האמת והשלום אהבו

[הקליקו כאן להורדת המאמר כקובץ PDF כפי שפורסם בכתב העת מצפה]

האם האמת חשובה? למה? באילו מקרים מן הראוי שלא לדבר אמת? ומתי כן ראוי לדבר אמת? בשאלות אלה, במתח שבין אמת לשקר ובמתח שהציבו חכמים בין אמת ושלום, עוסק מאמר זה[1]

 מהי "אמת"? ההגדרה הפשוטה ביותר היא: האמת היא ההתאמה בין מה שאני רואה במציאות, באופן בו אני תופס את המציאות, לבין מה שאני אומר. במילים אחרות: האמת היא ההתאמה בין מה שבפנים, מה שבלב, לבין מה שבחוץ. הרמב"ם כותב: "לא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה" (הלכות דעות פרק ו'). אך יש הגדרה רדיקלית יותר, שאומרת שהאמת היא המציאות כפי שהיא. יכול להיות שאני לא תופס אותה נכון, יתכן ואינני זוכר אותה כראוי, אך עדיין האמת היא המציאות כפי שהיא ולא כפי שאני תופס אותה.[2]

בעניין זה מבחין יפה אהרון דוד גורדון בין אמת של ידיעה לאמת של דעה, בין האמת האובייקטיבית לבין האמת הסובייקטיבית:

"כשם שהאמת שבידיעה נמדדת במידת האובייקטיביות של הידיעה, באותה המידה שהשגת החזיונות על ידי ההכרה מתאימה לחזיונות כפי שהם באים לידי גילוי במציאות הגלויה והממשית, כך, חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט. ובמידה שהדעה אמת, יש לחייבה בכוח ההיגיון, לבררה, ולהרוויח לכל את אמיתה הכללית, עד שהכל, כל מבקש אמת ויודע לבקשה, יוכרח להודות בה ולקבלה בתור אמיתו שלו. ואם אנחנו רואים דעות שונות על עניין אחד, הרי זה אומר כי רק אחת מהן נכונה, כלומר אמת אובייקטיבית, וכל השאר מוטעות, אם לא שכולן מוטעות". (הלכות דעות ומלחמת דעות, כתבי א. ד. גורדון, כרך שני, האדם והטבע. הוצאת הספריה ציונית, ירושלים תשי"א. המאמר זמין לקריאה גם ברשת בפרויקט בן יהודה)

גורדון מתאר מצב בו לא מבחינים בין אמת של דעה לבין אמת של ידיעה - כשם שאמיתות הידיעה נבחנת במידת האובייקטיביות שלה, כך גם הדעה. לכן עלינו להצליח להוכיח את דעתנו, שכן הדעה אמיתית יותר ככל שהיא מוכחת יותר, ככל שהיא אובייקטיבית יותר, וממילא אנחנו צריכים גם לשכנע את הזולת שאם ישנן כמה דעות, הרי שרק אחת מהן נכונה והיא אמת אובייקטיבית, כל השאר הן דעות מוטעות. אך לתפישתו של גורדון זו טעות, שנובעת מאי-ההבחנה בין ידיעה לדעה:

"מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דווקא סובייקטיביותו של חשבון זה, ודווקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי. צריך רק לעמוד על מהותה של סובייקטיביות זו. דווקא במידה שהחשבון עצמו יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששורשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד, בכל ספירותיו, העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו, בה-במידה הוא יותר אמיתי, ומבחינה זו הוא באותה המידה גם יותר אמת אובייקטיבית בתור דעה. דעה כוזבת או מוטעה היא לא שאינה אובייקטיבית בהחלט, כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט". (שם)

בניסוחו היפה אומר גורדון שהדעה של האדם אמורה לשקף את האותנטיות שלו, לבטא את מלוא עומק נפשו. כשמובעת דעה, היא תחשב שקרית אם היא לא מבטאת באמת את האותנטיות, את העצמי, ולא כאשר היא לא תואמת למציאות, או לא מוכחת בצורה אובייקטיבית. גורדון, אם כן, מאפשר לנו הגדרה מחודשת של מושג האמת, הגדרה המבחינה בין שני מישורי חיים - האמת בעולם הידיעה היא אמת אובייקטיבית, והאמת בעולם הדעה היא אמת סובייקטיבית.[3]

ההיפך ממושג האמת הוא, כמובן, מושג השקר. במצב של שקר דבריי לא תואמים את המציאות, בעולם הידיעה, ולא תואמים את עצמי האותנטי, בעולם הדעה. שקר נחשב למעשה לא מוסרי. אומרת התורה: "לא תטה משפט אביונך בריבו, מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כ"ג, ו-ז). וגם: "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא). התורה מכירה בבעייתיות העמוקה של השקר. כל התקשורת, היחסים, הכבוד שאנחנו מעניקים אחד לשני - מבוססים על כך שאנחנו יכולים להאמין זה לזו, זו לזה, וכשאדם מוציא משהו מפיו אנחנו לא צריכים כל רגע לבדוק האם זה נכון או לא. האמת מאפשרת חיים שיש בהם אמון, שיש בהם זרימה בריאה.[4] אלא שהשקר בעייתי לא רק מבחינה פונקציונלית תועלתנית, אלא גם מבחינה מוסרית. השקר הוא פגיעה בכבוד האדם המשוחח עימי ובערך האמת. אחד הניסוחים הידועים של הצו הקטיגורי, אותו חוק מוסרי שהציע הפילוסוף עמנואל קאנט, אומר: "לעולם אין לי להתנהג אלא כך שאוכל לרצות גם כן כי הכלל המעשי שבידי יהיה לחוק כללי". הווה אומר, כשאני עושה מעשה עלי לבחון האם הפיכת הכלל המעשי שלפיו פעלתי לחוק כללי אכן יכולה להיות רצויה. אם המעשה לא יכול להתקיים כחוק כללי, הוא כנראה לא מוסרי ככלל מעשי. בעזרת כלל זה בוחן קאנט את השקר ומבחין בין התועלת שבשקר למוסריות שלו:

"ניקח לדוגמא את השאלה אם מותר לי בשעת הדחק להבטיח הבטחה מתוך כוונה תחילה שלא לקיימה. מבחין אני בקלות בין שתי המשמעויות האפשריות של שאלה זו: ראשית, אם פיקחותי זאת להבטיח הבטחת שווא, ושנית, אם אפשר לצאת בזה ידי חובה". (הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, עמ' 38-39)

כאשר השאלה היא אם מוסרי לשקר, לא אבחן אם יהיה בזה מן הפיקחות, אלא אשאל "האם רציתי שכללי המעשי להבטיח הבטחה כוזבת יהא שולט כחוק כללי הן עליי הן על אחרים?"; האם נאמר שכל אחד רשאי להבטיח הבטחה כוזבת בשעה שהוא נתון במצוקה? מבדיקה כזו עולה שאפשר אמנם לרצות במקרה ספציפי בשקר, אבל איננו רוצים שהשקר יהיה לחוק כללי, מפני שעם קיום חוק זה לא יהיה עוד תוקף לשום הבטחה בעולם. קאנט, אם כן, מגיע למסקנה שהשקר סותר את הצו הקטגורי, את המוסר. לדידו, אסור לשקר כי שקר במהותו אינו מוסרי.

במסכת סוכה בתלמוד ישנה התייחסות קצרה וחשובה לענייננו לנושא השקר: "אמר רבי זירא: לא יאמר אדם לתינוק שאתן לך דבר ואינו נותן לו, משום שיבוא ללמדו שקר, שנאמר: 'ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו, לימדו לשונם דבר שקר' (ירמיהו ט, ד)" (בבלי סוכה מו ע"ב, מתורגם מארמית). רבי זירא אומר לנו שבתהליך החינוכי יש לשים לב לא ללמד את הילד הקטן, דרך ההתנהלות שלנו, דרך דוגמא אישית קלוקלת, ששקר הוא אמצעי לגיטימי.

אבל כולנו משקרים לילדים ולמבוגרים. אנחנו יודעים את זה, אין אדם בעולם שמעולם לא שיקר. הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, בספרו מסילת ישרים, היה נותן בנו סימנים:

"השקר, גם הוא חולי רע, נתפשט מאוד בבני האדם, ואולם מדרגות מדרגות יש בו, יש בני אדם שאומנותם ממש הוא השקרנות. הם הולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להיחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה ..., ויש אחרים קרובים להם במדרגה, אף על פי שאינם כמוהם ממש והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם, והיינו שאין אמנותם בכך, ללכת ולבדות סיפורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו, אבל בבואם לספר דבר מה, ירבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם. ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע, והם הם הבדיים אשר אי אפשר להאמין לדבריהם ... ויש עוד אחרים שחוליים קל מחולי הראשונים, והם אותם שאינם קבועים כל כך בשקר, אלא שלא יחושו להתרחק ממנו ואם יזדמן להם, יאמרוהו. ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כוונה רעה".[5]

בספר "שתהיי לי הסכין" מתאר דוד גרוסמן את התשוקה לאמת: "הלוואי ששני זרים ינצחו את הזרות עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות, ושנהיה כמו שניים שהזריקו לעצם זריקת אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף סוף, את האמת. רוצה שאוכל לומר לעצמי 'איתה אני זבתי אמת'. כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין. וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה".[6] אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי כשקראתי שורות אלו לראשונה. כמה הזדהיתי. כמה כמיהה חשתי לאמת החשופה. רובנו חיים במתח העצום הזה בין היופי של האמת והרצון לחשוף ולהיחשף, לבין העובדה שכולנו משקרים ומסתירים לעיתים תכופות.

