‏הצגת רשומות עם תוויות English. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות English. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 9 במאי 2019

האתגר האסטרטגי של החברה הישראלית


מבט מלמעלה על החברה הישראלית ביום הולדתה ה-71, מלמד על שני קווי שבר מרכזיים - קו השבר הסוציולוגי שהינו שבטי-מגזרי, וקו השבר האידיאולוגי שהינו ליברלי-שמרני. לגבי שניהם רווחות אי הבנות עמוקות ויש להסביר מה ההבדל המשמעותי בין קבוצה לשבט מגזרי וכיצד השתנתה החלוקה האידיאולוגית בישראל מימי הימין-שמאל הישנים.

אני מציע חמישה קריטריונים לבדיקה האם קבוצה מהווה שבט מגזרי. הראשון והחשוב שבהם הוא קיומה של מערכת חינוך נפרדת שרוב מוחלט של הקבוצה לומד בה; השני הוא שרוב המשתייכים לקבוצה מתחתנים בתוכה; השלישי הוא שלקבוצה יש לפחות כלי תקשורת אחד המיועד בעיקר לחבריה; הרביעי הוא שיש לקבוצה ישובים או שכונות משלה; ולבסוף, הקריטריון התודעתי- אנשים מחוץ לקבוצה ובתוכה מזהים את בני הקבוצה כשייכים לה. 

כאשר כל חמשת הקריטריונים מתקיימים יחדיו נוצר מגזר שבטי, אשר לו מאפיינים משותפים רבים, ואשר לרוב מתקיים ניתוק עמוק וחריף בינו לבין מגזרים אחרים. כאשר מתקיימת מערכת חינוך נפרדת ורוב מוחץ של הנישואים הם בין בוגרי אותה מערכת לעצמם, יש לדבר השפעה עמוקה. כאשר הם גם ניזונים מכלי תקשורת פנים-קבוצתיים ולעיתים אף מתגוררים בנפרד, הרי שתהליך הנפרדות מעמיק מאוד. התיוג כבן/בת לקבוצה משלים את התהליך. 

צודק הנשיא ריבלין בטענה שבחברה הישראלית מרובת הקבוצות יש רק ארבעה שבטים מגזריים: שבט חילוני ובו גם ציבור מסורתי לא-דתי, שבט ערבי, שבט דתי ושבט חרדי. יש ציבור שהינו על-מגזרי או כזה המשתייך לקבוצות שלא מוצאות את עצמן בחלוקה זו, יש תת-קבוצות רבות, אך שבטים של ממש יש רק ארבעה ולצערנו הם פחות או יותר מנותקים זה מזה, בעלי היכרות מועטה מאוד באשר לאורחות החיים והתפיסות של השבטים השכנים להם ופעמים רבות גם בעלי תחושות של איבה זה כלפי זה.

קו השבר האידיאולוגי-פוליטי הוא זה המבחין בין תפיסות ליברליות המעמידות את האדם וחירותו במרכז, לתפיסות שמרניות רפובליקניות המעמידות ערכים מסורתיים ותפיסות לאומיות במרכז. במרכז השבר הזה לא ניצבת דווקא השאלה הפלשתינית או הסכסוך הישראלי-ערבי ולא מדובר בשבר שבמרכזו דווקא סוגיות כלכליות. זהו שבר עמוק יותר, הנוגע ביסודות התפיסה הדמוקרטית.

לשבר האידיאולוגי יש השלכות על שורה של מחלוקות הנוגעות בשורשי החיים שלנו כאן. משמעות הלאומיות, היחס בין היותה של ישראל יהודית לדמוקרטית, היחסים בין יהודים לערבים בישראל, השליטה הישראלית בחלק משטחי יו"ש, מגדר ושאלת השוויון, יחס לאחר בדגש על עובדים זרים ומבקשי מקלט, מדיניות קליטת עליה של ספק יהודים, סוגיות דת ומדינה, תפקידו של בג"צ, היחס ליהדות התפוצות ועוד.

החלוקה הסוציולוגית וזו האידיאולוגית אינן מנותקות זו מזו. בתוך החברה היהודית רובו הגדול של השבט החילוני הוא ליברלי ורובם הגדול של השבטים החרדי והדתי הינם שמרניים. החפיפה בין הנפרדות השבטית לנפרדות האידיאולוגית מחזקת את השסע והסכנה שבחלוקה זו. למותר לציין שהשסע בין יהודים לערבים הוא קשה ועמוק. לפיכך, ההתמודדות עם תמונת המצב שתיארתי כאן היא אחת הסוגיות האסטרטגיות החשובות ביותר על סדר יומנו. 

לצערי, במקום להבין זאת ולבנות תוכנית לאומית משמעותית להיכרות בין השבטים ובין התפיסות האידיאולוגיות, ולבניית תרבות של מחלוקת מפרה ומצמיחה, משתמשים כמה ממנהיגינו במציאות זו כדי למקסם את כוחם, משסים אותנו זה בזה ומעמיקים את הבעיה. בעתיד אעמיק כאן בתיאור חלוקות אלו ובדרכים להתמודדות עימן. לעת עתה, אברך אותנו בתחילת שנתנו השבעים ושתיים שנדע להישיר מבט לאתגר אסטרטגי זה ולהתמודד עימו באומץ ובאהבה. 

(זמן ישראל, יום העצמאות תשע"ט, 9.5.19)

יום רביעי, 6 במרץ 2019

מנהיגות נטולת ענווה Leadership Lacking in Humility





בשעה שכולנו עסוקים בשאלה האם מעשיו של נתניהו חצו את הרף הפלילי, כפי שטוען היועץ המשפטי, או שמא מדובר בהתנהלות כשרה מבחינה משפטית, כפי שטוענים נתניהו והליכוד, אנחנו מפספסים את הדיון החשוב על השורשים התרבותיים והמנהיגותיים הרקובים שנחשפו כאן, שורשים הנעוצים לטעמי בהעדר ענווה מנהיגותית. 

כתב החשדות מתאר שורה של מעשים שעל רובם אין ויכוח עובדתי. סוג אחד של מעשים הוא קבלת ארגזי שמפניה וקופסאות סיגרים יוקרתיים, וגם קצת תכשיטים, בשווי מצטבר של 707,147 שח משני בעלי הון, וזאת תוך דאגה לכאורה לאינטרסים שלהם; סוג שני הוא ניסיון להטות שוב ושוב, מאות פעמים, סיקור תקשורתי ועבודה עיתונאית, כך שייטיבו עם ראש הממשלה וישחירו את פני יריביו בתוך הימין ומחוצה לו, וזאת על ידי שימוש לכאורה בהשפעה הכלכלית והחקיקתית שיש לו במסגרת תפקידיו.

מעשים אלה, בין אם התקיים בהם קשר פלילי של מרמה, הפרת אמונים ובאחד המקרים שוחד, ובין אם לאו, מצביעים על בעיה עמוקה. רדיפה נטולת גבולות אחרי ממון וכוח, חומרנות ונהנתנות מוקצנת, ביסוס מערכות יחסים של הון-שלטון בשיטת "יתנו-יקבלו לא יתנו-לא יקבלו" ולבסוף רמיסת אמון הציבור במערכת המשפט כדי לשרוד פוליטית. בשורש כל אלה חבויה בעיה תרבותית עמוקה של מנהיגות נטולת ענווה. בעיית שורש זו אינה קשורה לימין ושמאל ומנהיגים ישראלים רבים נגועים בה, אם כי נתניהו לקח אותה לקצה.

ענווה היא צמצום האגו בתהליך החשיבה וקבלת ההחלטות, בצד מתן משקל נמוך לחומריות וגבוה לרוחניות. מנהיגות ענווה איננה חוסר ביטחון ואי השפעה. ענווה מנהיגותית מגיעה ממקום של חוזקה. זוהי מנהיגות בסגנון של הלל הזקן, שהיה נשיא הסנהדרין, ועליו נאמר "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל", ושל המורשת שהותיר כאשר קבע התלמוד שהלכה כבית הלל "מפני שנוחין ועלובין היו", וידעו ללמוד מיריבם המר ולעיתים להודות בטעות ולהורות הלכה כבית שמאי.

מנהיג הפועל מתוך ענווה מסוגל להבין שלעיתים הוא טועה, יודע להכיר בערך האחרת והאחר, לא חי חיי חומרנות נהנתנית מוקצנת, וניגש לכוח שהופקד בידיו בתחושה של חרדת קודש, שליחות וזהירות. 

מאידך, כשאין ענווה מתנהלים מתוך שכנוע פנימי שאין דבר טוב יותר לציבור מאשר אני-עצמי, ולפיכך כל האמצעים כשרים על מנת להישאר בשלטון; כשאין ענווה היריב שלי ואפילו השותף שלי לא נתפס כאדם בעל רגשות וזכויות, אני רואה אותו רק דרך הפרספקטיבה של התועלת או הנזק שהוא מסב לי, ולפיכך אני יכול להשחיר את פניו או לרוממו על פי אינטרסים רגעיים; כשאין ענווה מנסים לחיות בצורה הנהנתנית ביותר שניתן והרוח נחנקת תחת החומר; במילים אחרות, בהעדר ענווה מגיעים למעשים המתוארים בכתב החשדות נגד נתניהו.

בימים שבהם גם ראש ממשלת ישראל וגם נשיא ארה"ב מאופיינים בהתנהלות גאוותנית, חומרית ויהירה, עלינו לעסוק באתגר הצמחת מנהיגות שבליבה צניעות, רוח וענווה. במסגרת תפקידי בקולות אני זוכה לפגוש מנהיגות ומנהיגים רבים אשר מבקשים לפעול בעולם ברוח זו. אני תקווה שגם ההנהגה הפוליטית הלאומית שתצמח כאן בשנים הקרובות תדע לעשות זאת, ולא נמצא עצמנו עוד מספר שנים בבעיה זהה עם ראש ממשלה אחר.

יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

על 'נישואי תערובת' ו'התבוללות' - סרטון ומאמר באנגלית ועברית


The article was published also in English in The Times Of Israel. 

בשבוע שעבר התפתח בישראל דיון סוער, ובתוכו תגובות אלימות וגזעניות קשות, סביב נישואיהם של לוסי אהריש, עיתונאית ערבייה ידועה, וצחי לוי היהודי, זמר ושחקן מפורסם. אינני רוצה לכתוב אודות לוסי וצחי, אבל הסערה שהתחוללה היא הזדמנות חשובה לדון בסוגיית נישואי תערובת והתבוללות.

בשנה האחרונה רוב היהודים שהתחתנו מחוץ לישראל נישאו לבן או בת זוג לא-יהודיים. בטנם של יהודים רבים, בייחוד בישראל ובקרב מי שגדלו בבית מסורתי בתפוצות, מתהפכת למשמע הנתון הזה. ההיסטוריה היהודית מלאה בניסיונות של עמים ודתות אחרים לגרום לנו להתבולל והנה עתה, לכאורה, יהודים רבים עושים זאת ללא כל כפיה. 

את נישואי התערובת לא ניתן לצמצם משמעותית וודאי שלא לעצור. כשיש אהבה גדולה ורצון לחלוק את כל החיים עם מישהי, בייחוד במציאות של גלובליזציה וחילון במדינה ליברלית, שאלת שייכותה הלאומית של האהובה הופכת לשולית. הזוג האוהב יתחתן. הדרך להתמודד עם התופעה הרחבה הזו עוברת דרך ההבנה שמנקודת מבט לאומית נישואי תערובת והתבוללות הם לא אותו דבר. 


התבוללות היא מצב שבו אדם מאבד את זהותו ושייכותו הלאומית. הוא אינו רואה עצמו כחלק מהעם היהודי, לתרבות היהודית אין יותר תפקיד בחייו והוא מגדל את ילדיו באופן מנותק ממוצאם הלאומי. המשמעות היא שיש מתבוללים שכלל לא התחתנו עם גויים. הם אומנם נחשבים יהודים על פי ההלכה, אבל אין לכך כל משמעות בחייהם ולעיתים ילדיהם אפילו לא יודעים שהם יהודים.

לעומת זאת, נישואי תערובת יכולים להתקיים תוך שמירה על זהות יהודית וקשר לעם היהודי. אתה יכול להינשא לבחירת ליבך שאינה יהודייה מבלי לאבד את אהבתך וזיקתך המעשית לארון הספרים היהודי, לתרבות היהודית ולמורשת. בתקופת התנ"ך, ממשה רבנו ועד דוד המלך, נישואי תערובת שכאלה היו עניין שבשגרה. אומנם פרשנים מאוחרים המציאו שנשותיהם של גיבורי המקרא התגיירו, אבל אין לזה כל זכר או רמז בכתובים, וככל הנראה בתקופה ההיא כלל לא היה גיור. 

פעמים רבות דווקא הנישואים ללא-יהודי מעצימים את הרצון לבטא בדרכים שונות את הזהות הלאומית עמה נכנס אותו אדם לקשר ומעמידים את הילדים, בתהליך מרתק של חיפוש זהות. ילדים אלה יאבדו כל קשר לעם היהודי ולתרבות היהודית אם לא תינתן להם האפשרות להיות חלק מקהילה יהודית ולקבל חינוך יהודי.

לאור זאת, אם עם חפץ חיים אנו, עלינו להבין שמשימת דורנו היא לא להיאבק בנישואי תערובת, אלא לסייע לאלה שבוחרים בדרך הזו לשמר את זהותם, ולשלב את התרבות היהודית והקשר לעם היהודי בחיי המשפחה החדשה שלהם. אני יודע שזה לא קל לרבים מאתנו, אני יודע שאלה המבקשים לשמור את ההלכה מוצאים עצמם בבעיה קשה מול תופעה זו, אך דווקא מי שהעם היהודי באמת חשוב לו, דווקא מי שרוצה בשגשוגה של התרבות היהודית, צריך לחבק את המשפחות המעורבות, או לכל הפחות לא לזלזל בהן, להדיר אותן מהחיים היהודיים ולהעליב אותן. 

(18.10.19, מדור דיבור רשת 13, The Times Of Israel, אתר קולות)

יום ראשון, 6 במאי 2018

Israel and Diaspora Jewry: We really need to talk

המאמר פורסם באנגלית ב THE TIMES OF ISRAEL בתרגומה של העורכת מרים הרשלג. לקוראי העברית - הנוסח העברי מופיע כאן מיד אחרי האנגלית.

There is a complicated relationship between the State of Israel and the Israeli public on one side, and Diaspora Jews, especially American Jewry, on the other. In an editorial published on Israeli Independence Day, Jane Eisner, chief editor of The Forward, declared “It’s time for Israel to recognize that diaspora Jews are already home.” Israelis have generally responded to this assertion with outrage. How dare American Jews refer to that place as home! How dare they live there and still express an opinion on what is happening here in Israel! How dare they even suggest that immigrating to Israel is not the solution to all of their woes?

I am a Zionist. I don’t think about leaving the country. I’m happy for every immigrant who comes to Israel. I served as a combat soldier in the regular army and reserves, and I have dedicated most of my life to social action centered on Israeli society and the Jewish people. From this existential position, I have been engaged, over the past few years, in an illuminating and fascinating dialogue with American Jewish communal leaders and thinkers.

For many years we Israelis have held fast to the premise that every Jew belongs in Israel and that there is something wrong with those who don’t grasp this. We have struck a sort of deal with the Jews of the United States: we take upon ourselves the most important endeavor in the history of the Jewish people and even endanger our lives for that purpose. You are invited to either immigrate to Israel and join us, or continue living your lives in comfort and send us money, lots of money. And no less important, it’s your job to apply pressure on the American administration to act on our behalf and provide us with billions of dollars in aid per year. That’s the deal we offer and it’s a deal they no longer agree to accept.

In my opinion, this shift offers a golden opportunity to replace this one-sided, shallow relationship with a respectful dialogue between equals. In the past few years, in my work at Kolot's Leadership Empowerment Center, I have had the privilege of leading delegations of senior Israeli public and private sector leaders to the US. It is exciting to see how instructive the encounter between the Israelis and key figures in American Jewry can be. We have so much to learn from each other.

For example, the encounter with the pluralist, feminist, vibrant Judaism that has developed there can be a source of great inspiration for us. It may not be right to import it to Israel, but there’s certainly plenty we can learn from it. Or,  for example, there are fruitful and important conversations for us to have about the Pew Survey’s remarkable findings on identity, which indicate that a large majority of American Jews see “leading an ethical and moral life” and “working for justice and equality” as central to who they are as Jews.

The mindset that rejects the legitimacy of Jewish life outside of Israel must therefore change. At no other time or place have Jews lived in the conditions of security and welfare currently enjoyed by American Jewry. That could change in the future, but there’s also no guarantee that Israel’s future is safe. We need to understand that it’s legitimate for them to want to stay where they are and stop attributing their choice to some kind of cluelessness or misperception. They are simply at home in their home, and we need to also understand that staying there has positive points and an important role to play in the future of our people.

It's not that there are no problems. A large percentage of American Jews are losing touch with established (and very expensive) Judaism, a high percentage marry non-Jews. The challenges are many, and we must engage with them and their challenges with humility and without prejudging. Intermarriage can not be stopped or even significantly reduced. We need to help them embrace these couples and bring them inside the Jewish fold, into the various communities, and not lose them. 

Instead, we do the opposite and disparage the liberal streams, their rabbis and their synagogues, we mock their conversions and block their access to praying in their own way in places like the Western Wall. Philanthropist Charles Bronfman captured the impact of this Israeli attitude last week in his commencement speech at the  Hebrew Union College Jewish Institute of Religion graduation ceremony in New York: “It shocks me to the marrow of my bones that Conservative, Reform, liberal and Reconstructionist Judaism are legally un-recognized by the State of Israel; that indeed only one expression of our religion is officially sanctioned from birth to death and all the intervening mitzvot.”
There’s no denying that we sorely need the financial and political support of American Jews, but we can and must establish a relationship that is not solely transactional. We can, and we must, establish a meaningful and respectful dialogue between the Israeli public and its leaders, and the Jewish American community and its leaders.


מערכת יחסים סבוכה קיימת בין מדינת ישראל והציבור הישראלי לבין יהדות התפוצות ובייחוד יהדות ארה"ב. כותרת המאמר הראשי שפרסם מגזין FORWARD ביום העצמאות הייתה: It's time for Israel to recognize that diaspora Jews are already home. התגובות הישראליות לאמירה כזו הן לרוב מרוגזות - איך הם מעזים לכנות את זה בית? איך הם מעזים לגור שם ולהביע דעה על מה שמתרחש כאן? כיצד הם מעלים על דעתם שהפתרון לכל מצוקותיהם ובעיותיהם אינו העלייה ארצה? 

אני ציוני. אני לא מעלה על דעתי לרדת מהארץ. אני שמח על כל עולה שמגיע ארצה. שירתתי כלוחם בסדיר ובמילואים, ואני מקדיש את רוב חיי לפעילות חברתית שבמרכזה החברה הישראלית והעם היהודי. מתוך עמדה קיומית זו אני מצוי בשנים האחרונות בדיאלוג מלמד ומרתק עם אנשי ונשות רוח ומעש ביהדות ארה"ב. 

שנים רבות חיינו בישראל בתפיסה שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ושיש משהו פגום אצל מי שלא מבין זאת. הגענו למעין דיל עם יהודי ארה"ב – אנחנו לוקחים על כתפינו את המפעל החשוב ביותר בתולדות העם היהודי ואף מסכנים את חיינו לשם כך, אתם מוזמנים לעלות ארצה ולהצטרף או לחיות שם בנוחות ולהעביר לנו כסף. הרבה כסף. ולא פחות חשוב מכך, עליכם להפעיל לחצים על הממשל האמריקאי לפעול למעננו ולתמוך בנו במיליארדי דולרים בשנה. על הדיל הזה התבססו היחסים. לדיל הזה הם לא מסכימים יותר.

לטעמי, שינוי זה הוא הזדמנות נפלאה להחלפת היחסים החד-צדדיים והרדודים הללו בדיאלוג שוויוני ומכבד. בשנים האחרונות זכיתי להנחות במסגרת קולות משלחות של בכירים מהמגזר השלישי והציבורי בישראל לארה"ב. מרתק ומרגש לראות כיצד המפגש בינם לבין דמויות מפתח ביהדות ארה"ב פורה ומלמד. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד זה מזה.
כך למשל, המפגש עם היהדות הרב-גונית, הפמיניסטית, שוקקת החיים והמתחדשת שמתפתחת שם יכולה להוות מקור השראה גדול עבורנו. אולי לא נכון להעתיק אותה לישראל, אבל ודאי יש לנו הרבה מה ללמוד ממנה. או למשל הנתון הזהותי המופלא שמשתקף גם בסקר PEW הידוע, שרוב גדול של יהודי ארה"ב רואים בחיים מוסריים ועשיה למען צדק ושוויון את המשמעות של יהדותם, יכול אף הוא להיות מקור לשיחה מפרה וחשובה עבורנו. 

לשם כך, הנחת המוצא השוללת את הלגיטימציה של חיים יהודיים מחוץ לישראל חייבת להשתנות. בכל הקשור לביטחון ורווחה מעולם לא היה מצבם של יהודים טוב יותר מזה של יהודי ארה"ב היום. יתכן שזה ישתנה בעתיד, אבל זה לא שעתידה של מדינת ישראל ודאי ובטוח. עלינו להבין שזה לגיטימי שהם רוצים להישאר שם ושהדבר לא נובע מעיוורון או פגם כלשהו. הם פשוט בבית. בבית שלהם. למעלה מזה, עלינו להבין שלהישארותם שם יש גם תוכן חיובי ותפקיד חשוב בעתיד העם. 

זה לא שאין בעיות. אחוז גבוה מיהודי ארה"ב מאבדים את הקשר הממוסד (והיקר מאוד תרתי משמע) ליהדות. אחוז גבוה מתחתנים עם לא-יהודים. האתגרים רבים. עלינו לפגוש אותם עם האתגרים שלהם מתוך עמדה צנועה ולא שיפוטית. את הנישואים המעורבים לא ניתן לעצור ואף לא להפחית משמעותית. עלינו לעזור להם לחבק את הזוגות האלה פנימה לתוך העם היהודי ולקהילות השונות ולא לאבד אותם. במקום זאת, אנחנו עושים את ההפך ומזלזלים בזרמים הליברלים, ברבניהם ובבתי הכנסת שלהם, בגיורים שלהם ובכל מה שקשור לנגישות שלהם להתפלל על פי דרכם במקומות כמו הכותל.

אנו זקוקים מאוד לתמיכת יהודי ארה"ב בכסף ובפוליטיקה. אין להתכחש לזה. אך ניתן וצריך לקיים מערכת יחסים שאינה מבוססת רק על זה. ניתן וצריך לבסס דיאלוג עמוק ומכבד בין הציבור הישראלי והאנשים שמובילים אותו לבין הציבור היהודי-אמריקאי והאנשים שמובילים אותו. זה צו השעה. 

יום שלישי, 3 באפריל 2018

האמהות השקופות שלנו (עברית ואנגלית)

English after the Hebrew - 




נדמה שכל ילדה וילד בציבור היהודי בישראל יודעים להגיד שיש לנו ארבע אמהות – שרה, רבקה, רחל ולאה. הבעיה היא שעל פי התורה זה פשוט לא נכון. יש שש.

