‏הצגת רשומות עם תוויות מהגרי עבודה ופליטים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מהגרי עבודה ופליטים. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 18 באפריל 2018

מהות הזכרון - דברים מטקס יום הזכרון של מיזם "ובחרת בחיים"

תקציר הרעיון ששיתפתי בו בארבעים הדקות שהיו לי בערב המרגש של "ובחרת בחיים" ו"קולות" שהתקיים במועדון הבארבי עם כ 350 איש ואשה –



איבדתי חברים לפלוגה. איבדתי חברים אחרים. למזלי, אף פעם לא חבר קרוב מאוד. זכרון האירועים והחברים שנפלו חוזר לו שוב ושוב. האם הזכרון הוא עול הכפוי עלינו? חטוטרת על גבנו? משהו שבלית ברירה עלינו להתמודד עמו פשוט כי אנחנו לא מצליחים לשכוח? ואולי ניתן לצקת משמעות לזכרון, לצמוח מתוכו לעשייה בעלת משמעות רוחנית וחברתית? 

אדריאן פיפר לימדה אותנו שלחמלה יש שלושה יסודות שחוברים יחד. יסוד הבנת צרתו ומצוקתו של האחר/ת. יסוד רגשי בו אני חש משהו מהסבל והקושי של האחר/ת. יסוד רצוני-מעשי בו אני מחליט לפעול למען האחר. כדי להבין את הזולת עלי לשאול, לחקור וללמוד. זה קל יחסית. אבל כיצד ארגיש אותו? כיצד אצליח לשים עצמי בנעליו בצורה שתאפשר לי ממש לחוש משהו מסבלו? והרי זה סבלו ולא סבלי. צרתו ולא צרתי. 

ההזדהות הזו מתאפשרת על ידי הדמיון. התחושה הזו אפשרית רק אם אני מכניס את עצמי לעולם תיאטרלי של "כאילו". אני מספר לעצמי סיפור ומפליג עמו בדמיון. התאטרון הזה זקוק פעמים רבות לאביזרים ולתחפושות על מנת שהוא יצלח. זה לא קל להיות בתוך עולם של "כאילו" אך זה חלק מהותי וחשוב מחיינו. התעלות רוחנית אינה התחושה האנוכית שיש לי כשאני חווה חוויה עצומה. התעלות רוחנית יסודה באחר. היא היכולת לפגוש בו בעולם הרוח, עולם הכאילו, ואז לעשות למענו ואתו בעולם החומר.



חז"ל משתמשים מאות פעמים במושג הכאילו. הם רוצים שנדמה סיפור ודרכו נפעל. כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. גם ההתמודדות עם מציאות המוות האיומה קשורה בטקסי כאילו. כשאנחנו מלווים את אהוב ליבנו בדרכו האחרונה, בלוויה, ומדברים אליו בפעם האחרונה, בהספד, אנו בכאילו. אהוב לבנו כבר מת. דרכו האחרונה כבר הייתה. אנו שחקנים על בימת התיאטרון העצוב של המוות ולכמה דקות המת חי. האדם זקוק בחייו לרגעים של כאילו ולעיתים רגעים אלה הם האמיתיים והאנושיים ביותר שיש לו.

התורה לא משאירה אותנו רק עם זכרון לאומי, עם סיפור. היא דורשת עשייה שנובעת מתוך הזכרון והסיפור. עשיה של חמלה. עשיה שמתאפשרת בזכות הכאילו. היא דורשת שנתייחס באהבה לזרים בארצנו ומנמקת זאת ב"כי גרים הייתם בארץ מצרים". היא דורשת שנדאג ליתום ולאלמנה, לעבד ולאמה, ומנמקת זאת ב"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצווך". הזכרון יכול להיות מנוע פנימי לעשייה חומלת, מנוע פנימי לאחריות חברתית.