באילו מצבים אנחנו משקרים, כמה אנחנו משקרים, מה משפיע עלינו לשקר יותר ופחות? בספר "האמת על באמת" פורש דן אריאלי שורה של מחקרים בתחום. בניסויים שעשו אריאלי ושותפיו הם גילו שרובנו מרמים. הרוב הגדול של האנשים ירמו מעט כשתינתן להם הזדמנות לשקר ולהרוויח מכך. החוקרים שיערו שהגורמים המרכזיים שישפיעו על כמה ירמו, באיזו עוצמה, מי ירמה וכן הלאה, הם כמה אפשר להרוויח מהשקר, ומה הסיכוי להתפס במרמה. נדמה שזו האינטואציה של רובנו. להפתעתם הסתבר ששני הגורמים האלה כמעט לא משפיעים על השאלה אם נרמה וכמה. הגורם המרכזי ביותר שמשפיע הוא שאנחנו רוצים לשקר ועדיין להרגיש טוב עם עצמנו; אנחנו רוצים להסתכל במראה ולהרגיש בסדר. כשאנחנו מרמים מעט זה לא גורם לנו לא להרגיש טוב עם עצמנו, וכשאנחנו מרמים הרבה - כן. כשאנחנו מרגישים ש'עבדנו על מישהו' זה לא פוגם בדימוי העצמי שלנו, כשאנחנו חשים שרימינו אותו בצורה נבזית זה סיפור אחר.

באחד המחקרים ביקשו מהנחקרים לענות על שאלות, כאשר על כל תשובה נכונה הם מקבלים דולר. כאשר אספו את דפי השאלון היו בממוצע ארבע תשובות נכונות לשאלון;כאשר לא אספו את השאלונים אלא הקריאו את התשובות הנכונות, וביקשו מהנבדקים לסמן אצלם באופן עצמאי כמה תשובות נכונות היו, ואז אמרו להם לקרוע את הדפים ולזרוק אותם לפח או לשים אותם בתיק שלהם, ממוצע התשובות הנכונות עלה מארבע לשבע. אם הקריאו להם לפני הניסוי את עשרת הדברות, או כאשר המבחן דרש לזכור את עשרת הדברות - אף אחד לא רימה בכלל. המחקר מצא, אם כן, שכאשר מפעילים לנו את המנגנון האתי הפנימי, הרמאות קטֵנה עד נעלמת לחלוטין. אני לא מרגיש טוב לשקר כשהרגע דיברו עימי על ערכים. שיטת תזכורות אתיות אלו ידועה בתחום האתיקה ההתנהגותית בשם "נדג'ים", הנדים בעברית.[7]

במחקר אחר פיזר אריאלי שטרות של דולר במקררים במעונות הקמפוס. כאשר הוא שב כעבור שבוע, כל השטרות נותרו במקומם. אנחנו לא רוצים להרגיש שגנבנו כסף. יחד עם זאת, כאשר הוא פיזר שם פחיות קולה, מוצר שעולה מעט יותר מדולר, כעבור שבוע כבר לא היה להן זכר. אנחנו לא מרגישים גנבים כשאנחנו רק 'לוקחים קולה בלי רשות', למרות שרציונאלית מדובר במעשה חמור יותר מגניבת שטר של דולר. שטר כסף מהווה הנד בפני עצמו. לקיחתו גורמת לנו לחוש רע עם עצמנו. בלי ההנדים רובנו מרמים פעמים רבות אבל מעט, במידה שמאפשרת לנו לא להרגיש ממש רע עם עצמנו.

ראינו עד כה שמבחינה מוסרית, מבחינת יחסים בין אדם לחברו, עקרונית, ראוי לדבר אמת ולא ראוי לשקר. ראינו גם שבמציאות השקר נפוץ יחסית ומושפע מהדימוי העצמי שלנו. יחד עם זאת, אבקש לשאול דווקא מתי מן הראוי לשקר? מתי התזכורת האתית צריכה דווקא לגרום לנו לא לדבר אמת. חז"ל היו מוכנים לשקול במקרים מסוימים דברי שקר, וזאת - לשם השלום.

"רבן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד; על הדין ועל האמת ועל השלום" (משנה אבות, א, יח). ומה קורה כשנוצר מתח בין אמת ושלום? נדגים מתח כזה בעזרת סוגיה הלכתית, המכונה "מריש הגזול" (בבלי גיטין, נה ע"א). וזו הדילמה שם: "גזל מריש ובנאו בבירה". מריש הוא קרש ובירה היא מבנה. מישהו גוזל קרש עץ ומשתמש בו לבניין שהוא בונה. בעל הקרש שנגזל דורש לקבל את רכושו בחזרה, ואינו מוכן לקבל פיצוי עבורו. הדרך היחידה להשיב את קרש העץ שלו, היא להרוס את כל המבנה. מבחינת האמת, מבחינת הצדק, זה אכן שלו! לכאורה, בית המשפט לא יכול להגיד לו: אני כופה עליך לא לקבל את מה שנגזל ממך. קו מחשבה המעמיד במרכז את האמת כפי שהיא מחייב את הריסת הבניין. ואכן, "בית שמאי אומרים: מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו". אבל קו המחשבה של שלום, שרוצה לייצר אפשרות לחיים משותפים וגם רוצה לאפשר לאדם להשתנות, לחזור בו, לשנות את דרכיו, מוביל לתוצאה שונה: "בית הלל אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד משום תקנת השבין". תקנה זו מאפשרת לאדם תהליך של ההשתנות, תהליך שיבה. בית שמאי הם אנשי אמת וצדק. בית הלל מעריכים את האמת והצדק, אבל הם אנשי שלום. חשוב להם ליצור משפחה, קהילה וחברה, וכשהאמת מתנגשת עם השלום, בית הלל ילכו פעמים רבות לכיוון השלום. על שלושה דברים העולם עומד וכאשר שנים מהם מתנגשים, האמת והשלום, יש להכריע מה יהיה הדין. במקרה זה השלום ניצח, הלכה כבית הלל.

הדוגמא הידועה ביותר למחלוקות שמאי והלל בהקשר זה היא סוגיית "כלה נאה וחסודה" (בבלי, כתובות יז, ע"א). שואלים שם: "כיצד מרקדין לפני הכלה?" איך יש לשמח את הכלה, מה אומרים בפניה, ומה לא? מה אם הכלה שואלת "איך אני נראית?", ואני חושב שהיא נראית לא משהו בכלל? "בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא". אסור לך לשקר. "ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. מיד אמרו להם בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא - אומרים לה 'כלה נאה וחסודה'?! והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'". בית הלל עונים להם כך: "מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? ישבחנו בעיניו".[8] זאת אומרת, ישנם מצבים שבהם צריך טאקט, וחשוב לא להעליב, ולא לבאס אדם עד עמקי נשמתו. הקטע מסתיים באמירה: "מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". אמרה זו דורשת מאיתנו לרדת לעיתים ממוחלטות הצדק והאמת; לחדול מטוטאליות שרואה ערכים ועקרונות אך לא רואה א.נשים,  ולהבין את רגישות הסיטואציה שבפנינו. היא דורשת עדינות. הרבה פעמים הדבקות באמת מייצרת פגע רע בעולם ומבטלת את השלום.[9]

את המתח הזה מביעים חז"ל גם בסוגיה אחרת, בה אומר רבי אילעא בשם רבי אלעזר ברבי שמעון: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" (בבלי יבמות, סה ע"ב). "לשנות", דהיינו -לא לומר את האמת. מותר לעשות זאת כשהמטרה האמיתית היא שלום. רבי נתן מוסיף שלא רק שמותר לשנות בדבר שלום, אלא זו אף מצווה, ומוכיח זאת מדברי אלוהים לשמואל (שמואל א טז, ב): "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני", אלוהים משיב לו: תגיד שאתה הולך להקריב קורבן, וככה לא יפגע בך שאול. שמואל הולך למשוח את המלך הבא, ולשם כך מורה לו האל לשקר. יש ציווי לשקר במצבים מסוימים. מצב זה מעניין במיוחד, שכן הוא אמנם מייצר שלום, במובן שלא יהרגו את שמואל, אבל כאן מדובר באינטרס לאומי-פוליטי, וכדי לממש אותו מותר לשקר. זה גורם לי לנדוד במחשבותיי לשקרים של פוליטיקאים. פוליטיקאים רבים משקרים כשיטה, כמעט כדרך חיים. את שקריהם ניתן לחלק לכאלה שמטרתם קידום עצמי, אינטרסים, זריית חול בעיני הציבור לשם תועלת עצמית ופוליטית; וכאלה שבאמת ובתמים נעשים 'למען האומה'.

נחזור לתלמוד. הסוגיה ממשיכה שם עם דבריו המטלטלים של רבי ישמעאל: "גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו". רבי ישמעאל רומז לתיאור העדין בספר בראשית, שבו המלאכים מבשרים לאברהם ושרה שיזכו לילד, ושרה אינה מאמינה: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן". אך כאשר אלוהים מצטט את שרה בפני אברהם הוא אומר: "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" (בראשית יז, יב-יג). כדי לא לפגוע בשלום הבית, משנה מעט אלוהים את מה שאמרה שרה. הוא לא רוצה להעליב את אברהם, הוא מבין את הסכנה. בכל זאת, איזה גבר ישאר אדיש לזלזול כזה באונו. "מותר לשנות מפני השלום".

במקום אחר בגמרא נקבע שלתלמידי חכמים מותר לשקר, "לשנות במילותיהם", בשלושה עניינים: מסכת, פוריא ואושפיזא (בבלי בבא מציעא, כד ע"ב). ב'מסכת' הכוונה ללימוד, וכפי שמסביר רש"י, אם שואלים תלמיד חכם אם הוא מכיר מסכת מסוימת, עליו להכחיש, בענווה, אף שהוא אכן למד אותה. 'פוריא' היא ענייני המיטה, עליהם יש לשמור בצנעה. אושפיזא הם אורחים, ורש"י מפרש: "שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות ואמר לאו, מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבוא תמיד עליו ויכלו את ממונו". פרשנים אחרים חלוקים בשאלה האם באמת מותר לשקר  מתוך ובשביל ענווה, לשם שמירה על פרטיות וצניעות ומתוך דאגה לזולת. בכל מקרה, השאלות האלה שמעסיקות אותם, הן היפוכן של המצבים המתוארים במחקרו של דן אריאלי.לא שקר שנובע מאינטרס כלשהו, או מרצון להרוויח דבר מה, שקר אנכי, אלא שקר מתוך דאגה אמיתית לזולת ולמענו.

