פרשת בשלח: בנפול אויבך

בני ישראל הולכים בתוך הים ביבשה, וכשנכנסים אליו המצרים נפסק הנס, המים חוזרים וכל צבא מצרים טובע. משה ובני ישראל פוצחים בשירה הידועה, שירת הים, בה הם מהללים את אלוהים על הנס ועל הרג המצרים. 

רש"י מסביר את לוח הזמנים מרגע היציאה ממצרים - שלושה ימי מסע, ביום הרביעי המרגלים ששתל בתוכם פרעה חוזרים להגיד לו שבני ישראל לא מתכוונים לשוב כפי שהבטיחו, יומיים של מרדף, ובליל היום השביעי, הלוא־הוא 'שביעי של פסח', המצרים יורדים לים והים נסגר עליהם. בבוקר 'שביעי של פסח' פוצחים משה ובני ישראל בשירת הים. זו ראשיתה של המסורת שטוענת שחג 'שביעי של פסח' הוא בעצם לזכר קריעת ים סוף וטביעת המצרים בים. 

אלא שזה לא ממש מסתדר, מאחר שהציווי לחוג את 'שביעי של פסח' מופיע בתורה בשעה שבני ישראל נמצאים עדיין במצרים. הטעות הזו היא לא רק טכנית, אלא יש לה שורשים עמוקים שמלמדים על תפיסות עולם שונות. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, המשך חכמה, כתב -  

"כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון - יום מפלת אויבים - לחוג חג הניצחון. לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר (משלי כד, יז) 'בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו'. הרי דאדם המעולה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' - הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאתו! ולכן לא נזכר בפסח 'חג המצות, כי בו עשה במצרים שפטים', רק 'כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים'. אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל". (מתוך: פירוש המשך חכמה על שמות י"ב, ט"ו)

אגב, מסיבה זו, על־פי המשך חכמה, חג החנוכה נקבע על נס פך השמן, ולא על הניצחון בקרבות; ופורים נקבע על בסיס זה שנחנו מאויבנו, על ההצלה שלנו ולא על המפלה שלהם; ושביעי של פסח נקבע כחג במכוון עוד במצרים, ללא קשר לקריעת ים סוף. התרבות היהודית אוסרת לחוג את מפלת האויב. כדברי המדרש בילקוט שמעוני: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?".

אם אנחנו מסתכלים אחורה על המלחמה הקשה שאנו מצויים בה, אפשר להצביע בבירור על שני סוגי אירועים שהביאו להתפרצויות שמחה בציבור - האחד הוא כמובן כאשר משוחררים חטופים, והשני התרחש כאשר הצלחנו לפגוע במפקדים בכירים, כאשר הביפרים התפוצצו בלבנון, וכמובן כאשר התבשרנו על ההתנקשות המוצלחת בחסן נסראללה ועל הריגתו של יחיא סינוואר. בשעת מלחמה זו, דברי המשך חכמה וספר משלי מרגישים מעט מנותקים. מה יותר טבעי מלשמוח כאשר מי שמנסה להרוג אותך נוחל מפלה?

לעצמי אני מיישב את הדברים בהבנה שיש הבדל בין שמחה ספונטנית לבין קביעת יום חג לדורות. תחושת השמחה הרגעית לנוכח נפילת האויב היא טבעית ובריאה (האויב, לא ילדיו), אבל רגע לאחר מכן מצופה מאיתנו לזכור שכל אדם נברא בצלם אלוהים ובדמותו; לדעת שבכל מלחמה נהרגים חפים מפשע רבים; להבין ששמחה על מוות באשר הוא, מגיעה ממקום מקולקל בנפש; וכמה שזה קשה אז גם להפנים שרק סיפור חיים מקרי הפך את האויב שלי לאויב. 

בנפול אויבך שמח לרגע, חושי הקלה, ולאחר מכן דע ודעי שהכל חלק מטרגדיה איומה שבה בני אדם עוד לא השכילו ליישב את הסכסוכים ביניהם בלי שפיכת דם, ושרע הדבר, רע, ואין בו כל שמחה. 

[המאמר מבוסס על פרק 159 של ההסכת מקור להשראה ונמצא גם בתרגום לאנגלית ורוסית באתר בית אביחי]

שמיטה ויובל - על גבורה ודברים המסורים ללב

קולות של רוח - פרק 82 - שמיטה ויובל חלק ב

מדוע חשבו חכמים ששמיטה מצריכה גבורה, מה היא הקטגוריה של דברים המסורים ללב, מה ההבדל בין תנועת הנפש של השומט לזו של החסיד ומה חשב זאב ז'בוטינסקי על רעיון היובל? שמח להציג בפניכם את החלק השני והאחרון של מיני-סדרת השמיטה עם טאצ' אישי בסופו. ולמעוניינים מצורפים גם כמה מקורות שמוזכרים בפרק. האזנה נעימה.

--- "גבורי כח עושי דברו" (תהלים ק"ג) במה הכתוב מדבר? בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, שמא לשאר ימות השנה? ודין חמי חקליה ביירה כרמיה ביירה ויהבי ארנונא ושתיק (=וזה רואה שדהו בור, כרמו בור, ונתבע לשלם ארנונא ושותק), יש לך גיבור גדול מזה?  (ויקרא רבה, פרשת ויקרא א, א)

--- רבי עקיבא [עבד כשיטתיה] חמא חד איזמר כרמא [ראה אחד זומר את כרמו],  א"ל ולית אסור? א"ל לעקלין [לעשיית סלים] אנא בעי הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות (ירושלמי, שביעית, ד)

--- ז'בוטינסקי על רעיון היובל – 

המקרא מבקש לשמור על החופש הכלכלי, אך הוא גם בא לתקנו על-ידי מיני סייגים וסמים-שכנגד. הסייגים שבמקרא, קצתם (אלה דווקא שאינם מרחיקים לכת) ידועים לכל. העיקרי שבהם – ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך". ועוד, מצוות פאה: "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצר, ולקט קצירך לא תלקט... לעני ולגר תעזב אותם". ועוד, מצוות המעשר – "קודש לה'". אלה הם הזרעים, שבמרוצת הדורות צמחה מהם כל אותה השיטה המורכבת שבימינו, שיטה של הגנה סוציאלית, של עזרת-גומלין חברתית, של הטלת מס על העשירים לטובת העניים.

[...] הרי כאן לפנינו תנופה נועזת להפליא של מחשבה ריפורמאטורית. בעצם, הרי זה ניסיון לקבוע עיקרון המחייב מהפכות סוציאליות לעיתים מזומנות.

עיקר ההבדל בין המהפכה המקראית לבין המהפכות הסוציאליסטיות הוא בכך, שהללו באות "אחת ולתמיד", ואילו מהפכת היובל – זה דינה, שתהא חוזרת ונשנית לעיתים מזומנות. על-פי התכניות שמקורן באידיאל הסוציאליסטי, ייקבעו באחד הימים סדרי-צדק בבעלות הקרקע (או בכלל, סדרי-צדק סוציאליים), ולאחר מכן יהא אסור להכניס בהם שינויים כלשהם. על-פי התכנית שבמקרא, ישמרו חיי הכלכלה גם לאחר היובל על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהכשל בה או להצליח. חופש זה יוגבל על-ידי שני סייגים בלבד. הסייג האחד (או ביתר דיוק: מערכת-סייגים שלמה) פועל בכל עת ובלא הפסק: יום אחד בשבוע אסור לעבוד, את פאת שדהו ואת עוללות כרמו יעזוב אדם לעניים, יגבה מעשר כ"קודש לה'"; אם נתרגם את כל אלה ללשון ימינו, הנה פירוש קביעת גבול וסדר לשעות-העבודה, ובדרך כלל, החוקים כולם בדבר הגנת העובד, כל צורות הביטוח הממלכתי של הפועלים, כל המסים הסוציאליים למיניהם. הסייג השני, או ביתר-דיוק: הסם שכנגד, למשטר החופש הכלכלי, הוא היובל. דומה, גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל ליער אנוש, וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת; בטלים החובות, אדם שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן-חורין; שוב מתכונן שיווי-משקל; התחילו במשחק מראשיתו, עד להפיכה חדשה.

[...] לו הייתי מלך, מחדש הייתי את פני ממלכתי על-פי תורת היובל!

אתגר השמיטה - על שליטה, אחווה וקיימות

קולות של רוח - פרק 81 - על אתגר השמיטה

עם כניסתה של שנת תשפ"ב שהינה שנת שמיטה, שוחחתי עם ידידי הרב הרפורמי והפעיל החברתי והפוליטי תמיר ניר, על הרלבנטיות העמוקה של רעיון השמיטה לחיינו בהיבטים של שליטה, יחס למוחלשי החברה וקיימות. 

השמיטה עלולה להיתפס כרעיון מיושן ולא רלבנטי. בטח שמיטת הקרקעות החקלאיות. מה לרובנו ולזה? במהלך הפרק אנחנו מבקשים לבחון את השאלה הזו ותוהים יחד מה הקרקע, השדה, של כל אחת ואחד מאתנו, כיצד נתרגל בעלות שיש בה שמיטה, כיצד מזין רעיון השמיטה רעיונות של צדק חברתי ואחווה וכיצד כל זה קשור לקיימות וסביבה? 

הפרק השמונים ואחד, זמין כרגיל בכל יישומי ההסכתים.

כולל - ספוטיפיי, אפל, יוטיוב, אתר קולות, גלי צה"ל

ברל כצנלסון: מחוף לבית

קולות של רוח - פרק 78 - ברל כצנלסון: מחוף לבית

ברל כצנלסון - הוגה ומנהיג, אידיאליסט שהתנגד לאידיאולוגיה, מוביל דרך נבוך. רגע לפני תשעה באב נפגשתי עם רגב בן דוד לשיחה על דרכו והגותו של ה-הוגה של תנועת העבודה ההיסטורית, אשר חשש מחורבן ותלישות ושמשנתו רלבנטית מאוד להמשך בניית וריהוט הבית הלאומי בימינו. איך הופכים את החוף הזה לבית שהנפש אחוזה בו? 

מוזמנות ומוזמנים להקליק כאן ולהיחשף להגותו המרתקת של ברל.

ואפשר להאזין לכל הפרקים גם ב - ספוטיפיי, אפל, יוטיוב, אתר קולות, גלי צה"ל

פרק חירום בעקבות הלחימה בעזה

קולות של רוח - פרק 74 - בעקבות הלחימה בעזה

החברה הישראלית עוברת תקופה קשה, הן ביחסים פנימה והן בלחימה מול חמאס. בפרק שלפניכם אני מבקש לשתף במחשבות בעקבות 'המצב'. הפרק דן בפרעות של ערבים ויהודים בתקופה זו, בשאלת הסימטריה, בעתיד המשותף ההולך ונשחק, בשאלות של מוסר לחימה ובצורך לשלב את האוניברסלי והפרטיקולרי, את חביב אדם שנברא בצלם עם חביבין ישראל שנקראים בנים למקום.

מוזמנות ומוזמנים להאזין במגוון אפליקציות ואתרים.

שנזכה לימים של שקט וריפוי.

--------------------------------------------------------------------

ההסכת 'קולות של רוח' נמצא בכל אפליקציות הפודקאסטים ובמגוון אתרים כולל ב –

ספוטיפיי – https://did.li/G92Hw

אפל - https://did.li/MRQfT

יוטיוב - https://did.li/zpdaa

סאונדקלאוד - https://did.li/oXz5q

אתר קולות - https://www.kolot.info/podcast

גלי צה"ל - https://did.li/43iTY

מכת בכורות: מתי המטרה מקדשת את האמצעים?

קולות של רוח - פרק 73 - מתי המטרה מקדשת את האמצעים?

בעזרת מכת בכורות האכזרית מכניע אלוהים את פרעה ומביא לשחרור בני ישראל, באמצעות פצצות אטום הסתיימה מלחה"ע, הסיכולים הממוקדים שנועדו להילחם בטרור גבו את חייהם של חפים מפשע, רמיסה של זכויות אזרח סייעה להילחם בהתפשטות הקורונה. כמעט בכל צומת של קבלת החלטות מצויה השאלה המוסרית הקשה: מתי מקדשת המטרה הטובה את האמצעים הפסולים? 

במקורות היהדות קיימים דיונים נרחבים בשאלה זו אודותיה פרסמתי מאמר בשם "סיכול הבא בעבירה" בספר מנחם פינקלשטיין וכאן בבלוג. עכשיו תור הפודקאסט...

האזינו למסע מקוצר במקורות שסופו בהצעת קריטריונים להכרעה בדילמה יסודית זו. 

הפרק השבעים ושלושה. 

חג שמח

הפודקאסט נמצא בכל אפליקציות הפודקאסטים ובמגוון אתרים כולל ב –

ספוטיפיי – https://did.li/G92Hw

אפל - https://did.li/MRQfT

יוטיוב - https://did.li/zpdaa

סאונדקלאוד - https://did.li/oXz5q

אתר קולות - https://www.kolot.info/podcast

גלי צה"ל - https://did.li/43iTY

צדק חינוכי במחשבת חז"ל

קולות של רוח - פרק 69 - צדק חינוכי במחשבת חז"ל

חז"ל לא כתבו מסכת שעוסקת בחינוך או תלמוד תורה. הם לא הציגו משנה מסודרת בנוגע לצדק חינוכי או לחינוך בכלל. יחד עם זאת, נדמה שהסיבה היא לא כי הם תפסו את זה כנושא משני, אלא להפך - הנושא כה חשוב שהוא נכנס למאות דיונים ברחבי הש"ס. בתוך העושר הגדול הזה ביקשתי לבודד כמה מהמקומות שבהם עוסקים חז"ל בשאלות של צדק חינוכי כגון: מהי תכלית החינוך? האם כולם יכולים ללמוד תורה או שצודק לעשות מיונים וסינונים? ומי יכול לחנך וללמד? 

הפרק השלישי והחותם של סדרת 'צדק חינוכי' בהסכת, מתחקה באופן ביקורתי אחר מחשבת חכמי המשנה והתלמוד בשאלות הללו. מוזמנות ומוזמנים להאזין.

ללמוד יחד ב 2021 - מוזמנות ומוזמנים להירשם

תקציר

שמח להציג בפניכן ובפניכם אפשרויות שונות ללמוד יחד (בזום) בתקופה הקרובה. האפשרות הראשונה שמתחילה כבר ב 19.1 היא סדרה של ששה מפגשים בקולות בשעות הערב בעקבות רעיונות קיומיים וחברתיים בפרשנות לתלמוד של עמנואל לוינס; האפשרות השניה היא סדרה של חמישה עשר מפגשים בבינה בשעות הבוקר בעקבות רוזה לוקסמבורג; האפשרות השלישית היא סדרה של שמונה מפגשים באסכולות בשעות הבוקר בעקבות הוגי היהדות החילונית-הומניסטית.

מהתלמוד אל עמנואל לוינס - בעקבות רעיונות קיומיים וחברתיים בחז"ל ובפרשנות של לוינס - קולות

מה? בסדרה נלמד שתי סוגיות תלמודיות, האחת שעוסקת בשינוי פנימי והשניה בזכויות עובדים וצדק חברתי, ובכל סוגיה נלמד את הקריאה הפרשנית המפתיעה ומעוררת המחשבה של הפילוסוף עמנואל לוינס עליה. 

מתי? 6 מפגשים, ימי שלישי, החל מ19.1.21, אחת לשבועיים, בשמונה וחצי בערב.

איך נרשמים? ניתן להירשם אונליין בקישור הזה. הנחה לבוגרי קולות בקישור הזה. הרשמה טלפונית (לבקש את ליזי או יעל) 08-6839399 או 0548639375.

בית מדרש בעקבות הגותה ומכתביה של רוזה לוקסמבורג - בינה

מה? כתביה של רוזה לוקסמבורג מהווים תעודה נדירה של גדלות נפש ורגישות מפעימה וניתן למצוא בהם נתיבים לחיים של משמעות, שלוות נפש ואושר. במהלך המפגשים נקרא במאמריה ומכתביה של רוזה ונעסוק בנושאים מרכזיים העולים מהם, תוך השוואה למקורות מן היהדות ולשורה של הוגים.

