פאולו פריירה, פילוסוף החינוך הברזילאי הנודע, עסק רבות בסוגיית הדיכוי והשחרור ממנו. פריירה לא הכיר כנראה את מגילת אסתר וחג הפורים, אך ממשנתו אני למד שיש שני סוגים של 'ונהפוך הוא'. הסוג האחד הוא הנפוץ והמוכר מכולם – המדוכא הופך למדכא. "כמעט תמיד, בשלב המאבק הראשון, נוטים המדוכאים עצמם להפוך למדכאים או 'מדכאים לחצאין', תחת שישאפו לשחרור. עצם מבנה מחשבתם הותנה בסתירות הטמונות במצב הקיומי הנתון, שעיצב אותם. האידיאל שלהם הוא להיות 'גבריים'; אולם 'גבר' מצטייר בעיניהם, בדמותו של המדכא. זהו דגם האנושיות שלהם".
כאשר מתעורר האדם המדוכא להאבק את מלחמת שחרורו, הוא בו זמנית גם נאבק במדכא וגם רוצה לחקות אותו. המדכא אומנם נתפס בעיניו פעמים רבות כרשע ואכזר, אבל באותה עת הוא גם מהווה מודל לאחיזה ושימוש בכוח. אם מצליח המדוכא במאבקו הצודק, הוא עלול להשתמש בכוחו החדש באותו אופן שבו השתמשו בעבר בכוח כלפיו. כך הוא למד כל חייו. דומני שזה מה שקרה לעמנו במגילה.
"בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים... וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם" (מגילת אסתר, פרק ט, פס' א-יג).
המגילה מספרת שמרחץ הדמים הצודק והבעייתי הזה נגמר בקרוב ל-76,000 הרוגים. הצד המשמח של 'ונהפוך הוא' הוא שהנרדפים על לא עוול בכפם ניצלו, והשונאים הכוחניים הפכו למפוחדים וחלשים. הצד העצוב הוא שנתקענו בשלב הראשון של המהפכה, השלב הבעייתי. פריירה מסביר: "כדי שלמאבק זה תהיה משמעות, אסור שבמאמציהם להשיב את אנושיותם יהפכו המדוכאים עצמם למדכאיהם של המדכאים, אלא עליהם לשקם את אנושיותם של אלה ושל אלה גם יחד. זוהי אפוא משימתם ההומניסטית וההיסטורית של המדוכאים לשחרר את עצמם ואת מדכאיהם גם יחד".
השלב השני של 'ונהפוך הוא', שלב השחרור האמיתי והעמוק מדיכוי ומאימת הרדיפה, אינו הפיכת המדוכא למדכא, כי אם שחרור ממושגי הדיכוי. המהפכה העמוקה אינה בהפיכת הנרדף לרודף, אלא בהפסקת הרדיפות. 'ונהפוך הוא' מתקדם יותר הוא הפיכת צורת המחשבה ומבנה המציאות. לא עוד הבניית מציאות בה יש שולט ונשלט, מדכא ומדוכא, רוצח ונרצח, אלא ניסיון לייצר מציאות נטולת שליטה ודיכוי כוחני.
אנו זוכים לחיות בתקופה מופלאה בה הצלחנו, בני ובנות עם ישראל, לבצע את השלב הראשון של 'ונהפוך הוא'. יש לנו מדינה ריבונית. האתגר האמיתי המונח כעת לפתחנו הוא שנזכה להגשים ולחגוג בכל פורים את השלב השני והעמוק של 'ונהפוך הוא'. אמן.
(הציטוטים של פאולו פריירה לקוחים מספרו "פדגוגיה של מדוכאים" ומופיעים בספר: 'כל שצריך להיות אדם' – אנתולוגיה בעריכת נמרוד אלוני, בעמודים 472-3. להרחבה על משנתו של פריירה האזינו לפרק "חינוך משחרר" בהסכת "קולות של רוח")
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה