דוח העוני הראה שעשרים ושניים אחוזים מאזרחי ישראל עניים. 1,709,300 איש. הדוח מראה ששני שליש מאלה נתונים לעוני מתמשך רב שנים, ושלא רק כמות העניים גדלה אלא גם חומרת ועומק העוני גדלו בשנה האחרונה. העניים יותר עניים. לא עבר שבוע ודוח העוני האלטרנטיבי של עמותת לתת, הנוקט בשיטות מדידה אחרות, הראה תמונה חריפה אף יותר- 2.6 מיליון עניים. אלה נתונים כואבים ומדאיגים ביותר שאינם הכרח המציאות. מימדי העוני ועומקו הינם תוצר של מדיניות ולא תופעה מקרית.
יחד עם זאת, עלינו להיות מודאגים מאוד מכך שהשיח הציבורי סביב העוני עוסק כמעט רק באחריות הממשלתית. במציאות הכלכלית החברתית בה אנו חיים, אנשים בעלי כוח ניהולי וכלכלי הם מעצבי מדיניות לא פחות מחברי כנסת ושרים. ראוי שאנשים אלה יכניסו אל ליבת השיקולים העסקיים והניהוליים שלהם, גם שיקולים הנוגעים במאבק בעוני. אינני מדבר רק על מתן צדקה מתוך סך הרווחים. הכוונה היא לרכוש חומרי גלם ומוצרים ממפעלי פריפריה ישראלים, להנהיג שכר מינימום בארגון הגבוה משכר המינימום בחוק, להעסיק אנשים מאוכלוסיות מועדות לעוני בדגש על ערבים, חרדים ובעלי מוגבלויות, לתת בונוסים בשנה ברוכת רווחים לכלל העובדים ולא רק להנהלה וכד'. ארגון ציונות 2000, שאנו בקולות זוכים ללוות את פעילותו, מציע היום ליווי והכוונה לעסקים הרוצים לעשות זאת. יש להבין כי במבנה החברתי של ישראל כיום, בעלי עסקים ומנהלים בכירים הם מנהיגים חברתיים בעל כורחם ובכוחם ליצור כאן חברה טובה יותר.
אך לא די גם בהפניית אצבע לבעלי ממון וכח. לעיתים נדמה שאנו עוסקים רק באחריות הממשלתית ובכעס על בעלי הון, גם כדי לחמוק מתחושות אי הנעימות שבאחריות האישית שלנו. ישעיהו הנביא אומר: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". צדקה וסיוע לעני היא אחריות אישית של כל אחת ואחד. יחד עם זאת, כסף זה באמת לא הכל. בהמשך הפסוקים אומר הנביא: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ" (ישעיהו נח). כסף לעולם לא יוכל להחליף את המפגש האוהב והישיר בין בני אדם. קשישים ערירים זקוקים למישהו לשוחח איתו ולא רק לאוכל. נערים בסיכון זקוקים למבוגר שיחנוך אותם ויעניק להם אמונה וביטחון. ילדים במועדוניות רווחה ישמחו לליווי אישי בלימודים ולדמויות מבוגרות שיעניקו להם תשומת לב ואהבה. מחלקות רווחה בעיריות וארגונים נפלאים במגזר השלישי מנסים לדאוג לכל אלה, ולצרכים רבים נוספים, והם זקוקים למתנדבים.
מדינה יכולה לראות קריטריונים ומספרים אובייקטיבים. בני אדם יכולים לראות סובייקט. בספר דברים כתוב שיש לתת לאביון "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו). חז"ל הבינו מכך שיש להתחשב במתן צדקה בצרכים הסובייקטיבים של הנזקק. עלינו לפגוש באדם ולהבין מה חסר לו. המצוקות הנפשיות שבאות פעמים רבות עם העוני, חשובות לא פחות מאלה החומריות. למעלה מזה, סיפורי חיים שונים מביאים לצרכים חומריים שונים. חז"ל מביאים דוגמא של אדם שהורגל כל חייו לרווחה חומרית וכעת ירד מנכסיו. ברור שמבחינה פסיכולוגית צרכי המחיה המינימלים שלו שונים מאלה של מי שגדל במחסור כלכלי. זה לא פייר, זה רחוק מלהיות עולם אידיאלי, אבל זה המצב. לפיכך, עלינו להעניק לו, לפחות לתקופת הסתגלות, משהו שמתחשב במחסורו "אשר יחסר לו", ולא רק את המינימום האובייקטיבי לצורכי מחיה. זו אחריות שלנו- השכנים, החברים, המכרים, העובדים לצידו במשרד או במפעל.
ניתן כמובן להאריך כאן בדוגמאות, לדבר על צרכנות חברתית ועל מוסדות קהילתיים ועוד, אך דומה שהדברים ברורים. אחריות חברתית אינה מתמצה בהפגנות ועצומות. התגייסות של החברה למען הנזקקים שבה יכולה להוות גם דבק חברתי כולל ולהוסיף משמעות ועומק לחיי כולנו. שוב ושוב אנו שומעים ממתנדבים ואנשים שעושים רבות למען האחר שהם נתרמו מעשייה זו לא פחות ממי שהם ביקשו לסייע לו. בסופו של יום, עלינו לשאול את עצמנו מה כל אחת ואחד מאתנו עושה ויכול לעשות כדי שהדוח של 2025 ייראה אחרת.
