יום חמישי, 10 ביוני 2021

אנשי הביניים: ז'קלין כהנוב והלבנטיניות

קולות של רוח - פרק 76 - אנשי הביניים: ז'קלין כהנוב והלבנטיניות

אנשי הביניים הלבנטינים אינם עשויים מקשה אחת, הם יוצרים זהות צבעונית ומורכבת המשלבת מזרח ומערב, מסורת ומודרניות, המשכיות וחדשנות, ויודעים לבקר בחריפות כל תופעה של עליונות וניצול. 


נפגשתי לשיחה עם יפה בניה על הגותה של ז'קלין כהנוב, מובילת תפיסת הלבנטיניות כזהות עשירה ומעוררת השראה, מהחשובות שבפמיניסטיות המזרחיות, ומי שהעמידה תמיד את האדם לפני העיקרון. החלק השני בסדרה על מסורתיות ספרדית-מזרחית. האזנה נעימה.

ואפשר להאזין לכל הפרקים גם ב - ספוטיפייאפליוטיובאתר קולותגלי צה"ל


יום שבת, 5 ביוני 2021

האמת והשלום אהבו

[הקליקו כאן להורדת המאמר כקובץ PDF כפי שפורסם בכתב העת מצפה]

האם האמת חשובה? למה? באילו מקרים מן הראוי שלא לדבר אמת? ומתי כן ראוי לדבר אמת? בשאלות אלה, במתח שבין אמת לשקר ובמתח שהציבו חכמים בין אמת ושלום, עוסק מאמר זה[1]

 מהי "אמת"? ההגדרה הפשוטה ביותר היא: האמת היא ההתאמה בין מה שאני רואה במציאות, באופן בו אני תופס את המציאות, לבין מה שאני אומר. במילים אחרות: האמת היא ההתאמה בין מה שבפנים, מה שבלב, לבין מה שבחוץ. הרמב"ם כותב: "לא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה" (הלכות דעות פרק ו'). אך יש הגדרה רדיקלית יותר, שאומרת שהאמת היא המציאות כפי שהיא. יכול להיות שאני לא תופס אותה נכון, יתכן ואינני זוכר אותה כראוי, אך עדיין האמת היא המציאות כפי שהיא ולא כפי שאני תופס אותה.[2]



בעניין זה מבחין יפה אהרון דוד גורדון בין אמת של ידיעה לאמת של דעה, בין האמת האובייקטיבית לבין האמת הסובייקטיבית:

"כשם שהאמת שבידיעה נמדדת במידת האובייקטיביות של הידיעה, באותה המידה שהשגת החזיונות על ידי ההכרה מתאימה לחזיונות כפי שהם באים לידי גילוי במציאות הגלויה והממשית, כך, חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט. ובמידה שהדעה אמת, יש לחייבה בכוח ההיגיון, לבררה, ולהרוויח לכל את אמיתה הכללית, עד שהכל, כל מבקש אמת ויודע לבקשה, יוכרח להודות בה ולקבלה בתור אמיתו שלו. ואם אנחנו רואים דעות שונות על עניין אחד, הרי זה אומר כי רק אחת מהן נכונה, כלומר אמת אובייקטיבית, וכל השאר מוטעות, אם לא שכולן מוטעות". (הלכות דעות ומלחמת דעות, כתבי א. ד. גורדון, כרך שני, האדם והטבע. הוצאת הספריה ציונית, ירושלים תשי"א. המאמר זמין לקריאה גם ברשת בפרויקט בן יהודה)

גורדון מתאר מצב בו לא מבחינים בין אמת של דעה לבין אמת של ידיעה - כשם שאמיתות הידיעה נבחנת במידת האובייקטיביות שלה, כך גם הדעה. לכן עלינו להצליח להוכיח את דעתנו, שכן הדעה אמיתית יותר ככל שהיא מוכחת יותר, ככל שהיא אובייקטיבית יותר, וממילא אנחנו צריכים גם לשכנע את הזולת שאם ישנן כמה דעות, הרי שרק אחת מהן נכונה והיא אמת אובייקטיבית, כל השאר הן דעות מוטעות. אך לתפישתו של גורדון זו טעות, שנובעת מאי-ההבחנה בין ידיעה לדעה:

"מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דווקא סובייקטיביותו של חשבון זה, ודווקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי. צריך רק לעמוד על מהותה של סובייקטיביות זו. דווקא במידה שהחשבון עצמו יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששורשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד, בכל ספירותיו, העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו, בה-במידה הוא יותר אמיתי, ומבחינה זו הוא באותה המידה גם יותר אמת אובייקטיבית בתור דעה. דעה כוזבת או מוטעה היא לא שאינה אובייקטיבית בהחלט, כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט". (שם)

בניסוחו היפה אומר גורדון שהדעה של האדם אמורה לשקף את האותנטיות שלו, לבטא את מלוא עומק נפשו. כשמובעת דעה, היא תחשב שקרית אם היא לא מבטאת באמת את האותנטיות, את העצמי, ולא כאשר היא לא תואמת למציאות, או לא מוכחת בצורה אובייקטיבית. גורדון, אם כן, מאפשר לנו הגדרה מחודשת של מושג האמת, הגדרה המבחינה בין שני מישורי חיים - האמת בעולם הידיעה היא אמת אובייקטיבית, והאמת בעולם הדעה היא אמת סובייקטיבית.[3]

ההיפך ממושג האמת הוא, כמובן, מושג השקר. במצב של שקר דבריי לא תואמים את המציאות, בעולם הידיעה, ולא תואמים את עצמי האותנטי, בעולם הדעה. שקר נחשב למעשה לא מוסרי. אומרת התורה: "לא תטה משפט אביונך בריבו, מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כ"ג, ו-ז). וגם: "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא). התורה מכירה בבעייתיות העמוקה של השקר. כל התקשורת, היחסים, הכבוד שאנחנו מעניקים אחד לשני - מבוססים על כך שאנחנו יכולים להאמין זה לזו, זו לזה, וכשאדם מוציא משהו מפיו אנחנו לא צריכים כל רגע לבדוק האם זה נכון או לא. האמת מאפשרת חיים שיש בהם אמון, שיש בהם זרימה בריאה.[4] אלא שהשקר בעייתי לא רק מבחינה פונקציונלית תועלתנית, אלא גם מבחינה מוסרית. השקר הוא פגיעה בכבוד האדם המשוחח עימי ובערך האמת. אחד הניסוחים הידועים של הצו הקטיגורי, אותו חוק מוסרי שהציע הפילוסוף עמנואל קאנט, אומר: "לעולם אין לי להתנהג אלא כך שאוכל לרצות גם כן כי הכלל המעשי שבידי יהיה לחוק כללי". הווה אומר, כשאני עושה מעשה עלי לבחון האם הפיכת הכלל המעשי שלפיו פעלתי לחוק כללי אכן יכולה להיות רצויה. אם המעשה לא יכול להתקיים כחוק כללי, הוא כנראה לא מוסרי ככלל מעשי. בעזרת כלל זה בוחן קאנט את השקר ומבחין בין התועלת שבשקר למוסריות שלו:

"ניקח לדוגמא את השאלה אם מותר לי בשעת הדחק להבטיח הבטחה מתוך כוונה תחילה שלא לקיימה. מבחין אני בקלות בין שתי המשמעויות האפשריות של שאלה זו: ראשית, אם פיקחותי זאת להבטיח הבטחת שווא, ושנית, אם אפשר לצאת בזה ידי חובה". (הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, עמ' 38-39)

כאשר השאלה היא אם מוסרי לשקר, לא אבחן אם יהיה בזה מן הפיקחות, אלא אשאל "האם רציתי שכללי המעשי להבטיח הבטחה כוזבת יהא שולט כחוק כללי הן עליי הן על אחרים?"; האם נאמר שכל אחד רשאי להבטיח הבטחה כוזבת בשעה שהוא נתון במצוקה? מבדיקה כזו עולה שאפשר אמנם לרצות במקרה ספציפי בשקר, אבל איננו רוצים שהשקר יהיה לחוק כללי, מפני שעם קיום חוק זה לא יהיה עוד תוקף לשום הבטחה בעולם. קאנט, אם כן, מגיע למסקנה שהשקר סותר את הצו הקטגורי, את המוסר. לדידו, אסור לשקר כי שקר במהותו אינו מוסרי.

