פרשת בא: כששערי גיהנום נפתחים

לפני שנים רבות צפיתי עם אחייני בן הארבע בסרט מצויר על יציאת מצרים. כאשר הגיעה מכת בכורות, ראו בסרט כיצד ילדים בגילו מתים. האחיין המתוק שלי הסתכל לי בעיניים ושאלה כמעט בוכה: "אבל למה?". יכולתי להגיד לו שפרעה היה רשע, שהמצרים היו לא־בסדר, אבל בתכלס לא יכולתי להסביר לו במה חטאו ילדים ופעוטות. מתוך עיניו בקעה זעקתו של אברהם: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"

הקושיה אודות הצדק שבמכת בכורות מתעצמת ביודענו שהיה זה אלוהים שהקשיח את לב פרעה. במילים אחרות, ניתן היה לסיים את כל זוועת העבדות בלי המכה הזו. מכת בכורות לא נועדה לשחרר את בני ישראל, היא נועדה לביסוס שלטונו של אלוהים ולהעברת מסר החוצה ופנימה לדורי דורות - אני אלוהים, ואני עוצמתי מאוד.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. (שמות י, א-ב). פסוקים דומים לאלה ניתן למצוא לאורך כל התיאור של עשרת המכות. "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה" (שמות ז, יז), "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ" (שמות ט, יד), "בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט, טז). 

כוח הוא אחת הדרכים לבסס שלטון וסמכות. הכוח אמור לגרום לנו להעריץ את השליט ולפחד ממנו באותה עת. אלא שנדמה לי שהתורה מבקשת ללמד אותנו משהו עמוק על התופעה הזו - היא נדונה לכישלון. אלוהים מפעיל כוח עצום כדי לבסס את שלטונו כלפי חוץ וכלפי פנים, ובכל זאת זמן קצר אחרי זה המצרים מתחרטים והצבא שלהם רודף אחרי בני ישראל; אלוהים עושה את נס קריעת ים־סוף ואז מטביע את צבא מצרים בים, וזמן קצר אחרי זה בני ישראל עושים עגל מזהב ואומרים: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, ד). התורה מראה לנו שביסוס שלטון וסמכות באמצעות כוח, זה דבר מוגבל שיכול להצליח רק לזמן קצר. 

המקרה החמור והקשה ביותר במאה השנים האחרונות שניתן להשוות למכת בכורות, היה זה של נגסקי. בשלהי מלחמת העולם השניה מחליטה ארה"ב להטיל, לראשונה בהיסטוריה, פצצת אטום. בשישה באוגוסט 1945 מוטלת הפצצה על הירושימה. יש שסבורים שלא היה צורך בכך על־מנת לסיים את המלחמה, ויש שטוענים שבלי זה המערכה מול יפן הייתה נמשכת. כך או כך, מה שמוסכם על רוב מוחלט של החוקרים הוא שמה שקרה שלושה ימים מאוחר יותר לא היה נחוץ - טרומן הורה על הפלת פצצת אטום נוספת. 

ההערכה המקובלת היא שהפצצת נגסקי נועדה לבסס את שלטונה של ארה"ב אחרי המלחמה. להבהיר לעולם כולו שמה שקרה בהירושימה לא ביטא יכולת חד־פעמית שעברה מן העולם. היה זה פשע מלחמה שהביא למותם של עשרות אלפי אנשים ולתחלואה של עשרות אלפים נוספים. ולמרות כל זה - המלחמה הקרה לא נמנעה, מלחמת קוריאה פרצה, מלחמת ויטנאם התרחשה וכך כל מלחמותיה של ארה"ב עד היום. גם במובן הפנימי ראינו שוב ושוב שליטים מנסים לבסס את שלטונם באמצעות כוח ואימה. זה תמיד הצליח לזמן קצר בלבד, לפעמים זה החזיק כמה עשרות שנים, אבל אז תמיד הגיע המרד. 

שלטון צריך להיות מבוסס על ברית ולא רק על כוח. לכן אלוהי המבול כורת מיד אחריו ברית, לכן אלוהי עשרת המכות כורת מיד אחריו את ברית סיני. 

מכת בכורות הגיעה אחרי פשעים בלתי נתפסים שעשתה מצרים. הגמרא במסכת בבא קמא אומרת בהקשר אחר את הכלל: "כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין עוד בין צדיקים לרשעים" (בבא קמא דף ס ע"א). כאשר שערי גיהנום נפתחים אין לדעת מי יבוא בהם, אין לדעת מי יִפָּגַע שלא כדין, אין לדעת מי יִפְגַּע שלא כדין. יש רגעים בהם גם הטובים ביותר עלולים לעשות את הדברים הגרועים ביותר. אוי לו למי שפותח את השערים האלה ומזמין את המשחית פנימה. אוי להם לפרעה, להיטלר, לסינוואר ולשאר צוררים.

[המאמר מבוסס על פרק 154 של ההסכת מקור להשראה]

לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים

קולות של רוח - פרק 47 - לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים - הכנה לפסח

מחלוקת עמוקה שררה כנראה בין החכמים לגבי אופן עיצובו של חג הפסח בכלל וליל הסדר בפרט. האסכולה שניצחה רצתה לכונן חג שבמרכזו מספרים את סיפור יציאת מצרים. אבל הם רצו יותר מזה. לא רק לספר סיפור אלא שממש נרגיש שאנחנו בתוך הסיפור, חלק ממנו, שזה כרגע לנו. אומרת המשנה (המצוטטת בהגדה): "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מדוע בעצם? למה להעמיד במרכז החג סיפור ומשחק של כאילו? ובכלל- מה המקום של "כאילו" בחיינו? 

ידידי משה מאיר כתב: ".. הכרעתם של חז"ל היתה חדה כתער – בעד דרך הכאילו. דרך זו חורגת ממערכות התפילה, הופכת לשיטה כללית: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' [פסחים י' ה']. למרות השקר שבדיבר  לי, עולם הכאילו מאפשר אותו... ההכרעה הערכית, תיאולוגית ותודעתית, היא להפריד בין התודעה ובין המציאות כפי שהיא. מבחינת התפילה משמעותה של הכרעה זו נוקבת עד התהום... עולם הבדיה של התיאטרון הוא העולם היחיד בו תתכן עמידה לפני אלוהים, כמעשה הדתי הרציני ביותר שבגבולות האפשר. אל מהותו העלומה של אלוהים אפשר לזנק רק בזירת התיאטרון, מתוך מודעות חריפה לפער שבין שפת המחזה לבין שפת החיים. מי שאיננו מכיר בהיות התפילה עולם תיאטראלי של כאילו, לא רק פוצע את גבולות האפשר אלא מחמיץ את מהותה של התודעה הדתית ומימושה. רק הרטט הפנימי הנוצר מהדיסוננס שבין שפת התפילה ובין שפת המציאות הדתית כשהיא לעצמה, מעמיד את החוויה הדתית על מלאותה". (משה מאיר, מתוך "ואני תפילה", מקור ראשון)

מוזמנות ומוזמנים להאזין לפרק בו אני דן בשאלות דלעיל ושכולו הכנה לפסח ולליל הסדר.

לקריאת מאמר קצר שפרסמתי בעבר בנושא הכאילו הקליקו כאן.

לקריאת מאמר קצר שפרסמתי בעבר בנושא "למה פסח" הקליקו כאן.

חירות בימי קורונה

קולות של רוח - פרק 46 - חירות בימי קורונה

בעקבות מגפת הקורונה החליטו הרשויות על שורה של צעדים המגבילים מאוד את חירותנו. זוהי הזדמנות לשאול את שאלת היסוד: מהי חירות? ולהוסיף ולבחון: האם וכיצד ניתן להיות חופשיים בימים של הסגר והגבלות כה חמורות? 

בפרק החדש אני דן בשאלות היסוד האלו באמצעות עיון במושגי החופש השלילי והחיובי של ישעיהו ברלין וקריאה במדרשים ובשורה של הוגים נוספים. אם אתם מעוניינים לדון בדברים אלה בשיעור מקוון, תוכלו להירשם למפגש הלימודי איתי ביום חמישי 26.3 בשעה 20:30 בקישור הזה.

להאזנה לפרק הקליקו כאן.

Freedom in the consciousness of slavery חירות בתודעת עבדות

The english version was published in The Times Of Israel, to read please click here

לפני כמה ימים חזרו הבנים שלי בני הארבע מהגן וסיפרו לי על מכת בכורות. הם הסבירו לי שבמכה זו כל האחים הגדולים מתו. הם לא מבינים עדיין בדיוק מה זה אומר למות, אבל כבר קולטים שזה משהו רע מאוד. לפתע אמר אחד מהם: "אבא, בעצם אנחנו האחים הגדולים של שחר". פניו ופני אחיו התאום השתנו. גם פני שלי הלבינו. 

מכת בכורות הייתה המכה הקשה ביותר שהנחית אלוהים על המצרים על מנת לשחרר את עמנו, עם של עבדים משועבדים שהשלטון מתעלל בו ואף רוצח את בניו. קשה מאוד להסביר לילד רך על המכה הזו, אבל אין זה רק משום שהוא בן ארבע. בקריטריונים של היום הייתה זו מכה לא ראויה מבחינה מוסרית. עם זאת, היא נעשתה מתוך תודעה ומציאות קשה של עבדות. הלגיטימיות של רוב מכות מצרים ועוד שורה ארוכה של מעשי אלימות ולוחמה המופיעים בתורה ובהיסטוריה היהודית, נובעת מהיותנו עם נרדף ומוכה הנאבק על חירותו. סיפורים אלה יצרו תקווה לעם מושפל ומדוכא. סיפורים אלה חינכו אותנו לא לוותר על חרותנו וכבודנו ולדעת, גם בשעות משבר, שהם בהישג יד. כיום יש לשאול מהי השפעתם של סיפורים אלה עלינו בעידן של ריבונות וכוח?

ריבונות היא אתגר מופלא. יחד עם זאת, אחת הסכנות העמוקות ביותר הטמונות בה, היא להיות במצב של חירות ולהתנהל מתוך תודעה של עבדות. 

בשעת עבדות עלינו לפעול מתוך תודעת שרידות ולהפעיל כמעט כל אמצעי שברשותנו על מנת לשלוט מעט בחיינו. ההפך הוא הנכון בשעת חירות. חלק מהיותנו בני חורין הוא לדעת שלא כל דבר מאיים על קיומנו; שניתן ללכת בקומה זקופה ולא להיכנס לחרדה מכל איום, רוחני או גשמי; שעלינו להחליף את החשיבה המצרית הרואה בזר גיס חמישי ובוחרת למרר את חייו בעבודה קשה, בחשיבה של יוצאי מצרים המצווים באהבת הגר והחלש; עלינו לדעת שהנחתת עשר מכות אלימות ואיומות היא אמצעי שמשתמש בו העבד המושפל ולא בן החורין. 

התורה עצמה דורשת מאתנו שבשעת ריבונות נתנהל מתוך חמלה ואהבה. בשורה של מצוות מופיע מצב העבדות והגרות בו היינו, כהנמקה לדאגה לחלש שיחיה בקרבנו בשעה שנהיה בני חורין. בטקסט יוצא דופן שחיבר הרש"ר הירש במאה ה-19 הוא כותב שכאשר תקום מדינה יהודית יהיה עלינו לבסס אותה על שני עקרונות – החסד והשוויון בפני החוק. לדבריו: "במבחן עיקרון החסד והשוויון יעמוד בייחוד יחסה של המדינה היהודית אל הזרים: הללו ייהנו מכל הזכויות שהחוק מעניק לאזרח, ומיחס של אהבה וחסד, וזה לעולם קנה - מידה מהימן לרמת האנושיות וכיבוד החוק שבמדינה" (עיינו בפרשנותו לשמות כ"ג, ט). 

קל יותר להוציא את בני ישראל ממצרים מאשר להוציא את מצרים מבני ישראל. נשות ואנשי חינוך בישראל של 2019 חייבים למצוא דרך ללמד את עשרת המכות, את סגירת הים על המצרים, את המלחמה בעמלק ובשבעת העממים, וסיפורים רבים נוספים כמו סיפור נקמת היהודים בשונאיהם בפורים, או סיפורי המכבים בחנוכה, מתוך תודעת חירות ואחריות. זו משימה מורכבת וקשה אך היא קריטית בתהליכי היציאה שלנו מעבדות לחירות. אסור להתנהל בחירות מתוך תודעת עבדות. עלינו להדביק את הפער שנוצר בין מציאות חיינו לפסיכולוגיה הלאומית שלנו ולצאת באמת מעבדות לחרות. 

חג שמח.

(TOI, 17/4/19ׂ)

ישעיהו ליבוביץ - יהדות - פודקאסט

קולות של רוח - ישעיהו ליבוביץ - ערכים, יהדות ומדינת ישראל - חלק ב - יהדות (הקליקו להאזנה)

שיחה עם הרב אילעאי עופרן, נכדו של ליבוביץ, על משנתו של האיש שהטיל ספק בבריאת העולם והיה מאמין אדוק, שלא חשב שאלוהים מתערב כיום בעולם וראה בעבודת ה' ערך עליון, שחשב שיש לחוקק הלכה חדשה במגוון נושאים מודרניים ובאותה עת בז לרפורמים ולתפיסות של יהדות כתרבות.

הקליקו כאן להורדת דף מקורות ובו טקסטים המוזכרים בפרק.

היהדות של ביאליק - שיחה עם שי זרחי בפודקאסט

קולות של רוח - החלק השני (משלושה) בסדרת "חילוניות והמפגש שלה עם היהדות", עוסק בתפיסה היהודית של חיים נחמן ביאליק. המשורר הלאומי היה הרבה מעבר למשורר ובין היתר פירט בשורה של מאסות, הרצאות ומכתבים את תפיסת היהדות שלו, שהינה בעלת רלבנטיות גדולה לימינו. 

מגיש לצידי את הפרק שי זרחי, שמעבר להיותו איש רוח ואיש חינוך נפלא, הוא גם אחד המומחים הגדולים היום למשנתו של ביאליק. 

 

הקליקו כאן להאזנה לפרק והקליקו כאן להורדת דף מקורות ללימוד ובו הטקסטים המוזכרים במהלך הפרק.

האמהות השקופות שלנו (עברית ואנגלית)

English after the Hebrew - 

הקליקו לצפייה בסרטון בנדון שפורסם ברשת13

נדמה שכל ילדה וילד בציבור היהודי בישראל יודעים להגיד שיש לנו ארבע אמהות – שרה, רבקה, רחל ולאה. הבעיה היא שעל פי התורה זה פשוט לא נכון. יש שש.

תזכורת קצרה – לאחר שלאה ילדה ארבעה בנים, רחל העקרה נשברה ואמרה ליעקב: "הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". בחוסר רגישות השיב לה יעקב: "וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן?" (בראשית, ל). פגועה וכואבת נתנה רחל ליעקב את שפחתה בלהה למען תלד לו בנים, וזו אכן ילדה את דן ונפתלי "בשם" רחל. לאה ראתה שאף היא "עָמְדָה מִלֶּדֶת" והחליטה לאמץ את הרעיון- היא נתנה לבעלה את שפחתה זלפה אשר הביאה לעולם את גד ואשר. לאחר מכן שבה לאה ללדת ורחל הביאה את יוסף.

שש אמהות לנו – שרה, רבקה, לאה, בלהה, זלפה ורחל. מחיקתן של בלהה וזלפה מהתודעה הלאומית היא לטעמי סמל נפשע להדרתן ורמיסתן של הנשים המוחלשות ביותר בחברה. את בלהה וזלפה אני רואה בכל מקום- לאחרונה התארחתי בביתם של אנשים עשירים בצפון אמריקה, וכשחלק מהאורחים שיבחו אותם על האוכל, חשבתי מיד על הנשים הדרום אמריקאיות שבאמת הכינו לנו את הארוחה, וידעתי שבעצם הן בלהה וזלפה. בכל פעם שאני שומע מישהו מספר שהוא "בונה עכשיו בית", אני חושב על הפועלים הערבים והרומנים שבונים בפועל את הבית עבורו, ויודע שהם בלהה וזלפה. כאשר אנשים, ובייחוד נשים, הופכות שקופות לגמרי, לפעמים עד כדי שממש לוקחים להן את ההורות – אני יודע שבלהה וזלפה חיות בינינו וזעקתן לא נשמעת.

קשה לקבוע מי אחראי למחיקת אמותינו מהתודעה. התורה מקפידה תמיד להזכיר אותן (ראו למשל בראשית לה, כב-כו), ובמספר אזכורים של האמהות בספרות חז"ל מוזכרות כל השש. כך לדוגמא במדרש שיר השירים רבה: "וכתיב והוא ישפוט תבל בצדק... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה" (שם, פרשה ו). יתרה מזאת, חז"ל דרשו את הפסוקים על מנת לקבוע שיעקב ממש נשא אותן לנשותיו- "ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה. לאשה ולא לפילגש, אלא שחררה אותה ודרך אישות לקחה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק ל).

יתכן שמחיקת אמותינו השתרשה בשל שיר הפסח הנודע "אחד מי יודע" בו כולנו שרים: "ארבע אמהות, שלושה אבות...". שיר זה, אשר נכתב באזור המאה ה-15 והוכנס להגדה בתקופה מאוחרת (אגב- גרסה יהודית לשיר איכרים נוצרי מגרמניה), מושר בבתים רבים בליל הסדר ויתכן שהוא נושא בחלק מהאחריות למעשה.

מסידור התפילה האורתודוכסי גם ארבע האמהות מודרות, אך בסידורים של זרמים מתקדמים (שמהם מתפלל רוב העם היהודי בעולם כיום), הוסיפו אחרי כל אזכור של "אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם יצחק ויעקב", גם "ואלוהי אימותינו, אלוהי שרה, רבקה, רחל ולאה". רצו לעשות מעשה פמיניסטי המונע הדרה והחמירו את המצב – הכנסת האמהות ללא בלהה וזלפה זועקת כפליים. לאחרונה יצא בעברית ספרם של עמוס עוז ופאניה עוז-זלצברגר, "יהודים ומילים". לשמחתי בחרו המחברים להקדיש פרק שלם בספר לנשים ביהדות. קראתי בשקיקה, מחכה למצוא את תחיית האמהות שלנו, אך גם מחברים פמיניסטיים אלה חזרו על טעות ארבע האמהות והותירו את בלהה וזלפה באפלה.

הצעה - פסח לפנינו, בואו נספר בשולחן החג על בלהה וזלפה. נשוחח על מחיקתן של נשים מוחלשות בחברה ועל כל האנשים השקופים לנו- מהנשים המנסת לשרוד זנות ומחפשות את פרנסתן ברחוב האלים ועד למאבטח בקניון - בתקווה שנדע לראות אותם יותר. בואו נעשה תיקון תודעתי נעצור לפני "אחד מי יודע" ונסביר שבמספר ארבע  כוונתנו רק לאמהות הישירות של 12 השבטים- רחל, לאה, בלהה וזלפה או שנחליף בשיר את "ארבע האמהות" ב "ארבעה בנים" או "ארבע דפנות הסוכה" וכשנגיע למספר שש נשיר בקול גדול- "שש אמהות".

When Israelis like me visit Jewish communities in the US, one of the most inspiring things we see is the dramatic change in the status of women. Feminism, of course, has reached Israel, but it has not extended to the vast majority of roles and rituals of religious life. In most religious communities in Israel, only men can be rabbis and there are no women at all at the Chief Rabbinate of Israel. It is rare to find mixed seating at synagogues in Israel, women usually are not counted for minyan and of course they cannot read from the Torah or be cantors. The vast majority of prayer books in Israel mention only our male patriarchs, “God of our fathers, the God of Abraham, the God of Isaac and the God of Jacob,” and, as you know, the vast majority of communities in the States added the four matriarchs, “and God of our mothers, God of Sarah, Rebecca, Rachel and Leah.”

But I maintain that mentioning the “four mothers” is, ironically, a symbolic reminder of a painful deletion and exclusion of women. Why? Because, according to the Torah, we don’t have four mothers, we have six!

A brief reminder: After Leah had four sons, barren Rachel was despondent and said to Jacob: “Give me children, or else I die.” Insensitive Jacob replied, “Am I in God’s stead, who hath withheld from thee the fruit of the womb?” (Genesis 30)
Hurt and pained “she gave him Bilhah her handmaid to wife; and Jacob went in unto her. And Bilhah conceived, and bore Jacob a son.” Bilhah gave birth to Dan and Naphtali. When Leah saw that she also had left off bearing she decided to adopt Rachel’s idea and she gave to her husband her servant Zilpah, who gave birth to Gad and Asher.

We have six mothers, Sarah, Rebecca, Leah, Bilhah, Zilpah and Rachel. The erasure of Bilhah and Zilpah from our national consciousness is, in my opinion, an egregious emblem of the exclusion of marginalized women in society. When people, especially women, become completely transparent, I know both Bilha and Zilpah live among us — and in anguish.

It is difficult to determine who is responsible for erasing our two mothers. The Torah is always careful to mention them (see Genesis 35:22-26), and most references to the matriarchs in old rabbinic literature, Midrash and Talmud, mention all six (see, for example, Shir haShirim Rabbah 6). Moreover, the Midrash argues that Jacob actually married them and took them to be his wives (Pesikta Zotrta, Genesis 30).

Perhaps the erasure of our mothers took root due to the famous Passover song “Who Knows”, in which we all sing “four mothers, three fathers… ” This poem, which was written in the 15th century and was introduced late in the Haggadah, is sung in many homes at the Seder and may bear some of the responsibility.

We cannot talk about ethics and equality without Bilhah and Zilpah. Both Israelis and American Jews will do well to make the invisible mothers part of our life. Let’s decide to mention them from now on in prayer, let’s decide to mention them at the seder, and more importantly, let’s try to pay attention to those like Bilhah and Zilpah who live among us and who we do not see, and begin to give them their rightful place.

(TIMES OF ISRAEL, 3.4.18)

[המאמר צוטט בויי נט בסוף הטור של רוחמה וייס, שפורסם בשבת פסח תשע"ד. בעקבות המאמר גם נוספה פסקה לערכים על בלהה וזלפה בויקיפדיה]

למה פסח?

מה רעיון העומק שעומד מאחורי חג הפסח? מדוע "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים"?

אם נעקוב אחר כל המצוות בתורה שבסופן מופיעה ההנמקה: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" או לחילופין "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ...", נגלה שכולן מצוות חברתיות הבאות לדאוג למוחלשי החברה ובעיקר לגר, ליתום ולאלמנה, שסימלו בימים ההם את האנשים שאין מי שידאג להם. כך למשל, המצווה לנהוג כלפי הזרים באהבה ולתת להם אוכל ומלבוש, כך המצווה להשאיר זיתים וענבים הנופלים לאדמה בשעת קטיפתם על מנת שיאספו אותם העניים, כך המצווה לוודא שגם "עבדך ואמתך והגר אשר בשעריך" נחים כמוך ביום השבת ועוד.

חג הפסח אמור להחיות את זיכרון סיפור יציאת מצרים בתוכנו על מנת שנפתח מדיניות של צדק ויחס של חמלה כלפי החלשים בחברה. סימני החג הם למעשה אביזרים תיאטרליים שאמורים למנוע שכחה, שגורמים לילדים לשאול שאלות ומסייעים לכולנו להעמיק את הבנת הסיפור. המצה, המרור, הכרפס וכל קערת הסדר הם אמצעים טקסיים לשם העמקת והחייאת הזיכרון הלאומי, עד כדי שנצליח בכל דור ודור לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. מנהגים רבים התפתחו בהקשר זה. כך למשל בליל הסדר אצל חמי, יוצא סוריה, נוהגים לקחת מטפחת המסמלת שק וכל סועד וסועדת מניחים אותה בתורם על הכתף וכולם שואלים אותו/ה: "מאין באת"? והתשובה שעל הסועד לענות: "ממצרים". ואז שואלים כולם "ולאן אתה הולך?", והתשובה כמובן: "לירושלים".

האם זה מצליח? האם הסיפור השגור על פינו מאיר את עינינו ופותח את ליבנו? אינני בטוח.

החודש עסקו רבים בסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" שיצר בוגר קולות דוד דרעי. ישנן ביקורות חשובות על הסדרה, אך אין ויכוח שהיא יצרה דיון חשוב על היחס לעולים מצפון אפריקה בראשית ימי המדינה, עולים שהמערכת ראתה כחלשים ביותר. במקביל משודרת כעת בערוץ 8 סדרה תיעודית של אורי רוזנווקס העוסקת בתולדות המחאה בישראל. הסדרה, המורכבת כולה מקטעי ארכיון בלבד, מחזירה לתודעה מאבקים חברתיים מהפנתרים השחורים בשנות ה- 70 ועד להפגנת המיליון של קיץ 2011 בצד עיסוק במאבקים מדיניים ופוליטיים שקצרו בסופו של דבר את מירב ההצלחות והתקציבים.  שתי הסדרות ממחישות כמה רחוק החזון של הקמת חברה שבליבה הדאגה לחלש ולזר מהמציאות הישראלית. 

יחד עם זאת, ישראל 2018 מוצפת בעמותות, ארגוני חברה אזרחית, מתנדבים ואנשים נפלאים שמקדישים זמן רב בחייהם למען האחר והאחרת, למען המוחלש והמוחלשת. מאז החלטת הממשלה על גירוש הגרים אשר בשערינו, משתתפים עשרות אלפי אנשים בניסיונות למצוא פתרונות אנושיים יותר למצב הסבוך והמאתגר שנוצר פה. רבים זוכרים שגרים ועבדים היינו בארץ מצרים ושכעת עלינו לדאוג למי שהינם גרים ועבדים.

