יום חמישי, 10 ביוני 2021

אנשי הביניים: ז'קלין כהנוב והלבנטיניות

קולות של רוח - פרק 76 - אנשי הביניים: ז'קלין כהנוב והלבנטיניות

אנשי הביניים הלבנטינים אינם עשויים מקשה אחת, הם יוצרים זהות צבעונית ומורכבת המשלבת מזרח ומערב, מסורת ומודרניות, המשכיות וחדשנות, ויודעים לבקר בחריפות כל תופעה של עליונות וניצול. 


נפגשתי לשיחה עם יפה בניה על הגותה של ז'קלין כהנוב, מובילת תפיסת הלבנטיניות כזהות עשירה ומעוררת השראה, מהחשובות שבפמיניסטיות המזרחיות, ומי שהעמידה תמיד את האדם לפני העיקרון. החלק השני בסדרה על מסורתיות ספרדית-מזרחית. האזנה נעימה.

ואפשר להאזין לכל הפרקים גם ב - ספוטיפייאפליוטיובאתר קולותגלי צה"ל


יום שבת, 5 ביוני 2021

האמת והשלום אהבו

[הקליקו כאן להורדת המאמר כקובץ PDF כפי שפורסם בכתב העת מצפה]

האם האמת חשובה? למה? באילו מקרים מן הראוי שלא לדבר אמת? ומתי כן ראוי לדבר אמת? בשאלות אלה, במתח שבין אמת לשקר ובמתח שהציבו חכמים בין אמת ושלום, עוסק מאמר זה[1]

 מהי "אמת"? ההגדרה הפשוטה ביותר היא: האמת היא ההתאמה בין מה שאני רואה במציאות, באופן בו אני תופס את המציאות, לבין מה שאני אומר. במילים אחרות: האמת היא ההתאמה בין מה שבפנים, מה שבלב, לבין מה שבחוץ. הרמב"ם כותב: "לא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה" (הלכות דעות פרק ו'). אך יש הגדרה רדיקלית יותר, שאומרת שהאמת היא המציאות כפי שהיא. יכול להיות שאני לא תופס אותה נכון, יתכן ואינני זוכר אותה כראוי, אך עדיין האמת היא המציאות כפי שהיא ולא כפי שאני תופס אותה.[2]



בעניין זה מבחין יפה אהרון דוד גורדון בין אמת של ידיעה לאמת של דעה, בין האמת האובייקטיבית לבין האמת הסובייקטיבית:

"כשם שהאמת שבידיעה נמדדת במידת האובייקטיביות של הידיעה, באותה המידה שהשגת החזיונות על ידי ההכרה מתאימה לחזיונות כפי שהם באים לידי גילוי במציאות הגלויה והממשית, כך, חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט. ובמידה שהדעה אמת, יש לחייבה בכוח ההיגיון, לבררה, ולהרוויח לכל את אמיתה הכללית, עד שהכל, כל מבקש אמת ויודע לבקשה, יוכרח להודות בה ולקבלה בתור אמיתו שלו. ואם אנחנו רואים דעות שונות על עניין אחד, הרי זה אומר כי רק אחת מהן נכונה, כלומר אמת אובייקטיבית, וכל השאר מוטעות, אם לא שכולן מוטעות". (הלכות דעות ומלחמת דעות, כתבי א. ד. גורדון, כרך שני, האדם והטבע. הוצאת הספריה ציונית, ירושלים תשי"א. המאמר זמין לקריאה גם ברשת בפרויקט בן יהודה)

גורדון מתאר מצב בו לא מבחינים בין אמת של דעה לבין אמת של ידיעה - כשם שאמיתות הידיעה נבחנת במידת האובייקטיביות שלה, כך גם הדעה. לכן עלינו להצליח להוכיח את דעתנו, שכן הדעה אמיתית יותר ככל שהיא מוכחת יותר, ככל שהיא אובייקטיבית יותר, וממילא אנחנו צריכים גם לשכנע את הזולת שאם ישנן כמה דעות, הרי שרק אחת מהן נכונה והיא אמת אובייקטיבית, כל השאר הן דעות מוטעות. אך לתפישתו של גורדון זו טעות, שנובעת מאי-ההבחנה בין ידיעה לדעה:

"מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דווקא סובייקטיביותו של חשבון זה, ודווקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי. צריך רק לעמוד על מהותה של סובייקטיביות זו. דווקא במידה שהחשבון עצמו יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששורשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד, בכל ספירותיו, העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו, בה-במידה הוא יותר אמיתי, ומבחינה זו הוא באותה המידה גם יותר אמת אובייקטיבית בתור דעה. דעה כוזבת או מוטעה היא לא שאינה אובייקטיבית בהחלט, כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט". (שם)

בניסוחו היפה אומר גורדון שהדעה של האדם אמורה לשקף את האותנטיות שלו, לבטא את מלוא עומק נפשו. כשמובעת דעה, היא תחשב שקרית אם היא לא מבטאת באמת את האותנטיות, את העצמי, ולא כאשר היא לא תואמת למציאות, או לא מוכחת בצורה אובייקטיבית. גורדון, אם כן, מאפשר לנו הגדרה מחודשת של מושג האמת, הגדרה המבחינה בין שני מישורי חיים - האמת בעולם הידיעה היא אמת אובייקטיבית, והאמת בעולם הדעה היא אמת סובייקטיבית.[3]

ההיפך ממושג האמת הוא, כמובן, מושג השקר. במצב של שקר דבריי לא תואמים את המציאות, בעולם הידיעה, ולא תואמים את עצמי האותנטי, בעולם הדעה. שקר נחשב למעשה לא מוסרי. אומרת התורה: "לא תטה משפט אביונך בריבו, מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כ"ג, ו-ז). וגם: "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא). התורה מכירה בבעייתיות העמוקה של השקר. כל התקשורת, היחסים, הכבוד שאנחנו מעניקים אחד לשני - מבוססים על כך שאנחנו יכולים להאמין זה לזו, זו לזה, וכשאדם מוציא משהו מפיו אנחנו לא צריכים כל רגע לבדוק האם זה נכון או לא. האמת מאפשרת חיים שיש בהם אמון, שיש בהם זרימה בריאה.[4] אלא שהשקר בעייתי לא רק מבחינה פונקציונלית תועלתנית, אלא גם מבחינה מוסרית. השקר הוא פגיעה בכבוד האדם המשוחח עימי ובערך האמת. אחד הניסוחים הידועים של הצו הקטיגורי, אותו חוק מוסרי שהציע הפילוסוף עמנואל קאנט, אומר: "לעולם אין לי להתנהג אלא כך שאוכל לרצות גם כן כי הכלל המעשי שבידי יהיה לחוק כללי". הווה אומר, כשאני עושה מעשה עלי לבחון האם הפיכת הכלל המעשי שלפיו פעלתי לחוק כללי אכן יכולה להיות רצויה. אם המעשה לא יכול להתקיים כחוק כללי, הוא כנראה לא מוסרי ככלל מעשי. בעזרת כלל זה בוחן קאנט את השקר ומבחין בין התועלת שבשקר למוסריות שלו:

"ניקח לדוגמא את השאלה אם מותר לי בשעת הדחק להבטיח הבטחה מתוך כוונה תחילה שלא לקיימה. מבחין אני בקלות בין שתי המשמעויות האפשריות של שאלה זו: ראשית, אם פיקחותי זאת להבטיח הבטחת שווא, ושנית, אם אפשר לצאת בזה ידי חובה". (הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, עמ' 38-39)

כאשר השאלה היא אם מוסרי לשקר, לא אבחן אם יהיה בזה מן הפיקחות, אלא אשאל "האם רציתי שכללי המעשי להבטיח הבטחה כוזבת יהא שולט כחוק כללי הן עליי הן על אחרים?"; האם נאמר שכל אחד רשאי להבטיח הבטחה כוזבת בשעה שהוא נתון במצוקה? מבדיקה כזו עולה שאפשר אמנם לרצות במקרה ספציפי בשקר, אבל איננו רוצים שהשקר יהיה לחוק כללי, מפני שעם קיום חוק זה לא יהיה עוד תוקף לשום הבטחה בעולם. קאנט, אם כן, מגיע למסקנה שהשקר סותר את הצו הקטגורי, את המוסר. לדידו, אסור לשקר כי שקר במהותו אינו מוסרי.