במסכת סוכה בתלמוד ישנה התייחסות קצרה וחשובה לענייננו לנושא השקר: "אמר רבי זירא: לא יאמר אדם לתינוק שאתן לך דבר ואינו נותן לו, משום שיבוא ללמדו שקר, שנאמר: 'ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו, לימדו לשונם דבר שקר' (ירמיהו ט, ד)" (בבלי סוכה מו ע"ב, מתורגם מארמית). רבי זירא אומר לנו שבתהליך החינוכי יש לשים לב לא ללמד את הילד הקטן, דרך ההתנהלות שלנו, דרך דוגמא אישית קלוקלת, ששקר הוא אמצעי לגיטימי.

אבל כולנו משקרים לילדים ולמבוגרים. אנחנו יודעים את זה, אין אדם בעולם שמעולם לא שיקר. הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, בספרו מסילת ישרים, היה נותן בנו סימנים:

"השקר, גם הוא חולי רע, נתפשט מאוד בבני האדם, ואולם מדרגות מדרגות יש בו, יש בני אדם שאומנותם ממש הוא השקרנות. הם הולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להיחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה ..., ויש אחרים קרובים להם במדרגה, אף על פי שאינם כמוהם ממש והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם, והיינו שאין אמנותם בכך, ללכת ולבדות סיפורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו, אבל בבואם לספר דבר מה, ירבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם. ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע, והם הם הבדיים אשר אי אפשר להאמין לדבריהם ... ויש עוד אחרים שחוליים קל מחולי הראשונים, והם אותם שאינם קבועים כל כך בשקר, אלא שלא יחושו להתרחק ממנו ואם יזדמן להם, יאמרוהו. ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כוונה רעה".[5]

בספר "שתהיי לי הסכין" מתאר דוד גרוסמן את התשוקה לאמת: "הלוואי ששני זרים ינצחו את הזרות עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות, ושנהיה כמו שניים שהזריקו לעצם זריקת אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף סוף, את האמת. רוצה שאוכל לומר לעצמי 'איתה אני זבתי אמת'. כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין. וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה".[6] אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי כשקראתי שורות אלו לראשונה. כמה הזדהיתי. כמה כמיהה חשתי לאמת החשופה. רובנו חיים במתח העצום הזה בין היופי של האמת והרצון לחשוף ולהיחשף, לבין העובדה שכולנו משקרים ומסתירים לעיתים תכופות.

באילו מצבים אנחנו משקרים, כמה אנחנו משקרים, מה משפיע עלינו לשקר יותר ופחות? בספר "האמת על באמת" פורש דן אריאלי שורה של מחקרים בתחום. בניסויים שעשו אריאלי ושותפיו הם גילו שרובנו מרמים. הרוב הגדול של האנשים ירמו מעט כשתינתן להם הזדמנות לשקר ולהרוויח מכך. החוקרים שיערו שהגורמים המרכזיים שישפיעו על כמה ירמו, באיזו עוצמה, מי ירמה וכן הלאה, הם כמה אפשר להרוויח מהשקר, ומה הסיכוי להתפס במרמה. נדמה שזו האינטואציה של רובנו. להפתעתם הסתבר ששני הגורמים האלה כמעט לא משפיעים על השאלה אם נרמה וכמה. הגורם המרכזי ביותר שמשפיע הוא שאנחנו רוצים לשקר ועדיין להרגיש טוב עם עצמנו; אנחנו רוצים להסתכל במראה ולהרגיש בסדר. כשאנחנו מרמים מעט זה לא גורם לנו לא להרגיש טוב עם עצמנו, וכשאנחנו מרמים הרבה - כן. כשאנחנו מרגישים ש'עבדנו על מישהו' זה לא פוגם בדימוי העצמי שלנו, כשאנחנו חשים שרימינו אותו בצורה נבזית זה סיפור אחר.