במקום אחד מצווה אותנו התורה לזכור את המלחמה. "זכור את אשר עשה לך עמלק... אל תשכח". הרש"ר הירש מסביר לנו שהמלחמה שכפה עלינו עמלק הייתה ניסיון של החזק לרמוס את החלש, היא הייתה חלק מתרבות של כוח ואלימות, היא הייתה סמל של חוסר אנושיות. מהותה של זכירת המלחמה עם עמלק, היא בכך שדרך הזכרון אנחנו נשמור על עצמנו מלהפוך לעמלקים. באמצעות הזכרון אנו נתרומם חזרה בכל פעם שהיצריות שלנו תרצה נקמה ודם ושנאה ונדע שאנו רוצים בדבר אחר. אנו פה למען הצדק והאנושיות.

"אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות... אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים" (הרש"ר הירש).

יום שני, 28 בספטמבר 2015

חג סוכות - בין בעלנות למימוש עצמי

[מאמר שפרסמתי ב 2009 במעריב, מקפיץ אותו למעלה לכבוד החג]

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא – כג, מב)
. רבא מסביר כך את הציווי – "כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ב עמוד א). היציאה למגורים בדירת ארעי רעועה פותחת שיחה על מקומם של הממון והרכוש בחיינו. מצוות הסוכה אמורה לנתק אותנו לשבעה ימים מהנוחות והביטחון של בית הקבע. הקירות מוחלפים ביריעות הבד ומוטות הברזל, גג הבטון מוחלף בענפים ועלים הנעים ברוח,  מעל מרחף החשש מגשם, היתושים והזבובים מפריעים לארוחה, וצץ לו לפתע ההרהור המבעית – מה היה קורה לו הייתי צריך לחיות כך כל חיי? אך לפני שאנו מספיקים לשקוע בתסריט נוגה זה, נמוג ההרהור בשפע של סעודת החג המלאה בכל טוב ובידיעה שעוד רגע נכנס חזרה לביתנו החמים. בואו נשהה רגע באותו הרהור, ונתהה על הקשר בין אדם לקניינו ועל אלו החיים בסוכה כל השנה.

יום חמישי, 22 במאי 2014

פרשת במדבר - עובדים זרים בצהוב

ישנן שלוש מילים מטלטלות החוזרות שלוש פעמים בפרשת השבוע: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". מילים אלו נאמרות על כל אדם שאינו משבט לוי המתקרב לתחום הקודש במשכן. אין מדובר על בן עם אחר, אלא על כל אדם מישראל אשר איננו מורשה לגשת אל הקודש. במקום אחר בפרשה מוזכר המקרה הטרגי של שני בני אהרון: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה בְּמִדְבַּר סִינַי, וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם". במקרה זה לא האנשים נתפסו כזרים אלא האש אשר הקריבו לאלוהים ללא אישור הייתה זרה, וגם כאן הדבר מסתיים במוות.

התשובה לשאלה מי זר ומי מוכר אינה ברורה מאליה. הנה אדם מישראל הופך בהקשר של המשכן לזר, עד כדי מוות, והנה אש שמקריבים לפני אלוהים הופכת ברגע מסוים לזרה ומביאה למות בני אהרון. יש קו עדין, לעיתים קלות בלתי נסבלת ולא רציונאלית, המפרידים בין הזר לדומה, בין המאיים לשייך.

ניקח לדוגמא את תופעת העובדים הזרים. באילו מצבים נתייחס אליהם כמהגרי עבודה אשר הינם ממש כגרים שעליהם נאמר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם", ובאילו מצבים נראה בהם עובדים זרים שיכולים מצידנו לקבל שכר מבזה ותנאי מחיה קשים ו"אם יש להם בעיה אז פשוט שלא יתקרבו" שהרי... "ְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת"?! 

עבודה קשה מאוד בתחום הבניין, שעות ארוכות של הזעה בשמש בעבודות חקלאות, טיפול בקשישים אשר אינם שולטים כבר בסוגרים, הם רק חלק מחוויות העובדים הזרים. האם אתם יכולים לדמיין את התסריט הבא – ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נפגש עם חבורה של עובדים זרים אשר ביצעו את עבודתם בצורה מעולה למרות כל הקשיים, ובמקום לראות את זרותם מול עיניו הוא אומר להם: "הבאתם המון כבוד למדינה, עשיתם דבר גדול ונתתם דוגמא של רוח קרב ומצוינות"? יכולים אתם לדמיין אלפים רבים של אנשים מכל הקשת הפוליטית בישראל מגיעים לכיכר להוקיר להם תודה?


קשה לדמיין, אך זה בדיוק מה שקרה השבוע. נתניהו נפגש בתל אביב עם עובדים זרים בצהוב, שחקני מכבי תל אביב, ושיבח אותם על עבודתם הקשה ועל שלא ויתרו ברגעים הקשים, ואף טען שהם הביאו כבוד גדול למדינה. אלפי אנשים גדשו את הכיכר בחגיגות תוך שהם מהללים ומעריצים את העובדים הזרים שזכו בגביע אירופה לאלופות. אלה העובדות- מתוך 98 נקודות של מכבי תל אביב בגמר היורוליג, 80 היו שייכות לשחקנים זרים, 14 לשחקן אמריקאי שעלה לארץ בשיא הקריירה, ורק 4 נקודות לשחקן שצמח בספורט הישראלי. 

עובד זר ברוב התחומים נתפס כבעיה דמוגרפית וכלכלית ועוצמות של פחד, ולעיתים שנאה, מופנות כלפיו. עובד זר המועסק בתחום הכדורסל הופך לנציגה האותנטי של מדינת ישראל, לכזה שמרומם את רוח העם ומביא כבוד למדינה. זוהי ההפכפכות הבלתי נסבלת של הזרות והשייכות.

הזרות הייתה לאורך כל ההיסטוריה אחד האתגרים המוסריים והחברתיים הגדולים ביותר. בני אדם תמיד פחדו לצערנו מהזר, שנאו אותו ופגעו בו. אולי ניתן ללמוד מהיחס המעריץ לשחקני מכבי ת"א לקח - אם אנחנו מסוגלים לראות את השחקנים, שמגיעים מתוך שיקולים עסקיים לארץ לתקופה קצרה, כמייצגי הישראליות והגאווה הלאומית, שמא נדע לייחס פחות זרות גם לאלה שמטפלים בזקנינו, בונים את בתינו ומגדלים את הירקות שאנו אוכלים? אני מבקש ללמוד ממקרה מכבי לחדול מלחלק את היחס לאנשים על פי "זר" ו "אזרח" ולהתחיל לפתח גישה הרואה את האדם ומעשיו ולא רק את מוצאו.

יום ראשון, 13 באפריל 2014

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

מה הופך את סיפור יציאת מצרים למשמעותי עד כדי כך ש "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"? מדוע "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים, י, ה)?

מאחורי הקלעים של הגדת הפסח מצויה מחלוקת בין נשיא הסנהדרין דאז, רבן גמליאל, לכמה מהחכמים המובילים את הדור, דוגמת רבי אליעזר ורבי יהושע. רבן גמליאל סבר שעיקרו של ליל הסדר צריך להיות עיסוק בהלכות הפסח, ואכן מסופר בתוספתא שהוא וזקנים אחרים "היו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר" (תוספתא פסחים, י, יב). רבי אליעזר, רבי יהושע וחבריהם סברו לעומתו, שעיקר ליל הסדר הוא העיסוק בסיפור יציאת מצרים ואכן אנו קוראים בהגדה שהם היו "מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". בסופו של דבר, העיסוק בסיפור ניצח את העיסוק בהלכה ובחוק.

חוק יבש לא בונה תרבות רבת שנים כמו סיפור עם לחלוחית. יחד עם זאת, ניצחונם של חכמי הסיפור על זקני ההלכה לא נבע מכך שהתרבות היהודית מעדיפה סיפורים על עשייה, אלא נעוצה בכך שסיפור טוב מוליד גם עשייה רחבה ומשמעותית. "גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה", כתב ביאליק. איזו עשייה אמורה לנבוע מתוך הפנמת סיפור יציאת מצרים? התורה עצמה נותנת לנו את התשובה בשורה של ציוויים מרגשים הדורשים מאתנו לחמול על החלשים.

יום שלישי, 8 באפריל 2014

פרשת עקב: כי גרים הייתם בארץ מצרים

היחס למהגרי העבודה המכונים במקומותינו "עובדים זרים" הוא אחד הנושאים הבוערים ביותר כיום באירופה ובישראל. בטור הקודם העזתי לשאול כמה שאלות לגבי היחס שלנו לאותם מהגרים וכמה טוקבקיסטים התרעמו עלי וביקשו לציין שהגר המופיע במקרא הוא "גר צדק" אשר מקבל עליו את מצוות היהדות ואילו כלפי מהגר העבודה אין לנו חובה ואחריות. אני רגיל בתגובה זו של אנשים הרוצים להרגיש שהם יכולים לשמור על נאמנות למסורת היהודית ולערכי מוסר ובאותה עת לגלות יחס מכוער כלפי הזר והשונה. התגובות הללו מתעלמות מהיסוד המקראי החשוב בו אבקש לדון היום - "כי גרים הייתם בארץ מצרים".
בפרשת השבוע שלנו, ולפחות בשמונה מקומות נוספים בתורה, מופיעה עובדת היותנו גרים או עבדים במצרים כהנמקה לחובות מוסריות שונות. למותר לציין שכשהיינו גרים במצרים לא עשינו תהליך "גיור", ושהכוונה במילים "כי גרים הייתם" היא לעצם היותנו מהגרים זרים וחלשים  הנתונים לשרירות ליבו של האדון המצרי. הסופר המקראי סבור שכאשר אדם עובר חוויה קשה בה הוא חלש, נירדף, מוכה וזר, הרי שזה מטיל עליו אחריות עמוקה – הוא לא יכול מעתה לעצום עיניים אל מול גורלם של חלשים וזרים. מעתה מוטלת עליו חובה להבין לנפשם ולוודא שכאשר הכוח בידו הוא ינהג כלפיהם אחרת מכפי שנהגו כלפיו. כפי שכתוב בשמות כ"ג: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". הכרת נפש הגר מטילה אחריות על נפש האזרח-השולט. הכרת נפש העני מטילה אחריות על נפש העשיר. הכרת נפש הנכבש מטילה אחריות על נפש הכובש. הכרת נפש החלש מטילה אחריות על נפש החזק. בספר דברים מופיעה שורה ארוכה של חיובים מוסריים כלפי העני, כלפי עבד עברי, כלפי אדם הזקוק להלוואה וכלפי השכיר שלך ובכולם ההנמקה היא עובדת היותנו עבדים במצרים. בפרשת השבוע כתוב: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

פרשת ואתחנן: על אהבת האחר

"וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים, פרק ו' פסוק ה').

תשאלו- מה לחילוני אתאיסט כמוני ולאהבת האל? בכתיבה הפילוסופית לאורך הדורות האל מקבל פנים שונות וביניהם האל כסמל לאמת, לערך הנעלה ביותר, וכן האל כאחר המוחלט שניצב למול האדם, כדבר הרחוק ביותר ממנו אך הקיים בתוך חייו. עבור ההומניסט פירושים אלו מתחברים בנקודת היחס לאחר בחברה. אם אני מתייחס ברצינות הראויה לשאיפות ההומניסטיות הרי שאני עומד כל העת מול האחר ונבחן בהתייחסותי אליו. אהבת האל הרחוק מצטרפת לציווים נפרדים על אהבת הרֵעַ הקרוב ואהבת הַגֵּר הַגָּר עימי, ויחד הם מהווים את בסיס ההומניזם. הבנת הציווי לאהוב את האל מהווה אם כך אפשרות לשיחה חיה ורלבנטית על יחס לאחר בחברה הישראלית.
כשהרמב"ם מדבר על אהבת האל ברור לו שאין הכוונה לרגש חמים המצוי בליבי כלפי איזה זקן שיושב בשמיים ומושך בחוטי העולם. אהבת האל היא עבודה קשה אשר עושים אותה מתוך אהבה לאמת מסוימת ולא מתוך יראה מאיזה שד. פעולה מתוך יחס של יראה מונעת על ידי שיקולים של רווח והפסד. אני חושש מהעונש ונמשך על ידי השכר. לעומת זאת, "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה--לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה:  אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק י). האלוהים מסמל כאן את האמת של חיי, את הערך הנעלה שלי. האוהב את האמת יעשה אותה פשוט כי היא אמת ולא מתוך שיקולי רווח והפסד.
מכאן אנו למדים שכאשר נאמר "ואהבת את יהוה אלוהיך" הכוונה היא שעליך לעבוד את האל באהבה. האהבה לא באה לציין רגש המצוי בתוכי ואינו נשלט, אלא באה לציין כוונה העומדת מאחורי פעולה ממשית. ללא פעולה אין אהבה. האהבה היא יסוד פעיל בנפש האדם, היא צורת התנהגות, היא אקטיבית.

