מחלוקת עמוקה שררה כנראה בין החכמים לגבי אופן עיצובו של חג הפסח בכלל וליל הסדר בפרט. האסכולה שניצחה רצתה לכונן חג שבמרכזו מספרים את סיפור יציאת מצרים. אבל הם רצו יותר מזה. לא רק לספר סיפור אלא שממש נרגיש שאנחנו בתוך הסיפור, חלק ממנו, שזה כרגע לנו. אומרת המשנה (המצוטטת בהגדה): "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מדוע בעצם? למה להעמיד במרכז החג סיפור ומשחק של כאילו? ובכלל- מה המקום של "כאילו" בחיינו?
ידידי משה מאיר כתב: ".. הכרעתם של חז"ל היתה חדה כתער – בעד דרך הכאילו. דרך זו חורגת ממערכות התפילה, הופכת לשיטה כללית: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' [פסחים י' ה']. למרות השקר שבדיבר לי, עולם הכאילו מאפשר אותו... ההכרעה הערכית, תיאולוגית ותודעתית, היא להפריד בין התודעה ובין המציאות כפי שהיא. מבחינת התפילה משמעותה של הכרעה זו נוקבת עד התהום... עולם הבדיה של התיאטרון הוא העולם היחיד בו תתכן עמידה לפני אלוהים, כמעשה הדתי הרציני ביותר שבגבולות האפשר. אל מהותו העלומה של אלוהים אפשר לזנק רק בזירת התיאטרון, מתוך מודעות חריפה לפער שבין שפת המחזה לבין שפת החיים. מי שאיננו מכיר בהיות התפילה עולם תיאטראלי של כאילו, לא רק פוצע את גבולות האפשר אלא מחמיץ את מהותה של התודעה הדתית ומימושה. רק הרטט הפנימי הנוצר מהדיסוננס שבין שפת התפילה ובין שפת המציאות הדתית כשהיא לעצמה, מעמיד את החוויה הדתית על מלאותה". (משה מאיר, מתוך "ואני תפילה", מקור ראשון)
מוזמנות ומוזמנים להאזין לפרק בו אני דן בשאלות דלעיל ושכולו הכנה לפסח ולליל הסדר.
לקריאת מאמר קצר שפרסמתי בעבר בנושא הכאילו הקליקו כאן.
לקריאת מאמר קצר שפרסמתי בעבר בנושא "למה פסח" הקליקו כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה