לכבוד ל"ג בעומר - מבט עכשווי על רשב"י בעקבות שלושה סיפורים תלמודיים
בימינו רבים מכירים ומוקירים את דמותו של רבי שמעון בר יוחאי ומייחסים לו כוחות של קדושה וריפוי. בשל מסורות נטולות ראיות היסטוריות, אשר לפיהן קברו נמצא במירון ויום פטירתו חל בל"ג בעומר, פוקדים המונים את מקום ציון קברו מדי שנה במועד הזה ועל שפתותיהם תפילה. אלא שמתוך דפי התלמוד מביטה אלינו דמות אחרת של בר יוחאי - דמותו של חרדי קנאי אשר לימוד התורה שלו הוביל לאסונות ולמוות. במאמר זה אבקש להאיר את הצד הזה של דמותו ולבחון את השלכותיה לימינו.
במסכת ברכות בתלמוד מסביר רבי ישמעאל שיש לשלב תורה עם עבודה חקלאית ועם שאר העניינים הארציים, ורשב"י חולק עליו ואומר: "אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים". רשב"י חולם על חברת לומדים, עולם שבו ישראל לומדים תורה כל היום, ומישהו אחר משרת אותם ועושה את מלאכתם. נשמע מוכר? ואכן באחד האזכורים שלו בגמרא כתוב: "רבי שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן" (שבת יא ע"א). יתכן ולפנינו החרדי הראשון. אלא שהגמרא שמביאה את המחלוקת בין רבי ישמעאל לרשב"י מסתיימת בדברי הביקורת הבאים של אביי: "הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְעָלְתָה בְּיָדָן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן". אביי והגמרא מבקשים דווקא להזהיר אותנו מהתפיסה של "תורתו אומנותו".
המסר הזה עולה בחריפות גם מסיפור המערה הידוע. הסיפור הזה מופיע בשורה של מקורות קדומים ואני אצעד כאן בעקבות הנוסח הקלאסי שמופיע במסכת שבת בתלמוד הבבלי. מסופר על שיחה בין כמה חכמים שבה רבי יהודה אומר על השלטון הרומי: "כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אֻמָּה זוֹ! תִּקְּנוּ שְׁוָקִים, תִּקְּנוּ גְּשָׁרִים, תִּקְּנוּ מֶרְחֲצָאוֹת". רשב"י לא מסכים איתו, ואומר: "כָּל מָה שֶׁתִּקְּנוּ לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָם: תִּקְּנוּ שְׁוָקִים – לְהוֹשִׁיב בָּהֶם זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת – לְעַדֵּן בָּהֶם עַצְמָם, גְּשָׁרִים – לִטֹּל מֵהֶם מֶכֶס". רשב"י מסרב להכיר תודה על מעשים ארציים שלא נעשים לשם שמיים.
את השיחה הזו בין החכמים שמע בחור בשם יהודה בן גרים, שהלך וסיפר לשלטונות את ששמע. הוחלט להוציא להורג את רשב"י. בר יוחאי בורח יחד עם בנו אלעזר; בתחילה הם מתחבאים בבית מדרש ואשתו של רשב"י מגניבה להם אוכל, אבל מהר מאוד הם מבינים שזה מסוכן מדי ועוברים להתחבא במערה, שם נעשה להם נס ונברא להם חרוב ומעין. מאותו היום מקדישים האב ובנו את ימיהם ללימוד תורה, ומפסיקים רק לצורך תפילה. כך במשך שתיים עשרה שנה.
ברובד הגלוי של הסיפור רשב"י ובנו מתחבאים מהשלטון הרומי. ברובד הסמוי הם מתחבאים מכל מה שארצי, בורחים לא רק מהשלטון אלא מכל הבלי העולם הזה - מהשווקים ומהגשרים ומהמרחצאות. הם עוברים לחיים של לימוד תורה שמיימי, וכדי שגופם הארצי ישרוד הם אוכלים חרובים ושותים מים. לבסוף מגיע אליהו לפתח המערה ומבשר להם שהקיסר מת ועונש המוות כבר לא רלוונטי.
"יָצְאוּ וְרָאוּ בְּנֵי אָדָם כְּשֶׁהֵם חוֹרְשִׁים וְזוֹרְעִים. אָמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה! כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִים עֵינֵיהֶם מִיָּד נִשְׂרָף, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!". רבי שמעון ובנו לא מסוגלים להכיל יותר את העולם הזה. הם רואים אנשים במלאכתם ומזדעזעים. הם איבדו כל קשר לחיי החברה הנורמליים. הזעזוע והכעס שלהם לא נותרים אצלם, ובכל מקום שהם מסתכלים עליו פורצת אש רצחנית. לפי הסיפור, אלה ש"תורתם אומנותם" הורסים את העולם. ברגע הזה הם ננזפים משמיים ומושלכים בחזרה למערתם. המערה הופכת לעונש. רשב"י ובנו סובלים מאוד במערה ואחרי שנה נוספת בתוכה הם אומרים שזה כמו גיהנום ומבקשים לצאת, ואלוהים מתיר להם.