השקרים הם חלק מהחיים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו מחליטים באיזו מידה לתת לשקר מקום בחיינו. בתוך המודעות לעובדה שיש חשיבות עצומה לאמת, כדי שיתנהלו פה חיי חברה תקינים ומוסריים, אנחנו גם מבינים שיש מצבים שבהם אמירת אמת מעידה על חוסר רגישות, על אי הבנת הסיטואציה, על ריכוז עצמי אנכי. "אל תהי צדיק הרבה" - תהי חומל. עלינו לרקוד ריקוד עדין מאוד, שעמנואל קאנט לא היה מקבל אותו, אבל חז"ל מזמינים אותנו לחולל אותו, בין המקום של האמת בחיינו לבין המקום של השלום - המקום של הרגשות, של הקהילתיות, של עדינות המפגש; המקום שרואה את רגשות וכאבי הזולת.

קשה לרקוד את הריקוד הזה. קשה לשלב דין, אמת ושלום. אני קורא את חז"ל כמי שדורשים מאתנו להבין את החשיבות של הדין, את החשיבות של האמת האובייקטיבית והרחוקה והאמת הסובייקטיבית הקרובה; "מדבר שקר תרחק", ככל האפשר! ובאותה עת ממש לנסות הם מלמדים אותנו להיות בית הלל, להיות מעורב עם הבריות, להבין את המצב, להיות בעל טאקט ורגיש, לראות מי יכול להיפגע, לחמול. ניסח זאת הנביא זכריה באומרו: "הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט) -  פעילות מתוך אהבה של האמת והשלום גם יחד, ניסיון עמוק לשלבם, הוא המרשם שמציעים חכמים להתנהלות ראויה בחברה.

---

[1] המאמר מבוסס על תמלול הפרק: 'האמת והשלום אהבו' בפודקאסט 'קולות של רוח' (גלי צה"ל) בהגשת המחבר.

[2] במובן זה ניתן לטעון שהאדם לא יכול להכיר את האמת הטהורה בשל אמצעי הראיה והמחשבה שמתווכים לו אותה. הרחיב בעניין עמנואל קאנט בספרו הנודע "ביקורת התבונה הטהורה".

[3] בעיה מורכבת נוצרת כאשר האדם זוכר אירועים שלכאורה התרחשו במציאות באופן שגוי וכך הוא מבטא בצורה אמיתית ומתוך כנות גמורה דברי שקר. לעניין זה האזינו לקולות של רוח, פרק 72, אמת שקרית, בגלי צה"ל ומגוון אפליקציות פודקאסטים.

[4]  בימינו אנו עדים לשימוש מניפולטיבי מוגבר בשקרים בעולמות הפרסום והפוליטיקה הדיגיטלים, שמוש שמזהם את השיח הציבורי ומקשה על הקורא להבין מה מהמידע לכאורה שהוא נחשף אליו אמיתי ומה שקרי. להרחבה בעניין זה האזינו לשיחתי עם תהילה שוורץ אלטשולר בפרק "פייק ניוז" בהסכת 'קולות של רוח' (גל"צ) וקיראו את מאמרה בגיליון זה.

[5] לחלוקה דומה לתשעה סוגים של דוברי שקר ראו ספר שערי תשובה לרבינו יונה, חלק ג, סעיפים קעח-קפו.

[6] דימוי הסכין לקוח מקפקא שכתב: "האהבה היא שתהיי לי הסכין שבה אני נובר בקרבי". האתגר הגדול הוא להיות סכין חומלת.

[7] להרחבה בעניין זה וסיכום בעברית של הנדים משפיעים ושל האופן בו ניתן להשתמש במידע זה בכדי לצמצם שחיתות ראו: "יובל פלדמן וגיא פריבר, אתיקה התנהגותית והמאבק בשחיתות שלטונית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2019; גיא פריבר, ליאב פלדמן ויובל פלדמן, על שקרנים וגזלנים, בתוך: ספר מנחם פינקלשטיין, נבו 2020.

[8]  לטעמי ברייתא זו לוקה בבעיות מגדריות רבות. מאחר ואין זה נושא המאמר לא ראיתי לנכון לנתחם כאן ואסתפק בהערת שוליים זו בתקווה שהקוראים ימשיכו את מלאכת הביקורת הזו בעצמם.

[9] הדברים קשורים למתח הפנימי בין מושגי הצדק והחמלה. להרחבה האזינו לפרק "אתיקה של צדק מול אתיקה של חמלה" בהסכת 'קולות של רוח' (גל"צ) בו שוחחתי על הנדון עם פרופ' אבי שגיא, וכן ראו: אבי שגיא, מול אחרים ואחרות, פרק ראשון, הקיבוץ המאוחד 2012.

[המאמר פורסם בכתב העת מצפה בעריכת ד"ר נירה נחליאל, מאי 2021]

ביום הדין ובלילות החסד

אנו זקוקים לתהליך של ריפוי וסליחה שבליבם דין וחסד. 

פרשת המרגלים היא גם 'פרשת הסליחה'. התרים את הארץ מוציאים את דיבתה וכל העם החרד מאי-הוודאות נוהה אחריהם. אִישׁ אֶל אָחִיו אומרים: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד). אלוהים מאבד את סבלנותו ואומר למשה: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שם, יא-יב). 

תושייתו של משה מצילה את ישראל. הוא פונה לאגו האלוהי ומזהיר שכל העמים יגידו שהוא נכשל במשימתו, משם הוא עובר לדבר לליבו של ה' ומכנה אותו: "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד", ולבסוף מבקש: "סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ". זה מצליח: "וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". צד החסד בסליחה: ויתור על ההשמדה; צד הדין: ארבעים שנות נדודים במדבר.

שאלת הסליחה והמתח בין דין לחסד שבליבה, לוקחים אותי לספר יונה. כזכור, חרה ליונה על כך שאלוהים ריחם על תושבי נינוה וקיבל את תשובתם. יונה ביכר את יום הדין על לילות החסד. אלוהים לימד אותו לקח - הוא הצמיח קיקיון שיעשה לו צל ואז לקח אותו ממנו באחת. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?!". אלוהים מלמד את יונה לחמול ולחוס. הוא מלמד אותו על המתח בין דין לחסד, בין נקמה לחיבוק, בין ראיית ערכים וכללים לראיית כאב ודמעה. 

 

לאה גולדברג, לה חגגנו השבוע יומולדת, משוחחת עם יונה בשיר הפרידה הידוע ומצטטת: "הֵיטֵב, הֵיטֵב חָרָה לִי". בכל פרידה יש כאב וערפל של אי-וודאות, אפילו בפרידה מעבדות. הערפל משמש כחומה שמסתירה אותנו ואת הזולת מחד, ומגינה עלינו מאידך. "וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". 

אנחנו מכירים את הבריחה לחומות המגינות בשלבים הכואבים, כאשר שהתחושה העזה היא "הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת"; אנחנו מכירים את ערפל אי-הוודאות המאיים שיכול להוביל לארבעים שנות נדודים; בה בעת אנו גם זוכרים - דווקא בתוך הערפל מצוי האלוהים. 

בשורה השביעית, בדיוק באמצע השיר, מתחילה המשוררת לשמוט את הדין שלא מסוגל לראות ולחוש פנים, ולעבור ללילות החסד הדומעים בחשיכה. שבירת האדישות והגאווה מתחילה את התנועה לעבר הערפל שתָּלוּי כְּהִינוּמָה, סמל לחיבור חדש. דווקא היכן שניתן לדמוע, מתחילה החדוה להתגנב אל הלב. שם מתרככת הגאוה הפגועה מהפרידה ומאפשרת סליחה וחיים משותפים. כך גם בהמשך הפרשה: "וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שִׁגְגָתָם. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה" (במדבר טו, כה-כו).

נפרדנו מהרבה אשליות בשבועות הקשים שעברנו, ובצדק הקמנו מיד חומות: מגינות, חוצצות, דורשות דין. אנו זקוקים נואשות לתהליך סליחה מרפא שיש בו דין וחסד כאחד, עלינו לנוע בקושי וכאב מחומה להינומה. לא קלה תהיה דרכן של הממשלה החדשה והנשיא החדש, נאחל להם ולנו להצליח להיכנס לערפל ולהחליף את מועקת הלב בחֶדְוָה חוֹגֶגֶת.

(קולות, 3.6.21)

דרך עץ החיים

קולות של רוח - פרק 53 - דרך עץ החיים

"אתה יודע ליאור, יש עוד דרכים להסתכל על החיים. לא הכל זה רק טוב ורע, מוסרי ולא מוסרי". כך נזפה בי לפני שנים רבות מישהי שלמדה אצלי ואיתי. אבל אני הייתי כזה. כל הזמן שואל מה צודק ומה מעוול, כל הזמן עסוק בשאלות של מוסריות, של הגינות, של טוב ורע. אומנם פעמים רבות לא הצלחתי לממש את הערכים שבהם האמנתי, כמו כולם נפלתי שוב ושוב ונמלאתי בעבירות מוסריות, אבל המשקפיים שחבשתי בפוגשי את העולם היו משקפי "דעת טוב ורע".

המשקפיים האלה עדיין מאוד חשובים לי, אבל בצידם וכהשלמה להם למדתי לפגוש את העולם בעוד דרכים. הדיאלוג הפך משמעותי מאוד עבורי; המפגש האנושי; מימוש היצרים, בדרך של יצירה ולא הרסנות כמובן; נגיעה באפשרויות החיים הרבות; העונג הרוחני והחומרי; האושר וחוויות הרגשות והחושים...