דומני שסוגיית היחס לחלש, לזר ולעני אינה מתמצה ביחס לאחר אלא נוגעת ביחס לעצמנו. בכל אחד מאתנו יש חולשות, כל אחת מאתנו חשה לעיתים זרה וכל אחד מאתנו עני בדברים אחרים. האם אנו יודעים לקבל באהבה וחמלה את עצמנו? במובנים רבים בכל דור ודור אנחנו אכן יוצאים ממצרים, אלא שלכל אחת ואחד יש את המצרים הפרטי שלו, את מה שהוא משועבד לו. האם אנו מכירים את המצרים שלנו? האם נצליח לצאת ממנה?

אני מאחל לכולנו שנדע בחג הפסח הזה להחיות את סיפור יציאת מצרים ואת המצוות החברתיות המגיעות בעקבותיו באופן שיפתח את הלבבות ויסייע לכולנו לגלות רגישות רבה יותר לאחרים ולעצמנו. 

חג שמח.

(עלון קולות, ערב חג הפסח, תשע"ח)

למאמרים נוספים העוסקים בחג הפסח הקליקו כאן

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

מה הופך את סיפור יציאת מצרים למשמעותי עד כדי כך ש "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"? מדוע "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים, י, ה)?

מאחורי הקלעים של הגדת הפסח מצויה מחלוקת בין נשיא הסנהדרין דאז, רבן גמליאל, לכמה מהחכמים המובילים את הדור, דוגמת רבי אליעזר ורבי יהושע. רבן גמליאל סבר שעיקרו של ליל הסדר צריך להיות עיסוק בהלכות הפסח, ואכן מסופר בתוספתא שהוא וזקנים אחרים "היו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר" (תוספתא פסחים, י, יב). רבי אליעזר, רבי יהושע וחבריהם סברו לעומתו, שעיקר ליל הסדר הוא העיסוק בסיפור יציאת מצרים ואכן אנו קוראים בהגדה שהם היו "מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". בסופו של דבר, העיסוק בסיפור ניצח את העיסוק בהלכה ובחוק.

חוק יבש לא בונה תרבות רבת שנים כמו סיפור עם לחלוחית. יחד עם זאת, ניצחונם של חכמי הסיפור על זקני ההלכה לא נבע מכך שהתרבות היהודית מעדיפה סיפורים על עשייה, אלא נעוצה בכך שסיפור טוב מוליד גם עשייה רחבה ומשמעותית. "גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה", כתב ביאליק. איזו עשייה אמורה לנבוע מתוך הפנמת סיפור יציאת מצרים? התורה עצמה נותנת לנו את התשובה בשורה של ציוויים מרגשים הדורשים מאתנו לחמול על החלשים.

חג החירות תש"ע: יומן מילואים אישי

14.03.10, ביקור בבית בודד על גבעת מריבה

על הגבעות הסמוכות לכביש בין ההתנחלות שבות רחל למוצב מבוא שילה, פזורים חמישה מאחזים לא חוקיים ובהן מתגוררות עשרות משפחות. באופן אירוני ניתן למצוא קציני צה"ל רבים בין המתיישבים שם, חלקם מפקדים על יחידות המוצבות בשטחים ואמורות לשמור בו על החוק והסדר. בתוך ממלכת האבסורד הזו אנו מבחינים בבית אבנים קטן ובודד על גבעה. זוהי גבעה של מתנחל אחד – בחור בן שמונה עשרה בשם איתן. בצד הבית מלונה ובה כלבי שמירה אימתניים ומספר אווזים המצווחים בכל פעם שמישהו מתקרב.

אנחנו עוצרים שם עם ג'יפ vסמג"ד ופוגשים את חגי, אחיו בן החמש עשרה של איתן, שבעת הביקור נמצא שם לבד כשסכין חגורה למותניו כאמצעי בטיחות. חגי מכניס אותנו בשמחה לביתם ומארח אותנו בנפש חפצה וחיוך רחב. על אדן החלון של הבית מונח הספר "אור הרעיון", ספרו הגזעני של הרב כהנא, והנער הצעיר מדקלם את תכניו בלהט ואמונה תמימה. האם אני יכול להגיע לדיאלוג עם הנער הזה? האם יש בכלל שפה משותפת בה נוכל לדבר?

18.03.10, הפרות סדר בנבי סאלח

פרשת בא: הקשחת הלב

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו ... וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם " (שמות י: א, כ, כז).

פרשת השבוע מספרת על שלוש המכות האחרונות שמוטלות על מצרים, אשר בהן אלוהים מחזק ומכביד את לב פרעה. לכאורה מדובר במצב אבסורדי – אלוהים מכה את מצרים על מנת שישחררו את בני ישראל, אך מיד מונע מהם בעצמו את השחרור על ידי כפיית פרעה לסרב להוציאם. פרשנים רבים עסקו בטעם למעשה זה ואף הרהרו על הצדק שבהענשת פרעה ועַמו בשעה שניטלה מהם לכאורה זכות הבחירה החופשית. אחת ההתייחסויות הקדומות לכך מובאת במדרש בשמו של רבי שמעון בן לקיש: "מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך" (שמות רבה יג, ג).

רבי שמעון בן לקיש סבור שמגיע רגע מסוים בו נחסמת בפני האדם האפשרות לחזור בו מדרכיו הרעות, ננעלת בפניו דלת התשובה. מאחר ופרעה בחר בדרך הרעה, וסירב להפצרותיו של משה לשחרר את העם לאורך כל חמש המכות הראשונות, הרי שכעת הוא איבד את הזכות להתחרט ולתקן את דרכיו ואלוהים גורם לו לצבור עוד עוונות עד לקבלת העונש החמור מכולם.

פרשת וארא – אלוהי עשר המכות מול אלוהי הברית

הסיפור המכונן של יציאת מצרים יכול היה להיות מסופר בדרכים שונות. יכולנו לגדול על סיפור בו אלוהים מרכך את לב פרעה ומביא אותו להכרה בעוול הנורא שהוא גורם לעברים, או על סיפור מרי לא אלים של בני ישראל המביא לשחרורם, אך המספר המקראי בחר לתאר לנו שחרור מעבדות המתבצע על ידי אלוהים שמפעיל אלימות קשה כנגד המצרים, מכביד את לב פרעה ואז מפעיל עוד אלימות וחוזר חלילה. מדוע בוחר אלוהים בהטלת עשר המכות, ששבע מהן מוטלות בפרשתנו, ולא בדרך אחרת? את התשובה ניתן למצוא בפסוקים עצמם:

כֹּה, אָמַר יְהוָה, בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה:  הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי, עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר--וְנֶהֶפְכוּ לְדָם (ז': יז'); לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ (ח': ו'); לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (ח': יט'); כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת, אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפֹתַי אֶל-לִבְּךָ, וּבַעֲבָדֶיךָ, וּבְעַמֶּךָ--בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ. כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר; וַתִּכָּחֵד, מִן-הָאָרֶץ. וְאוּלָם, בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר, הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי, בְּכָל-הָאָרֶץ.  (ט': יד'-טז')

אלוהים מבקש להוכיח את כוחו ומנהיגותו ומשוכנע ששני אלו, כוח ומנהיגות, קשורים זה בזה. אבל למי מראה אלוהים את כוחו? האם הוא מפעיל כוח על המצרים כדי לכפות עליהם את שחרור עמנו מהעבדות? פרעה משתכנע בשלב מוקדם מאוד לשחרר את העברים ואלוהים הוא זה שמתעקש להכביד את ליבו. לאור זאת ועל פי הנאמר מפורשות בפסוקים דלעיל, אני מבקש לטעון כי מטרת הכוחניות המופעלת על המצרים היא זו: אלוהים מבקש לבסס את מנהיגותו מול עם ישראל מחד ומול שאר העולם מאידך ולשם כך הוא מראה את עוצמת כוחו האלים. המילים בפרשה נשמעות כלקוחות מריב מצ'ואיסטי וילדותי: "בעבור תדע כי אין כמני" ו "למען ספר שמי בכל הארץ". אלוהים סבור שכדי שהעם ילך אחריו במדבר ויכיר בריבונותו עליו לבסס תחילה את מעמדו באמצעות הפעלת כוח שיראה לעברים, למצרים ולכל העולם כמה הוא גדול וחזק.