מתי? 15 מפגשים, ימי שלישי, החל מ9.2.21, אחת לשבוע, בתשע וחצי בבוקר.

איך נרשמים? ניתן להירשם אונליין בקישור הזה. 

יהדות חילונית הומניסטית - אסכולות

מה? במאה וחמישים השנים האחרונות עסקה שורה של אנשי רוח יהודים בשאלת החיבור בין יהודיות לחילוניות, והצמיחה את תפיסות היהדות כתרבות והיהדות החילונית. במהלך הקורס נתוודע לעיקרי תפיסותיהם של כמה ממעצביה של זהות זו (אחד העם, ברדיצ'בסקי, ביאליק, ברנר, אריך פרום) ונבחן את השלכות התפיסה על חיינו בישראל כיום.​

מתי? 8 מפגשים, ימי רביעי, החל מ3.3.21, אחת לשבוע, בעשר בבוקר.

איך נרשמים? הרשמה טלפונית במספר 1-700-700-169. פרטים נוספים בקישור הזה.

צדק חינוכי: חינוך רב תרבותי ושוויון הזדמנויות

קולות של רוח - פרק 67 - צדק חינוכי: חינוך רב תרבותי ושוויון הזדמנויות

במסגרת סדרה חדשה בפודקאסט שתעסוק בצדק חינוכי, שוחחתי עם פרופ' יוסי דהאן על שתיים מסוגיות היסוד של תחום זה - החינוך הרב תרבותי, וחינוך שמאפשר הזדמנות שווה לכל בוגרת ובוגר שלו. במהלך הפרק אנו דנים בשאלות תשתית כגון: 

מהי רב-תרבותיות? באיזו מידה המדינה צריכה לאפשר אוטונומיה לכל זרם חינוכי? מה לגבי לימודי ליב"ה? מה הכוונה במונח 'שוויון הזדמנויות'? האם וכיצד צריכה מערכת חינוכית לייצר שוויון הזדמנויות לתלמידיה? וכיצד כל זה קשור למונחים כמו הסללה, אינטגרציה ואינדוקטרינציה? 

מוזמנות ומוזמנים להקליק כאן להאזנה או לחפש במגוון אפליקציות הפודקאסטים או ביוטיוב את המילים 'קולות של רוח'.

טיעון הנבל הנאור

נדיר בימינו שאנשים מצדיקים הרס, החרבת חיים, פגיעה בזולת, אלימות וגזענות. הנאציזם וגישות אידיאולוגיות המקדשות את הכוח והכפייה, את האלימות והרצח, את ההיררכיה האנושית והזלזול העמוק ברגשות הזולת, נחשבים לא ראויים ולא נאורים, ומוקעים בדרך כלל על ידי רוב החברה. יחד עם זאת, בדיונים מוסריים שולט כיום טיעון מנוול המופיע בתחפושת נאורה של כיבוד האדם ושמירה על זכויותיו - טיעון הבחירה החופשית. 

איך אפשר לתת לעובד שכר רעב שכזה? מה אתה רוצה ממני, אף אחד לא הכריח אותו לחתום על החוזה; אתה לא חושב שיש בעיה מוסרית בלצרוך זנות? זה פטרנליסטי להגיד לה במה לעבוד, אני כנראה מכבד אותה יותר ממך; זה נראה לך הוגן לפתות אותו בשעת מצוקה לקחת הלוואה עם תנאי החזר כל כך קשים? הוא בחר בזה, מי אתה שתגיד לו מה לעשות; אתה מבין שהם שכבו עם נערה בת שש עשרה, אחד אחרי השני, שוב ושוב ושוב, עמדו בתור, השאירו אותה עם פצע עמוק וקשה לכל החיים?  אני דווקא שמעתי שהיא הסכימה, אז אולי זה לא כזה יפה, אבל אתה לא צריך לעשות מזה עניין. זו זכותה.

הטיעון המרכזי של הנבל הנאור בימינו מתבסס על חירות הפרט. הרצון החופשי, הבחירה החופשית, זכויות האדם, הפכו למכשיר להצדקת כל עוול שנעשה ללא כפיה, או לפחות ללא כפיה במובניה הפשוטים. 

אכן, חירותו של אדם להכריע ולכונן את דרכו היא אחד מיסודות המוסר. עם זאת, המחשבה שכל המוסר והיחסים האנושיים מתמצים בשאלה האם הדברים נעשו בכפייה היא מסוכנת ביותר. נדמה שרבים מאתנו החליפו את הציווי העמוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", בציווי השטחי "אל תכפה על רעך". בספרו "החברה השפויה" כתב אריך פרום: "אין ספק שעקרון ההגינות יוצר סוג מסוים של התנהגות מוסרית. אינך משקר, מרמה או משתמש בכוח – אתה אפילו נותן לצד השני סיכוי, כאשר הינך נוהג על פי חוקי ההגינות, אולם לאהוב את שכנך, להרגיש עמו אחדות וזהות, להקדיש את חייך למטרה של פיתוח כוחותיך הרוחניים – כל אלה אינם חלק ממוסר ההגינות". אוסיף על פרום ואומר: מה שאנו מכנים בשם 'הגינות' משמש לעיתים מסווה להתנהלות רעה ובהמית. 

הניסיון להשתמש בערך חשוב על מנת להצדיק מעשי עוול נוראיים מזכיר את שכינה הרמב"ן: "נבל ברשות התורה". אדם יכול לקיים לכאורה את כל העשין והלאוין שבתורה ועדיין להתנהג כמו נבל. ניתן להשתמש בערכים ורעיונות שמופיעים בתורה, על מנת להצדיק את היפוכה של כוונת התורה, של הרוח המנגנת שמאחוריה. בניסוחו של הרב ליכטנשטיין: "זה שלא יעשה את 'הישר והטוב' יחשב הדבר כאילו אטום הוא למנגינה השמיימית. קימת נבלה שהיא אמנם ברשות התורה - אך זאת היא נבלה". 

קיימת נבלה שהיא ברשות הערכים הליברלים – אך זאת היא נבלה. מרוב שאנו עסוקים בהיבטים הטכניים של היחס לזולת ובשאלת האשמה המשפטית, אנחנו נעשים קהים ואטומים לאשמה המוסרית ולאחווה האנושית הבסיסית. מרוב שיח על הוגנות, אנו שוכחים מסולידריות ואהבה. בשיח ברשתות החברתיות סביב המקרה המזוויע באילת שפרטיו עדיין לא התבררו, חזר טיעון הנבל הנאור: "היא רצתה", "היא לא אמרה לא". בימי אלול אלה הלב מיטלטל ומזדעזע למראה בריחתם של אנשים למקלט 'הבחירה החופשית' של הנבל. אני תקווה שנדע לשוב ולבנות חברה שמבוססת על אהבת השכן ולא על אכזריות, גם אם היא 'אכזריות נטולת כפיה'. 

(זמן ישראל, 23.8.20)

רוזה האדומה - סוציאליזם מהפכני דמוקרטי

[התרצו ללמוד יחד בלי לצאת מהבית? ביום ב' 29.6 בשמונה וחצי בערב אתחיל סדרה קצרה של ארבעה מפגשים מקוונים בנושא: "אזיקים שקופים". הקליקו כאן לפרטים ורישום]

קולות של רוח - פרק 55 - רוזה האדומה - סוציאליזם מהפכני דמוקרטי

סדרה חדשה בפודקאסט בעקבות דמותה של רוזה האדומה - החלק הראשון - שיחה עם פרופ' משה צוקרמן על משנתה החברתית המהפכנית של רוזה. 

רוזה לוקסמבורג (1919-1871) הייתה הוגה ומנהיגה פוליטית יהודיה בעלת תפישות מרקסיסטיות דמוקרטיות. היא התנגדה למדיניות סוציאליסטית פשרנית וקידמה רעיונות של מהפכה פרולטרית דמוקרטית; היא טענה כי המולדת שלה נמצאת בכל מקום שיש בו דמעות בני אדם; היא תפשה את האשה הפרולטרית כמי שיכולה לעמוד בחזית המאבק ודיברה על פמיניזם מרקסיסטי בתקופה שמושג זה עוד לא היה קיים...  

