טור אישי שלי בתוכנית "יומן השבוע" עם ענת דוידוב ברשת ב. לשמיעה -
ולמי שמעדיף/ה לקרוא -
תשעה באב, שחל היום, הוא סמל לחורבן הבית ולכן אבקש לדבר היום על איך לא ייחרב שוב הבית, כשהפעם מדובר בבית הישראלי שלנו, הבית שהולך ונבנה כאן ב 67 השנים האחרונות.
כולם יודעים להגיד שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. המקור לכך מופיע במסכת יומא בתלמוד הבבלי. הפעם ברשותכם אתמקד במדרש אחר מהגמרא, מדרש פחות ידוע אבל רלבנטי מאוד למציאות שלנו. רבי יוחנן אומר שירושלים נחרבה בגלל שהלכו בה תמיד לפי התורה. אני יודע שזה נשמע מוזר שאמירה כזו תופיע בגמרא, אבל כך הוא אומר- ירושלים נחרבה משום שדנו בה על פי דין תורה. הגמרא מזדעקת לשמע דברים אלה של אחד מגדולי הרבנים של אותה תקופה. למה אתה מתכוון? מה רצית שיעשו?
הכוונה של רבי יוחנן הייתה שאי אפשר ללכת כל הזמן לפי כללים שכתובים בספר, גם אם לפי השקפתו שלו הספר הזה הוא קדוש. אם רוצים לשמור על הבית צריך במקרים רבים לראות מעבר לספר, מעבר לכללים הנוקשים, צריך לראות את האדם. רבי יוחנן חושב שהלקח הגדול של תשעה באב זה לבנות מנגנונים שרואים בני אדם. כדברי חכמים: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות"... האם זה מה שאנחנו עושים?
נראה שדווקא השולטים בממסד הדתי בישראל לא למדו את הדברים האלה. ממשלת ישראל החליטה לאחרונה לבטל את רפורמת הגיור, אותה רפורמה שאומנם השאירה את הגיור רק בידיים אורתודוכסיות אבל לפחות הפכה אותו למתון וידידותי יותר. הממשלה גם מבקשת לקדם חוק כשרות חדש האוסר על עסק לכתוב את המילה כשר ללא השגחה של הרבנות, גם אם יש בו רק אוכל כשר. בעיתונות החרדית פורסמה תמונת ממשלת ישראל החדשה רק לאחר מחיקת פניהם של השרות בממשלה. במקום בו מוחקים פנים במקום לראות אותם, נחרבים בתים.
דברים אלה קשורים במקרה קשה במיוחד שארע לאחרונה בעיר רחובות- ראש העיר ביטל טקס בר מצווה לקבוצה של ילדים המתמודדים עם מגבלה על הרצף האוטיסטי והתכוננו במשך חודשים לבר המצווה שלהם, וזאת מאחר שמי שלימד אותם ועמד להנחות את הטקס הוא רב קונסרבטיבי. קשה לדמיין עיוורון לאנשים גדול מזה. על זה נחרב הבית.
האתגר לראות אנשים ולא רק בירוקרטיה קיים כמובן בתחומים רבים. הוא בולט במיוחד בתחומי רווחה שבהם הדרך היחידה של המנגנון לראות את האדם היא באמצעות עובדים סוציאלים אך מספר התקנים לעובדים סוציאלים נמוך כל כך עד כדי שכל עו"ס מטפל במאות תיקים ויכול לראות רק מספרים וכללים.
אם אנחנו רוצים לשמור על הבית שלנו שלא ייחרב, אם אנחנו רוצים ללמוד מהגמרא את לקחי תשעה באב, עלינו להשקיע מאמצים רבים בבניית חברה בה רואים את האדם ולא רק את הספר.
אני תקווה שנצליח.
[לטור נוסף שפורסם בשלושת השבועות בשנת 2010 ב NRG מעריב בנושא דומה הקליקו כאן]
בלק המואבי חרד מפני בני ישראל שעומדים להילחם בו. הוא חושב להינצל בעזרת כוחותיו המאגיים של הנביא בלעם ומבקש אותו שיקלל את בני ישראל. בלעם מודיע לו שאת המילים שיגיד ישים בפיו אלוהים, ובכל פעם שהוא מגיע לקלל את ישראל יוצאות מפיו דברי ברכה. רוב פרשתנו, שלושה פרקים, מוקדשים לסיפור זה ואז מגיע לפתע סיפור אחר לגמרי -
המעבר חד וכמעט בלתי נתפס. לפני רגע ראינו כמה מיוחדים וטובים הם בני ישראל וכמה אלוהים שומר עליהם. פסוקים אחדים מוקדם יותר בלעם עוד מברך את בני ישראל ואומר: "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה). בלעם מוסיף ומתאר את חוזקם של בני ישראל וכיצד הם ינצחו בכל מלחמותיהם, אנחנו עוד לא מספיקים למצמץ ופתאום – בני ישראל עובדים עבודה זרה. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
עבודה זרה היא אחת העבירות החמורות ביותר (ראו מעט על כך בלוח השנה של קולות בחודש הנוכחי). האם אכן רק פסע קטן מפריד בין עבודת אלוהים לעבודה זרה? בין ברכה לקללה? בין יחסי אהבה לזנות?