באחד המחקרים ביקשו מהנחקרים לענות על שאלות, כאשר על כל תשובה נכונה הם מקבלים דולר. כאשר אספו את דפי השאלון היו בממוצע ארבע תשובות נכונות לשאלון;כאשר לא אספו את השאלונים אלא הקריאו את התשובות הנכונות, וביקשו מהנבדקים לסמן אצלם באופן עצמאי כמה תשובות נכונות היו, ואז אמרו להם לקרוע את הדפים ולזרוק אותם לפח או לשים אותם בתיק שלהם, ממוצע התשובות הנכונות עלה מארבע לשבע. אם הקריאו להם לפני הניסוי את עשרת הדברות, או כאשר המבחן דרש לזכור את עשרת הדברות - אף אחד לא רימה בכלל. המחקר מצא, אם כן, שכאשר מפעילים לנו את המנגנון האתי הפנימי, הרמאות קטֵנה עד נעלמת לחלוטין. אני לא מרגיש טוב לשקר כשהרגע דיברו עימי על ערכים. שיטת תזכורות אתיות אלו ידועה בתחום האתיקה ההתנהגותית בשם "נדג'ים", הנדים בעברית.[7]

במחקר אחר פיזר אריאלי שטרות של דולר במקררים במעונות הקמפוס. כאשר הוא שב כעבור שבוע, כל השטרות נותרו במקומם. אנחנו לא רוצים להרגיש שגנבנו כסף. יחד עם זאת, כאשר הוא פיזר שם פחיות קולה, מוצר שעולה מעט יותר מדולר, כעבור שבוע כבר לא היה להן זכר. אנחנו לא מרגישים גנבים כשאנחנו רק 'לוקחים קולה בלי רשות', למרות שרציונאלית מדובר במעשה חמור יותר מגניבת שטר של דולר. שטר כסף מהווה הנד בפני עצמו. לקיחתו גורמת לנו לחוש רע עם עצמנו. בלי ההנדים רובנו מרמים פעמים רבות אבל מעט, במידה שמאפשרת לנו לא להרגיש ממש רע עם עצמנו.

ראינו עד כה שמבחינה מוסרית, מבחינת יחסים בין אדם לחברו, עקרונית, ראוי לדבר אמת ולא ראוי לשקר. ראינו גם שבמציאות השקר נפוץ יחסית ומושפע מהדימוי העצמי שלנו. יחד עם זאת, אבקש לשאול דווקא מתי מן הראוי לשקר? מתי התזכורת האתית צריכה דווקא לגרום לנו לא לדבר אמת. חז"ל היו מוכנים לשקול במקרים מסוימים דברי שקר, וזאת - לשם השלום.

"רבן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד; על הדין ועל האמת ועל השלום" (משנה אבות, א, יח). ומה קורה כשנוצר מתח בין אמת ושלום? נדגים מתח כזה בעזרת סוגיה הלכתית, המכונה "מריש הגזול" (בבלי גיטין, נה ע"א). וזו הדילמה שם: "גזל מריש ובנאו בבירה". מריש הוא קרש ובירה היא מבנה. מישהו גוזל קרש עץ ומשתמש בו לבניין שהוא בונה. בעל הקרש שנגזל דורש לקבל את רכושו בחזרה, ואינו מוכן לקבל פיצוי עבורו. הדרך היחידה להשיב את קרש העץ שלו, היא להרוס את כל המבנה. מבחינת האמת, מבחינת הצדק, זה אכן שלו! לכאורה, בית המשפט לא יכול להגיד לו: אני כופה עליך לא לקבל את מה שנגזל ממך. קו מחשבה המעמיד במרכז את האמת כפי שהיא מחייב את הריסת הבניין. ואכן, "בית שמאי אומרים: מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו". אבל קו המחשבה של שלום, שרוצה לייצר אפשרות לחיים משותפים וגם רוצה לאפשר לאדם להשתנות, לחזור בו, לשנות את דרכיו, מוביל לתוצאה שונה: "בית הלל אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד משום תקנת השבין". תקנה זו מאפשרת לאדם תהליך של ההשתנות, תהליך שיבה. בית שמאי הם אנשי אמת וצדק. בית הלל מעריכים את האמת והצדק, אבל הם אנשי שלום. חשוב להם ליצור משפחה, קהילה וחברה, וכשהאמת מתנגשת עם השלום, בית הלל ילכו פעמים רבות לכיוון השלום. על שלושה דברים העולם עומד וכאשר שנים מהם מתנגשים, האמת והשלום, יש להכריע מה יהיה הדין. במקרה זה השלום ניצח, הלכה כבית הלל.