השלכתם של רשב"י ובנו למערה לשנה נוספת מהווה ביקורת חריפה של התלמוד נגד התמסרות טוטאלית ללימוד התורה. זהו טקסט שמבקר קנאות ומוניזם, מתנגד ל"חד-נס". מי שיבנה לעצמו מערה, ילמד כל היום תורה ויסתתר מחיי העולם הזה, יהפוך לאיש מסוכן שעלול להרוס את העולם.
בסיומו של הסיפור, האש ההורגת של רשב"י חוזרת. מסופר שהוא מטהר מקום שהיה בו חשש טומאה, ואדם זקן מרכל אודותיו ומספר שהוא בעצם עשה מעשה אסור של טיהור בית קברות. רשב"י נותן בו עיניו והוא מת. רשב"י הורג אותו. לאחר מכן יוצא רשב"י לשוק, מרכז ההתרחשות הארצית, ופוגש שם לפתע את יהודה בן גרים, אותו בחור שהלשין עליו לשלטונות. "אָמַר: עֲדַיִן יֵשׁ לָזֶה בָּעוֹלָם! נָתַן בּוֹ עֵינָיו וַעֲשָׂאוֹ גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת". בכל מקום שבר יוחאי, הלמדן הקדוש לכאורה, מגיע אליו, אנשים מתים.
במקום אחר בתלמוד מופיע סיפור על בנו, שהיה עימו במערה. הסיפור נפתח בתיאור מבריק ואמיץ: "מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה". כאשר אתה מגיע ממקום גבוה וגדור, מעין תיאור של מערה גבוהה, ואתה רכוב על החומריות שלך, וכולך שיכור מהלימוד ומחיי הרוח, הרי שבמקום שהלימוד יהפוך אותך לאדם רגיש, רך ורחב אופקים, הוא עלול לעשות את דעתך גסה. במצב הזה פוגש רבי אלעזר אדם שנראה לו מכוער, ומעז להגיד לו: "ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?". ההתמסרות לתורה השמיימית מקלקלת גם את בנו של רשב"י.
האירוניה המרה של ההיסטוריה המשיכה לקשור בין רשב"י, אש ומוות. בשנת 1911 גדשו המונים את המקום שנחשב לקברו של רשב"י במירון. לקראת השעה 9 בערב, ההמון שהצטופף על גג בית-הכנסת העתיק במקום כדי לצפות ב"הדלקה", נבהל מלהבות המדורה שהחלו מתפשטות לכל עבר בעקבות רוח פתאומית שנשבה במקום. החשש מהאש גרם לחוגגים שהיו על הגג להירתע לאחור ואז מעקה הגג קרס ורבים נפלו לתוך חצר המבנה. באסון הזה נהרגו אחד עשר אנשים. כידוע, זו לא הייתה הפעם האחרונה שכותרות העיתון זעקו "אסון מירון". 110 שנים מאוחר יותר, בל"ג בעומר של שנת 2021, בעקבות רצף של כשלים וקומבינות פוליטיות, התרחש במקום האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה, שבו נספו 45 גברים וילדים, ונפצעו 102 בני אדם. האירוניה האיומה של ההיסטוריה הביאה לכך שהפעם הרגה האש של רבי שמעון בר יוחאי דווקא את אלה שתורתם אומנותם.
כפי שרמז ביאליק בשיר הנדנדה החתרני שלו, לימוד התורה חייב להתנדנד בין שמיים וארץ, בין עולמות הרוח לעולמות המעשה, ולפגוש באופן שוויוני באדם שמולו. ההתמסרות לשמיים מסוכנת. מסופר שבית שמאי ובית הלל חלקו מה נבראו תחילה, ארץ או שמיים. בית הלל רודפי השלום טענו שהארץ קודמת, ואילו בית שמאי רודפי האמת טענו שהשמיים קודמים. התערבו חכמים בדיון ואמרו שזה וזה כאחד ובמאמר אחד נבראו. שמיים בלי ארץ זה דבר מסוכן. בנאום לפתיחת האוניברסיטה העברית לפני כמאה שנה, קבע ביאליק: "פוסקים אנו עכשיו הלכה [...] כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בלי זה".
המציאות הישראלית משוועת כיום לא לרשב"י ובנו אלא לביאליק וחבריו; לאנשים ונשים מכל הקשת הזהותית, אשר ינועו בין שמיים וארץ, ואשר תורתם תוכל לסייע לנו לצעוד לעבר מציאות חומלת יותר ושורפת פחות.
[מבוסס על פרק 214 בהסכת מקור להשראה]