במסכת סוכה בתלמוד ישנה התייחסות קצרה וחשובה לענייננו לנושא השקר: "אמר רבי זירא: לא יאמר אדם לתינוק שאתן לך דבר ואינו נותן לו, משום שיבוא ללמדו שקר, שנאמר: 'ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו, לימדו לשונם דבר שקר' (ירמיהו ט, ד)" (בבלי סוכה מו ע"ב, מתורגם מארמית). רבי זירא אומר לנו שבתהליך החינוכי יש לשים לב לא ללמד את הילד הקטן, דרך ההתנהלות שלנו, דרך דוגמא אישית קלוקלת, ששקר הוא אמצעי לגיטימי.

אבל כולנו משקרים לילדים ולמבוגרים. אנחנו יודעים את זה, אין אדם בעולם שמעולם לא שיקר. הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, בספרו מסילת ישרים, היה נותן בנו סימנים:

"השקר, גם הוא חולי רע, נתפשט מאוד בבני האדם, ואולם מדרגות מדרגות יש בו, יש בני אדם שאומנותם ממש הוא השקרנות. הם הולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להיחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה ..., ויש אחרים קרובים להם במדרגה, אף על פי שאינם כמוהם ממש והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם, והיינו שאין אמנותם בכך, ללכת ולבדות סיפורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו, אבל בבואם לספר דבר מה, ירבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם. ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע, והם הם הבדיים אשר אי אפשר להאמין לדבריהם ... ויש עוד אחרים שחוליים קל מחולי הראשונים, והם אותם שאינם קבועים כל כך בשקר, אלא שלא יחושו להתרחק ממנו ואם יזדמן להם, יאמרוהו. ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כוונה רעה".[5]

בספר "שתהיי לי הסכין" מתאר דוד גרוסמן את התשוקה לאמת: "הלוואי ששני זרים ינצחו את הזרות עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות, ושנהיה כמו שניים שהזריקו לעצם זריקת אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף סוף, את האמת. רוצה שאוכל לומר לעצמי 'איתה אני זבתי אמת'. כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין. וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה".[6] אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי כשקראתי שורות אלו לראשונה. כמה הזדהיתי. כמה כמיהה חשתי לאמת החשופה. רובנו חיים במתח העצום הזה בין היופי של האמת והרצון לחשוף ולהיחשף, לבין העובדה שכולנו משקרים ומסתירים לעיתים תכופות.

באילו מצבים אנחנו משקרים, כמה אנחנו משקרים, מה משפיע עלינו לשקר יותר ופחות? בספר "האמת על באמת" פורש דן אריאלי שורה של מחקרים בתחום. בניסויים שעשו אריאלי ושותפיו הם גילו שרובנו מרמים. הרוב הגדול של האנשים ירמו מעט כשתינתן להם הזדמנות לשקר ולהרוויח מכך. החוקרים שיערו שהגורמים המרכזיים שישפיעו על כמה ירמו, באיזו עוצמה, מי ירמה וכן הלאה, הם כמה אפשר להרוויח מהשקר, ומה הסיכוי להתפס במרמה. נדמה שזו האינטואציה של רובנו. להפתעתם הסתבר ששני הגורמים האלה כמעט לא משפיעים על השאלה אם נרמה וכמה. הגורם המרכזי ביותר שמשפיע הוא שאנחנו רוצים לשקר ועדיין להרגיש טוב עם עצמנו; אנחנו רוצים להסתכל במראה ולהרגיש בסדר. כשאנחנו מרמים מעט זה לא גורם לנו לא להרגיש טוב עם עצמנו, וכשאנחנו מרמים הרבה - כן. כשאנחנו מרגישים ש'עבדנו על מישהו' זה לא פוגם בדימוי העצמי שלנו, כשאנחנו חשים שרימינו אותו בצורה נבזית זה סיפור אחר.

באחד המחקרים ביקשו מהנחקרים לענות על שאלות, כאשר על כל תשובה נכונה הם מקבלים דולר. כאשר אספו את דפי השאלון היו בממוצע ארבע תשובות נכונות לשאלון;כאשר לא אספו את השאלונים אלא הקריאו את התשובות הנכונות, וביקשו מהנבדקים לסמן אצלם באופן עצמאי כמה תשובות נכונות היו, ואז אמרו להם לקרוע את הדפים ולזרוק אותם לפח או לשים אותם בתיק שלהם, ממוצע התשובות הנכונות עלה מארבע לשבע. אם הקריאו להם לפני הניסוי את עשרת הדברות, או כאשר המבחן דרש לזכור את עשרת הדברות - אף אחד לא רימה בכלל. המחקר מצא, אם כן, שכאשר מפעילים לנו את המנגנון האתי הפנימי, הרמאות קטֵנה עד נעלמת לחלוטין. אני לא מרגיש טוב לשקר כשהרגע דיברו עימי על ערכים. שיטת תזכורות אתיות אלו ידועה בתחום האתיקה ההתנהגותית בשם "נדג'ים", הנדים בעברית.[7]

במחקר אחר פיזר אריאלי שטרות של דולר במקררים במעונות הקמפוס. כאשר הוא שב כעבור שבוע, כל השטרות נותרו במקומם. אנחנו לא רוצים להרגיש שגנבנו כסף. יחד עם זאת, כאשר הוא פיזר שם פחיות קולה, מוצר שעולה מעט יותר מדולר, כעבור שבוע כבר לא היה להן זכר. אנחנו לא מרגישים גנבים כשאנחנו רק 'לוקחים קולה בלי רשות', למרות שרציונאלית מדובר במעשה חמור יותר מגניבת שטר של דולר. שטר כסף מהווה הנד בפני עצמו. לקיחתו גורמת לנו לחוש רע עם עצמנו. בלי ההנדים רובנו מרמים פעמים רבות אבל מעט, במידה שמאפשרת לנו לא להרגיש ממש רע עם עצמנו.

ראינו עד כה שמבחינה מוסרית, מבחינת יחסים בין אדם לחברו, עקרונית, ראוי לדבר אמת ולא ראוי לשקר. ראינו גם שבמציאות השקר נפוץ יחסית ומושפע מהדימוי העצמי שלנו. יחד עם זאת, אבקש לשאול דווקא מתי מן הראוי לשקר? מתי התזכורת האתית צריכה דווקא לגרום לנו לא לדבר אמת. חז"ל היו מוכנים לשקול במקרים מסוימים דברי שקר, וזאת - לשם השלום.

"רבן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד; על הדין ועל האמת ועל השלום" (משנה אבות, א, יח). ומה קורה כשנוצר מתח בין אמת ושלום? נדגים מתח כזה בעזרת סוגיה הלכתית, המכונה "מריש הגזול" (בבלי גיטין, נה ע"א). וזו הדילמה שם: "גזל מריש ובנאו בבירה". מריש הוא קרש ובירה היא מבנה. מישהו גוזל קרש עץ ומשתמש בו לבניין שהוא בונה. בעל הקרש שנגזל דורש לקבל את רכושו בחזרה, ואינו מוכן לקבל פיצוי עבורו. הדרך היחידה להשיב את קרש העץ שלו, היא להרוס את כל המבנה. מבחינת האמת, מבחינת הצדק, זה אכן שלו! לכאורה, בית המשפט לא יכול להגיד לו: אני כופה עליך לא לקבל את מה שנגזל ממך. קו מחשבה המעמיד במרכז את האמת כפי שהיא מחייב את הריסת הבניין. ואכן, "בית שמאי אומרים: מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו". אבל קו המחשבה של שלום, שרוצה לייצר אפשרות לחיים משותפים וגם רוצה לאפשר לאדם להשתנות, לחזור בו, לשנות את דרכיו, מוביל לתוצאה שונה: "בית הלל אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד משום תקנת השבין". תקנה זו מאפשרת לאדם תהליך של ההשתנות, תהליך שיבה. בית שמאי הם אנשי אמת וצדק. בית הלל מעריכים את האמת והצדק, אבל הם אנשי שלום. חשוב להם ליצור משפחה, קהילה וחברה, וכשהאמת מתנגשת עם השלום, בית הלל ילכו פעמים רבות לכיוון השלום. על שלושה דברים העולם עומד וכאשר שנים מהם מתנגשים, האמת והשלום, יש להכריע מה יהיה הדין. במקרה זה השלום ניצח, הלכה כבית הלל.

הדוגמא הידועה ביותר למחלוקות שמאי והלל בהקשר זה היא סוגיית "כלה נאה וחסודה" (בבלי, כתובות יז, ע"א). שואלים שם: "כיצד מרקדין לפני הכלה?" איך יש לשמח את הכלה, מה אומרים בפניה, ומה לא? מה אם הכלה שואלת "איך אני נראית?", ואני חושב שהיא נראית לא משהו בכלל? "בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא". אסור לך לשקר. "ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. מיד אמרו להם בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא - אומרים לה 'כלה נאה וחסודה'?! והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'". בית הלל עונים להם כך: "מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? ישבחנו בעיניו".[8] זאת אומרת, ישנם מצבים שבהם צריך טאקט, וחשוב לא להעליב, ולא לבאס אדם עד עמקי נשמתו. הקטע מסתיים באמירה: "מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". אמרה זו דורשת מאיתנו לרדת לעיתים ממוחלטות הצדק והאמת; לחדול מטוטאליות שרואה ערכים ועקרונות אך לא רואה א.נשים,  ולהבין את רגישות הסיטואציה שבפנינו. היא דורשת עדינות. הרבה פעמים הדבקות באמת מייצרת פגע רע בעולם ומבטלת את השלום.[9]

את המתח הזה מביעים חז"ל גם בסוגיה אחרת, בה אומר רבי אילעא בשם רבי אלעזר ברבי שמעון: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" (בבלי יבמות, סה ע"ב). "לשנות", דהיינו -לא לומר את האמת. מותר לעשות זאת כשהמטרה האמיתית היא שלום. רבי נתן מוסיף שלא רק שמותר לשנות בדבר שלום, אלא זו אף מצווה, ומוכיח זאת מדברי אלוהים לשמואל (שמואל א טז, ב): "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני", אלוהים משיב לו: תגיד שאתה הולך להקריב קורבן, וככה לא יפגע בך שאול. שמואל הולך למשוח את המלך הבא, ולשם כך מורה לו האל לשקר. יש ציווי לשקר במצבים מסוימים. מצב זה מעניין במיוחד, שכן הוא אמנם מייצר שלום, במובן שלא יהרגו את שמואל, אבל כאן מדובר באינטרס לאומי-פוליטי, וכדי לממש אותו מותר לשקר. זה גורם לי לנדוד במחשבותיי לשקרים של פוליטיקאים. פוליטיקאים רבים משקרים כשיטה, כמעט כדרך חיים. את שקריהם ניתן לחלק לכאלה שמטרתם קידום עצמי, אינטרסים, זריית חול בעיני הציבור לשם תועלת עצמית ופוליטית; וכאלה שבאמת ובתמים נעשים 'למען האומה'.

נחזור לתלמוד. הסוגיה ממשיכה שם עם דבריו המטלטלים של רבי ישמעאל: "גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו". רבי ישמעאל רומז לתיאור העדין בספר בראשית, שבו המלאכים מבשרים לאברהם ושרה שיזכו לילד, ושרה אינה מאמינה: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן". אך כאשר אלוהים מצטט את שרה בפני אברהם הוא אומר: "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" (בראשית יז, יב-יג). כדי לא לפגוע בשלום הבית, משנה מעט אלוהים את מה שאמרה שרה. הוא לא רוצה להעליב את אברהם, הוא מבין את הסכנה. בכל זאת, איזה גבר ישאר אדיש לזלזול כזה באונו. "מותר לשנות מפני השלום".

במקום אחר בגמרא נקבע שלתלמידי חכמים מותר לשקר, "לשנות במילותיהם", בשלושה עניינים: מסכת, פוריא ואושפיזא (בבלי בבא מציעא, כד ע"ב). ב'מסכת' הכוונה ללימוד, וכפי שמסביר רש"י, אם שואלים תלמיד חכם אם הוא מכיר מסכת מסוימת, עליו להכחיש, בענווה, אף שהוא אכן למד אותה. 'פוריא' היא ענייני המיטה, עליהם יש לשמור בצנעה. אושפיזא הם אורחים, ורש"י מפרש: "שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות ואמר לאו, מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבוא תמיד עליו ויכלו את ממונו". פרשנים אחרים חלוקים בשאלה האם באמת מותר לשקר  מתוך ובשביל ענווה, לשם שמירה על פרטיות וצניעות ומתוך דאגה לזולת. בכל מקרה, השאלות האלה שמעסיקות אותם, הן היפוכן של המצבים המתוארים במחקרו של דן אריאלי.לא שקר שנובע מאינטרס כלשהו, או מרצון להרוויח דבר מה, שקר אנכי, אלא שקר מתוך דאגה אמיתית לזולת ולמענו.

השקרים הם חלק מהחיים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו מחליטים באיזו מידה לתת לשקר מקום בחיינו. בתוך המודעות לעובדה שיש חשיבות עצומה לאמת, כדי שיתנהלו פה חיי חברה תקינים ומוסריים, אנחנו גם מבינים שיש מצבים שבהם אמירת אמת מעידה על חוסר רגישות, על אי הבנת הסיטואציה, על ריכוז עצמי אנכי. "אל תהי צדיק הרבה" - תהי חומל. עלינו לרקוד ריקוד עדין מאוד, שעמנואל קאנט לא היה מקבל אותו, אבל חז"ל מזמינים אותנו לחולל אותו, בין המקום של האמת בחיינו לבין המקום של השלום - המקום של הרגשות, של הקהילתיות, של עדינות המפגש; המקום שרואה את רגשות וכאבי הזולת.

קשה לרקוד את הריקוד הזה. קשה לשלב דין, אמת ושלום. אני קורא את חז"ל כמי שדורשים מאתנו להבין את החשיבות של הדין, את החשיבות של האמת האובייקטיבית והרחוקה והאמת הסובייקטיבית הקרובה; "מדבר שקר תרחק", ככל האפשר! ובאותה עת ממש לנסות הם מלמדים אותנו להיות בית הלל, להיות מעורב עם הבריות, להבין את המצב, להיות בעל טאקט ורגיש, לראות מי יכול להיפגע, לחמול. ניסח זאת הנביא זכריה באומרו: "הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט) -  פעילות מתוך אהבה של האמת והשלום גם יחד, ניסיון עמוק לשלבם, הוא המרשם שמציעים חכמים להתנהלות ראויה בחברה.



[1] המאמר מבוסס על תמלול הפרק: 'האמת והשלום אהבו' בפודקאסט 'קולות של רוח' (גלי צה"ל) בהגשת המחבר.

[2] במובן זה ניתן לטעון שהאדם לא יכול להכיר את האמת הטהורה בשל אמצעי הראיה והמחשבה שמתווכים לו אותה. הרחיב בעניין עמנואל קאנט בספרו הנודע "ביקורת התבונה הטהורה".

[3] בעיה מורכבת נוצרת כאשר האדם זוכר אירועים שלכאורה התרחשו במציאות באופן שגוי וכך הוא מבטא בצורה אמיתית ומתוך כנות גמורה דברי שקר. לעניין זה האזינו לקולות של רוח, פרק 72, אמת שקרית, בגלי צה"ל ומגוון אפליקציות פודקאסטים.

[4]  בימינו אנו עדים לשימוש מניפולטיבי מוגבר בשקרים בעולמות הפרסום והפוליטיקה הדיגיטלים, שמוש שמזהם את השיח הציבורי ומקשה על הקורא להבין מה מהמידע לכאורה שהוא נחשף אליו אמיתי ומה שקרי. להרחבה בעניין זה האזינו לשיחתי עם תהילה שוורץ אלטשולר בפרק "פייק ניוז" בהסכת 'קולות של רוח' (גל"צ) וקיראו את מאמרה בגיליון זה.

[5] לחלוקה דומה לתשעה סוגים של דוברי שקר ראו ספר שערי תשובה לרבינו יונה, חלק ג, סעיפים קעח-קפו.

[6] דימוי הסכין לקוח מקפקא שכתב: "האהבה היא שתהיי לי הסכין שבה אני נובר בקרבי". האתגר הגדול הוא להיות סכין חומלת.

[7] להרחבה בעניין זה וסיכום בעברית של הנדים משפיעים ושל האופן בו ניתן להשתמש במידע זה בכדי לצמצם שחיתות ראו: "יובל פלדמן וגיא פריבר, אתיקה התנהגותית והמאבק בשחיתות שלטונית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2019; גיא פריבר, ליאב פלדמן ויובל פלדמן, על שקרנים וגזלנים, בתוך: ספר מנחם פינקלשטיין, נבו 2020.

[8]  לטעמי ברייתא זו לוקה בבעיות מגדריות רבות. מאחר ואין זה נושא המאמר לא ראיתי לנכון לנתחם כאן ואסתפק בהערת שוליים זו בתקווה שהקוראים ימשיכו את מלאכת הביקורת הזו בעצמם.

[9] הדברים קשורים למתח הפנימי בין מושגי הצדק והחמלה. להרחבה האזינו לפרק "אתיקה של צדק מול אתיקה של חמלה" בהסכת 'קולות של רוח' (גל"צ) בו שוחחתי על הנדון עם פרופ' אבי שגיא, וכן ראו: אבי שגיא, מול אחרים ואחרות, פרק ראשון, הקיבוץ המאוחד 2012.

[המאמר פורסם בכתב העת מצפה בעריכת ד"ר נירה נחליאל, מאי 2021]

יום רביעי, 2 ביוני 2021

ביום הדין ובלילות החסד

אנו זקוקים לתהליך של ריפוי וסליחה שבליבם דין וחסד. 

פרשת המרגלים היא גם 'פרשת הסליחה'. התרים את הארץ מוציאים את דיבתה וכל העם החרד מאי-הוודאות נוהה אחריהם. אִישׁ אֶל אָחִיו אומרים: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד). אלוהים מאבד את סבלנותו ואומר למשה: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שם, יא-יב). 

תושייתו של משה מצילה את ישראל. הוא פונה לאגו האלוהי ומזהיר שכל העמים יגידו שהוא נכשל במשימתו, משם הוא עובר לדבר לליבו של ה' ומכנה אותו: "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד", ולבסוף מבקש: "סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ". זה מצליח: "וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". צד החסד בסליחה: ויתור על ההשמדה; צד הדין: ארבעים שנות נדודים במדבר.

שאלת הסליחה והמתח בין דין לחסד שבליבה, לוקחים אותי לספר יונה. כזכור, חרה ליונה על כך שאלוהים ריחם על תושבי נינוה וקיבל את תשובתם. יונה ביכר את יום הדין על לילות החסד. אלוהים לימד אותו לקח - הוא הצמיח קיקיון שיעשה לו צל ואז לקח אותו ממנו באחת. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?!". אלוהים מלמד את יונה לחמול ולחוס. הוא מלמד אותו על המתח בין דין לחסד, בין נקמה לחיבוק, בין ראיית ערכים וכללים לראיית כאב ודמעה. 

 


לאה גולדברג, לה חגגנו השבוע יומולדת, משוחחת עם יונה בשיר הפרידה הידוע ומצטטת: "הֵיטֵב, הֵיטֵב חָרָה לִי". בכל פרידה יש כאב וערפל של אי-וודאות, אפילו בפרידה מעבדות. הערפל משמש כחומה שמסתירה אותנו ואת הזולת מחד, ומגינה עלינו מאידך. "וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". 

אנחנו מכירים את הבריחה לחומות המגינות בשלבים הכואבים, כאשר שהתחושה העזה היא "הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת"; אנחנו מכירים את ערפל אי-הוודאות המאיים שיכול להוביל לארבעים שנות נדודים; בה בעת אנו גם זוכרים - דווקא בתוך הערפל מצוי האלוהים

בשורה השביעית, בדיוק באמצע השיר, מתחילה המשוררת לשמוט את הדין שלא מסוגל לראות ולחוש פנים, ולעבור ללילות החסד הדומעים בחשיכה. שבירת האדישות והגאווה מתחילה את התנועה לעבר הערפל שתָּלוּי כְּהִינוּמָה, סמל לחיבור חדש. דווקא היכן שניתן לדמוע, מתחילה החדוה להתגנב אל הלב. שם מתרככת הגאוה הפגועה מהפרידה ומאפשרת סליחה וחיים משותפים. כך גם בהמשך הפרשה: "וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שִׁגְגָתָם. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה" (במדבר טו, כה-כו).

נפרדנו מהרבה אשליות בשבועות הקשים שעברנו, ובצדק הקמנו מיד חומות: מגינות, חוצצות, דורשות דין. אנו זקוקים נואשות לתהליך סליחה מרפא שיש בו דין וחסד כאחד, עלינו לנוע בקושי וכאב מחומה להינומה. לא קלה תהיה דרכן של הממשלה החדשה והנשיא החדש, נאחל להם ולנו להצליח להיכנס לערפל ולהחליף את מועקת הלב בחֶדְוָה חוֹגֶגֶת.

(קולות, 3.6.21)


יום חמישי, 27 במאי 2021

מבוא למסורתיות ספרדית

קולות של רוח - פרק 75 - מבוא למסורתיות ספרדית

בפרק הראשון בסדרה חדשה מתארח אופיר טובול, עורך הספר "קול התור", לשיחה על מאפייני המסורתיות הספרדית בימינו, על הקשר בין מסורתיות לציונות ועל שורה של אתגרים שהזהות המסורתית-ספרדית מציפה מהיחס לפמיניזם ועד לכור ההיתוך. 

ואפשר להאזין לכל הפרקים גם ב - ספוטיפיי, אפל, יוטיוב, אתר קולות, גלי צה"ל



יום ראשון, 16 במאי 2021

פרק חירום בעקבות הלחימה בעזה

קולות של רוח - פרק 74 - בעקבות הלחימה בעזה

החברה הישראלית עוברת תקופה קשה, הן ביחסים פנימה והן בלחימה מול חמאס. בפרק שלפניכם אני מבקש לשתף במחשבות בעקבות 'המצב'. הפרק דן בפרעות של ערבים ויהודים בתקופה זו, בשאלת הסימטריה, בעתיד המשותף ההולך ונשחק, בשאלות של מוסר לחימה ובצורך לשלב את האוניברסלי והפרטיקולרי, את חביב אדם שנברא בצלם עם חביבין ישראל שנקראים בנים למקום.


מוזמנות ומוזמנים להאזין במגוון אפליקציות ואתרים.

שנזכה לימים של שקט וריפוי.

--------------------------------------------------------------------

ההסכת 'קולות של רוח' נמצא בכל אפליקציות הפודקאסטים ובמגוון אתרים כולל ב –

ספוטיפיי – https://did.li/G92Hw

אפל - https://did.li/MRQfT

יוטיוב - https://did.li/zpdaa

סאונדקלאוד - https://did.li/oXz5q

אתר קולות - https://www.kolot.info/podcast

גלי צה"ל - https://did.li/43iTY




יום רביעי, 14 באפריל 2021

אל האור הגנוז בצללים

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. אבל לא רק. 

הוא ברא גם תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ.

"איזה זעזוע: הקב״ה בכבודו ובעצמו ברא את העולם, והעולם שהוא ברא נמצא במצב של תוהו ובוהו... ואנו מקבלים זאת בשלווה, כדבר מה מובן מאליו. התורה אומרת דבר חמור ביותר: אם הקב״ה הוא זה שברא את העולם והוא ברא אותו במצב של תהו ובהו, הרי שיש לכך תכלית". כך כתב בתבונה הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו). מה התכלית?

המלחמה היא תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ. כולה היפוך והעדר סדרים. היא על-פני תהום. לעיתים נופלת אליו. השכול האיום יכול למלא את האדם בכאב בלתי נסבל ורצון לנקמה. תהו ובהו שמוסיף עוד בהו ויוצר עוד תהו וחושך וחושך וחושך על פני.

הפסוק הבא מביא עימו אור. והאור הוא טוב. כיצד נולד האור מתוך החשיכה? איך מגיעים לרגע הזה בו נשמע לפתע קול האלוהים שאומר: "יְהִי אוֹר"?

ישנם אזורי דמדומים בין אפלה לאורה. "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק... וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות כ, פס' טו, יח). בין החושך לאור מצויים הערפל והצללים. שם, באזור הביניים של אי הוודאות, במקום של המחסומים והמניעות, במרחב שהוא לא יום ולא לילה, לא אור ולא חושך,  שָׁם הָאֱלֹהִים. ואנחנו? 

וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.

"ומניעה הוא בחינת ענן וערפל, כי ענן וערפל היינו חשך, חשך הוא לשון מניעה... וזה פרוש הפסוק: 'ויעמד העם מרחק', כי כשרואין הערפל, היינו המניעה כנ"ל, עומדין מרחק. ומשה, שהוא בחינת דעת כל ישראל, נגש אל הערפל, אשר שם האלקים. היינו אל המניעה, שבה בעצמה נסתר השם יתברך" (רבי נחמן מברסלב).

כשאנו נתקלים במחסום, במניעה, בכאב, אנחנו פעמים רבות מנסים לעקוף אותם, או לשנות דרך. לעיתים אנו פשוט עומדים מרחוק, עוצרים. חסרה בנו התעוזה לגלות את שבתוך הערפל. אלא שאם לא ניגש אל הערפל לא נמצא את אלוהים שלנו, ואם לא נמצא כיצד נדליק את האור? "לא בחיים האשם. כך הם החיים, כך הם בשלמותם: באורותיהם ובצלליהם. אם את אור החיים תבקש, בקשהו פה, בתוך הצללים, כי אין אור, בייחוד אין אור חי, בלי צללים", כתב א.ד.גורדון במכתב לבנימין קוצ'רבסקי; "את החיים צריך לבקש בחיים, בעצם החיים, צריך לבקש בכל רגע, כי כל רגע הוא אות חדשה, מלה חדשה, פרק חדש, – הכל לפי החי, לפי כוח החיים. צריך לבקש כמו שמבקשים את היופי שבטבע, את האור הגנוז שבטבע". לבקש את האור הגנוז בתוך הצללים. 

בתוך הזיכרון הקשה, בתוך התהו ובהו, מצוי המפתח לדלת האור. כדאי לפסוע פנימה ולהעז למצוא אותו. בתוך יום הזיכרון גלום כבר יום העצמאות. בתוך כאב האובדן מצויה הבחירה בחיים. לא תהו ובהו שמוסיף עוד בהו ויוצר עוד תהו וחושך וחושך וחושך על פני. לא זו התכלית. תהו ובהו שמחדד את הרגישות לסבלו של האחר, שמאפשר לכאב לפגוש ביתר אכפתיות כאב אחר, קושי המייצר חמלה. להיות עִם, להיות עַם. 

להעז ולדעת שמותר בם לנגוע. ומותר, ומותר לאהוב.

וַיְהִי־אוֹר.

(נכתב לעלון קולות, יום הזיכרון תשפ"א)

יום שלישי, 23 במרץ 2021

מכת בכורות: מתי המטרה מקדשת את האמצעים?

קולות של רוח - פרק 73 - מתי המטרה מקדשת את האמצעים?

בעזרת מכת בכורות האכזרית מכניע אלוהים את פרעה ומביא לשחרור בני ישראל, באמצעות פצצות אטום הסתיימה מלחה"ע, הסיכולים הממוקדים שנועדו להילחם בטרור גבו את חייהם של חפים מפשע, רמיסה של זכויות אזרח סייעה להילחם בהתפשטות הקורונה. כמעט בכל צומת של קבלת החלטות מצויה השאלה המוסרית הקשה: מתי מקדשת המטרה הטובה את האמצעים הפסולים? 


במקורות היהדות קיימים דיונים נרחבים בשאלה זו אודותיה פרסמתי מאמר בשם "סיכול הבא בעבירה" בספר מנחם פינקלשטיין וכאן בבלוג. עכשיו תור הפודקאסט...