הדוגמא הידועה ביותר למחלוקות שמאי והלל בהקשר זה היא סוגיית "כלה נאה וחסודה" (בבלי, כתובות יז, ע"א). שואלים שם: "כיצד מרקדין לפני הכלה?" איך יש לשמח את הכלה, מה אומרים בפניה, ומה לא? מה אם הכלה שואלת "איך אני נראית?", ואני חושב שהיא נראית לא משהו בכלל? "בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא". אסור לך לשקר. "ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. מיד אמרו להם בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא - אומרים לה 'כלה נאה וחסודה'?! והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'". בית הלל עונים להם כך: "מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? ישבחנו בעיניו".[8] זאת אומרת, ישנם מצבים שבהם צריך טאקט, וחשוב לא להעליב, ולא לבאס אדם עד עמקי נשמתו. הקטע מסתיים באמירה: "מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". אמרה זו דורשת מאיתנו לרדת לעיתים ממוחלטות הצדק והאמת; לחדול מטוטאליות שרואה ערכים ועקרונות אך לא רואה א.נשים,  ולהבין את רגישות הסיטואציה שבפנינו. היא דורשת עדינות. הרבה פעמים הדבקות באמת מייצרת פגע רע בעולם ומבטלת את השלום.[9]

את המתח הזה מביעים חז"ל גם בסוגיה אחרת, בה אומר רבי אילעא בשם רבי אלעזר ברבי שמעון: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" (בבלי יבמות, סה ע"ב). "לשנות", דהיינו -לא לומר את האמת. מותר לעשות זאת כשהמטרה האמיתית היא שלום. רבי נתן מוסיף שלא רק שמותר לשנות בדבר שלום, אלא זו אף מצווה, ומוכיח זאת מדברי אלוהים לשמואל (שמואל א טז, ב): "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני", אלוהים משיב לו: תגיד שאתה הולך להקריב קורבן, וככה לא יפגע בך שאול. שמואל הולך למשוח את המלך הבא, ולשם כך מורה לו האל לשקר. יש ציווי לשקר במצבים מסוימים. מצב זה מעניין במיוחד, שכן הוא אמנם מייצר שלום, במובן שלא יהרגו את שמואל, אבל כאן מדובר באינטרס לאומי-פוליטי, וכדי לממש אותו מותר לשקר. זה גורם לי לנדוד במחשבותיי לשקרים של פוליטיקאים. פוליטיקאים רבים משקרים כשיטה, כמעט כדרך חיים. את שקריהם ניתן לחלק לכאלה שמטרתם קידום עצמי, אינטרסים, זריית חול בעיני הציבור לשם תועלת עצמית ופוליטית; וכאלה שבאמת ובתמים נעשים 'למען האומה'.

נחזור לתלמוד. הסוגיה ממשיכה שם עם דבריו המטלטלים של רבי ישמעאל: "גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו". רבי ישמעאל רומז לתיאור העדין בספר בראשית, שבו המלאכים מבשרים לאברהם ושרה שיזכו לילד, ושרה אינה מאמינה: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן". אך כאשר אלוהים מצטט את שרה בפני אברהם הוא אומר: "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" (בראשית יז, יב-יג). כדי לא לפגוע בשלום הבית, משנה מעט אלוהים את מה שאמרה שרה. הוא לא רוצה להעליב את אברהם, הוא מבין את הסכנה. בכל זאת, איזה גבר ישאר אדיש לזלזול כזה באונו. "מותר לשנות מפני השלום".

במקום אחר בגמרא נקבע שלתלמידי חכמים מותר לשקר, "לשנות במילותיהם", בשלושה עניינים: מסכת, פוריא ואושפיזא (בבלי בבא מציעא, כד ע"ב). ב'מסכת' הכוונה ללימוד, וכפי שמסביר רש"י, אם שואלים תלמיד חכם אם הוא מכיר מסכת מסוימת, עליו להכחיש, בענווה, אף שהוא אכן למד אותה. 'פוריא' היא ענייני המיטה, עליהם יש לשמור בצנעה. אושפיזא הם אורחים, ורש"י מפרש: "שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות ואמר לאו, מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבוא תמיד עליו ויכלו את ממונו". פרשנים אחרים חלוקים בשאלה האם באמת מותר לשקר  מתוך ובשביל ענווה, לשם שמירה על פרטיות וצניעות ומתוך דאגה לזולת. בכל מקרה, השאלות האלה שמעסיקות אותם, הן היפוכן של המצבים המתוארים במחקרו של דן אריאלי.לא שקר שנובע מאינטרס כלשהו, או מרצון להרוויח דבר מה, שקר אנכי, אלא שקר מתוך דאגה אמיתית לזולת ולמענו.