פרשת ויגש: אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ (והערה על מהגרי עבודה)

וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ (בראשית מה, כד).
הקריאה המחודשת בפרשה מדי שנה מאפשרת להתאהב בכל פעם במשפט אחר וכך מתחדשת התורה. השבוע זה קרה לי עם עצת יוסף: "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". הצטרפו אלי בדרך לגילוי הסיבה.
אחרי שיוסף כבר לא יכול היה להתאפק וגילה לאחיו את זהותו, הוא שלח אותם להביא את אביו ואת כל המשפחה הגדולה למצרים. רגע לפני צאתם הוא אמר להם: "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". במסכת תענית (דף י ע"ב) מופיעות שתי פרשנויות למילים אלו. רבי אלעזר אומר: "אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך". העיסוק בהלכה מביא מחלוקת שמביאה רוגז. דעה אחרת אומרת: "אל תפסיעו פסיעה גסה, והכניסו חמה לעיר". פסיעה גסה נובעת מהליכה מהירה ולא מחושבת וחכמים חשבו שהיא מתכון לאסון. כניסה לעיר כשהחמה כבר שקעה פירושה הסתכנות בשוד או נפילה לבורות.
למול שני הדרשות המבקשים להזהיר אותנו ממחלוקות ומהתנהגות לא זהירה בהולכנו בדרך, כותב אבן עזרא את הדברים הפשוטים הבאים: "וטעם אל תרגזו - שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתו". פעמים רבות כאשר מתברר לנו שעשינו טעות איומה הדבר הראשון שאנחנו עושים זה לרגוז על מי שהיה עמנו ולהאשים אותו בטעות. זה קורה בזוגיות, זה קורה ביחסי עבודה, זה קורה סתם בין חברים. קשה לנו לקחת אחריות ולחוש אשמה ולכן לרבים יש אינסטינקט של הטלת אשמה על הזולת. יוסף מכיר את נפש האדם ומזהיר את אחיו שלא יתחילו לרגוז זה על זה בדרך בשל מכירתו. מה שהיה- היה. איזו גדלות נפש של יוסף.
לעניות דעתי, יש בעצתו של יוסף כלל חשוב לחיים, שהרי כל כך הרבה פעמים אנחנו מתרגזים בדרך. בדרך לצדק חברתי, בפקק בדרך לעבודה, בדרך לעשיית חסד עם חבר, בדרך לברר מחלוקת, בדרך למשפחה, כשמטפסים על הרים בדרך וגם כשהולכים בירידה, בדרך לפרנסה, כאשר אנו לא מסכימים על הדרך וכאשר יש קונצנזוס, אפילו כשאחים הולכים יחד בדרך להצלת אביהם מרעב, יוסף לוחש לכולנו- "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ".
פעמים רבות בשעה שאנו נאבקים כנגד רוע, אי צדק והעדר אהבה בעולם, אנחנו מתרגזים בדרך ועושים בדיוק את מה שאנו נאבקים נגדו. ברטולד ברכט בשירי סוונדבורג דייק לטעמי בניסוח הדברים -

וְיָדַעְנוּ הֵיטֵב:
גַּם שִׂנְאָה לְשִׁפְלוּת
מְעַוֶּתֶת אֶת תָּוֵי הַפָּנִים.
גַּם הַזַּעַם נֶגֶד אִי-צֶדֶק
מַצְרִיד אֶת הַקּוֹל. אַךְ! אֲנַחְנוּ,
שֶׁרָצִינוּ לְהָכִין אֶת הַקַּרְקַע לִידִידוּת,
לֹא יָדַעְנוּ לִהְיוֹת יְדִידוּתִיִים בְּעַצְמֵנוּ

ברכתו של יוסף "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" נדמית לי כאחת החשובות ביותר בדרך לתיקון אדם ועולם ובאופן קצת פחות דרמטי- גם בדרך לקצת יותר שלוות נפש...

וַיִּקְחוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם וְאֶת־רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל־זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל־זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה  (בראשית מו, ו, ז) – הערה על מהגרי עבודה.
סיפור ההגירה מצרימה בשל מצוקת רעב נמשך. שלושת אבות האומה, איש איש בתורו, באו מצרימה בתקווה למצוא שם פרנסה. הם הלכו ברגל, מלאי חששות, נחשפו לסיכונים בדרך הרוגזת, אבל לא הייתה להם ברירה- כשאין אוכל אדם שם בצד את כל שאר השיקולים. בני ישראל מגיעים הפעם מצרימה לתקופה ארוכה. הם מגיעים לחפש עבודה כרועי צאן אף על פי ש "תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו, לד). מצרים סובלת כולה מרעב ובתוכה נוצרת בעיה דמוגרפית וכלכלית- "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז).
תחילתו של עם ישראל בהפיכתו בעל כורחו לבעיה דמוגרפית וכלכלית במצרים. הנמקתם של מצוות רבות שיינתנו בספרים הבאים בחומשי התורה תהיה "כי גרים הייתם בארץ מצרים" או לחילופין "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". יסודו של עם ישראל בזכרון חולשת אבותיו שנאלצו להגר לצורכי עבודה ואוכל לארץ זרה והפכו עבדים. המציאות הגלובלית בה העולם מחולק לשבעים ורעבים קשה ומזמנת התמודדויות מורכבות למדינת ישראל. גם כאן קל מאוד לרגוז בדרך ולפעול מתוך אותו רוגז. הנה בפרשתנו מתחיל הלקח הגדול של התורה-
זכרו את העבר שלכם, ושם תמצאו כוחות לגלות חמלה כלפי אלה שזה ההווה שלהם.

פרשת לֶךְ לְךָ: אברם כעובד זר

אחרי שאברם נודד עם אביו תרח מאור כשדים לחרן, תרח הולך לעולמו ואלוהים מצווה על אברם להמשיך במסע לארץ לא נודעת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). אברם הוא מהגר אידיאולוגי. הוא מתחיל במסע ההגירה שלו כציות לצו אלוהי. יחד עם זאת, לא רבים זוכרים שעשרה פסוקים מאוחר יותר הוא הופך שוב למהגר והפעם מדובר בהגירה מסוג שונה לגמרי – "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (שם, י).
הכרעה זו של אברם נראית לכאורה תמוהה. הרי רק הרגע הוא הגיע לארץ תחת ציווי אלוהי, האם זה הזמן לנטוש את הציווי ולנדוד למצרים? אידיאולוגיה בלי אוכל לא יכולה לשרוד. כשאדם מגיע למצב קיצוני של עוני על סף רעב, כשהוא חי במציאות שבה יש חשש שהוא לא יוכל להאכיל את ילדיו, הוא יעשה כמעט כל מעשה וינדוד בכל העולם על מנת להשיג מזון ורווחה מינימלית. אברם הופך ממהגר ציוני בישראל למהגר עבודה במצרים.
ההכרעה להגר למטרות פרנסה היא קשה. אתה עוזב תרבות ושפה המוכרות לך והולך אל תרבות זרה. אינך יודע אילו סכנות יארבו לך בדרכך ובארץ שאליה אתה מגיע. אתה שומע שמועות, אך חסר מידע מבוסס. מהגר העבודה הוא אדם פגיע ומפוחד. בלשון עממית – אין לו גב, אין מי שיגן עליו. בסיטואציה הזו הכל יכול לקרות והוא צריך למזער את הסיכונים גם במחירים שנראים לנו, האנשים השבעים, מוגזמים ולא ראויים. כך בדיוק נוהג אברם -
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא? לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה? וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. (שם, יא-יט).
אברם חושש שהמצרים יחשקו באשתו היפה ויהרגו אותו ולכן הוא מבקש ממנה לשקר ולהגיד שהיא אחותו (זה חצי שקר, כפי שאברם מעיד במקום אחר שרי אכן הייתה אחותו למחצה). המשמעויות של הסתרה זו ושקר זה הן מרחיקות לכת. אומנם חיי שניהם ניצלים, ואברם אף זוכה לקבל רכוש רב בעבורה, אך היא נלקחת לבית המלך לשמש כפילגש. התורה לא טורחת לספר לנו על הרגשות של שרי ועל מה שעבר עליה בבית המלך אך אנו יכולים לדמיין את הקושי, הכאב וההשפלה. לאחר שפרעה מבין ששרי היא אשת אברם הוא מגרש אותם מארצו ומאפשר להם לקחת איתם את כל הרכוש שצברו שלא כדין. זו הכרעה עדינה ואצילית. הציפייה הטבעית היא שכשהמלך מגלה שעובד זר שיקר לו וגרם לו צרות הוא יערוף את ראשו, ואם הוא יסתפק בגירוש הוא ודאי לא יאפשר לו לקחת את הרכוש הרב שצבר ברמייה. פרעה מחליט אחרת. אולי הוא עושה זאת מיראת האל, אולי מתוך אצילותו של החזק. כך או כך, שרי ואברם ניצלים גם מזעמו של פרעה וגם מן הרעב וחוזרים ארצה עם רכוש המקנה להם בטחון כלכלי.
ניתן וראוי לבקר את אברם על דבר השקר ויותר מזה על הפקרת אשתו. אלו דברי ביקורת חשובים, אבל אני מבקש להסתכל הפעם על הדברים מזווית שונה. אברם רעב ללחם. שרי ענייה מרודה. שניהם מהגרים לארץ זרה על מנת לשבור את הרעב. הם לא יודעים מה צפוי והם רועדים מפחד. כל מערכת השיקולים משתנה במצב כזה. האם אני באמת יודע להגיד כיצד הייתי נוהג בשעה שאין לי לחם להניח על השולחן?
אברם מלמד אותי על התחושות הבסיסיות של מהגר העבודה המכונה בישראל "עובד זר". האנשים האלו שמטפלים בזקנינו ובונים את בתינו ושותלים בשדותינו הגיעו לכאן כי כבד הרעב בארצם. הם נאלצו לעזוב את מולדתם ופעמים רבות את משפחתם כדי לשרוד, כדי לאפשר קיום ורווחה בסיסית להם וליקיריהם. מהגרים אלו מגיעים לכאן מפוחדים, ללא גב, ללא הגנה, נתונים לחסדי המעביד הישראלי ולרצונות הממשל הישראלי. כאברם במצרים. הם מגיעים לכאן על פי רוב בצורה חוקית, אך אשרות העבודה הקצרות שלהן מסתיימות מהר והם נשארים כאן פעמים רבות בניגוד לחוק, בורחים מחרפת הרעב המחכה להם בארצם. חלקם ילדו כאן את ילדיהם ואלו גדלו כדוברי עברית, בבתי ספר ישראלים, ללא היכרות כלל עם ארץ המוצא הרעבה. המציאות הקשה הזו דורשת מאתנו התמודדות עדינה ואצילית.

מדיניות הדלת המסתובבת, הבאת המהגרים בלי לקחת עליהם אחריות, ניצולם לשעות עבודה רבות בשכר נמוך מאוד, ובראש כל אלו כוונת הממשלה לגרש בכוח 1200 ילדים לארצות שהם לא מכירים אינם מלמדים על עדינות, וודאי שלא על אצילותו של החזק. זוהי מדיניות אטומה. הציבור שמוחה כנגד מדיניות זו אינו מנותק ממורשתו היהודית ומהחלום הציוני, אלא זהו ציבור המזדהה עם אברם, המצליח להבין את מצוקתו גם אם יש לו ביקורת על הדרך בה בחר, ומבקש להביא את קולו וכאבו של אבי האומה למרכז הבמה.