עוד מימי התיכון קהלת היה לי למורה ולחבר, הוא נגע לי בנקודה פנימית כואבת ואמיתית, אלא שתמיד קראתי בו רק את חוסר המשמעות ואת הבליות החיים האלה. בשובי אליו פתוח לצורות חשיבה חדשות מצאתי בו פנים חדשות. עצות שפזורות במהלך הספר למצות את החיים, להנות מהם, לחוות אותם עד היסוד. יפה לאכול ולשתות ולראות טובה, אמר קהלת. הוא שיבח את השמחה, יעץ לנו הגברים לראות חיים עם אשה אשר אהבנו, קרא לכולנו: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה". קהלת ידע שבתורה כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", והוא החליט להתווכח באומץ וכתב: "הַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ".

תובנה שברורה מאליה לאחרים והייתה לי זרה החלה לבצבץ: המוסר הוא האמצעי והחיים הם המטרה, לא להפך.

לפני כמה שנים הזמינו אותי להצטרף לחברותא שפיתחה חוברת בנושא "דרך עץ החיים". הטענה של המשתתפים, ובהם מורי וידידי דוב ברקוביץ עימו הקלטתי פרק בנושא זה לכבוד החג, הייתה שמתחילת ספר בראשית, מהרגע בו התורה מתארת שבמרכז גן העדן נמצא "עץ החיים", טמונה במקורות גם דרך של עונג וברכה ומשמעות. השפה של "עץ הדעת טוב ורע" כמעט השתלטה על המחשבה היהודית. דורות גדלו בצל הטוב והרע. אבל יש שם עוד עץ - "ועץ החיים בתוך הגן".

איך לא ראינו שמטרת ה"לך לך" המפורשת של אברהם היא לא עבודת ה' ולא ארץ ישראל ולא אוסף של ציוויים אלא: "והיה ברכה... ונברכו בך כל משפחות האדמה"? פתאום ראיתי שבטקסט הכל-כך אהוב עלי מספר ישעיהו בו הנביא נוזף בעם על כך שהם פוגעים בחלשים ומתנהגים כרשעים, המטרה של הכל היא בכלל "אז תתענג על יהוה"!. עונג. ברכת החיים. שנהיה "כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו". לא רק שנהיה צודקים, שנממש את כוחות הברכה שלנו, כל אחד ואחת בדרכו ובדרכה.

בחג מתן תורה אני מזמין את כולנו לקרוא מבראשית, מחדש, תוך התחדשות, את תורת ישראל ואת חיינו, (גם) דרך נקודת המבט של עץ החיים. לא לשכוח את "הדעת טוב ורע". הוא כה חשוב. אבל להרחיב את המבט. לטעום מעץ החיים. אחרי הכל, כשלקראת סוף התורה נאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע" (שתי הדרכים שלובות זו בזו) השורה התחתונה היא לא הבחירה בטוב אלא: "ובחרת בחיים!".

מוזמנות ומוזמנים להאזין לפרק בנדון
חג שמח

כשרוזה האדומה ולאה גולדברג יצאו לטייל

[המאמר, הארוך יותר מהרגיל, פורסם בשער מוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ]

לאה גולדברג, המשוררת הישראלית החשובה ביותר לטעמי, בחרה בשלהי שנת 1942 לתרגם את המכתבים מבית הסוהר של לוחמת החופש והשוויון רוזה לוקסמבורג לעברית. הייתה זו אחת היצירות הראשונות שתרגמה גולדברג, ניצן שעוד יתפתח למפעל מרשים. לא מצאתי מבין חוקרי ומפרשי גולדברג כאלה שייחסו חשיבות של ממש לתרגום היפהפה הזה ולהשפעתו על מקומות אחרים בכתיבתה. להפך - כמה חוקרים מציינים שהמשוררת לא מזכירה את לוקסמבורג בכתביה ואף לא ביומנה, שגולדברג הייתה רחוקה מתפיסותיה הסוציאליסטיות והרדיקליות של רוזה האדומה, ולפיכך יש גם מי שקובעת שככל הנראה גולדברג תרגמה את המכתבים מטעמי פרנסה. הדברים הגיעו לידי כך שבערך על שמה של גולדברג בויקיפדיה, נעדר ספר המכתבים מהרשימה הארוכה של הספרים שתרגמה גולדברג, ובשעת כתיבת מאמר זה הוספתי אותו לשם בעצמי. הַאֻמְנָם אין כל חשיבות לתרגומים אלו בהבנת יצירתה של גולדברג?

במאמר זה אבקש לִתְקֹן את המְעֻוָּת, ולהצביע על הקשר העמוק שחשה לדעתי המשוררת למכתביה של רוזה, ואף על השפעת מכתבים אלה על שירה הידוע של גולדברג הנפתח בשאלה: "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד?"

מי הייתה רוזה לוקסמבורג?

רוזה לוקסמבורג (1871 – 1919) הייתה הוגה ומנהיגה פוליטית בעלת תפיסות מרקסיסטיות דמוקרטיות. היא נולדה בפולין כבת למשפחה יהודייה, נדדה מעט באירופה ולבסוף הפכה לאחת ממנהיגות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה. לוקסמבורג, המכונה רוזה האדומה, התנגדה למדיניות סוציאליסטית פשרנית המובילה למדינת רווחה וקידמה רעיונות של מהפכה פרולטרית דמוקרטית. היא התנגדה ללאומיות וטענה כי המולדת שלה נמצאת בכל מקום שיש בו פועלים ומדוכאים. רוזה האדומה העבירה ביקורת חריפה על לנין "בזמן אמת", בשל הדגשת הלאומיות והפגיעה העמוקה בדמוקרטיה במהפכה שהוא הוביל ברוסיה. היא תפסה את האישה הפרולטרית כמי שיכולה לעמוד בחזית המאבק הסוציאליסטי ופיתחה פמיניזם מרקסיסטי בתקופה שמושג זה עוד לא היה קיים.

כשמלחמת העולם הראשונה נראתה באופק התחילה לוקסמבורג להיאבק נחרצות נגדה ואף קראה לסרבנות ולשביתת פועלים גדולה. בשל מאבקה נגד המלחמה נשפטה רוזה ונאסרה לזמן ממושך. מתוך בית הכלא היא המשיכה לפעול נגד המלחמה וכתבה מאמרים שהוברחו החוצה ופורסמו תוך כדי הלחימה. בנוסף, כתבה רוזה כתבה מכתבים אישיים לחברתה סוניה, בת הזוג של קרל ליבקנכט שהיה שותפה של רוזה למאבק ונכלא אף הוא. מכתבים מעוררי השראה אלה הם עדות לגדלות רוחה ולרגישותה העצומה. מדובר במסמך הומניסטי עמוק ונוגע המעורר התפעמות בלב קוראיו. אלה המכתבים שבחרה גולדברג לתרגם. 

סופה של רוזה האדומה היה קשה. חודשים ספורים לאחר שהשתחררה מבית הכלא, בחמישה עשר בינואר, שבמקרה הוא גם יום פטירתה של גולדברג, היא נחטפה על ידי מחתרת ימנית גרמנית ונרצחה. גופתה נמצאה רק כעבור מספר חודשים, בשלושים ואחד בחודש מאי, תאריך שקרוב באופן מקרי ליום הולדתה של גולדברג שחל בעשרים ותשעה במאי.

הרקע המחבר את רוזה לוקסמבורג ללאה גולדברג

שלושה צירים מחברים בין רוזה ללאה. הראשון והמובן מאליו הוא עצם היות שתיהן נשים יהודיות אשר מגיעות למעמד של השפעה וכבוד בעולם שנשלט עדיין על ידי גברים. 

השני הוא הרקע המשפחתי של גולדברג. אומנם גולדברג בת השלושים לא הייתה סוציאליסטית רדיקלית, אך היא ספגה בביתה אווירה סוציאליסטית ובוז לזעיר-בורגנות. בספרה "לאה גולדברג" פותחת חמוטל בר-יוסף את תת-הפרק המכונה "סוציאליזם יהודי" כך: "לאה גולדברג אמרה שתרבות ביתה הייתה 'יהודית סוציאליסטית'. זאת הייתה התרבות של אביה. אחד מגילוייה היה הגינוי ואף השנאה ל'זעיר בורגנים', לא רק במובן של שייכות לשכבה חברתית, אלא גם ובעיקר ככינוי למנטאליות שמרנית, ממוסדת וצרת אופקים". הבוז לזעיר-בורגני והסוציאליזם מאפיינים גם את כל כתביה ופועלה של לוקסמבורג.

הציר השלישי הוא האמונה העמוקה בנפש האדם וההתנגדות העזה למלחמות. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה והתעורר דיון בישראל בדבר תפקידי המשוררים בעת ההיא, פרסמה גולדברג מאמר אנטי-מלחמתי בשם "על אותו נושא עצמו", הדומה מאוד בתכניו ובסגנונו לכתביה של לוקסמבורג נגד המלחמה. בין היתר כתבה שם גולדברג כך: 

"אני מאמינה באמונה שלימה, שאם יש ערך לחיי-אדם, הרי הוא, בעיקר, בדברים הקיימים מיום היות האדם: כי 'מתוק האור, וטוב לעינים לראות את השמש'.  אני מאמינה, כי נעים יותר לשמוע את השירה הטפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטפוס המשוכלל ביותר. אני מאמינה, שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, גופו של האדם החי, חשוב לחיים אלה מכל הגוויות של ההרוגים (ואפילו הם גבורים) בשדה-הקטל. ולא משום שטוב כלב חי מארי מת, אלא משום שאדם חי, - המסוגל לחשוב, לאהוב, לשנוא, לשנות סדרי עולם, - ערכו רב יותר מערכם של כל החפצים הדוממים. ולעולם יהא שדה-שיבלים טוב ויפה משממה, שעברו עליה הטאנקים, ואפילו מטרתם של הטאנקים הללו נשגבה ביותר.