השקרים הם חלק מהחיים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו מחליטים באיזו מידה לתת לשקר מקום בחיינו. בתוך המודעות לעובדה שיש חשיבות עצומה לאמת, כדי שיתנהלו פה חיי חברה תקינים ומוסריים, אנחנו גם מבינים שיש מצבים שבהם אמירת אמת מעידה על חוסר רגישות, על אי הבנת הסיטואציה, על ריכוז עצמי אנכי. "אל תהי צדיק הרבה" - תהי חומל. עלינו לרקוד ריקוד עדין מאוד, שעמנואל קאנט לא היה מקבל אותו, אבל חז"ל מזמינים אותנו לחולל אותו, בין המקום של האמת בחיינו לבין המקום של השלום - המקום של הרגשות, של הקהילתיות, של עדינות המפגש; המקום שרואה את רגשות וכאבי הזולת.

קשה לרקוד את הריקוד הזה. קשה לשלב דין, אמת ושלום. אני קורא את חז"ל כמי שדורשים מאתנו להבין את החשיבות של הדין, את החשיבות של האמת האובייקטיבית והרחוקה והאמת הסובייקטיבית הקרובה; "מדבר שקר תרחק", ככל האפשר! ובאותה עת ממש לנסות הם מלמדים אותנו להיות בית הלל, להיות מעורב עם הבריות, להבין את המצב, להיות בעל טאקט ורגיש, לראות מי יכול להיפגע, לחמול. ניסח זאת הנביא זכריה באומרו: "הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט) -  פעילות מתוך אהבה של האמת והשלום גם יחד, ניסיון עמוק לשלבם, הוא המרשם שמציעים חכמים להתנהלות ראויה בחברה.



[1] המאמר מבוסס על תמלול הפרק: 'האמת והשלום אהבו' בפודקאסט 'קולות של רוח' (גלי צה"ל) בהגשת המחבר.

[2] במובן זה ניתן לטעון שהאדם לא יכול להכיר את האמת הטהורה בשל אמצעי הראיה והמחשבה שמתווכים לו אותה. הרחיב בעניין עמנואל קאנט בספרו הנודע "ביקורת התבונה הטהורה".

[3] בעיה מורכבת נוצרת כאשר האדם זוכר אירועים שלכאורה התרחשו במציאות באופן שגוי וכך הוא מבטא בצורה אמיתית ומתוך כנות גמורה דברי שקר. לעניין זה האזינו לקולות של רוח, פרק 72, אמת שקרית, בגלי צה"ל ומגוון אפליקציות פודקאסטים.

[4]  בימינו אנו עדים לשימוש מניפולטיבי מוגבר בשקרים בעולמות הפרסום והפוליטיקה הדיגיטלים, שמוש שמזהם את השיח הציבורי ומקשה על הקורא להבין מה מהמידע לכאורה שהוא נחשף אליו אמיתי ומה שקרי. להרחבה בעניין זה האזינו לשיחתי עם תהילה שוורץ אלטשולר בפרק "פייק ניוז" בהסכת 'קולות של רוח' (גל"צ) וקיראו את מאמרה בגיליון זה.

[5] לחלוקה דומה לתשעה סוגים של דוברי שקר ראו ספר שערי תשובה לרבינו יונה, חלק ג, סעיפים קעח-קפו.

[6] דימוי הסכין לקוח מקפקא שכתב: "האהבה היא שתהיי לי הסכין שבה אני נובר בקרבי". האתגר הגדול הוא להיות סכין חומלת.

[7] להרחבה בעניין זה וסיכום בעברית של הנדים משפיעים ושל האופן בו ניתן להשתמש במידע זה בכדי לצמצם שחיתות ראו: "יובל פלדמן וגיא פריבר, אתיקה התנהגותית והמאבק בשחיתות שלטונית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2019; גיא פריבר, ליאב פלדמן ויובל פלדמן, על שקרנים וגזלנים, בתוך: ספר מנחם פינקלשטיין, נבו 2020.

[8]  לטעמי ברייתא זו לוקה בבעיות מגדריות רבות. מאחר ואין זה נושא המאמר לא ראיתי לנכון לנתחם כאן ואסתפק בהערת שוליים זו בתקווה שהקוראים ימשיכו את מלאכת הביקורת הזו בעצמם.