האזינו למסע מקוצר במקורות שסופו בהצעת קריטריונים להכרעה בדילמה יסודית זו. 

הפרק השבעים ושלושה. 

חג שמח


הפודקאסט נמצא בכל אפליקציות הפודקאסטים ובמגוון אתרים כולל ב –

ספוטיפיי – https://did.li/G92Hw

אפל - https://did.li/MRQfT

יוטיוב - https://did.li/zpdaa

סאונדקלאוד - https://did.li/oXz5q

אתר קולות - https://www.kolot.info/podcast

גלי צה"ל - https://did.li/43iTY

יום שבת, 6 במרץ 2021

אמת שקרית

האם יתכן שאדם יספר על עצמו, ידבר אמת, ובכל זאת ישקר? [פירוט אחרי פיסקת הפתיחה]

בחלק הנוכחי של סדרת 'למען האמת' נפגשתי עם חברי עו"ד ירון גולומב לשיחה על הפער בין דין לאמת ובין אמת עובדתית לאמת משפטית. דיברנו על רְאָיוֹת אמיתיות שאינן קבילות, על מושג הספק, וצללנו לתופעה בה אדם מספר בכנות על עצמו סיפור שלא היה ולא נברא... אזהיר כי בסוף הפרק יש גם עיסוק בזיכרון מודחק של פגיעות מיניות.

קולות של רוח, פרק 72, הקליקו להאזנה.


במהלך הפרק ניסינו להבין מהם זכרון שגוי, זכרון נבנה, זכרון מושתל וזכרון מודחק, הצגתי מחקרים בתחום ושוחחנו על ההשלכות המטלטלות של תופעות מרתקות אלו. הנה ניסיון לתמצת על רגל אחת את החלק הזה - 

בשבועות האחרונים אני קורא ולומד רבות על תופעות של זיכרון שגוי ושל זיכרון מודחק (מיד אסביר) ועל השפעתם על פסקי דין וגורלם של אנשים, והדברים שאני נחשף אליהם מטרידים ומטלטלים אותי. 

זיכרון שגוי – פעמים רבות אנחנו זוכרים דברים שחווינו או שראינו באופן שונה מהותית מהאופן בו הם התרחשו. למעלה מזה, חלק ממה שאנחנו זוכרים לא התרחש מעולם. זה לא רק שאנחנו זוכרים את מה שהיה מעט אחרת, אלא אנחנו גם 'זוכרים' לעיתים את מה שלא היה. כולנו.

פעמים רבות הזיכרון השגוי נגרם מנטייה של המוח להשלים פרטים בסיפור לא בהיר, ומתופעה של הקשחת הזיכרון. האדם מספר לעצמו סיפור. בפעם הראשונה, שאותה הוא לא יזכור, יתכן שהוא יודע בסתר ליבו שחלק גדול מהסיפור לא התרחש כך, בפעם השנייה הוא פחות מודע לזה ולאט לאט הסיפור המחודש הופך לחלק מהזיכרון שלו. הוא עצמו כבר לא יהיה מסוגל להפריד את השגוי והאמיתי בסיפורו. מעתה – זה חלק ממנו. מחקרים רבים מראים שזה קורה לרבים מאוד מאתנו.

חלק מהזיכרונות השגויים שלנו הושתלו בנו על-ידי צד שלישי. שורה של חוקרים, שהחלוצה שבהם היא פרופ' אליזבת לופטוס, ניסו לשתול זיכרונות באנשים והצליחו ברבע עד חצי מהמקרים. ידוע במיוחד ניסוי הקניון בו שתלו לא.נשים זיכרונות על כך שהם הלכו לאיבוד בקניון ענק בילדותם, כולל פרטים מסיפור המעשה. רבע מהאנשים עברו תהליך של הפנמת האירוע עד שהפך לחלק מהזיכרון שלהם. זה מה שהם זכרו. וזה הפעיל אותם. זה גרם להם לחרדות ולשינוי התנהגות. כמו זיכרון אמיתי. ליתר דיוק –זה זכרון אמיתי שתכניו לא אמיתיים. רוב הזיכרונות השתולים שלנו אינם תוצאה של שתילה במזיד. מישהו דיבר אתנו, שאל אותנו שאלות, זיהה עבורנו אפשרויות מעברנו, והמוח כבר עשה לבד את עבודתו בהפיכת הפיקציה למציאות. נוצרו לנו זיכרונות שווא. המקום שבו יש את הסכנה הכי גדולה להתרחשות מעין זו הוא בזמן טיפול. המטפלים המקצועיים נוקטים משנה-זהירות על מנת שזה לא יקרה. הקוראים בקפה, במזוזות, בעיניים ושאר שרלטנים ממש מסוכנים בהקשר זה.

זיכרון מודחק הוא דבר אחר – אדם עבר דברים קשים ומחוסר רצון ויכולת להתמודד עם הזוועה הוא מדחיק את האירועים. לעיתים הם ישפיעו על נפשו באופן לא מודע. הוא יחווה התמודדות עם תופעות נפשיות קשות ולא יבין למה. הוא לא זוכר. הזיכרון המודחק יכול להתעורר בבת אחת או בהדרגה בגלל טריגרים שונים. לפתע אני מתחיל להיזכר במשהו. התופעה נפוצה במיוחד בפגיעות מיניות שהתרחשו בילדות. נאספים להם אלפים רבים של סיפורים מעוררי חלחלה על פגיעות מיניות במשפחה ומחוצה לה שהודחקו 5, 10 ולעיתים 20 שנה, וצצו לאחר מכן.

הבעיה הגדולה היא ההתנגשות בין השניים - אחת השאלות הקשות והאיומות שעולות מזה, היא איך נדע מתי זיכרון שצץ אחרי שנים רבות הוא הופעתו של זיכרון מודחק ומתי מדובר בזיכרון שגוי או שגוי חלקית. בשני המקרים האדם מדבר מבחינתו אמת. בשני המקרים יכולה להיות לזיכרון השפעה קשה על הנפש של הזוכר/ת. הדברים מגיעים למתח איום כאשר נותנים פומבי לזיכרון. האדם שנזכר מספר את סיפורו. הוא מצביע על מי שפגע בו ומאשים. אנחנו יודעים שהוא אומר אמת. את האמת שלו. את מה שהוא זוכר. אבל איך נדע אם מה שהוא מתאר אירע במציאות. ואם זה אירע – איך נדע אם זה אירע כך?

התכתבתי עם שופט מחוזי שעמד בראש הרכבים שהיו צריכים להכריע במקרים שמבוססים על זיכרון מודחק של נפגעת. הוא סיפר לי שאלו היו מהמקרים הקשים ביותר לשפיטה בכל הקריירה שלו. הם הביאו אותו לחוסר שינה. טרדה עמוקה. מטבען של פגיעות מיניות שלרוב אין ראיות חיצוניות משמעותיות, אין עדויות שניתן להצליב. לשופט אין בדל מחשבה שהמתלוננת משקרת, אבל איך אפשר לדעת אם מה שהיא זוכרת קרה?

ואולי כל זה צריך ללמד אותנו מעט ענווה ורגישות בתגובות לאירועים שונים ברשת ובכלל בחיים.


הפניות למבקשים ולמבקשות להרחיב מעבר למה שמדובר בפרק - 

לדיון על דברים אלה בפייסבוק הקליקו כאן.