תזכורת קצרה – לאחר שלאה ילדה ארבעה בנים, רחל העקרה נשברה ואמרה ליעקב: "הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". בחוסר רגישות השיב לה יעקב: "וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן?" (בראשית, ל). פגועה וכואבת נתנה רחל ליעקב את שפחתה בלהה למען תלד לו בנים, וזו אכן ילדה את דן ונפתלי "בשם" רחל. לאה ראתה שאף היא "עָמְדָה מִלֶּדֶת" והחליטה לאמץ את הרעיון- היא נתנה לבעלה את שפחתה זלפה אשר הביאה לעולם את גד ואשר. לאחר מכן שבה לאה ללדת ורחל הביאה את יוסף.

שש אמהות לנו – שרה, רבקה, לאה, בלהה, זלפה ורחל. מחיקתן של בלהה וזלפה מהתודעה הלאומית היא לטעמי סמל נפשע להדרתן ורמיסתן של הנשים המוחלשות ביותר בחברה. את בלהה וזלפה אני רואה בכל מקום- לאחרונה התארחתי בביתם של אנשים עשירים בצפון אמריקה, וכשחלק מהאורחים שיבחו אותם על האוכל, חשבתי מיד על הנשים הדרום אמריקאיות שבאמת הכינו לנו את הארוחה, וידעתי שבעצם הן בלהה וזלפה. בכל פעם שאני שומע מישהו מספר שהוא "בונה עכשיו בית", אני חושב על הפועלים הערבים והרומנים שבונים בפועל את הבית עבורו, ויודע שהם בלהה וזלפה. כאשר אנשים, ובייחוד נשים, הופכות שקופות לגמרי, לפעמים עד כדי שממש לוקחים להן את ההורות – אני יודע שבלהה וזלפה חיות בינינו וזעקתן לא נשמעת.

קשה לקבוע מי אחראי למחיקת אמותינו מהתודעה. התורה מקפידה תמיד להזכיר אותן (ראו למשל בראשית לה, כב-כו), ובמספר אזכורים של האמהות בספרות חז"ל מוזכרות כל השש. כך לדוגמא במדרש שיר השירים רבה: "וכתיב והוא ישפוט תבל בצדק... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה" (שם, פרשה ו). יתרה מזאת, חז"ל דרשו את הפסוקים על מנת לקבוע שיעקב ממש נשא אותן לנשותיו- "ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה. לאשה ולא לפילגש, אלא שחררה אותה ודרך אישות לקחה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק ל).

יתכן שמחיקת אמותינו השתרשה בשל שיר הפסח הנודע "אחד מי יודע" בו כולנו שרים: "ארבע אמהות, שלושה אבות...". שיר זה, אשר נכתב באזור המאה ה-15 והוכנס להגדה בתקופה מאוחרת (אגב- גרסה יהודית לשיר איכרים נוצרי מגרמניה), מושר בבתים רבים בליל הסדר ויתכן שהוא נושא בחלק מהאחריות למעשה.

מסידור התפילה האורתודוכסי גם ארבע האמהות מודרות, אך בסידורים של זרמים מתקדמים (שמהם מתפלל רוב העם היהודי בעולם כיום), הוסיפו אחרי כל אזכור של "אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם יצחק ויעקב", גם "ואלוהי אימותינו, אלוהי שרה, רבקה, רחל ולאה". רצו לעשות מעשה פמיניסטי המונע הדרה והחמירו את המצב – הכנסת האמהות ללא בלהה וזלפה זועקת כפליים. לאחרונה יצא בעברית ספרם של עמוס עוז ופאניה עוז-זלצברגר, "יהודים ומילים". לשמחתי בחרו המחברים להקדיש פרק שלם בספר לנשים ביהדות. קראתי בשקיקה, מחכה למצוא את תחיית האמהות שלנו, אך גם מחברים פמיניסטיים אלה חזרו על טעות ארבע האמהות והותירו את בלהה וזלפה באפלה.

הצעה - פסח לפנינו, בואו נספר בשולחן החג על בלהה וזלפה. נשוחח על מחיקתן של נשים מוחלשות בחברה ועל כל האנשים השקופים לנו- מהנשים המנסת לשרוד זנות ומחפשות את פרנסתן ברחוב האלים ועד למאבטח בקניון - בתקווה שנדע לראות אותם יותר. בואו נעשה תיקון תודעתי נעצור לפני "אחד מי יודע" ונסביר שבמספר ארבע  כוונתנו רק לאמהות הישירות של 12 השבטים- רחל, לאה, בלהה וזלפה או שנחליף בשיר את "ארבע האמהות" ב "ארבעה בנים" או "ארבע דפנות הסוכה" וכשנגיע למספר שש נשיר בקול גדול- "שש אמהות".

