וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כב, כ); וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כג, ט). ואם לא היינו גרים בארץ מצרים, אז ניתן היה לרמוס את הגר ולהתעלל בו? כדי לפענח את הפסוקים האלה מפרשת משפטים, יש להבין תחילה את מושג החמלה.
המנוע העוצמתי ביותר שעומד מאחורי מושג הצדק הוא השוויון. מנגד, נדמה שהמנוע העוצמתי ביותר מאחורי מושג החמלה הוא ההזדהות. החומל כואב את הכאב של רעהו, מבין את נפשו, ומתוך כך נחלץ לעזרתו. שמואל דוד לוצטו, שידוע בכינוי שד"ל, כתב:
"האמצעי המיוחד לתקון המדות, היא החמלה. מדת החמלה הטבועה באדם מתחלת יצירתו והיא בו שרש האהבה והחסד והיושר, והיא לבדה המביאה אותנו לעשות מעשים טובים שלא על מנת לקבל שכר, לא בדרך הטבע ולא למעלה מן הטבע, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כי מדת החמלה היא שכר לעצמה, כי החומל כואב בכאב רעהו, ולא ישקוט עד אם יחבוש את שבר רעהו ומחץ מכתו ירפא". (שד"ל, ספר יסודי התורה, סעיפים ה, יז-כא)
איך אני יכול לכאוב את כאב רעי ולהגיע למצב שאני לא שוקט עד שאני מצליח לסייע לו? אדריאן פייפר הסבירה שישנם שלושה שלבים שיוצרים חמלה: שלב קוגניטיבי, שלב רגשי ושלב קונטיבי, רצוני. בשלב הראשון, הקוגנטיבי, אני מבקש להבין בצורה אמפתית את מצבו של הזולת. להצליח לתפוס במחשבותיי מה עובר עליו; בשלב השני, הרגשי, אני מבקש לחוש משהו מסבלו. פייפר מציעה שנוכל להרגיש משהו כזה באמצעות הדמיון. נדַמה את מצבו. נדמיין את נפשו פנימה. בכוח הדימיון להביא אותנו מהבנה שכלית של משהו שאנחנו לא חווים, לתחושה, להרגשה פנימית של מעט מאותה החוויה; בשלב השלישי, הרצוני, אני ממש משנה את עמדתי הראשונית, מעמדה נייטרלית להירתמות לפעולה.
האדם החומל לא שופט את זולתו, לא מחנך אותו ולא מסביר לו את מקור סבלו. האדם החומל פשוט נמצא עם. אלא שהעמדה האוטומטית כלפי הגר, כלפי הזר והשונה, היא לרוב עמדה של שיפוטיות מחמירה וניכור. הזר שונה, מנהגיו שונים, תרבותו שונה, דרכי ההתנהלות שלו נראים לנו מיושנים, פרימיטיבים; זה כמעט בלתי אפשרי להזדהות עם הגר ולהיות עימו.
וזה מחזיר אותנו לפסוקים שקראנו ולהנמקה: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". הזכרון הלאומי של עבדות מצרים, אמור לסייע לנו להבין את מצבו של מי שנמצא בארץ זרה, פעמים רבות במצוקת רעב, בסכנה תמידית שהשלטון יתהפך עליו, בידיעה שאין לו גב, בתחושת זרות. הזיכרון הזה אמור לסייע לנו להשתמש בדימיון כדי לחוש משהו ממצבו ולחמול עליו.
הנה לפנינו אחד מהמפתחות להבנת תורת ישראל - עם שהתחיל כמשפחה של עובדים זרים שמחפשים אוכל ועבודה במצרים, עם שראשיתו בעבדות וגרות, יהיה מחויב כל ימיו לדאגה עמוקה לעבד, לזר, לחלש, לגר. לכן שורה ארוכה של מצוות חברתיות בתורה מסתיימות במילים "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
קרול גיליגן הציעה שניתן גם להסתכל על היכולת לחמול מנקודת מבט הפוכה. החמלה כלפי מצבו של הזולת היא הדבר הטבעי שלא דורש מאמץ, אבל אנחנו מאבדים אותה בדרך. משהו בחינוך ובתרבות ובחברה שוחק את האכפתיות הטבעית. גיליגן, אחת ההוגות המרכזיות של מושג האכפתיות, מספרת שכאשר נשאלו נשים שהצילו יהודים מהנאצים תוך סיכון חייהן, מדוע הן עשו זאת, הן השיבו שהן רק עשו את מה שאנושי לעשות, את מה שטבעי.
במקום לשאול כיצד אנו מפתחים אכפתיות ויכולת להבנה הדדית, כיצד אנו לומדים לראות את הדברים מנקודת המבט של הצד השני או מתגברים על אנוכיותנו, הנשים האלו מדרבנות אותנו לשאול שאלות כמו: איך אנו מאבדים את האכפתיות, מה מונע בעדנו לגלות אמפתיה לאחרים, והשאלה הכואבת מכולן: איך אנו מאבדים את יכולתנו לאהוב? (קרול גיליגן, להצטרף להתנגדות, עמ' 164).
שנזכה לחמול ולאהוב.
(המאמר מבוסס על פרק 168 בהסכת מקור להשראה)