צפייה בטד של לופטוס

מאמרה של לימור עציוני - הרהורים על שאלת הזכרון המודחק 

מאמרו של נדב גבאי - תסמונת הזכרון השגוי (זמין למי שיש גישה לנבו).

כאן תמצאו פרק מצוין בפודקאסט באנגלית על התופעה 

כאן תמצאו את המחקר המטלטל על זכרונות מנפילת התאומים שאני מזכיר בפרק (אנגלית)

מומלץ לעיין בפס"ד דין של העליון 5582/09, ומומלץ לקרוא גם את מאמרו של השופט העליון עמית בנדון בספר מנחם פינקלשטיין.


יום חמישי, 25 בפברואר 2021

"ונהפוך הוא" - האתגר האמיתי

פאולו פריירה, פילוסוף החינוך הברזילאי הנודע, עסק רבות בסוגיית הדיכוי והשחרור ממנו. פריירה לא הכיר כנראה את מגילת אסתר וחג הפורים, אך ממשנתו אני למד שיש שני סוגים של 'ונהפוך הוא'. הסוג האחד הוא הנפוץ והמוכר מכולם – המדוכא הופך למדכא. "כמעט תמיד, בשלב המאבק הראשון, נוטים המדוכאים עצמם להפוך למדכאים או 'מדכאים לחצאין', תחת שישאפו לשחרור. עצם מבנה מחשבתם הותנה בסתירות הטמונות במצב הקיומי הנתון, שעיצב אותם. האידיאל שלהם הוא להיות 'גבריים'; אולם 'גבר' מצטייר בעיניהם, בדמותו של המדכא. זהו דגם האנושיות שלהם". 

כאשר מתעורר האדם המדוכא להאבק את מלחמת שחרורו, הוא בו זמנית גם נאבק במדכא וגם רוצה לחקות אותו. המדכא אומנם נתפס בעיניו פעמים רבות כרשע ואכזר, אבל באותה עת הוא גם מהווה מודל לאחיזה ושימוש בכוח. אם מצליח המדוכא במאבקו הצודק, הוא עלול להשתמש בכוחו החדש באותו אופן שבו השתמשו בעבר בכוח כלפיו. כך הוא למד כל חייו. דומני שזה מה שקרה לעמנו במגילה. 

"בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים... וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם" (מגילת אסתר, פרק ט, פס' א-יג).

המגילה מספרת שמרחץ הדמים הצודק והבעייתי הזה נגמר בקרוב ל-76,000 הרוגים. הצד המשמח של 'ונהפוך הוא' הוא שהנרדפים על לא עוול בכפם ניצלו, והשונאים הכוחניים הפכו למפוחדים וחלשים. הצד העצוב הוא שנתקענו בשלב הראשון של המהפכה, השלב הבעייתי. פריירה מסביר: "כדי שלמאבק זה תהיה משמעות, אסור שבמאמציהם להשיב את אנושיותם יהפכו המדוכאים עצמם למדכאיהם של המדכאים, אלא עליהם לשקם את אנושיותם של אלה ושל אלה גם יחד. זוהי אפוא משימתם ההומניסטית וההיסטורית של המדוכאים לשחרר את עצמם ואת מדכאיהם גם יחד". 

השלב השני של 'ונהפוך הוא', שלב השחרור האמיתי והעמוק מדיכוי ומאימת הרדיפה, אינו הפיכת המדוכא למדכא, כי אם שחרור ממושגי הדיכוי. המהפכה העמוקה אינה בהפיכת הנרדף לרודף, אלא בהפסקת הרדיפות. 'ונהפוך הוא' מתקדם יותר הוא הפיכת צורת המחשבה ומבנה המציאות. לא עוד הבניית מציאות בה יש שולט ונשלט, מדכא ומדוכא, רוצח ונרצח, אלא ניסיון לייצר מציאות נטולת שליטה ודיכוי כוחני.

אנו זוכים לחיות בתקופה מופלאה בה הצלחנו, בני ובנות עם ישראל, לבצע את השלב הראשון של 'ונהפוך הוא'. יש לנו מדינה ריבונית. האתגר האמיתי המונח כעת לפתחנו הוא שנזכה להגשים ולחגוג בכל פורים את השלב השני והעמוק של 'ונהפוך הוא'. אמן.

(הציטוטים של פאולו פריירה לקוחים מספרו "פדגוגיה של מדוכאים" ומופיעים בספר: 'כל שצריך להיות אדם' – אנתולוגיה בעריכת נמרוד אלוני, בעמודים 472-3. להרחבה על משנתו של פריירה האזינו לפרק "חינוך משחרר" בהסכת "קולות של רוח")

יום שבת, 20 בפברואר 2021

פייק ניוז

קולות של רוח - פייק ניוז - פרק 71

זוכה פרס הפוליצר תומאס פרדימן טוען שהמאבק על האמת הוא הקרב של דורנו. ומי הוא האויב הגדול? אולי זה הפייק ניוז. 

בפרק החדש אני משוחח עם ד"ר תהילה שורץ אלטשולר על מה זה בעצם פייק ניוז, איך הוא עובד בצורה כל כך יעילה, מהי מערת הדהוד, איך זה קשור למחילת ארנב, ומדוע הזכות לפרטיות הופכת למלכה החדשה של זכויות האדם. 


אז כיצד נתמודד עם הפייק ניוז? החלק השני בסדרה על הישחקות האמת, פרק מדאיג במיוחד.



יום רביעי, 10 בפברואר 2021

בולשיט

קולות של רוח - בולשיט - פרק 70

בולשיט. בלבולי שכל. חרטוטים. מילים ריקות. 

לפני שלושים וחמש שנים פרסם הפילוסוף האמריקאי הארי פרנקפורט מאמר על בולשיט, הבחין בין לבלבל את השכל ללשקר וטען שבולשיט הוא נושא בעל חשיבות גדולה לחיינו. דומני שיש בזה הרבה אמת, הוא לא בלבל את השכל. 


בפרק הראשון בסדרה חדשה שתעסוק בהישחקות האמת, אני מנסה לחקור מהו בולשיט ומה משמעותו בחיינו, מנתח נאום של נתניהו לאור יסודות הבולשיט, משוחח על תחום הפרסום והבולשיט בעזרת נאום מבריק של ג'רי סיינפלד שתרגמתי לעברית ופרסמתי בעבר בבלוג, ונודד לעבר מקורות וחוקרים נוספים.

בתקווה שלא תיראו בזה זיבולי שכל - הפרק השבעים*. 

האזנה פורייה.

*הפרק נמצא בכל אפליקציית פודקאסטים באנדרואיד בחיפוש המילים 'קולות של רוח' וגם בקישורים הבאים: לאייפוןספוטיפייסאונדקלאודאתר קולות, יוטיוב.

 



יום חמישי, 28 בינואר 2021

צדק חינוכי במחשבת חז"ל

קולות של רוח - פרק 69 - צדק חינוכי במחשבת חז"ל

חז"ל לא כתבו מסכת שעוסקת בחינוך או תלמוד תורה. הם לא הציגו משנה מסודרת בנוגע לצדק חינוכי או לחינוך בכלל. יחד עם זאת, נדמה שהסיבה היא לא כי הם תפסו את זה כנושא משני, אלא להפך - הנושא כה חשוב שהוא נכנס למאות דיונים ברחבי הש"ס. בתוך העושר הגדול הזה ביקשתי לבודד כמה מהמקומות שבהם עוסקים חז"ל בשאלות של צדק חינוכי כגון: מהי תכלית החינוך? האם כולם יכולים ללמוד תורה או שצודק לעשות מיונים וסינונים? ומי יכול לחנך וללמד? 