When Israelis like me visit Jewish communities in the US, one of the most inspiring things we see is the dramatic change in the status of women. Feminism, of course, has reached Israel, but it has not extended to the vast majority of roles and rituals of religious life. In most religious communities in Israel, only men can be rabbis and there are no women at all at the Chief Rabbinate of Israel. It is rare to find mixed seating at synagogues in Israel, women usually are not counted for minyan and of course they cannot read from the Torah or be cantors. The vast majority of prayer books in Israel mention only our male patriarchs, “God of our fathers, the God of Abraham, the God of Isaac and the God of Jacob,” and, as you know, the vast majority of communities in the States added the four matriarchs, “and God of our mothers, God of Sarah, Rebecca, Rachel and Leah.”
But I maintain that mentioning the “four mothers” is, ironically, a symbolic reminder of a painful deletion and exclusion of women. Why? Because, according to the Torah, we don’t have four mothers, we have six!
A brief reminder: After Leah had four sons, barren Rachel was despondent and said to Jacob: “Give me children, or else I die.” Insensitive Jacob replied, “Am I in God’s stead, who hath withheld from thee the fruit of the womb?” (Genesis 30)
Hurt and pained “she gave him Bilhah her handmaid to wife; and Jacob went in unto her. And Bilhah conceived, and bore Jacob a son.” Bilhah gave birth to Dan and Naphtali. When Leah saw that she also had left off bearing she decided to adopt Rachel’s idea and she gave to her husband her servant Zilpah, who gave birth to Gad and Asher.
We have six mothers, Sarah, Rebecca, Leah, Bilhah, Zilpah and Rachel. The erasure of Bilhah and Zilpah from our national consciousness is, in my opinion, an egregious emblem of the exclusion of marginalized women in society. When people, especially women, become completely transparent, I know both Bilha and Zilpah live among us — and in anguish.
It is difficult to determine who is responsible for erasing our two mothers. The Torah is always careful to mention them (see Genesis 35:22-26), and most references to the matriarchs in old rabbinic literature, Midrash and Talmud, mention all six (see, for example, Shir haShirim Rabbah 6). Moreover, the Midrash argues that Jacob actually married them and took them to be his wives (Pesikta Zotrta, Genesis 30).
Perhaps the erasure of our mothers took root due to the famous Passover song “Who Knows”, in which we all sing “four mothers, three fathers… ” This poem, which was written in the 15th century and was introduced late in the Haggadah, is sung in many homes at the Seder and may bear some of the responsibility.
We cannot talk about ethics and equality without Bilhah and Zilpah. Both Israelis and American Jews will do well to make the invisible mothers part of our life. Let’s decide to mention them from now on in prayer, let’s decide to mention them at the seder, and more importantly, let’s try to pay attention to those like Bilhah and Zilpah who live among us and who we do not see, and begin to give them their rightful place.
(TIMES OF ISRAEL, 3.4.18)
[המאמר צוטט בויי נט בסוף הטור של רוחמה וייסשפורסם בשבת פסח תשע"ד. בעקבות המאמר גם נוספה פסקה לערכים על בלהה וזלפה בויקיפדיה]

לנצור את אש המקלדות

לאחר אירועי הדמים על גדר עזה כתבתי פוסט בפייסבוק המבקש להציג את מורכבות המצב ויוצא נגד המגיבים המהירים שצעקו "טבח" והמגיבים המהירים שצעקו "מגיע להם, רק ככה! הרתעה!". ב Times Of Israel החליטו לתרגם את הפוסט וביקשו את רשותי לפרסמו כמאמר דעה באנגלית. לשמחתי המאמר זכה למאות שיתופים ודיונים ערים.
מוזמנים לקרוא - 

