אני שמח להזמינכם ללימוד מקוון משותף בנושא: "בעקבות רוזה לוקסמבורג והוגים נוספים: מסע דיאלקטי בין מאבק לקבלה". כל הפרטים כאן.
כמו כן, שמח לשתף בשיעור שהעברתי בערב יום הזיכרון במסגרת המפגש המיוחד של "ובחרת בחיים". השיעור עסק ביכולת לברוא מתוך התוהו, ביש שבאין, בבחירה בחיים. ניתן לצפות כאן. שארית הערב המרגש נמצא בקישור הזה.
המגילה השישית של העם היהודי היא טקסט מכונן, עמוק ובעל חשיבות גבוהה. המגילה נכתבה במשך מספר שבועות ע"י שורה של אנשים. את הטיוטה הסופית ערך דוד בן גוריון. בספר "מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי" כתב העורך דב אלבוים:
בשיחה דנו בשורה של שאלות ונושאים. לדוגמא:
בארץ ישראל קם העם היהודי? והרי הוא קם במצרים או במדבר...
למה לא כתוב במגילה שהמדינה תהיה דמוקרטית?
האם עולה מהמגילה תפיסה מסוימת של יהדות?
מוזמנות ומוזמנים לצפות בשיחה בסרטון יוטיוב כאן, או להאזין כרגיל במסגרת הפודקאסט כאן.
במאמר שפרסם ס.יזהר בשנת 1990 הוא כותב: "הפסוק 'אני מאמין באמונה שלמה', שעוד בראשית המאה היה שופע חיים והיה אמת שליטה – אם למאמינים באחריותו של האדם לעולם הטוב, ואם למאמינים באחריותו של האל לעולם הטוב – עד סוף המאה הזאת [העשרים], שלנו, קצר־ימים ושבע אימים נחבט הפסוק הזה, נחבט קשה, ועד כלות חייו כמעט. וקשה היום, קשה מאוד לדעת איך לסיים אותו: אני מאמין באמונה שלמה – במה? [...] המאה [העשרים] הזאת, שניסתה על בשרם של מאות מליוני אנשים את מיטב האמונות, את האמונות ללא אלוהים ואת האמונות עם האלוהים, ושיחד ראו במות החפים, ויחד נתנסו בהשחתת התקוות ובהיכזב כל המשיחים שערגו אליהם – כשגם אלוהי הדתיים החריש, וגם אלוהי החילוניים החריש, וגם המדע החריש, וגם התרבות והאמנות החרישו באושוויץ, והחרישו בהירושימה, והחרישו בסיביר, והחרישו בביאפרה [Biafra]– ואיפה לא החרישו, גם כשפה ושם צייצו יחידים בתדהמה כואבת".
האמונה באלוהים שמשגיח על בניו נחבטה קשות בשואה, וכך גם האמונה באדם כיצור היודע להבחין בין טוב לרע. במהלך הפרק המצורף שוחחתי עם ליאון וינר דאו על האמונה באלוהים ובאדם אחרי השואה תוך הקראה מכתביהם של ס.יזהר, חיים חפר, ז'אן אמרי ופרימו לוי.
במדינת ישראל יש כעת מעל מיליון איש שחותמים אבטלה, רובם הגדול הוצאו לחופשה ללא תשלום בשל משבר הקורונה. הפרק דן במשמעות העבודה בחיינו באמצעות מקורות קדומים והגות עכשווית, ועוסק באתגר הגדול שניצב כעת בפני אלפי מנהלות ומנהלים ומעל מיליון איש ואשה הנמצאים בחופשה כפויה או איבדו את עבודתם.
במדרש אבות דרבי נתן שחובר ככל הנראה במאה השמינית ישנן מספר אמירות מרתקות על מלאכה:
"אהוב את המלאכה כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה שכשם שהתורה נתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך" (שמות כ' ט').
[...] רבי שמעון בן אלעזר אומר אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה שנאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ... מכל עץ הגן אכול תאכל (בראשית ב' ט"ו וט"ז).
רבי טרפון אומר אף הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה ח'):
רבי יהודה בן בתירא אומר [אדם] שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שם כ' ט') ומה תלמוד לומר ועשית כל מלאכתך להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויתעסק בהן:
רבי יוסי אומר אין אדם מת אלא מתוך הבטלה".
החכמים האלה לא תפסו את העבודה והמלאכה רק כאמצעי לפרנסה אלא גם כחלק ממשמעות החיים. מה זה אומר בעת הזו?
מחלוקת עמוקה שררה כנראה בין החכמים לגבי אופן עיצובו של חג הפסח בכלל וליל הסדר בפרט. האסכולה שניצחה רצתה לכונן חג שבמרכזו מספרים את סיפור יציאת מצרים. אבל הם רצו יותר מזה. לא רק לספר סיפור אלא שממש נרגיש שאנחנו בתוך הסיפור, חלק ממנו, שזה כרגע לנו. אומרת המשנה (המצוטטת בהגדה): "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מדוע בעצם? למה להעמיד במרכז החג סיפור ומשחק של כאילו? ובכלל- מה המקום של "כאילו" בחיינו?
ידידי משה מאיר כתב: ".. הכרעתם של חז"ל היתה חדה כתער – בעד דרך הכאילו. דרך זו חורגת ממערכות התפילה, הופכת לשיטה כללית: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' [פסחים י' ה']. למרות השקר שבדיבר לי, עולם הכאילו מאפשר אותו... ההכרעה הערכית, תיאולוגית ותודעתית, היא להפריד בין התודעה ובין המציאות כפי שהיא. מבחינת התפילה משמעותה של הכרעה זו נוקבת עד התהום... עולם הבדיה של התיאטרון הוא העולם היחיד בו תתכן עמידה לפני אלוהים, כמעשה הדתי הרציני ביותר שבגבולות האפשר. אל מהותו העלומה של אלוהים אפשר לזנק רק בזירת התיאטרון, מתוך מודעות חריפה לפער שבין שפת המחזה לבין שפת החיים. מי שאיננו מכיר בהיות התפילה עולם תיאטראלי של כאילו, לא רק פוצע את גבולות האפשר אלא מחמיץ את מהותה של התודעה הדתית ומימושה. רק הרטט הפנימי הנוצר מהדיסוננס שבין שפת התפילה ובין שפת המציאות הדתית כשהיא לעצמה, מעמיד את החוויה הדתית על מלאותה". (משה מאיר, מתוך "ואני תפילה", מקור ראשון)