הפרק השלישי והחותם של סדרת 'צדק חינוכי' בהסכת, מתחקה באופן ביקורתי אחר מחשבת חכמי המשנה והתלמוד בשאלות הללו. מוזמנות ומוזמנים להאזין.




יום שבת, 9 בינואר 2021

ללמוד יחד ב 2021 - מוזמנות ומוזמנים להירשם

תקציר

שמח להציג בפניכן ובפניכם אפשרויות שונות ללמוד יחד (בזום) בתקופה הקרובה. האפשרות הראשונה שמתחילה כבר ב 19.1 היא סדרה של ששה מפגשים בקולות בשעות הערב בעקבות רעיונות קיומיים וחברתיים בפרשנות לתלמוד של עמנואל לוינס; האפשרות השניה היא סדרה של חמישה עשר מפגשים בבינה בשעות הבוקר בעקבות רוזה לוקסמבורג; האפשרות השלישית היא סדרה של שמונה מפגשים באסכולות בשעות הבוקר בעקבות הוגי היהדות החילונית-הומניסטית.

מהתלמוד אל עמנואל לוינס - בעקבות רעיונות קיומיים וחברתיים בחז"ל ובפרשנות של לוינס - קולות

מה? בסדרה נלמד שתי סוגיות תלמודיות, האחת שעוסקת בשינוי פנימי והשניה בזכויות עובדים וצדק חברתי, ובכל סוגיה נלמד את הקריאה הפרשנית המפתיעה ומעוררת המחשבה של הפילוסוף עמנואל לוינס עליה. 

מתי? 6 מפגשים, ימי שלישי, החל מ19.1.21, אחת לשבועיים, בשמונה וחצי בערב.

איך נרשמים? ניתן להירשם אונליין בקישור הזה. הנחה לבוגרי קולות בקישור הזה. הרשמה טלפונית (לבקש את ליזי או יעל) 08-6839399 או 0548639375.


בית מדרש בעקבות הגותה ומכתביה של רוזה לוקסמבורג - בינה

מה? כתביה של רוזה לוקסמבורג מהווים תעודה נדירה של גדלות נפש ורגישות מפעימה וניתן למצוא בהם נתיבים לחיים של משמעות, שלוות נפש ואושר. במהלך המפגשים נקרא במאמריה ומכתביה של רוזה ונעסוק בנושאים מרכזיים העולים מהם, תוך השוואה למקורות מן היהדות ולשורה של הוגים.

מתי? 15 מפגשים, ימי שלישי, החל מ9.2.21, אחת לשבוע, בתשע וחצי בבוקר.

איך נרשמים? ניתן להירשם אונליין בקישור הזה


יהדות חילונית הומניסטית - אסכולות

מה? במאה וחמישים השנים האחרונות עסקה שורה של אנשי רוח יהודים בשאלת החיבור בין יהודיות לחילוניות, והצמיחה את תפיסות היהדות כתרבות והיהדות החילונית. במהלך הקורס נתוודע לעיקרי תפיסותיהם של כמה ממעצביה של זהות זו (אחד העם, ברדיצ'בסקי, ביאליק, ברנר, אריך פרום) ונבחן את השלכות התפיסה על חיינו בישראל כיום.​

מתי? 8 מפגשים, ימי רביעי, החל מ3.3.21, אחת לשבוע, בעשר בבוקר.

איך נרשמים? הרשמה טלפונית במספר 1-700-700-169. פרטים נוספים בקישור הזה.



יום חמישי, 7 בינואר 2021

נְטוּלֵי הַשֵּׁם (לפרשת שמות)

התורה מתחילה בקריאת שמות. אלוהים בורא ומסדר את העולם ומכנה כל דבר בשם. לאחר מכן, הוא לוקח את בעלי החיים ומבקש מהאדם להעניק להם שמות. מתן שם הוא דבר חשוב בפרשת בראשית. במקביל, ספר שמות נפתח בפירוט "שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה". על רקע אלו בלטה לי במיוחד העובדה התמוהה שניבטת אלינו מסיפור תחילת חיי משה – לכל המשתתפים בסיפור אין שם.

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן [...] וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. [...] וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. [...] וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".

איש מבית לוי, בת לוי, אחותו, בת פרעה, נערות, אמה, אשה מינקת, עלמה, אם הילד. נראה כאילו התורה מעלימה את שמות האנשים החשובים האלה כדי להעצים ולייחד את הגיבור האמיתי שנולד. לעיתים, כשלא מכנים אנשים בשם, מנסים בכך לטשטש את זהותם ואת חשיבותם, להפוך אותם לאמצעים למטרה. כשאין לך שם אתה שקוף. לא אותך יזכרו.

הרש"ר הירש מסביר יפה את מהות שמו של משה שניתן לו ע"י נטולת שם: "במתן שם זה ביקשה לומר: אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות 'מוֹשֶה'... בכל אלה ניכרת אצילות הנפש של מי שהצילה את משה". 

בעל לב רך שקשוב לייסורי הזולת, הוא מי שתמיד שואל אותך "מה שמך?". בפרק השלישי פוגש משה לראשונה את אלוהים (אשר יפנה אליו בהכפלת שמו: "מֹשֶׁה מֹשֶׁה") ומעז לשאול אותו לשמו. התשובה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג, יד).

אריך פרום מסביר: "אלוהים ישנו. ברם אין יישותו יישות נגמרת, בדומה לדבר מן הדברים, אלא היא תהליך חי, התהוות. רק דבר, רוצה לומר- מה שהגיע לצורתו האחרונה, יש לו שם. אם נתרגם תרגום חופשי את תשובת אלוהים למשה, נאמר: 'שמי הוא: נטול שם, אמור להם שנטול שם שלח אותך'. רק לאלילים יש שמות, מפני שהם דברים. לאלוהים "חיים" אי-אפשר שיהיה שם" (והייתם כאלוהים, עמ' 27). על רקע פרשנות זו נראה מוזר שהכינוי המרכזי כיום לאלוהים הוא: ה' (שהוגים: השם!). 

נמצאנו למדים שמחד, העדר שם הוא דוגמא לאי-ראיית האדם, לביטול הסובייקטיביות האנושית שלו, ליחס מנוכר ומחפיץ; ומאידך, דווקא העדר השם הוא הכרה בחַיּוּת, בכך שמדובר ביצור חי ומתהווה, לא בחפץ. נתינת שם היא לפיכך גם הכרה במישהו, העצמת נוכחותו, ובה בעת היא עלולה להיות סגירתו במסגרת, כבילתו תחת כינוי. כיצד נדע לתת שם אך לא לסגור תחתיו את האדם?

ואולי אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה מלמד אותנו דבר נוסף. פעמים רבות דווקא השקופים, נטולי השם, הם הגיבורים האמיתיים. אצילות הנפש של בת פרעה נמצאת בשורש הסיפור שלנו כעם. תמיד נשתדל לזכור את תודתנו העמוקה לגיבורים השקופים של חיינו, יהיו אשר יהיו. 

(קולות, 7.1.21)