 ועוד מאמינה אני, כי לא יתכן שאין דבר למגר את הרשע בעולם, אלא על ידי טבח-האדם. כי עצלות המחשבה היא זו, המובילה אותנו תמיד בדרך האחת והסלולה, אם גם סלולה היא בעצמותיהם של מיליוני אנשים [...] ואם יבואו ימי אסון וערפל, ועיני, אשר למדו לאהוב ירק האילנות ואת אודם השקיעות, לא תראינה בעד הכדורים והפצצות אלא כדורים ופצצות, וקללתי שבעתיים את העינים הללו, וידעתי כי בגדתי באהוב עלי ביותר – בשירה". 

אינני יודע אם גולדברג קראה כבר את מכתבי רוזה לפני כתיבת מאמר זה בשנת 1939, אך כפי שנראה מיד החיבור בין פשטות המבט אל הטבע, האור ושדות השיבולים, לגוף ונפש האדם המלא ברגשות, והביקורת העמוקה כלפי הניסיון למגר רשע על-ידי הרג של מיליונים, מצויים עמוקות ובסגנון דומה בכתבי רוזה. גולדברג כמובן תחזור להלך בשדה השיבולים הזה בשירה "הַאֻמְנָם".

אלה נקודות החיבור שהביאו לדעתי את גולדברג להתמסר למלאכת תרגום המכתבים, שכבר היו מצויים בעברית בתרגומו של דב קמחי, ולא היה זה רק מעשה שנבע "מצורכי פרנסה".

המכתבים והשפעתם על גולדברג ועל שירה "הַאֻמְנָם"

את "המכתבים מבית הסוהר" תרגמה גולדברג בשנת 1942. שירה הנפלא המוכר לכולנו בשם "הַאֻמְנָם" או "את תלכי בשדה" (גולדברג לא נתנה לו שם), נכתב ככל הנראה מיד אחרי תרגום המכתבים ופורסם בפברואר 1943. לעניות דעתי, ההשפעה של המכתבים על השיר גדולה, ולצערי עדיין לא עמדו עליה. אנסה לעשות זאת כאן לראשונה ובקיצור הנדרש. אעקוב אחר כמה יסודות ממכתביה של רוזה ואנסה להראות כיצד הם באים לידי ביטוי בשיר, לעיתים ממש בהעתקת דימויים ומילים. לפני שנעשה זאת אני חש חובה להעיר שכל דרך בה אתאר את מכתביה של רוזה תקטין מערכם וגדולתם. עם זאת, על מנת שאוכל להמחיש את טענתי אין לי ברירה אלא לתאר חלקים מהם.

"הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד / וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם / וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת / אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם/ אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת / עַל כְּתֵפַיִך, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן" 

המוטיב המרכזי בשירה של גולדברג הוא ההליכה בשדה הפתוח והמפגש עם הטבע כסמל לכל הטוב והיופי בעולם המתוקן, העולם שאחרי המלחמה, עולם בו יבואו ימי סליחה וחסד. האדם והטבע נפגשים פיסית ונפשית. כף הרגל החשופה נוגעת בשלפי השיבולים, והדקירה, שלרוב מופיעה בספרות ובחיים ככואבת, הופכת מתוקה. המפגש הוא גם מפגש שברוח והוא חוזר בהמשך השיר בתיאור הנשימה - "וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ". והנה גם בתוך השלולית, שלרוב הינה מלוכלכת ודלה, ניתן לראות את השמש והאור – "וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב". הו אז מגיעה ההתרגשות הרבה מפשטות הדברים "וההיתר" לאהוב. 

מוטיב זה הוא גם חוט השני המחבר את כל מכתביה של רוזה בספר. כמעט בכל מכתב ומכתב ניתן למצוא את התרגשותה הגדולה מהטבע שסביבה, ולקרוא כיצד היא נפגשת עימו באופן שמזכיר את יחסי "אני-אתה" עם הטבע של בובר. רוזה מנסה ללמד את סוניה, הנמענת של המכתבים, כיצד להנות מפשטות הדברים שבטבע, וכיצד לחבק את החיים כפי שהם, גם בשעת מלחמה ואובדן, גם כאשר השמש ניבטת מתוך שלולית. חלק מהתיאורים במכתבים ממש מופיעים בתוך שירה של גולדברג.

לשאלת המשוררת משיבה רוזה בפתיחת ספר המכתבים. באוגוסט 1916 היא כותבת לסוניה: "אין ספק כי באביב הבא נשוט יחד בשדה ובגן הבוטני". באחד המכתבים, שנכתב בימים אלה של סוף מאי ושל חג השבועות של שנת 1917, מזכירה רוזה לסוניה טיול שהן עשו יחדיו באביב, תיאור בו משובצות המילים: "שם קטפתי את השיבולים... ולעת ערב הלכנו לטייל בשדה". 

מפעים לגלות את אהבתה העזה של רוזה לציפורים ואת יכולתה להקשיב להם כמספרי סוד. באחד המכתבים היא מתארת את קריאתו של ציפור ירגזי וכותבת: "קריאת ציפור אשר כזאת השופעת הבעה רבה כל כך, יכולה לנגוע בי עד מעמקי ישותי" (עמ' 36). בהמשך אותו מכתב היא כותבת: "ועתה אני עצמי הנני כשלמה המלך: אף אני מבינה שיחת עופות וחיות. [...] רק אוזן גסה של אדם שווה נפש אינה בוחנת בשירת הציפור אלא דבר אחד תמיד. האוהב את בעלי החיים ומבינם, מוצא בהם רב גוניות עצומה של ביטוי, שפה שלמה" (עמ' 37). 

יתכן מאוד שהציפור שמשוחחת עם רוזה בכלאה ומראה לה לעיתים כמה יפה ולעיתים כמה קשה הדרך, היא אותה ציפור המזמרת בשירי סוף הדרך של גולדברג: "צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת - הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ?".  מעניין גם שהציפור משובצת בשיר המשוחח עמוקות עם ספר קהלת, שגולדברג העידה פעמים רבות על אהבתה אליו, ואשר יוחס אף הוא במסורת לשלמה המלך. לאה מזור מאירה במאמרה "לאה גולדברג מדברת עם קהלת או חכמת הציפור המזמרת", כי "ייתכן שהבחירה בציפור דווקא שתדבר עם הזקן בשירי סוף הדרך מושפעת, בין השאר, מתיאורו של הזקן בסוף ספר קהלת שנאמר עליו 'ויקום לקול הצפור' (י"ב 4), 'שאפילו קול צפור מנערתו משנתו משהזקין' (רש"י)".

לא רק ציפורים נגעו עמוקות בנפשה של רוזה. במכתביה אנו מוצאים גם התפעלות קשובה לצמחים, לב נשבר מול חיפושית הפוכה שנמלים מכרסמות, היחלצות להצלת פרפר גוסס, טלטלה עמוקה סביב סבלם של התאואים המוכים על ידי הזקיף בחצר בית הסוהר, התפעלות ממראה השמים והשדות לאחר הגשם וביטויי קנאה כלפי סוניה שיכולה עם פרוץ האביב לטייל לה במרחבים הפתוחים. הנתיב לימי סליחה וחסד עובר בחיבור לשדה.

"וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט / כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן"

הדימוי של האור בשולי הענן והרחבת השקט הפנימי לקוח ישירות ממכתביה של רוזה. בשניים ממכתביה מביטה רוזה לשמים ומתמקדת בשולי ענן מאירים אשר משפיעים עליה עמוקות. במכתב מה-20 ביולי, עליו עמד כבר אבנר שפירא (הארץ 11.03.09), היא מתארת "ענן גדול שצבעו ורוד [רוזה בגרמנית – ל.ט.ש] והוא למעלה מן המציאותי, יפה להפליא". רוזה מתארת כיצד היא שותה בצמא את האור הורוד היוצא ממנו. "אם ישנם גוונים כאלה, צורות כאלו, הרי החיים יפים וכדאי לחיותם" (עמ' 49), היא כותבת. במכתב מהשני באוגוסט של אותה שנה מופיע שוב בצורה ברורה הדימוי של האור בשולי הענן - 

"רואה אני לפעמים ענני ערבית יפים, והלא תדעי – עננה ורודה קטנה כזאת – היא לבד יכולה להביאני לידי התפעלות ולהיות לי גמול ופיצוי על הכל [...] זה עתה הפסקתי הפסקה קלה כדי להתבונן בשמים – העמיקה השמש מאוד לשקוע מאחורי הבניין, ובמרום מרחפות חרש (האלוהים יודע מנין באו) רבבות עבים קטנטנות, ששוליהן מהבהבים הבהוב של כסף, באמצעיתן אפורות עדינות, וכל דמויותיהן הממורטות מפליגות צפונה. שלווה רבה כל כך, בת שחוק צוננת כל כך יש במסע עננים זה, עד כי גם עלי לחייך עמהן, כמשפטי תמיד לשתף עצמי בקצב החיים המקיפים אותי. כיצד יוכל האדם להיות רשע או קטנוני למראה שמים כאלה? לעולם אל תשכחי להביט אל סביבותייך, ותהיי 'טובה' תמיד".

"וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת / כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם"

הספק איחול ספק הנחיה להיות "טובה תמיד" חוזר בנוסחים שונים מספר פעמים במכתבים. את רוב מכתביה לסוניה מסיימת רוזה באיחולים/הנחיות מעין אלה: "היי עליזה ושלווה", "היי נא שלווה ושמחה", וגם "היי בריאה ורעננה, שמחי באביב". בכמה מכתבים היא כותבת: "היי עליזה ושקטה". האיחול להיות שלווה ושמחה בתוך הכאוס המלחמתי בשעה שבן-זוגה של סוניה וחברתה הטובה אסורים בכלא נראה תמוה, אך מוזר שבעתיים ממנו הוא האיחול "היי שקטה". האם רוזה היא הכותבת? אותה רוזה שהקדישה את חייה על מנת לצעוק את האמת שלה, שלא חדלה להיאבק, שנמצאת כעת בבית הסוהר בשל חוסר הסכמתה להיות שלווה ושקטה? והרי אותה רוזה כתבה במאמרה על הפרולטרית: "המאבק הוא שעושה את האדם שותף במפעל התרבות, בהיסטוריה של האנושות".

אין זו סתירה. אנו מוצאים אצל לוקסמבורג דיאלקטיקה עמוקה בין השלמה למאבק, בין ענווה לצעקה, בין להיות "כאחד הדשאים" לבין הניסיון להפסיק את האימה והדם. בכמה ממכתביה נוזפת רוזה בסוניה על רצונה למצוא סיבה ותכלית לכל, ועל חוסר יכולתה לקבל את המציאות. כך, לדוגמא, במכתב מאפריל 1919: "שואלת את בגלויתך: 'מדוע כל זה כך?' תינוקת! 'כך' הם החיים מאז ומעולם, והכל שותפים לאותו 'כך': סבל, פרידה וגעגועים. חייבים אנו לקבלם ולמצוא את הכל טוב ויפה. אני, על כך פנים, עושה כך. לא מתוך תבונה שבהתחכמות יתרה, אלא, פשוט, מטבע בריאתי. יודעת אני בחוש כי זוהי הדרך האחת והנכונה להתייחס כך לחיים, ולפיכך הנני מרגישה את עצמי מאושרת בכל מצב שהוא. אף לא הייתי רוצה למחוק דבר מחיי. אף לא הייתי רוצה שיהיה דבר שונה מכפי שהיה" (עמ' 26). 

הנאבקת הגדולה מחבקת את מציאות החיים הקשה. המאבק לא סותר את השקט והשלווה. חלק ממהות החיים זה לדעת כיצד לקבל אותם, על כל הרע שבהם, ובה בעת לעשות הכל בענווה על מנת לשפרם. איחולי השקט והרוגע חוזרים כמה פעמים גם בשירה של גולדברג ("נָשֹׁם וְרָגֹעַ", "יִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט") וגם אצלה מגיעים לביטוי לכאורה וותרני ותמוה: "תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת". דומני שגם גולדברג לא מתכוונת להטיף לוויתור וצייתנות, ולא זורקת בין רגבי השדה את תפיסת עולה היוצרת והאקטיבית, אלא מציגה בפנינו דיאלקטיקה דומה לזו של רוזה - כוח נשי, אשר במסגרתו המאבק, הסליחה והחסד לא סותרים כי אם משלימים, ואשר במסגרתו ניתן לפעול למען עתיד טוב יותר מתוך ענווה, כאחד הדשאים, כאחד האדם.

"אל תלכי לבדך"

המשורר דוד פרישמן כתב בשנת 1921 בכתב העת "התקופה" את הדברים הבאים על ספר המכתבים של רוזה: "דוברת אלינו מתוך הספר הקטן הזה נשמה של אחד המשוררים המצוינים ביותר. מוצאים אנו אצל בת-האדם הקשה הזאת קולות עדינים ורכים, אשר להם מסוגל רק האדם הטהור ביותר. איך היא שומעת ויודעת ומבינה ומרגישה את צפצוף כל בעל-כנף; ואת האדם, את האדם איך היא יודעת ואת כל עוניו הנורא ואת כל קשיי ליבו!". 

את הקולות העדינים והרכים, את יכולת ההקשבה לכל צפצוף וכל אדם, אני מוצא גם בשירתה של לאה גולדברג. אצל שניהם בולט גם "יושר הלבב", והיכולת לשנות עולם תוך כדי שאת "ענווה ונכנעת". 

בשיר "שדות גולדברג" מזהיר מאיר אריאל, ספק את ביתו ספק את המשוררת, מההליכה לבד בשדה המוזהב. "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב". אומנם אריאל מזהיר מפני כל הכזבים שמוכר השדה הזה ומפני השאיפות הלא ממומשות שהוא טומן בחובו, אך דומני שעיקר כוונתו היא להזהיר מפני "לבדך". "אל תלכי לבדך". בזה נגע אריאל במאפיין נוסף שהיה משותף לשתי הנשים הגדולות הללו - שתיהן לא נישאו (רוזה נישאה רק בנישואים פיקטיביים לשם קבלת אזרחות גרמנית) ולא הפכו לאימהות. ואולי גם דרך נתיב כואב זה חשה גולדברג רעות עמוקה כלפי רוזה.

בסופו של יום לא ניתן לדעת עד כמה השפיעה דמותה של רוזה באופן מודע ולא-מודע על המשוררת, אך דומני שניתן לקבוע בזהירות שהייתה השפעה כזו ושהיא באה לידי ביטוי עז בשיר "האמנם" ויתכן שגם ביצירות אחרות של גולדברג. עבורי שתי הנשים הגדולות הללו הן מופת לעומק וגדלות נפש האדם ולשאיפה תמידית למה שטוב ויפה ואני חושב שהגיעה העת לשוחח על החיבור ביניהן. 

***כל הציטוטים ממכתביה של רוזה לקוחים מהספר "מכתבים מבית הסוהר" בהוצאת ספרית פועלים, מהדורת 2009. תודתי נתונה לנויה שגיב על הקריאה המוקדמת וההערות הטובות.

[הארץ, מוסף ספרים, 12.5.20, המאמר בבלוג הוא הגרסה המקורית והמלאה לפני עריכה קלה שבוצעה ע"י עורכי הארץ]

היש שנאה לגיטימית לטובה?

קולות של רוח - פרק 35 - חלק ג בסדרה על אהבה - היש שנאה לגיטימית וטובה?

בחלק השלישי בסדרה על אהבה אנחנו מפנים מבט לצד השני של המטבע – לשנאה. היש שנאה לגיטימית וטובה? נתבונן בפסוק "אוהבי ה' שנאו רע" וננסה לברר באמצעות פרשנים והוגים מתי והאם נכון לשנוא.

במהלך הפרק אני מקריא חלק משירה של ויסלבה שימבורסקה המובא כאן במלואו:

רְאוּ, מָה רַבַּת-פְּעָלִים עוֹדֶנָּה,
כַּמָּה טוֹב שׂוֹרֶדֶת
בְּמֵאָתֵנוּ הַשִּׂנְאָה.
בְּאֵיזוֹ קַלוּת הִיא מְדַלֶּגֶת מֵעַל מְשׂוּכוֹת גְּבוֹהוֹת.
כַּמָּה קַל לָהּ – לְזַנֵּק, לִלְכֹּד.
אֵין הִיא דּוֹמָה לִרְגָשׁוֹת אֲחֵרִים.
מְבֻגֶּרֶת וּצְעִירָה מֵהֶם בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת.
בְּעַצְמָהּ יוֹלֶדֶת עִלּוֹת,
הַמְּפִיחוֹת בָּהּ חַיִּים.
אִם הִיא נִרְדֶּמֶת, שְׁנָתָהּ אֵינָה שְנַת-עַד.
חֹסֶר-שֵׁנָה אֵינוֹ גּוֹרֵעַ מֵאוֹנָהּ, אֶלָּא מוֹסִיף.
דָּת לֹא דָּת -
הָעִקָּר לִרְכֹּן לַזִּנּוּק.
מוֹלֶדֶת לֹא מוֹלֶדֶת -
הָעִקָּר לְזַנֵּק לָרִיצָה.
צֶדֶק טוֹב בְּתוֹר הַתְחָלָה.
אַחַר-כָּךְ הִיא כְּבָר דּוֹהֶרֶת מֵעַצְמָהּ.
שִׂנְאָה. שִׂנְאָה.
אֶת פָּנֶיהָ מְעַקֶּמֶת הַעֲוָיָה
שֶׁל אֶקְסְטָזַת אַהֲבָה.
אָח, הָרְגָשׁוֹת הָאֲחֵרִים –
חוֹלָנִיִּים וְנִרְפִּים.
מִמָּתַי יְכוֹלָה אַחֲוָה
לְקַוּוֹת לַהֲמוֹנִים?
הַאִם חֶמְלָה הִגִּיעָה
אֵי-פַּעַם רִאשׁוֹנָה לַמַּטָּרָה?
סַפְקָנוּת, כַּמָּה בַּעֲלֵי רָצוֹן הִיא סוֹחֶפֶת אַחֲרֶיהָ?
סוֹחֶפֶת רַק הִיא, שֶׁבּוֹטַחַת בְּעַצְמָהּ.
מֻכְשֶׁרֶת, מְהִירַת-תְּפִיסָה, חָרוּצָה עַד מְאֹד.
הַאִם הֶכְרֵחִי לְסַפֵּר כַּמָּה שִׁירִים חִבְּרָה.
כַּמָּה דַּפֵּי הִיסְטוֹרְיָה סִפְרְרָה.
כַּמָּה שְׁטִיחֵי-אָדָם פָּרְשָׂה.
בְּכַמָּה מִגְרָשִׁים, בְּכַמָּה אִצְטַדְיוֹנִים.
בַּל נְרַמֶּה אֶת עַצְמֵנוּ:
הִיא מְסֻגֶּלֶת לִיצֹר יֹפִי.
נִפְלָאִים הֶבְזֵקָיהָ בְּלַיְלָה אָפֵל.
נֶהְדָּרִים עַנְנֵי הַפִּצּוּצִים בְּשַׁחַר וָרֹד.
קָשֶׁה לְהִתְכַּחֵשׁ לְפָּתוֹס שֶׁל חֳרָבוֹת
וּלְהוּמוֹר גַּס
שֶׁל עַמּוּד הַמִּזְדַּקֵּר מֵהֶן בְּאוֹן.
הִיא אַלּוּפַת הַנִּגּוּדִים
בֵּין הַשָּׁאוֹן לַשֶׁקֶט,
בֵּין הַדָּם הָאָדֹם לַשֶּׁלֶג הַלָּבָן.
וּמֵעַל לַכֹּל, לְעוֹלָם לֹא מְשַׁעֲמֵם אוֹתָהּ
הַמּוֹטִיב שֶׁל רַב-טַבָּחִים לְלֹא רְבָב
הָרוֹכֵן מֵעַל קָרְבָּנוֹ הַמְּגֹאָל.
בְּכֹל עֵת נְכוֹנָה הִיא לִמְשִׂימוֹת חֲדָשׁוֹת.
אִם חַיֶּבֶת הִיא לְחַכּוֹת, תְּחַכֶּה.
אוֹמְרִים שֶׁהִיא עִוֶּרֶת. עִוֶּרֶת?
עֵינֶיהָּ חַדּוֹת כְּעֵינֵי צַלָּף
וְהִיא מַבִּיטָה בֶּעָתִיד בְּאֹמֶץ
- הִיא לְבַדָּהּ.