[9] הדברים קשורים למתח הפנימי בין מושגי הצדק והחמלה. להרחבה האזינו לפרק "אתיקה של צדק מול אתיקה של חמלה" בהסכת 'קולות של רוח' (גל"צ) בו שוחחתי על הנדון עם פרופ' אבי שגיא, וכן ראו: אבי שגיא, מול אחרים ואחרות, פרק ראשון, הקיבוץ המאוחד 2012.

[המאמר פורסם בכתב העת מצפה בעריכת ד"ר נירה נחליאל, מאי 2021]

יום רביעי, 2 ביוני 2021

ביום הדין ובלילות החסד

אנו זקוקים לתהליך של ריפוי וסליחה שבליבם דין וחסד. 

פרשת המרגלים היא גם 'פרשת הסליחה'. התרים את הארץ מוציאים את דיבתה וכל העם החרד מאי-הוודאות נוהה אחריהם. אִישׁ אֶל אָחִיו אומרים: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד). אלוהים מאבד את סבלנותו ואומר למשה: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שם, יא-יב). 

תושייתו של משה מצילה את ישראל. הוא פונה לאגו האלוהי ומזהיר שכל העמים יגידו שהוא נכשל במשימתו, משם הוא עובר לדבר לליבו של ה' ומכנה אותו: "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד", ולבסוף מבקש: "סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ". זה מצליח: "וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". צד החסד בסליחה: ויתור על ההשמדה; צד הדין: ארבעים שנות נדודים במדבר.

שאלת הסליחה והמתח בין דין לחסד שבליבה, לוקחים אותי לספר יונה. כזכור, חרה ליונה על כך שאלוהים ריחם על תושבי נינוה וקיבל את תשובתם. יונה ביכר את יום הדין על לילות החסד. אלוהים לימד אותו לקח - הוא הצמיח קיקיון שיעשה לו צל ואז לקח אותו ממנו באחת. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?!". אלוהים מלמד את יונה לחמול ולחוס. הוא מלמד אותו על המתח בין דין לחסד, בין נקמה לחיבוק, בין ראיית ערכים וכללים לראיית כאב ודמעה. 

 


לאה גולדברג, לה חגגנו השבוע יומולדת, משוחחת עם יונה בשיר הפרידה הידוע ומצטטת: "הֵיטֵב, הֵיטֵב חָרָה לִי". בכל פרידה יש כאב וערפל של אי-וודאות, אפילו בפרידה מעבדות. הערפל משמש כחומה שמסתירה אותנו ואת הזולת מחד, ומגינה עלינו מאידך. "וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". 

אנחנו מכירים את הבריחה לחומות המגינות בשלבים הכואבים, כאשר שהתחושה העזה היא "הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת"; אנחנו מכירים את ערפל אי-הוודאות המאיים שיכול להוביל לארבעים שנות נדודים; בה בעת אנו גם זוכרים - דווקא בתוך הערפל מצוי האלוהים

בשורה השביעית, בדיוק באמצע השיר, מתחילה המשוררת לשמוט את הדין שלא מסוגל לראות ולחוש פנים, ולעבור ללילות החסד הדומעים בחשיכה. שבירת האדישות והגאווה מתחילה את התנועה לעבר הערפל שתָּלוּי כְּהִינוּמָה, סמל לחיבור חדש. דווקא היכן שניתן לדמוע, מתחילה החדוה להתגנב אל הלב. שם מתרככת הגאוה הפגועה מהפרידה ומאפשרת סליחה וחיים משותפים. כך גם בהמשך הפרשה: "וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שִׁגְגָתָם. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה" (במדבר טו, כה-כו).

נפרדנו מהרבה אשליות בשבועות הקשים שעברנו, ובצדק הקמנו מיד חומות: מגינות, חוצצות, דורשות דין. אנו זקוקים נואשות לתהליך סליחה מרפא שיש בו דין וחסד כאחד, עלינו לנוע בקושי וכאב מחומה להינומה. לא קלה תהיה דרכן של הממשלה החדשה והנשיא החדש, נאחל להם ולנו להצליח להיכנס לערפל ולהחליף את מועקת הלב בחֶדְוָה חוֹגֶגֶת.

(קולות, 3.6.21)