מוזמנות ומוזמנים להאזין לשיחה ראשונה על משנתה של אחת הדמויות המרתקות בתולדות המאה העשרים.

גישת היכולות של מרתה נוסבאום ואמרטיה סן

קולות של רוח - פרק 54 - גישת היכולות של נוסבאום וסן

הליברליזם לא מספיק. הצדק וההוגנות הם רק בסיס. השאלה שצריכה לעמוד לנגד עינינו היא: "מהן היכולות הממשיות שיש לכל אדם בחברה הזו?" 

בפרק הרביעי והאחרון בסדרת "חלופות לצדק" שוחחתי עם לורה טלינובסקי, סמנכ"לית שחרית ומרצה על נושאי כלכלה וחברה, על גישת היכולות של הפילוסופית מרתה נוסבאום, והכלכלן, זוכה פרס נובל, אמרטיה סן. 

מוזמנות ומוזמנים להיכרות ראשונית עם אחת השיטות החשובות שצמחו כמענה לתיאוריות הצדק הליברליות ועם 'מדד הפיתוח האנושי' שיצר האו"ם בעקבות זאת. באיזה מקום לדעתכם ישראל במדד הזה? התשובה כאן... 

אתיקה של צדק מול אתיקה של חמלה - חלק ב

קולות של רוח - פרק 52 - אתיקה של צדק מול אתיקה של חמלה - חלק ב

המשך השיחה שהחלה בפרק הקודם עם פרופ' אבי שגיא, מהאינטלקטואלים וההוגים הפוריים כיום בישראל בתחום זה. בפרק הנוכחי אנו עוסקים באתיקה שנגזרת ממושג הצדק מול האתיקה שנגזרת ממושג החמלה, בביקורת של כל אחת מהן על רעותה ובניסיון לשלב את שתי האתיקות בחיינו.

זהו הפרק השני במיני-סדרה המבקשת לבחון צורות מחשבה חלופיות לזו של הצדק האובייקטיבי. בפרק משתתפת גם השחקנית דבורה אלחדד ארושס בהקראת הסיפור התלמודי הבא:

מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא רַ' שִׁמְעוֹן בְּרַ' אֶלְעָזָר מִמִּגְדַּל גְּדוֹר מִבֵּית רַבּוֹ, וְהָיָה רָכוּב עַל הַחֲמוֹר וּמְטַיֵּל עַל שְׂפַת הַיָּם וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְהָיְתָה דַּעְתּוֹ גַּסָּה עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה הַרְבֵּה.

נִזְדַּמֵּן לוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכֹעָר בְּיוֹתֵר. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי! וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ. אָמַר לוֹ: רֵיקָא, כַּמָּה מְכֹעָר אוֹתוֹ הָאִישׁ! שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירְךָ מְכֹעָרִים כְּמוֹתְךָ? אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא לֵךְ וֶאֱמֹר לָאֻמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִי: כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ!

כֵּוָן שֶׁיָּדַע בְּעַצְמוֹ שֶׁחָטָא יָרַד מִן הַחֲמוֹר וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: נַעֲנֵיתִי לְךָ, מְחַל לִי! אָמַר לוֹ: אֵינִי מוֹחֵל לְךָ עַד שֶׁתֵּלֵךְ לָאֻמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִי וֶאֱמֹר לוֹ: כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ!

הָיָה מְטַיֵּל אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ, יָצְאוּ בְּנֵי עִירוֹ לִקְרָאתוֹ וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי, רַבִּי! מוֹרִי, מוֹרִי! אָמַר לָהֶם: לְמִי אַתֶּם קוֹרִין "רַבִּי, רַבִּי"? אָמְרוּ לוֹ: לְזֶה שֶׁמְּטַיֵּל אַחֲרֶיךָ. אָמַר לָהֶם: אִם זֶה רַבִּי, אַל יִרְבּוּ כְּמוֹתוֹ בְּיִשְׂרָאֵל! אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה? אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לִי. אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן מְחַל לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה הוּא. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילְכֶם הֲרֵינִי מוֹחֵל לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן.

מִיָּד נִכְנַס רַ' שִׁמְעוֹן בְּרַ' אֶלְעָזָר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְדָרַשׁ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כַּקָּנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כָּאֶרֶז.

(מסכת תענית דף כ)

להאזנה לפרק הקליקו כאן.

אתיקה של צדק מול אתיקה של חמלה - חלק א

קולות של רוח - פרק 51 - אתיקה של צדק מול אתיקה של חמלה - שיחה עם פרופ' אבי שגיא - חלק א

זכיתי להתארח אתמול בביתו של פרופ' אבי שגיא, מהאינטלקטואלים הבולטים והחשובים בישראל בתקופתנו, לשיחה על מהי חמלה, מהי אתיקת החמלה ובמה היא שונה מתפיסות צדק מגוונות.

כאשר אנחנו מדברים על מוסר ואתיקה אנחנו מחפשים לרוב את הצדק האובייקטיבי, ההוגן, הנכון תמיד. עם זאת, למול תיאוריות של צדק התפתחו צורות מחשבה חלופיות המאתגרות את האובייקטיביות והעיוורון של הצדק. החלופות לצדק - מיני סדרה חדשה. מתחילים באתיקה של החמלה.

המשך השיחה עם אבי שגיא בפרק הבא.

להאזנה הקליקו כאן.

עבודה ומשמעות בימי הקורונה

קולות של רוח - פרק 48 - עבודה ומשמעות

במדינת ישראל יש כעת מעל מיליון איש שחותמים אבטלה, רובם הגדול הוצאו לחופשה ללא תשלום בשל משבר הקורונה. הפרק דן במשמעות העבודה בחיינו באמצעות מקורות קדומים והגות עכשווית, ועוסק באתגר הגדול שניצב כעת בפני אלפי מנהלות ומנהלים ומעל מיליון איש ואשה הנמצאים בחופשה כפויה או איבדו את עבודתם.

במדרש אבות דרבי נתן שחובר ככל הנראה במאה השמינית ישנן מספר אמירות מרתקות על מלאכה:

"אהוב את המלאכה כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה שכשם שהתורה נתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך" (שמות כ' ט'). 

[...] רבי שמעון בן אלעזר אומר אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה שנאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ... מכל עץ הגן אכול תאכל (בראשית ב' ט"ו וט"ז).

רבי טרפון אומר אף הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה ח'): 

רבי יהודה בן בתירא אומר [אדם] שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שם כ' ט') ומה תלמוד לומר ועשית כל מלאכתך להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויתעסק בהן: 

רבי יוסי אומר אין אדם מת אלא מתוך הבטלה".

החכמים האלה לא תפסו את העבודה והמלאכה רק כאמצעי לפרנסה אלא גם כחלק ממשמעות החיים. מה זה אומר בעת הזו?

פודקאסט קורונה, חלק שלישי. מוזמנות ומוזמנים להאזין.

התפיסה היהודית של חברת ערבות הדדית

קולות של רוח - פרק 41 - התפיסה היהודית של חברת ערבות הדדית 

בחלק הרביעי והחותם של סדרת "צדק חברתי וחלוקתי", אני מנסה לשרטט קווים מנחים למדיניות חברתית על פי מקורות היהדות. מהי התמונה המתקבלת מציוויים כגון שמיטה, יובל, לקט, שכחה, פאה, מעשר עני, איסור הלוואה בריבית? מה המשמעות של צדקה וחסד וכיצד זה קשור לצדק? האם נכון לכפות על אדם לתת צדקה? ומהו הערך הבסיסי העומד ביסוד התפיסה החברתית של תורות ישראל? 

על-פי התיזה אותה אני מציג בפרק, מקורות היהדות הקדומים ניסו ליצור חברה שערך התשתית שלה הוא ערבות הדדית. זו לא חברת השוויון של מרקס, לא חברת החירות של הליברלים, אלא חברה היוצאת מתוך צלם אלוהים שבאדם ומגיעה ל"ואהבת לרעך כמוך", חברה היוצאת מתוך הכבוד הבסיסי לאדם באשר הוא לביסוסה של חברת ערבות הדדית. כדי להגיע לחברה כזו מבקשת התורה לשנות את היחס שלנו לקניין ולבעלות, לייצר מחויבות חברתית (הכוללת במקרה הצורך שימוש באמצעי כפיה), לדאוג למוחלשי החברה באשר הם באמצעות שורה של ציוויים והלכות, ולבסס תחום של חובות המוטלות עלינו כלפי הזולת בגלל מוסר ומידת אופי טובה ולא רק בגלל חוזים והתחייבויות משפטיות.

מוזמנות ומוזמנים להאזין לדברים בפרק החדש הנמצא כמעט בכל אפליקציית פודקאסטים, בגלי צה"ל ובאתר קולות. רק חפשו - קולות של רוח.

החברה הצודקת של ג'ון רולס

קולות של רוח - פרק 39 - החברה הצודקת של ג'ון רולס

בחלק השני בסדרה על צדק חברתי וחלוקתי, שוחחתי עם אביעד הומינר רוזנבלום, מנהל תוכן ודיגיטל של קרן כצנלסון ומומחה בכלכלה פוליטית, על משנתו של הפילוסוף הפוליטי החשוב ביותר בחמישים השנים האחרונות. 

שאלנו מהי חברה צודקת? כיצד יוצרים מערכת הוגנת של שיתוף פעולה? נגענו במושגי מפתח בהגותו של רולס כגון: מסך הבערות, חוקי הצדק, המצב המקורי, שוויון הזדמנויות, וראינו מה קורה כשליברליזם ורווחה סוציאלית נפגשים.

רולס טלטל את עולם המחשבה הפוליטית כאשר התיימר להציג תיאוריה של צדק המעוגנת בניסוי מחשבתי מבריק ומבוססת על מה שנראה כנתונים כמעט מדעיים. הוא חיפש פרוצדורה, תהליך, שיטה אשר אם ניישם אותה נקבל כללי צדק הוגנים. כללי צדק אשר כולנו נצטרך להודות שהם... צודקים. הוא טוען שהוא מצא פרוצדורה כזו. יצירת מצב מקורי. כניסה מאחורי מסך של בערות. מה הכוונה? מוזמנות ומוזמנים להאזין.

לכל פרקי קולות של רוח באתר קולות החדש הקליקו כאן. לכל הפרקים ביוטיוב כאן. 

דילמת השיימינג - מסה

[המאמר פורסם בגיליון 91 של כתב העת 'דעות', נובמבר-דצמבר 2019. תודתי נתונה למערכת ולעורכת]

מהו שיימינג?

השיימינג, בִּיוּש, הוא הפצה פומבית של מעשה שלילי או אמירה בעייתית של אדם תוך בִיוּשוֹ והלבנת פניו. המונח משמש בעיקר למקרים של שימוש במדיה הדיגיטלית להפצה זו.

דילמה מוסרית היא מצב בו יש טיעונים משמעותיים לבצע צעד ובצידם טיעונים כבדי משקל להימנע ממנו. בדילמה מוסרית חמורה, כל צעד בו ננקוט יגרום עוול ועלינו להכריע בין רע לרע.[1] אמנם פעמים רבות ביוש אדם הוא צעד מכוער וחסר כל הנמקה מוסרית חיובית, אך ישנם מקרים בהם השאלה האם לבייש מהווה דילמה מוסרית רצינית. לאור זאת, אבקש במאמר שלפנינו לדון בשאלה: מתי ראוי לבצע שיימינג או להשתתף בהפצתו?[2]

המתח הבסיסי שנושאת עימה דילמת השיימינג מצוי בתמצות כבר בפסוק: "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). מחד נמצא את איסור הרכילות הכולל את איסור לשון הרע, ומאידך את החובה לסייע לאדם אחר המצוי בצרה. ומה אם ישנה התנגשות בין שני חלקי הפסוק כאשר הסיוע כרוך בלשון הרע?

אכן, הרבה לפני שמישהו חלם על דיגיטציה, כבר עסקו בסוגיות כגון לשון הרע והלבנת פנים, הנמצאות בלב דילמת השיימינג. במאמר זה אבקש להיעזר במקורות מתוך היהדות שעוסקים בסוגיות אלו, ובכך אנסה גם לתרום חלקי בפיתוח שפה יהודית לעיסוק בתופעה זו.[3]

חומרת הבעיה

האדם, כדברי אונקלוס, הוא "רוח ממללא".[4] מילים יכולות לשמש לריפוי ולפגיעה. מילים בוראות, מילים מלטפות, מילים הורסות, מילים הורגות. לעיתים אותן מילים ירפאו אחד ויפגעו ברעהו. חכמי ישראל כתבו רבות על משמעותן של מילים, ובלב כתיבה זו נמצא את סוגיות לשון הרע והלבנת הפנים, שהן לטעמי סוגיות היסוד של השיימינג.

אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר. שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת. האומרו. והמקבלו. וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו [5] 

לשון הרע, קרי לדבר בגנות אדם כלשהו דברי אמת או שקר,[6] נתפסה כדבר חמור ביותר הן מבחינה ערכית והן מבחינת התוצאות שעלולות לנבוע ממנה. היא עלולה ממש להרוג. הלבנת פנים זכתה לתיאורים לא פחות דרמטיים –

המלבין פני חברו ברבים... אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא (משנה, אבות ג, יד); נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף סז ע"ב); המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נח ע"ב).

מדוע לשון הרע והלבנת פנים הם כה חמורים?

"טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז, א). אנחנו מתהלכים בעולם הזה עטופים, ביודעין או שלא ביודעין, בשמנו הטוב. אנו בונים מערכות יחסים לאורך שנים, מייצרים מעמד מקצועי, ולמעשה נסמכים כל העת על השם שיצא לנו. האהבה שאנו זוכים לה מסביבתנו הקרובה, ולעיתים גם ממעגלים רחבים יותר, מושתתת על כך שלאנשים יש תדמית חיובית עלינו. שמנו הטוב הוא חלק מרכזי מחיינו, ועבור רובנו הפגיעה בו עשויה להיות מכאיבה מאוד, אפילו הרסנית.

בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים, הרשתות החברתיות ואפליקציות מסרים מגוונות מאפשרות להפיץ את הביוש תוך זמן קצר ובצורה יעילה מאוד, וזאת בזמן שהמבייש אפילו לא צריך להסתכל בפניו המולבנות של המבויש ולהתעמת עימו. מאידך, מצבו של המבויש קשה מתמיד. גוגל תמיד זוכר ולא ניתן לחמוק ממנו על ידי מעבר לקהילה אחרת, וכך הביוש מלווה את המבויש כל חייו ובכל מקום. לפיכך, למרות שתמיד היו מביישים ומתביישים, המשמעויות המוסריות של שיימינג קשות בימינו אף יותר מבעבר.

הביטוי "הלבנת פנים" מדויק. הדם ניטל מפנינו, הסומק המסמל חיים נעלם, ואנו נותרים כמתים-מהלכים בעולם. הרגו את השם שלנו, הרגו משהו בתוכנו. ברוח זו שיתף הזמר-שחקן שולי רנד:

אני סובל משיימינג כבר חמש או שש שנים ובתור אופציה לבן אדם לחטוף שיימינג יש לי כמה נקודות חולשה – אחת אני גבר, השניה אני מפורסם והשלישית אני דתי. מי שחווה שיימינג יכול באמת להזדהות עם התחושה הזאת שזה דבר שהכי קרוב למוות. מה זה הלבנת פנים? זה שהדם צונח מהפנים. שיימינג זה דבר שצריך מאוד מאוד להיזהר בו. למעשה כל הרשתות, כל הדברים האלה, שהיום יש אפשרות לכל טרטרן מקלדת לכתוב. אנחנו למעשה מתעסקים בתוך עולם של דם... זה מאוד מאוד כואב לי הדבר הזה... זה מאוד מאוד פוגע בי, כי מה יש לי להציע לעולם? רק את השם הטוב שלי, אתה יודע אני לא עשיר גדול, יש לי רק את השם הטוב שלי, את האמינות שלי, וסדקים בדבר הזה... זה כואב לי, זה כואב לי מאוד.[7]

הכאב הזה עלול להגיע למצבי קצה. המקרה, המוכר יחסית, של אריאל רוניס ממחיש זאת. לאחר קריירה ארוכה בשב"כ, שימש רוניס בתפקיד מנהל לשכת רשות ההגירה והאוכלוסין בתל אביב. אשה שהגיעה ללשכתו, ביקשה לקבל שירות ללא תור ונדחתה, האשימה אותו ביחס מפלה על רקע גזעני כלפיה ובצאתה מהלשכה פרסמה פוסט בפייסבוק בו היא מתארת את המקרה מנקודת מבטה. הפוסט, כצפוי, זכה במהירות לאלפי שיתופים והוביל לאייטמים בשורה של תוכניות בתקשורת.