כמו כן, בפרק משולבים דבריו, המזעזעים לטעמי אך גם המאתגרים, של הרב יהושע שפירא. תוכלו לשמוע את הדברים במלואים בקישור הזה.

מוזמנות ומוזמנים להאזין לפרק כאן.

תורת האהבה של רבי עקיבא

קולות של רוח - פרק 34 - תורת האהבה של רבי עקיבא

רבי עקיבא הוא אחד מגדולי הרוח המשפיעים ביותר בתולדות העם היהודי. הוא עסק הרבה באהבה ואף העמיד את כל התורה עליה. "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", קבע רבי עקיבא. הרב נפתלי רוטנברג אשר עוסק רבות בתיאוריות של אהבה ביהדות כתב עליו את הספר: "תורת האהבה של רבי עקיבא" וכינה אותו חכם האהבה. ואני הקטן, עוקב שנים אחרי דמותו של רבי עקיבא וכל הזמן חושב שבאופן טרגי הוא בכלל לא ידע לאהוב ולא ידע ללמד אהבה...

אז נפגשנו, נפתלי רוטנברג ואנכי, ללימוד ושיחה על תורת האהבה וחיי הזוגיות של גדול התנאים. בסוף השיחה מצאתי פתרון ביניים לשאלה האם רבי עקיבא היה חכם האהבה או חכם טרגי שלא ידע לאהוב.

מוזמנות ומוזמנים להאזין.

איך לחיות מתוך אהבה - סדרה חדשה בפודקאסט

קולות של רוח - פרק 33 - החלק הראשון בסדרה על אהבה - לחיות מתוך אהבה

אֲנָשִׁים מִשְתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶה
כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,
עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה,
תּוֹפְשִׂים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ
(יהודה עמיחי)

האם ההשתמשות הזו של אנשים זה בזה היא חלק מהאהבה, או שמא מנוגדת לה?
מה זה אומר לאהוב אנשים שאינם קרובים אלי?
כיצד ניתן לצוות על אהבה ועוד אהבת אלוהים, אהבת הגר ואהבת הרע (מלשון רעות)?
ובכלל- מהי אהבה וכיצד היא יכולה להיות תשתית לחיינו כפרטים וכחברה?

אלו שאלות המפתח בפרק החדש המתחיל סדרה חדשה בפודקאסט על הנושא הנפלא הזה- אהבה.
מוזמנות ומוזמנים להאזין.

הרעיון הדיאלוגי - מרטין בובר

קולות של רוח

מהו דיאלוג? מה הכוונה יחסי אני-אתה לעומת יחסי אני-לז? איך זה קשור לאהבה? ומה לגבי חינוך?

מוזמנות ומוזמנים להאזין לפרק הראשון במיני-סדרה על הפילוסופיה הדיאלוגית, מתחילים עם מרטין בובר.

טקסט שמאוד השפיע עלי וחלקו נמצא בפרק - 

"ההוראה אינה מחנכת, המורה מחנך. המורה הטוב מחנך בדיבורו ובשתיקתו, בשעות הלימודים ובהפסקות, בשיחות ארעיות, בעצם הווייתו, ובלבד שיהא הווה באמת ויהא נוכח באמת. הוא מחנך במגע. בית-המדרש-לעם מושתת על המרצת המגע בין המורה לתלמידים - על העיקרון הדיאלוגי; דיאלוג של שאלות ותשובות, שאלות משני הצדדים ותשובות משני הצדדים, דיאלוג של התבוננות משותפת באיזו מציאות שבטבע או באמנות או בחברה, דיאלוג של התעמקות משותפת באחת מבעיות החיים, דיאלוג של חברוּתה אמיתית, שבה גם ההפסקות שבשיחה דיאלוגיות הן לא פחות מן הדיבור.

מגע משמעו, שזיקת המורה אל תלמידיו אינה זיקת-מוחין, השפעת מוח מפותח על מוחות שלא הבשילו עדיין, אלא זיקת-נפש לנפש, שהוא עומד כנגדה בכל הווייתו, הווייה מול הווייה, זאת אומרת שפועל הוא לא מלמעלה למטה, מן הקתדרה אל הספסלים, אלא מתוך פעולת-גומלין אמיתית, מתוך חילופי נסיונות, נסיונותיה של נפש מוּבגרת ונסיונותיהן של נפשות מתהווֹת, והרי גם נסיונותיהן של אלו חשובים הם. לא זו שהתלמידים שואלים מלמטה והמורה פותר מלמעלה, ואף לא ששואלים ומשיבים משני הצדדים, אלא שיחת-גומלין היא, שיחה אמיתית, ששני הצדדים שותפים בה שותפות-אמת, אלא שהמורה מנהלה ומסדרה, כשהוא נכנס בה בכל אישיותו שלו, במישרים ובלי כל עיצוּרים. והוא מה שקראתי בשם העיקרון הדיאלוגי בחינוך. 

[...] על המורים לשאול גם שאלות ממש, כפשוטו של השם, כלומר שאלות שאין בפיהם תשובה עליהן, ותשובות התלמידים יקנו להם, למורים עצמם, את הידיעה שהם חסרים, היא ידיעת נסיונותיהם ודעותיהם של התלמידים. וכן עליהם לענות על שאלותיהם של התלמידים לא באינפורמציה עניינית בלבד, שהיא אמנם חשובה מאד, אלא גם מעומקו של נסיונם האישי. עליהם לפתוח לתלמידים שיספרו, ועליהם לספר בעצמם; לעורר את התלמידים שיתארו מה שראו בעיניהם ולספר בעצמם מה שראו הם". 

(מרטין בובר, מתוך חינוך מבוגרים).

התפיסה הדיאלוגית של בובר בפרק חדש, בסדרה חדשה, בפודקאסט.

צדק חברתי במשנתו של פרום - פרק שלישי בפודקאסט

מאבקים רבים לצדק חברתי מתמצים בהגדלת כוח הקניה של השכבות המוחלשות באופן שיאפשר לכולם קיום בכבוד ושוויון הזדמנויות הוגן יותר. זו מטרה חשובה מאוד, אך היא אינה נוגעת בשורשי הדרוש תיקון, בעומק החברה והתרבות שלנו.

אריך פרום הציע את החזון הבא: "חברה שבה האדם הוא המרכז, כאשר הפעילות המדינית והכלכלית כפופה כולה למגמת התפתחותו. [...] חברה אשר בה הציות לצו המצפון נחשב לסגולה בסיסית והכרחית, לעומת האופורטוניזם והיעדר העקרונות הנחשבים לאנטי-חברתיים; חברה אשר בה היחיד מגלה עניין בבעיות החברה עד שאלה הופכות לענייניו האישיים, והתייחסותו לזולתו אינה מופרדת מיחסיו בתחום הפרטי. יתר על כן, חברה שפויה היא זו המאפשרת לאדם לפעול במסגרת ממדים הניתנים לשליטתו ולהבנתו, להיות שותף פעיל ואחראי בחיי החברה, ובאותה המידה - השליט בחייו הוא. זוהי חברה המקדמת סולידאריות אנושית, ולא רק מתירה אלא גם ממריצה את חבריה להתייחס זה לזה באהבה". 

(מתוך: החברה השפויה).

איך מקדמים חברה כזו? זו לטעמי שאלת הצדק החברתי הבסיסית ביותר. אז - באפיון החברה שלנו כיום ובהבנת החזון הפרומי והדרך להגיע אליו, עוסק הפרק השלישי של הפודקאסט, מוזמנות ומוזמנים להקליק כאן ולהאזין.

חופש במשנתו של פרום - פרק שני בפודקאסט

הפרק השני בסדרה על הגותו של אריך פרום, והפעם על חופש וחירות. הקליקו כאן להאזנה באתר הפודקאסט.

מהו חופש? מדוע פעמים רבות כל כך אנחנו נסים מפניו? מדוע טוען פרום שהיהדות היא בעצם מתודה לשחרור האדם? באיזו מידה יש לנו חופש בחירה? הפרק מנסה להשיב בקצרה לכל אלו ומשלב בתוכו הקלטות של פרום, קריינות של השחקנית נובה דובל וכמה צלילים...

מוזמנות ומוזמנים להאזין, להגיב וכמובן לסייע במאמצי השיתוף וההפצה של הפודקאסט.

סדרת פודקאסט חדשה על הגותו של פרום - הפרק על האהבה

בשעה טובה יצאתי לדרך עם סדרת פודקאסט חדשה אשר לפי התכנון תורכב ממיני-סדרות של שלושה פרקים.  הנושא הראשון בו עוסק הפודקאסט הוא - "אהבה, חופש וצדק חברתי במשנתו של אריך פרום". 