יום שבת, 5 באפריל 2014

הקרב על היהדות - קול יהודי חילוני כנגד מכתב הרבנים

שני קולות חשובים מושמעים כנגד המכתב בו פוסקים רבנים שאין למכור או להשכיר דירות לערבים ויש להחרים את מי שעושה זאת. קול אחד הוא הקול הדמוקרטי והמוסרי אשר מוחה כנגד פגיעה עמוקה בעקרון השוויון וכנגד הסתה חסרת אחריות לגזענות. מטעמים אלו מוטלת חובה על הרשויות המעסיקות את הרבנים הללו לזמן אותם לבירור ולהתחיל בהליכי פיטורים כנגדם. הקול השני הוא קול יהודי-הלכתי. לשמחתי רבנים חשובים חולקים על הקביעה הלכאורה הלכתית המובעת במכתב ומוחים כנגדה.
הצרה הגלומה בשיח שיש בו רק את שני הקולות האלו היא ששוב הציבור החילוני מסתפק באמירות דמוקרטיות ומותיר את שאלת דמותה של היהדות בדורנו לטיפולם של רבנים. היהדות היא תרבותו של עם ולא רק דתו. כפי שכתב י.ח. ברנר: "כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא היהדות". יהדות זו התרחבה והוסיפה לעצמה פנים רבות בעקבות המהפכה החילונית והציונית. היא כבר לא רק זו של המקרא והתלמוד, של השולחן ערוך וספרות השו"ת הרבנית, אלא היא גם זו של מאמרי אחד העם וברנר, שירת ביאליק וספרותו של עגנון, של מנהגי היהודים ששבו לארצם והתרבות המתפתחת על ידם בישראל.
לאורך כל שנותיה של היצירה היהודית התקיימו בתוכה מגמות ערכיות שונות ולעיתים הפוכות. מגמה אחת היא זו של שוויון ערך האדם והדאגה העמוקה לחלש בחברה. כיוון ערכי זה הדגיש את חובתנו לדאוג לגר תושב החי עימנו. לחובה זו מקורות רבים שראשיתם בתורה המספרת לנו שאלוהים "אוהב גר לתת לו לחם ושמלה" ומיד לאחר מכן מצווה אותנו "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" והם מגיעים עד מגילת העצמאות.
מגמה שנייה היא זו של ההסתגרות וההתנשאות כלפי עמים אחרים. לצערנו גם לכיוון קלוקל זה יש מקורות רבים וגילומם המפלצתי בא לידי ביטוי לאחרונה בספר "תורת המלך" הדן בהלכות הריגת גויים.
מאחר ואלו גם אלו נמצאים עמוק בתוך תרבות עמנו ומגובים בכתיבה ועשייה של מאות דורות הרי שלמעשה מוטלת עלינו הזכות והחובה לקבוע כיצד תראה היהדות בדורנו. ההכרעה הזו היא הכרעה ערכית יצירתית ועל היהודי החילוני להיות שותף מלא בה. מכתב הרבנים אינו מבטא את דעת היהדות ואפילו לא את דעת היהדות האורתודוכסית, אלא הוא מבטא את עולמם הערכי הקלוקל של כותבי המכתב. רשות נתונה בידי הרבנים הללו להעניק משקל רב למגמות השוויוניות ביהדות, אך הם בחרו להדגיש את צידה המכוער פשוט בגלל שנאת הזר הטמונה בהם.
על היהדות החילונית להרים את ראשה ולחבור למתונים שביהדות האורתודוכסית וכן לשותפיה הטבעיים מהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית ולקחת חלק במאבק על דמותה של היהדות במאה ה 21. יש להשיב למכתב הרבנים ולהגיד בקול ברור- לא זו יהדותי, לא זו תרבותי. הרוב היהודי הגדול יקבע האם היהדות תהיה אוצר תרבותי המבקש להעמיק את חיינו מתוך צניעות, כיבוד הזולת והדאגה לחלש או שמא תהפוך היהדות לנחלתם של ציבור קטן וגזעני המשתמש בה כדי להעמיק נורמות של שנאה ובידול. המנדט בידינו, בל נפקיר אותו.


[המאמר פורסם לראשונה בעיתון מעריב].