בשיא ההתרחשות פרסם רוניס פוסט תגובה בפייסבוק. לאחר שתיאר את המקרה מנקודת מבטו, שעל פיה קיבלה האשה יחס שוויוני והוגן ללא שמץ גזענות, ולאחר שתיאר את פעילותו במשך השנים למען שילוב אזרחי ישראל הערבים באופן שוויוני במדינה, כתב רוניס את הדברים הבאים:

[...] לא עברו יומיים ולפוסט מעל 6,000 שיתופים, כל אחד מהם חץ מחודד שננעץ בבשרי. אני? גזען? כל פעילותי במשך כל שנות חיי נעלמה כלא הייתה ובמחי יד, או באבחת הבל פה של מי שנדרשה לעמוד בתור כמו כולם, פגה.

המשתפים המשיכו, בזריזות של עושי מצווה, להמטיר את חיציהם. לא עוצרים ולו לרגע לשאול (האם גם העובדת הנזכרת וגם אני גזענים? כיצד זה הגברת בסוף קיבלה שירות לאחר שנעמדה בתור האמהות? מדוע לא עשתה זאת קודם?). איני מאשים אותם. גם אני הייתי מזדעזע למראה פוסט כזה ואולי גם אני הייתי מצקצק בלשוני ומשתף בצדקנות בלי לחשוב על ההשלכות.

[...] שמי, אותו עמלתי לבנות במשך שנים, הוא עתה שם נרדף לתואר הקשה ביותר שניתן היה לחשוב עליו בהקשר אליי – גזענות. אני מבין שזו תהיה מנת חלקי מעתה ואילך. אני מנסה להיות שלם ומפויס ועל כן חשוב לי להדגיש כי איני כועס על אותה לי שעל פי תמונותיה נראה שכבר הצליחה להתגבר על אותה "מכה קשה" שחוותה. אני איני מצליח. היו שלום!![8]

כתב, והתאבד.

אנשים רבים שנפגעו משיימינג מתארים סבל וכאב, חלקם אומרים כי השיימינג הרס להם את החיים או לכל הפחות הרס להם תקופה בחיים, אך הגעה לכדי התאבדות כתוצאה מכך כמובן אינה דבר תדיר. יחד עם זאת, נמצאנו למדים שדברי לשון הרע מהסוג המבייש ומלבין הפנים, גם כאשר מדובר בדברי אמת מבחינת חווית המבייש, פוגעים בחלק מהותי ביותר בהווייתו של אדם, לפעמים עד כדי כך שהוא חש כי ניטל ממנו הטעם לחייו.

מתי בכל זאת ראוי לעשות שיימינג

ראינו עד כמה שיימינג הוא מעשה חמור ובעייתי, ודומני שאיש לא יחלוק על כך שביצועו במטרה להתנכל לאדם על ידי עלילות ושקרים הוא מעשה נבלה. אבל מה לגבי מקרים בהם אדם באמת פגע בזולתו והשיימינג משמש ככלי לגילוי האמת והצדק, למאבק ולאזהרת הזולת?

נשאל את השאלה "ביהודית": מתי מותר, ואולי חובה, לדבר לשון הרע תוך הלבנת פנים? רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, הידוע בכינויו 'החפץ חיים', עסק רבות בנושאי "שמירת הלשון" והיה מראשי המאבק הרבני נגד לשון הרע. עם זאת, הוא פסק שכאשר אדם רואה מעשה עוולה שעושה אדם אחר, מותר לו לספר את הדבר "כדי לעזור לאדם שהוזק, ולגנות המעשים רעים בפני הבריות".[9] צד פרטי וצד כללי יש להיתר זה. פרטי – סיוע לקורבן; כללי – מאבק חברתי למען הצדק.[10] ומכלל הן אנו לומדים לאו – אין לבצע שיימינג כדי לפרוק, להתנקם ולהכאיב. רגשות מובנים וטבעיים אלה אינם מהווים סיבה מספקת לביצוע אקט כה חמור. האדם נדרש להתגבר על רגשותיו ולשאול את עצמו האם אכן המטרה הכנה של מעשה הביוש היא סיוע לפרט ולכלל. אבל גם בזאת לא די לפי 'החפץ חיים'. את ההיתר לבצע ביוש מסייג המחבר בקיומם של שבעה פרטים:

א. שיראה את הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אלא אם כן התברר לו שזה אמת. ב. שייזהר מאוד שלא יחליט מיד בדעתו לגזל ועושק. ויתבונן היטב אם זה בכלל גזל או עושק. ג. שיוכיח מתחילה את החוטא בלשון רכה. ד. שלא יגדיל את העוולה יותר ממה שהיא. ה. שיכווין לתועלת, ולא כדי להנות מהפגם שנותן בחבירו, ולא מפני שנאה שיש לו עליו מפעם. ו. אם הוא יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת בלי לספר עליו לשון הרע, אסור לספר. ז. שלא יסובב על המזיק יותר היזק ממה שהיה נגרם אילו הועד על המעשה שעשה בבית דין.[11]

ננסה לתמצת את שבעת הסייגים בשלושה אשכולות. האשכול הראשון (סעיפים א-ד) הוא הקפדה יתרה על כך שמה שנאמר בביוש הוא אמת. זה מסובך. כמעט בכל מעשה יש גרסאות שונות ל"אמת". כך לדוגמא, ככל הנראה המתלוננת נגד אריאל רוניס האמינה בכל ליבה שיחסו אליה נבע מגזענות. זו הייתה האמת שלה. הוא ראה את הדברים אחרת. כמו כן, בעידן הרשתות החברתיות קשה מאוד לדעת אם פוסט שנחשפים אליו הוא אמיתי,[12] ולפיכך השאלה האם להפיץ אותו באמצעות שיתוף או לייק קשה לפתרון.

האשכול השני (סעיפים ה, ו) הוא הקפדה על כך שמטרת השיימינג האמיתית היא תועלת. לזה מתכוונים וזה גם מה שצפוי לקרות. תנאי זה מצריך בדיקה משמעותית של נפשנו פנימה, של יכולת השיימינג להשפיע, ושל קשת התגובות החלופיות.

האשכול השלישי (סעיפים ג, ז) הוא לקיחה בחשבון של רגשותיו וחייו של מושא השיימינג. אם הוא לא הוזהר קודם ע"י תוכחה הנעשית בלשון רכה, ואם ההשפעה על חייו עלולה להיות חמורה יותר ממה שהיה קורה לו הוא היה עומד לדין – אין לביישו. היכולת לראות לא רק את הקורבן אלא גם את הפוגע הינה נדירה, ויש שיגידו שלא נכון להציבה כדרישה כלפי הקורבן אלא רק כלפי אדם חיצוני לאירוע.

מרתק לגלות שראיית המבויש היא למעשה הסיפור מאחורי השיימינג הראשון בהיסטוריה. על פי המיתולוגיה היהודית, מבצע הביוש הראשון היה אלוהים. קין, עובד האדמה הקנאי, רוצח את הבל אחיו. אלוהים מוכיח אותו ומעניש אותו בכך שהאדמה לא תוסף תת כוחה לו, ושהוא יהפוך לנווד. ואז זה מגיע – "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת". הביטוי 'אות קין' הפך להיות שם נרדף לאות קלון. אדם מסתובב בעולם עם סימן שמוטבע בו. כל מי שרואה אותו יודע שהוא עשה מעשה נורא. כמו במקרה של הרשת האינטרנטית הזוכרת לנצח, גם כאן אי אפשר להסיר את האות. מעתה זה מי שאתה. עבור רבים זה יהיה כל מי שאתה.

אלא שאלוהים לא התכוון רק לבייש את קין ואולי כלל לא התכוון לביישו. מטרת האות הייתה להגן עליו – "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-ה' גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשֹׂא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ" (בראשית ד', יג-טו). מטרת אות הקלון הייתה להזהיר את כולם שלא יעזו לפגוע בקין. שימו לב – אות אזהרה המגן על קין שהוא בה בעת גם אות קלון חמור. שיימינג שמגן על המבויש. סיפור קצר זה ממחיש עד כמה מציאות הביוש יכולה להיות סבוכה ודורשת עדינות ותשומת לב.

סוגיה מוסרית מרתקת בפני עצמה, שנוכל כאן רק לרמוז עליה, היא היחס שלנו למי שכבר בויש, בייחוד כאשר איננו יודעים האם ובאיזו מידה הדברים שנטענו כלפיו נכונים. דילמה זו חוזרת פעמים רבות בהקשרים של טענות על הטרדות מיניות, בייחוד כלפי אנשים מפורסמים וכאלה שנתפסים כאנשי רוח. הגמרא דנה בסיפור על חכם שיצאו עליו שמועות בהקשר זה, ורב יהודה החליט לנדות אותו.[13] הרמב"ם פסק ש"חכם ששמועתו רעה" הוא בר נידוי,[14] אבל כאשר נשאל האם נכון להסיר ממשרתו "איש מפורסם במשרת החזנות והוא תלמיד חכם ג"כ, ויצא עליו רינון שאין ראוי להזכירו", השיב "שאין ראוי להסיר שום בעל משרה ממשרתו בגלל שמועה בלבד".[15] נושא זה דורש מאמר משל עצמו.

תובנות והצעה

רובנו לא מבצעים שיימינג אבל כן שותפים לו. אולי לא נכתוב פוסט שמבייש אדם, אבל בהחלט נגיב לפוסט כזה, נעשה לו לייק או נשתף אותו. לרוב נעשה זאת מבלי להקדיש לדברים מחשבה יתרה. הפוסט שקראנו הפעיל אותנו, עורר בנו רגש, ומתוך כוונות טובות ורצון להוסיף צדק בעולם אנו משתפים.

בית המשפט בישראל עמד בפני השאלה האם חיבוב (לייק) או שיתוף (שייר) פוסט המכיל דברי לשון הרע, מהווה בעצמו עבירת פרסום לשון הרע. במקרה שנדון בבית-משפט השלום ב-2016 קבע השופט מאור "שאין לראות במי שעשה לייק או שיתוף לסטטוס שלא הוא כתב והמהווה לשון הרע, כמי שפרסם לשון הרע בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, בכפוף לחריג הפגיעה המשמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת".[16] הנפגע ערער לבית-המשפט המחוזי אשר קבע שחיבוב אכן אינו מהווה עבירת לשון הרע, אך שיתוף כן.[17] מעניין לציין שבית-משפט מחוזי בשוויץ קבע במקרה דומה שגם "לייק" מהווה עבירת לשון הרע.[18] במקרה אחר, מגיב אנונימי שבית המשפט התיר לחשוף את זהותו לפי כתובת ה-IP שלו, אישר בתגובית (טוקבק) לכתבה ב"גלובס" דברי לשון הרע שנאמרו בה, ואף הוסיף מעין עדות אישית בנדון. בערכאה ראשונה קבע בית המשפט שלא מדובר בעבירה על חוק איסור לשון הרע, אך המחוזי הפך את הפסיקה וקבע כי מאחר שתוכן התגובה מוסיף אמינות לכתבה וחושף לכאורה פרטים נוספים, הרי שמדובר בעבירה.[19] כך או כך, לצד הדיון המשפטי המרתק, דומני שנכון לקבוע שמבחינה מוסרית כל השתתפות במעשה ביוש, ודאי בשיתוף אקטיבי ברשת, הינה בעייתית ומחייבת התמודדות.

לפיכך, אני מציע את כלי "ארבע הקושיות", השואב השראה רבה מהשיח ההלכתי שהצגנו, לקבלת הכרעה בנדון. לפני כל פעולת ביוש נשאל את עצמנו: א. אמת – האם וידאתי, לכל הפחות במידה סבירה של וודאות, שמדובר בדברי אמת? ב. מניע – מה המניע האמיתי שלי לפעולה? האם מדובר ברצון לסייע לפרט ולכלל או במניעים אחרים אשר לא מצדיקים פעולה כה חמורה? ג. יעילות – האם הפעולה אכן אפקטיבית להשגת הסיוע לפרט ולכלל, ואין לי חלופות אחרות, רכות יותר, להשגת אותה תוצאה? ד. מידתיות – האם התוצאות הצפויות למושא הביוש מידתיות?

בנוסף, אני מציע גם לבחון באיזו מידה מושא הבושה אוחז בכוח חברתי הגדול משמעותית מהכוח שיש בידי מי שנפגע לכאורה ממעשיו. כאשר מעשה הביוש משרת באופן מובהק את שבירת מנגנוני הכוח רבי-השנים בחברה ומסייע למוחלשיה, ניתן להצדיק אותו יותר.

אני תקווה ואמונה שאם נזכור לפני כל השתתפות בביוש לבדוק את ארבע הקושיות – אמת, מניע, יעילות, מידתיות – נוכל להתנהל בצורה נכונה יותר בדילמה מוסרית סבוכה זו.

*כל הנכתב במאמר זה בלשון זכר מכוון כמובן לנשים וגברים כאחד.

---

[1] ראו דני סטטמן, דילמות מוסריות, פרק המבוא, מגנס 1991.

[2] יש לזכור שתופעת השיימינג אינה שולית כלל. על פי שני סקרים רחבים שערכה מחלקת המחקר של המשרד לביטחון הפנים בשנת 2016, כל נער שלישי במדינת ישראל וכל מבוגר חמישי נפגע משיימינג או השפלה ברשת וכל מבוגר חמישי נחשף לכך. 16% מבני הנוער מודים שהיו שותפים למעשה בִּיוּש. כ-43% מהנשאלים בסקר אחזו בדעה ששיימינג הוא דבר חיובי. נתונים אלה מדגישים את חשיבות העיסוק בשאלה שהצבנו. הסקר זמין אונליין באתר איגוד האינטרנט הישראלי בכתובת: https://www.isoc.org.il/sts-data/11174

[3] הדברים מבוססים על לימוד בית מדרשי שהתקיים בהנחייתי בבית המדרש של צוות ומנחי עמותת קולות בחודשים הראשונים של תשע"ז, וכן על תובנות שעלו מעיסוק בנושא זה עם מספר קבוצות לימוד בשנים שחלפו מאז. תודתי לכל אלה. מאחר ומדובר במאמר קצר, הריני משמיט מקורות רבים ומסתפק בהבאת דברים חלקיים על רגל אחת.

[4] תרגום אונקלוס לביטוי "נפש חיה" המופיע בבראשית פרק ב פס' ז.

[5] רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות, פרק ז.

[6] ראו הגדרת הרמב"ם שם: "לשון הרע והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאמר אמת, אבל האומר שקר, מוציא שם רע על חברו נקרא". הגדרה זו שונה מההגדרה בחוק הישראלי, ואנו נשתמש בה כיוון שהיא מתאימה יותר לדילמה המוסרית בה אנו עוסקים.

[7] "אינטימי" עם רפי רשף, 13.7.19, קשת 12 ואתר מאקו.

[8] דף הפייסבוק של אריאל רוניס, 23.5.2015

[9] רבי ישראל מאיר הכהן, שמירת הלשון, הלכות לשון הרע, כלל י', סעיפים א', ב'.

[10] מסגרת יהודית נוספת לדיון בשאלתנו היא העיסוק בשאלה העקרונית מתי ראוי לקיים מצווה, כגון סיוע לפרט ולכלל, באמצעות עבירה. במקורות ישנה אבחנה בין "מצווה הבאה בעבירה" שהיא פסולה, לבין "עבירה לשמה" שהיא מותרת. בעניין זה ראו מאמרי שיראה אור בשנה הבאה "סיכול הבא בעבירה" בתוך "ספר מנחם" לכבוד השופט מנחם פינקלשטיין.

[11] שם. אציין שיש לי ביקורת על חלק מהסעיפים שלא אוכל לפרט במאמר קצר זה.

[12] העיתונאית רחלי רוטנר ערכה ניסוי קצר ושלחה סיפורים שקריים למספר דפי פייסבוק ידועים. הסיפורים, ברובם הגדול, פורסמו בלי בדיקה, הופצו באלפים וקודמו באתרים פופולריים (מסך עשן, 5.2016, מאקו). בשנים האחרונות התופעה כל כך התרחבה עד שהיא קיבלה את הכינוי "פייק ניוז".

[13] תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יז ע"א.

[14] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ו הלכה יד.

[15] שו"ת הרמב"ם סימן קיא.

[16]השופט עודד מאור, תא (ת"א) 19430-03-14 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול ואח', 4.8.2016

[17] השופטים שנלר, ורדי ורביד, ע"א (מחוזי ת"א) 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול ואח', 16.1.2019 ; פסק זה היה בעת כתיבת המאמר בשלבי ערעור לבית-המשפט העליון אשר אישר, לאחר פרסום המאמר, את החלטת המחוזי המבחינה בין לייק לשיתוף ואף הפנה למאמר זה כחלק מפסק הדין.

[18] אתר דה מארקר, 31.5.19

[19] השופטים שבח, שוחט ואטדגי, ע"א 36032-10-16 סורין שוחט נ' קושניר, 28.11.2017

קרל מרקס במבט ביקורתי לתשתית חיינו

קולות של רוח - קרל מרקס במבט ביקורתי לתשתיות החברה והחיים - פרק 38

החלק הראשון בסדרה חדשה על צדק חברתי וחלוקתי, עוסק בעיקרי תפיסתו הרדיקלית של קרל מרקס, בניתוח שלו את הקפיטליזם ובהשלכות של כך על חיי כולנו.

מרקס ידוע בציבור כפילוסוף של הקומוניזם, השיטה שהביאה לרצח שיטתי של מיליונים ולשלילת חירותם של מאות מיליונים. אלא שמרקס לא היה סטאלין ותפיסתו הייתה שוחרת חירות ואחווה. מרקס ניתח באיזמל חד את ראשית היווצרותה של החברה הקפיטליסטית שבה אנו חיים והציע פתרונות רדיקליים למחלות שגילה. 

בניתוח שלו ביקש מרקס לחשוף את תשתיות החברה, את הבסיס שעליו היא יושבת, את התודעה כוזבת בה רובנו שרויים רוב הזמן, את הניצול העמוק הכרוך במה שמכונה 'שוק חופשי', ואת שלילת החירות הפנימית הכרוכה בכל אלו. בניסיון להתמודד עם הרעות החלות הללו גיבש מרקס תפיסה הכוללת ביטול של הקניין הפרטי, השתלטות של המעמד הפועל על אמצעי היצור ויצירת חברה שוויונית. נדמה שהפתרונות המרקסיסטים פשטו מזמן את הרגל, אבל האם בשל כך הרעות החולות שחשף הפסיקו להיות רעות?

הפרק מוקדש בעיקרו לטענות של מרקס אודות החברה בה אנו חיים.

מוזמנות ומוזמנים להאזין.

פרשת שופטים והבחירות הקרבות: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד

הדור הראשון של ההנהגה הבכירה בישראל הורכב רובו ככולו מאנשים שחיו בצנעה כלכלית יחסית, והשתייכו לרוב למעמד הביניים. בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה לפני 23 שנה סימלה את המעבר לדור השני של ההנהגה, שאופיין במנהיגים בעלי ממון רב שלרוב גם החצינו את עושרם- נתניהו, ברק, שרון, אולמרט. חילופי דורות מהסוג הזה התבצעו במדינות רבות בעולם המערבי, והגיעו לשיאם בבחירתו של המיליארדר דונאלד טראמפ לנשיא ארה"ב.

בפרשתנו ניתנות הוראות למי שיהיה מלך בישראל: "רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס [...] וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר [...] לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (דברים יז, טז-כ).

מדוע דווקא סוסים? יש שיגידו שהסוסים היו סמל סטאטוס, הם היו הסיגרים היוקרתיים, השמפניה המובחרת והתכשיטים הנוצצים של אז. הרש"ר הירש טוען, כי "הסוס היה בהמת המלחמה" ולמעשה הפסוקים מזהירים את המלך מיצירת צבא מוגזם. התורה, לדברי הרש"ר, מבקשת להיאבק ב"אותם העניינים שהיו מאז ומתמיד אבני נגף ליושר לב שליטים ולהצלחת עמיהם. הרי אלו התאוות לתהילת מלחמה, לנשים ולממון". אבקש לתהות: מדוע שהשליט לא יהיה אדם עשיר ובדרך הזו גם לא יתפתה לשוחד, גניבה ושחיתויות אחרות? 

הפסוקים שקראנו מלמדים שממון רב לא עוצר אלא יוצר את הפיתוי. העושר עלול להוביל למצב של "רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו", תחושה שאני מעל העם, ולמצב של "סוּר מִן-הַמִּצְוָה", תחושה שאני מעל החוק. דומני שהמציאות בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט, לימדה אותנו כמה נכון הדבר. 

עוד בשנת 1973 זיהה לובה אליאב ז"ל את תחילתו של התהליך הזה, בציבור ובהנהגה, וכתב בספרו "ארץ הצבי" את הדברים הנוקבים הבאים: 

"אחד הדברים הראשונים שאנו חייבים לעשותם הוא להפסיק את המרוץ המבוהל לרמת-חיים גבוהה והולכת. הדוגמא להפסקת המרוץ הזה חייבת לבוא מצד ההנהגות החברתיות והפוליטיות בארץ. חייבים אנו, והדבר הוא בנפשנו, להכניס מחדש, ולו באופן מלאכותי, את מימד הפשטות, העממיות והצנע בכל מישורי חיינו [...] הפשטות של 'והצנע לכת' צריכה לבוא במקום רמת חיים ראוותנית, במקום האופנה של זלילה מיותרת ומטפשת, של בנייה שאפתנית ומכוערת, של לבוש סנובי ודוקר עיניים, של ספרות ואומנות שטחיות וקלוקלות.

[...] את האור האדום להפסקת המירוץ חייבת להדליק ההנהגה. היא חייבת לעשות זאת ראשית-כל על עצמה ועל גופה. [...] אין כוונתי לנזירות, להתנזרות, אלא לפשטות במלוא מובנה המקסים ושובה-הלב של המילה [...] אני מאמין כי דוגמה אישית של אישי הנהגת המדינה לפשטות וצנע בחייהם יתנו בידי החברה הישראלית והממשל הישראלי מנוף רב-כוח לבלום את הריצה אחר רמת חיים משתוללת".

לטענת אליאב וכפי שמשתמע מפרשתנו, ממון ועושר רב, בייחוד כאלה שהינם מוחצנים ומשפיעים על כל סגנון החיים של האדם, מהווים אתגר משמעותי לענווה, להליכות, לקבלת החלטות שקולה וליושרה. בנוסף, חיי העושר מייצרים תחושת עליונות שלא מאפשרת להנהגה לראות את המונהגים בצורה מלאה וחומלת. הדברים נכונים לא רק למנהיגות הפוליטית אלא לציבור בכלל ולהנהגה האזרחית שבתוכו.

בימי ראשית אלול אלה, ימים המזמנים את הלב לתחילתו של חשבון נפש, אני מהרהר במקום של החומריות המוגזמת בחיינו. הנוכל לקיים אורח-חיים של "והצנע לכת" ולבחור בהנהגה שתסמל ותוביל זאת?

[זמן ישראל, 5.6.19]