הפרק הראשון עוסק בתפיסת האהבה המיוחדת של פרום - מהי אהבה? ממה היא מורכבת? כיצד ניתן לצוות על אהבה? מה הקשר בין אהבת אדם, אהבה עצמית, אהבת חבר ואהבה זוגית? אלו חלק מהשאלות בהן דן הפרק הראשון בסדרה. 

בקרוב הפרק השני שיעסוק בתפיסת החירות של פרום. 

מוזמנים להאזין באתר הפודקאסט
https://soundcloud.com/user-570067797/nsi1gfhohuq5

פרשת וארא: על סכנת קוצר הרוח

בפתח הפרשה מורה אלוהים למשה לבשר לבני ישראל שהוא יציל אותם מעבדותם וסבלם ויביאם אל הארץ המובטחת. דמיינו עבדים שסובלים חרפת עינויים ורציחות, כאשר מגיעה אליהם בשורה כזו. לכאורה, הם אמורים להתמלא בהתרגשות ושמחה- יש תקווה באופק! הפסוק מספר שקרה משהו אחר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות, פרק ו, פס' ט). זהו פתח לדיון ביסוד גדול בנפש האדם.

הרש"ר הירש מסביר: "סבלו הבלתי - אנושי של ההווה הכביד עליהם ביותר, וחובתם לעמוד בתביעותיו ולבקש לעצמם הקלה פורתא העסיקה את כל רוחם. לא נותר בהם אפוא עוד רוח, ולא נתפנתה מחשבתם לנושא, השייך כה לעתיד, כאותו ענין, עליו ביקש משה לדבר אתם. אף סבלנות לא היתה להם עוד להאזין לדבריו בשקט. כה לחצום תביעות השעה, וכה הכבידה עליהם עבודתם". 

קֹּצֶר רוּחַ ועֲבֹדָה קָשָׁה לא מאפשרים לנו לשמוע וחוסמים אותנו מלחשוב על העתיד. על פי הרמב"ן קוצר הרוח היה הפחד מפרעה, "ועבודה קשה הוא הדוחק". יסודות אלה דוחקים את האדם לחירשות כלפי ההווה, ועיוורון כלפי העתיד. מדרש פסיקתא זוטרתא מוסיף לנו את אלמנט הכעס, ואומר: "ומעבודה קשה- מלמד שהכעס מסלק את הדעת".

כאשר אנו נמצאים בסטרס ובמתח, במצב של דוחק, פחד וכעס, אנחנו לא פנויים לקליטת מסרים מן החוץ, אנחנו בקושי מסוגלים לחשוב על טובתנו שלנו וודאי שלא על טובת האחר. זהו מצב של חסימה תודעתית ורגשית, ואף של התפרצות תגובות קשות ולא רציונאליות. אותו הדבר קרה לפרעה כאשר הונחתו עליו ועל עמו המכות. להבדיל ממצב העבדות או מפרעה, אני באופן אישי חווה זאת בעיקר כהורה לפעוטות. כמה קצרה הרוח לעיתים, כמה שחוקה הנפש מעבודה קשה, ואיך אני מתמלא פעמים רבות בחרטה על אופני התגובה שלי.

בניסוי ידוע שקיימו דניאל בטסון וג'ון מ דרלי בשנת 1973 באוניברסיטת פרינסטון, פנו החוקרים לפרחי כמורה, סטודנטים לתיאולוגיה, וביקשו מכל אחד מהם להקליט קטע שבו ידבר על הגשת עזרה בהשראת סיפור השומרוני הטוב. בסיפור, המופיע בברית החדשה, עוברים כהן ולוי באדישות ליד אדם הנזקק לעזרה דחופה, ואילו השומרוני הטוב מסייע לו. פרחי הכמורה נדרשו להקליט דרשה בנדון, אלא שחלקם נשלחו למשימה ללא כל לחץ בעוד שלאחרים נאמר שהם באיחור גדול. בעודם אצים לקראת המשימה, עברו הסטודנטים ליד אדם שרוע על הרצפה שהשתעל וגנח. לכאורה, המחשבה על השומרוני הטוב והדרשה אמורה לחדד בקרבם את תחושות החמלה והחיפוש אחר צדק. אם כך, האם הם יתנהגו כמו הכהן והלוי או כמו השומרוני הטוב?

מקרב המשתתפים שלא היו לחוצים בזמן, שני שלישים הציעו לו עזרה; בקרב המאחרים הלחוצים כתשעים אחוזים התעלמו ממנו. העובדה שעוד רגע הם יקליטו את עצמם מטיפים לסיוע לזולת וראיית החלשים בחברה, לא היוותה גורם מכריע בקרב מי שמיהר. מה ששינה זה מידת קֹּצֶר הרוּחַ והעֲבֹדָה הדוחקת. כדבריו המטאפוריים של רש"י על הפסוק שלנו: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו".

אחד האויבים הגדולים של ההתנהלות החומלת, זו שרואה אדם, ששמה לב לכפוף לנו במקום העבודה, שמבחינה באנשים המוחלשים, שערה לקרובים לנו ביותר ולרחוקים מאתנו, הוא תחושת קֹּצֶר הרוּחַ. ניתן ללמוד טקסטים רבים, אבל צריך אורך רוח כדי לשמוע אותם באמת וכדי ליישמם. האתגר הגדול של כולנו, ובייחוד של מנהיגים וסוכני שינוי, הוא לייצר אורך רוח בשעת קֹּצֶר, להתפנות לחמלה וצדק בשעת עֲבֹדָה קָשָׁה. 

והריני מודה כי לא תהיה בי טרוניה אם תבקשו להקיש מהדברים גם לגבי התנהלותם של פוליטיקאים מסוימים השבוע. 

פרשת וישלח: לעשות טוב באמצעות רע

הפעולה למען הצדק היא פעמים רבות פעולה לא צודקת. דווקא כאשר המוטיבציה נכונה והמניע הוא לשם שמיים, דווקא כאשר אנו פועלים בגלל דבר ראוי ולמען מטרה צודקת, אנחנו לעיתים מאבדים את שיקול הדעת המוסרי ועושים עוול. הרצון לעשות טוב מתערבב מעט עם יצר ההצלחה, המטרה החשובה מתערבבת מעט עם יצר הנקמה, ולבסוף אנו מוצאים את עצמנו מקיימים מצווה חשובה באמצעות ביצוע עבירה נלוזה. על כך כתב הרמב"ם: "מצווה הבאה בעבירה אינה מצווה".

בפרשת וישלח, שפוגשת אותנו השנה בסמוך ליום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, אנו קוראים את הסיפור המצמרר והקשה אודות אונס דינה. כך זה מתואר בפסוק אחד קצר ומטלטל: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד, ב). בהמשך מחליט שכם שהוא אוהב את דינה, ופונה לאביו בבקשה המזעזעת הבאה: "קַח־לִי אֶת־הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה" (שם, ד). כל קורא וקוראת של הסיפור מתמלאים בזעם מוצדק. חמור מציע עסקה ליעקב שבמסגרתה דינה תימסר לשכם לאשה, החמולה של יעקב תתחתן עם נשות עירו של חמור ולהפך, ובנוסף לכך יינתן מֹהַר רב תמורת דינה. השבוע קיבלנו תזכורת לכך שמנהגים איומים אלה עדיין קיימים בעולם, בשעה שבדרום סודאן נערכה מכירה פומבית של נערה בת 17 שאולצה להינשא לבסוף למרבה במחיר.

למול העיוות הנוראי הזה, רוקמים שמעון ולוי תחבולה מחוכמת. הם מסכימים לעסקה אך מתנים אותה בכך שכל הגברים בעירו של חמור ימולו את עורלתם. ההמשך מוכר - בזמן שכל הגברים שכבו כואבים ומדממים אחרי המילה, הם לקחו איש את חרבו, חיסלו את כל הגברים בעיר ולאחר מכן גם בזזו אותה.

שמעון ולוי צודקים. ההפקרות הזו לא תתכן. מישהו צריך לשרטט קו אדום, ופעמים רבות הקו אדום בשל הדם הנשפך בשעת שרטוטו. תגובה חלשה עלולה להוביל להמשך הפשעים. שמעון ולוי משלבים כאן ענישה חמורה עם הרתעה והכל מטעמים מוצדקים - "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת־אֲחוֹתֵנוּ?!" (שם, לא). 

שמעון ולוי פושעים. אפשר וצריך להבין את כאבם התהומי על אשר עשו לאחותם, אך דווקא בשעת כאב אנו נבחנים ועוול לא יכול להצדיק עוול. מי שהבין זאת לעומק היה יעקב אביהם, אבינו, אשר סירב לסלוח להם וכאשר שכב על ערש דווי ובירך את שאר בניו, החליט לקללם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ־שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, ה-ז). מעשה הנקם נטול המידתיות של שמעון ולוי הוא פשע ולא מצווה, גם אם הוא נעשה מתוך דאגה עמוקה לצדק ומתוך רצון להגן על מוחלשות החברה. דווקא במקום שבו אנשים מרבים לפעול מתוך אהבה ומוסר, מסביר במקום אחר רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, צריך להקפיד יותר במצוות לא תעשה וביראה מפני החטא.

הפיתוי לעשות טוב באמצעים פסולים נמצא בפני כל אחת ואחד מאתנו, גם אם לא נעלה על דעתנו לרצוח. אנו נתקלים בו בחיינו הפרטיים ויותר מכך כאשר אנו מנהלים ומובילים פרויקטים גדולים. גם ברמה הלאומית, הפיתוי להגן עלינו מאויבים מרים באמצעים פסולים נמצא כל העת. פרשת השבוע מלמדת אותנו שדווקא כאשר אנו צודקים, דווקא בשעה שכאבנו גדול, עלינו להישמר מלעשות מעשים מקוללים. בעומק האהבה עלינו לדעת את היראה.

[קולות, 22.11.18]