פרשת חיי שרה - על מנהג ההספד

פרשתנו מתחילה בפסוקים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כ"ג, ב). מרתק לגלות שהמין האנושי סופד למתיו כבר אלפי שנים.

כמעט כל אחת ואחד מאתנו עמדו בסיטואציה הזו כמה פעמים בחייהם. המת מוטל לפנינו, הגרון נשנק מדמעות, הצער הטרי של האובדן מקמט את הלבבות, הנפש מסרבת להאמין שאכן מדובר בפרידה סופית. בתוך המעמד הקשה הזה מגיעות מילות השבח למת ובצידן בכי הפרידה. "היה איש וראו- איננו עוד".

ההספד נאמר כמעט תמיד בגוף ראשון, אנו מדברים אל המת ועל המת בעת ובעונה אחת. מבלבלים גוף ראשון ושלישי, מאפשרים לבלבול להציף אותנו, בזים לכמה דקות לקוהרנטיות ולדיוק. אנו מלווים את אהובנו בדרכו האחרונה, מדברים אליו בפעם האחרונה.

אבל זה לא באמת ככה.

אהוב ליבנו מת. איננו מלווים אותו בדרכו האחרונה מאחר והוא כבר אינו בין החיים. אנו מדברים לאוזן שאינה שומעת, לנפש שכבר נלקחה. המציאות המרה היא שאהובנו לא שומע את ההספד, הוא כבר לא אתנו. ספורנו מסביר את המילים "לספוד לשרה" במילים "לספוד בשביל שרה ולכבודה". אבל גם ספורנו יודע שזה לא באמת בשביל שרה, היא איננה כבר. 

ובכל זאת אברהם סופד. ובכל זאת אנו סופדים.

מתוך שלל הדברים שניתן ללמוד ממנהג ההספד ומסיבותיו אני מבקש להאיר את העובדה המרה שההספד הוא מעשה של כאילו. אנחנו כאילו מלווים את האיש בדרכו האחרונה, וכאילו מדברים אליו בגוף ראשון. יחד עם זאת, בזמן שאנחנו שם, בזמן שמתנו מוטל לפנינו ואנו סופדים אותו, תודעת הכאילו מיטשטשת ולרגעים נעלמת. אנו שחקנים על בימת התיאטרון העצוב של המוות ולכמה דקות המת חי. חיי שרה קרויה פרשתנו המתחילה במות שרה. בתיאטרון ההספד שרה חיה ואברהם מדבר אליה בחום ובוכה איתה. האדם זקוק בחייו לרגעים של כאילו ולעיתים רגעים אלה הם האמיתיים והאנושיים ביותר שיש לו.

ידידי משה מאיר, הוגה דעות ומנחה בקולות, עוסק בספרו "שניים יחדיו" במושג הכאילו ובתאטרון ורואה בהם מושגים יסודיים וחשובים בחיינו. "שחקן התאטרון מממש בכל הווייתו- בגוף ובנפש יחדיו- את הדמיית הכאילו... הכניסה לתפקיד מרחיבה את האישיות אל מעבר לגבולותיה" (שניים יחדיו, עמ' 37). חז"ל משתמשים רבות במושג זה והוא צץ בכל פינה של התרבות היהודית. "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים י, ה) מבטא את המעמד המכונן של עמנו, "לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ד, ה) מהווה את המעמד המכונן של האנושות. מאות פעמים משתמשים חז"ל ב 'כאילו'. לטענת משה מאיר, כל עולם התפילה והעמידה מול אלוהים הוא עולם תאטרלי של כאילו.

האדם זקוק לעיתים להעמיד פנים גם בפני עצמו ולהיות כל כולו בתוך מציאות מפונטזת. רציונליסטים אדוקים עלולים לבוז לצורך הזה. גם לי קשה עם גישות המערבבות את עולם הכאילו עם המציאות, כמו בכמה תנועות ניו אייג'יות ובכמה גישות דתיות. יחד עם זאת, בל ניתן לסכנת הערבוב לגזול מאתנו את כל היופי וסערות החושים שבעולם הכאילו. על כל תחום בו מפציע הכאילו לחיינו להיות מוגבל בחלל ובזמן, אבל בתוך מגבלות אלה אני מציע לכולנו לצלול לתוכו ולהגיע לעומקים חדשים.

ההספד הוא לא בשביל המת, ההספד הוא עבור החיים. אני אעז לחלוק על ספורנו ולהגיד שאברהם לא מספיד את שרה בשבילה- הוא מספיד אותה עבור עצמו ועבור אוהביה. אברהם מרגיש צורך עז להיכנס לעוד כמה דקות, אולי לשבעה ימים, לפרשת חיי שרה ולא מותה. שרה חיה ונושמת למולו בעולם הכאילו והוא יכול לחבק אותה בכאילו ולהפרד ממנה בכאילו בדברי הספד חמים. אין אנושי מזה. ממחר חוזרים לרציונלי ולידיעת המוות, עכשיו זמן הספד, זמן כאילו.

[קולות, תשע"ג]