השבת הסמוכה לתשעה באב קרויה "שבת חזון" וקוראים בה את הפרק הראשון של ספר ישעיהו הנפתח במילים: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו א, א). הקוראים בפרק עשויים להיות מופתעים - בית המקדש והפולחן כלל לא מעניינים את אלוהי ישעיהו. גם לא התפילה.
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (שם, יא-טו).
מנחה יכולה להיות מנחת שוא וקטורת יכולה להיות תועבה, גם אם הם נעשים בהתאם לכל כללי הטקס. פולחן הוא רק סמל, טקס, שאמור להניע את הלבבות והמעשים. במידה רבה, כפי שטוען הרמב"ם, הקורבנות ועבודת בית המקדש היו ויתור אלוהי לאופי האלילי של העם, הם ודאי לא העיקר. אנו אבלים על צורת התנהגות אנושית שמביאה לחורבן ולא על בית המקדש עצמו!
"רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה [...] צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (שם, טז-כז).
די לעושק, צועק הנביא. החליפוהו במשפט וצדקה. כולנו מבינים מדוע "משפט", מערכת חוק השומרת על הוגנות והגינות היא קריטית בבניית חברה, אך מה טמון מאחורי מרכזיות ה"צדקה"?
מסביר הרש"ר: "תחילה יש לעשות משפט, ורק אח"כ - צדקה. ולעולם לא תוכל הצדקה לכפר על עוות המשפט. מי שבאחת ידו גוזל וחומס ובאחת נותן צדקה מרכוש הגזלה והעושק - אין זו אלא תועבת ה'" (שם). משפט הוגן הוא תנאי הכרחי. משפט ללא צדקה עלול ליצור חוקי אי-צדק, חוקי סדום. כזה הוא החוק האוסר על קיומן של חופות הלכתיות מחוץ לרבנות. כזה הוא משפט שעוצר לפנות בוקר רב קונסרבטיבי על שערך חופה. במקרה כזה המשפט משרת את העוול. אוי לנו שראינוכם בכך.
יש גם סכנה אחרת, נחבאת יותר, והיא שללא צדקה גם חוקי צדק יכולים להביא לחורבן. המשפטיזציה של כל מעשה ובחינתו רק בראי החוק הן חלק משורשי הקלקול. "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה!" זועק רבי יוחנן (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל ע"ב).
הרמב"ם מסביר שצדקה היא "החובות המוטלות עליך כלפי זולתך בגלל מידת אופי טובה" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק נ"ג). הצדקה אינה רשות, היא חובה מוסרית. היא נובעת מהדרישה הבסיסית להיות בעלי מידת אופי טובה. הרש"ר הירש מגדיר צדקה במילים: "תביעת החסד המוטלת על האדם כחובה" (מופיע בפרשנותו לבראשית י"ח). יש שני סוגי חסדים - חסד המבטא עשיית טוב שמעבר לחובה, וחסד המוטל על האדם כחובה ממש. לא מדובר בחובה הנובעת ממשהו שעשיתי, מחוזה מסוים או אפילו מהגינות, אלא ממוסר של אהבה ועשיית טוב. אנו מהלכים בעולם עם חובות הצדקה מעצם היותנו בני אדם.
דוגמא עכשווית לכך היא הטענה שבעסקים הרווח צריך להיות השיקול היחיד או המכריע. אחרי שעות העבודה ניתן צדקה. זה חוקי, אך נטול אנושיות. "במשטר של מידת סדום, בו אין זכות לאדם אלא לפי עבודתו ולא לפי צרכיו, שם בזים לעני ולאביון... אכן, טול מן המשפט את הצדקה - ונטלת ממנו את הזיק האנושי, והפכת אותו לאכזרי" (הרש"ר הירש, שם).
לא על חורבן מבנה ובו פולחן וקורבנות אנו אבלים, לא לתקומת המבנה אנו מייחלים. בבניין ציון, זאת אומרת בחברה שבמרכזה משפט וצדקה עם זיק אנושי, חברה שלא מעלה על דעתה לעצור רב ב''אשמת'' עריכת חופה, ננוחם.
