואה את האדם ומעשיו ולא רק את מוצאו.

[וואלה, 23.05.14]

הקליקו כאן למאמר נוסף על פרשת במדבר בנושא "והזר הקרב יומת"

הקליקו כאן למאמר נוסף על פרשת במדבר בנושא "בין היתוך לרב תרבותיות"

פרשת במדבר: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת?

לא כל אחד יכול לעבוד במשכן ואפילו לא להתקרב אליו.  קידוש המשכן מושג, בין היתר, על ידי קביעת הכלל שרק בני שבט לוי רשאים להיות בו. ומה יקרה אם בכל זאת אדם אחר ינסה להתקרב? התשובה לשאלה זו ניתנת שלוש פעמים במהלך פרשת השבוע ובכל פעם באותן מילים קשות: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". מילים אלו מזכירות סיפור תלמודי ידוע הממחיש את הפער העצום בין דרכם של רבני התלמוד לדרכם של רבני ישראל בשנים אלו.

התלמוד מביא שלושה סיפורים על נכרים אשר באים לשמאי ולהלל ומבקשים להתגייר. בכל שלושת המקרים יש משהו חצוף ומקומם בבקשות ובשלושתם שמאי מסרב לגייר אותם והלל מסכים.  נתבונן במקרה השלישי הקשור לפרשתנו.

נכרי ניגש לשמאי ומבקש שיגייר אותו על מנת שישימו אותו כהן גדול והוא יזכה בכבוד ובבגדי ההדר שלובש הכהן. כאילו לא די בחוצפתו של הנכרי אשר חושב שהוא יוכל להתגייר ומיד להפוך לכהן גדול, הרי שהוא מוסיף גם את הנימוק המרגיז – הוא רוצה ללבוש חושן ואפוד. שמאי כמובן מסרב לגיירו ודוחף אותו באמת הבניין שבידו. הלל מצד שני מפתיע ומגייר אותו. לאחר הגיור שולח אותו הלל ללמוד את הפסוקים והסוגיות הקשורים במעמד הלויים והכהנים. כאשר מגיע הנכרי למילים "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" הוא שואל את הלל: "מקרא זה על מי נאמר?". הלל משיב לו: "אפילו על דוד מלך ישראל", שהרי הזר האמור הוא כל מי שאינו בן שבט לוי. מבין הגר שאם כך נאמר אפילו על דוד הרי שקל וחומר שהוא, שזה עתה נכנס לעם היהודי, לא ראוי לעסוק במלאכת הקודש ומתוך מקום של הבנה וקבלה מוותר על דרישתו להפוך לכהן גדול. לאחר מכן מזדמנים שלושת הגרים מהסיפורים השונים למקום אחד ואומרים: "קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לא עמוד א).

פרשת במדבר: בין אחדות לאחידות, בין היתוך לרב תרבותיות

בפרשת במדבר נערך ככל הנראה מפקד האוכלוסין המתועד הראשון בהיסטוריה האנושית. "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר, פרק א, פס' ב). הספירה נעשית לפי שבטים, סדר ההליכה הוא לפי שבטים ואם לא די בכך אז לכל שבט יש דגל משלו. "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם... אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר, פרק א פס' נב, פרק ב פס' ב). הדבר עשוי להיראות תמוה לכל אלו מבינינו המחפשים את האחדות בעם. מדוע זה יישא כל שבט דגל אחר? למה להבחין בספירה בין שבטים?

אם לא די בהפרדה על בסיס שבטי בספירה, בסדר התנועה, בדגלים ובתפקידים השונים בזמן שבני ישראל במדבר, הרי שהפרדה זו נשמרת גם בחלוקת הנחלות בארץ. משמעות הדבר היא כי לא מדובר בשמירה על השבטיות כשלב מעבר לפני הקמת ישות ריבונית בישראל אלא כדרך קבע, כצורת חיים. אלוהי המקרא מבקש לשמר את הפירוד בתוך העם ואת ההבדלים בין שבט לשבט.

מודל כור ההיתוך המבקש לבטל את השבטיות ולהתיך את כל ההבדלים ליצירה חדשה ומורכבת אינו המודל התנ"כי. לטעמי יש עומק רב בהכרעת התורה לשמור על השבטיות. כמעט ואין דרך לקיים כור היתוך אמיתי והדבר גם לא רצוי. הניסיון ליצור אחידות מדומה שכזו, יהפוך דה פקטו לניסיון להשליט תרבות דומיננטית אחת על רעותה, כפי שקרה בישראל בשלושים שנותיה הראשונות. בנוסף, ההיתוך לא מאפשר המשכיות תרבותית מעמיקה ופוגע ביכולת של אדם לבטא את עצמו ואת שורשיו. מעשה זה עשוי לפגוע בחופש לפתח ולהביע דעות שונות ויצמצם את הדיאלוג המפרה בחברה. בעולם גלובלי ודמוקרטי עם אמצעי תקשורת וחשיפה מגוונים כמו היום הדבר גם לא אפשרי.

פרשת בהר: זכות קניין ושמיטתו

הבעלות על רכוש היא אחת מיסודות העולם המערבי ליברלי. ג'ון לוק, מראשוני ההוגים הליברלים הגדולים, נימק זכות בסיסית זו לקניין בדרך הבאה: "כל אדם הוא בעל קניין ביחס לגופו שלו ורק הוא בלבד יש לו זכות לגופו. עבודת גופו ועמל כפיו – על אלו אפשר לומר על פי הדיוק שאומנם לו הם. כל דבר איפוא שהאדם מפקיעו מן המצב שהתקין לו הטבע, הריהו מערב בו את עבודתו ומוסיף עליו משהו משלו, ובאורח זה הופך אותו לקניינו". מאחר ואני נמצא ברשות עצמי וכל דבר אחר נמצא במצבו הראשוני ברשות כולם, הרי שבהשקיעי את עצמי בדבר-מה אני מפקיע אותו ממצבו הראשוני והופך אותו ליותר שלי משל אחרים. אם רצוני בכך, יכול אני להכריע שהדרך שבה יבוטא חלקי באותו דבר שבו השקעתי יהיה בשכר שאקבל. זהו בסיס העבודה השכירה.

על המקבלים את הגישה הליברלית הזו לשאול האם יש הגבלות החלות על זכות זו וכיצד יוצרים איזונים נכונים בינה לזכויות אחרות. רבים ממצדדי הליברליזם הכלכלי מצטטים את לוק ולא יודעים כי הוא עצמו סבר שיש להגביל את זכות הקניין בשני כללים מרכזיים - יכול אני להפקיע דבר ולהופכו לקנייני רק "כאשר כמות מספקת, באיכות לא פחות טובה, נותרה במשותף בשביל אחרים"; ובנוסף הוא כותב: "באיזו מידה נתן לנו את הדברים? עד כדי לשבוע... אך מה שלמעלה מזה הריהו גם למעלה מחלקו וקנוי לאחרים".