English after Hebrew

אלפי שעות מחיי, בסדיר ובמילואים, העברתי בהגנה על הגבול עם עזה. זו מציאות בטחונית סבוכה מאוד שאני מכיר יחסית מקרוב. סיפור קצר - בתחילת אחת התעסוקות המבצעיות שם, במסגרת התדריך הקבוע עם מח"ט הגזרה, הופתעתי לקבל פקודות מאוד לא ברורות בקשר לנוהל פתיחה באש בשעה שמישהו מתקרב לגדר או כאשר המון מתקרב אליו או גרוע מכל- כאשר המון מתקרב וחלקו חמוש וחלקו ככל הנראה לא. המ"פ שעשה לנו חפיפה אמר שיש למעשה קו בלתי נראה כ 250-300 מטר מהגדר שמי שעובר אותו יורים לעברו יריית אזהרה ואם הוא ממשיך להתקדם יורים על מנת לפגוע. שאלתי אותו אם הקו הוא בלתי נראה אז איך הפלשתינאים רואים אותו? והוא השיב ש"הם לא רואים אבל לאט לאט הם לומדים". זה היה נראה לי נורא. בשיחה עם המ"פ שלי סיכמנו שאנחנו לא נפעיל את הנוהל הזה ומיד אחרי התעסוקה ארגנתי פגישה עם הפצ"ר דאז, ידידי האלוף פינקלשטיין, שהביא לפגישה את כל הסגל הבכיר העוסק בתחום. בעקבות הפגישה שונו, חודדו והובהרו הוראות הפתיחה באש על מי שמעבר לגדר, ואף נכנס נוהל תדרוך חדש בזמן האימון שלפני התעסוקה שמבהיר את הדברים בצורה ברורה. כמובן שנוהל "הקו הבלתי נראה" הוכרז כלא חוקי. 

באלפי השעות שלי שם איבדתי כמה חברים. זו לא רק מציאות של ענק עם נשק חדשני וגמדים שלא יכולים להרע. זה מצב סבוך. המנהרות סיבכו אותו פי כמה. גם הטילים. ועם זאת, עדיין ברור מי החזק יותר ואצל מי הכוח.

מה קרה היום בעזה?



אני קורא עדויות ופרשניות ונראה שמדובר באירוע סבוך ביותר. המון אדם שחלקו חמוש בבקבוקי תבערה, חלקו ברובים, חלקו בנשק קר וחלקו לא חמוש, מתקרב לגדר. על פי עמוס הראל: "הושלכו בכמה מקרים בקבוקי תבערה, הונחו מטעני חבלה, הוצתו צמיגים ונעשו ניסיונות לחבל בגדר ולחצות אותה". איך אמור הצבא להגיב בסיטואציה כזו? מהי פקודה חוקית ומהי פקודה בלתי חוקית ומהי פקודה בלתי חוקית בעליל? אילו פקודות קיבלו הצלפים? 

אין עדיין מספיק מידע ואינני יודע לשפוט את הסיטואציה. בזהירות רבה אני כן רוצה להגיד כמה דברים - 
א. כל אלה שכתבו במהלך היום סטטוסים על טבח ועל רצח נוראי ועל כך שהעזתים בסה"כ הפגינו וצה"ל הגיב באש חיה כתבו בצורה בלתי אחראית בעליל.
ב. כל אלה שכתבו במהלך היום סטטוסים על זה שהכל אשמת החמאס ואין מה לבדוק ופעם הבאה שלא יתקרבו לגדר ושהם אויב ודינם למות ומגיע להם וכד' כתבו בצורה בלתי אחראית בעליל.
ג. יש עדויות באינטרנט על מקרים של ירי באנשים לא חמושים שלא ניסו פיסית לפגוע בגדר. אם עדויות אלו נכונות אז יש לתחקר לעומק כל מקרה כזה ולבדוק מה גרם לו. אסור "להעביר את זה" ולהמשיך הלאה.
ד. גם לאחר שהיה שימוש בנשק חם כמו מטענים, ירי ובקבוקי תבערה מהצד העזתי, אם ניתנה פקודה שכל מי שעובר קו מסוים דינו להיפגע מאש חיה זה לענ"ד חמור ולא מקובל. יש דרכים אחרות לפזר המון גם במצב הזה. הירי היה צריך להיות מדויק לעבר מי שחוצה קו ויש לו נשק. מה שקרוי בעגה הצבאית "בעל אמצעי וכוונה". אני מקווה שלא הייתה פקודה כזאת. לא יודע.
ה. בשורה התחתונה אין כרגע מספיק מידע אמין וברור. צריך לקחת אויר ולהמתין ולבדוק את זה לעומק. אני לא סומך על ליברמן שיורה לעשות זאת. אני כן סומך על המטכ"ל שיעשה זאת בלי שליברמן יורה. מקווה שאכן לשם זה הולך.
ו. ולבסוף בהערת שוליים - המצב בעזה רע מאוד מאוד מאוד. עוני בלתי נתפס, תנאי חיים איומים. לא משנה אם זה בגללנו או לא, זה מצב רע מאוד מאוד מאוד עבורם ועבורנו. צריך לטפל במצב הזה.

שורה תחתונה - די להיות מהירים על הדק המקלדת ולשפוט סיטואציה מסובכת מאוד תוך חמש דק'. הייתי שם. הייתי שם אלפי שעות. שלושה צווי שמונה. הייתי שם כחייל וכאיש זכויות אדם, כלוחם וכאיש שלום. לא פשוט. לא פשוט בכלל.

 http://blogs.timesofisrael.com/when-it-comes-to-gaza-hold-your-fire/

(Times Of Israel, 2.4.18)