הבנאליות של הרוע
רוע מגיע על פי רוב בהיסח הדעת, מתוך קהות חושים ולא מתוך כוונת מכוון. רוע הינו פעמים רבות תוצר לוואי של כניעה ליצרים שאין מטרתם להרע. אהבה לכסף ומותרות, יצר שליטה, מיניות בלתי מרוסנת, רצון להצליח, כל אלה ויצרים רבים אחרים אין יסודם ברע וברצון להרע, אך התמסרות בלתי אחראית אליהם וחוסר מודעות ואכפתיות להשלכותיהם, יכולים להביא לתוצאות קשות. אכן, גם רוע איום ונורא שהשלכותיו איומות הוא פעמים רבות רק תוצאת לוואי, נספח, משהו שקורה כדרך אגב. לכך התכוונה חנה ארנדט בדברה על הבנאליות של הרוע.
ספורנו, פרשן איטלקי חשוב מהמאה ה-15, כותב בפרשנותו על הפסוקים שקראנו: "תחלת ענינם לא היה לעבוד עבודה זרה כלל אבל היה לזנות בלבד... שכך דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה". בני ישראל לא התכוונו להגיע לאחד החטאים החמורים ביותר במקרא, הם בסך הכל רצו להנות קצת, להשתובב עם בנות מואב. הדברים מזכירים את דברי רב יהודה בשם רב: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". (סנהדרין דף סג עמוד ב). זו כנראה הסיבה שעל המילים "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" אמר בתלמוד רבי יהושע: "שנתעסקו בדברי שטות" (סנהדרין דף קו עמוד א). מתוך עיסוק בשטות התפתו לנשות מואב, מתוך תאווה לבנות מואב התפתו לעבודה זרה.
אדם רוצה לנהל עסק רווחי ומוצא את עצמו משלם שכר מינימום למפרנס יחיד של משפחה מרובת ילדים. רוע בנאלי. אדם רוצה להתקדם בעבודה ומוצא את עצמו רומס בדרך את עמיתיו. רוע בנאלי. אדם רוצה לקבל תשומת לב מהסביבה ומוצא עצמו מדבר לשון הרע. רוע בנאלי. אעז ואומר- מדינה רוצה לחיות בביטחון בארץ אבותיה ומוצאת עצמה מחזיקה עם אחר תחת ממשל צבאי במשך 48 שנה. רוע בנאלי. מדינה רוצה להתחבר לשורשי תרבותה ומוצאת עצמה לא מאפשרת לאנשים להתחתן לפי השקפת עולמם. רוע בנאלי. אתם מוזמנים להמשיך לבד את הרשימה.
וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ
כל יום אנחנו עושים רע שלא מתוך ניסיון וכוונה לעשות רע. ומתי סכנת קהות החושים ורוע הבנאלי נמצאת בשיאה? כשממש טוב לנו.
עם בטוח בעצמו, יהיר, שזה עתה ניצח במלחמה, שאפילו בלעם מנבא שהוא ינצח במלחמות הבאות, עם שהכל מתחיל ללכת לו בקלות, עלול לאבד תוך רגע את גבולותיו ואת יכולתו לשלוט בעצמו. המעבר החד בפרשתנו בין הברכה לקללה, בין עבודת אלוהים לעבודה זרה, אינו מקרי. התורה חוזרת שוב ושוב על הסכנה הטמונה בכח ובהצלחה של בני ישראל – "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ח, יד). קשר עמוק מצוי בין רוממות הלב ל "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב".
גשר של יהירות ובנאליות מוביל מרוממות הלב לעבודה זרה ולרוע בנאלי. אני מאחל לנו שבשעה שאנו אך מבקשים לחיות את חיינו, ליהנות ולהצליח, נדע לזהות את הרוע הבנאלי המאיים ולהדוף אותו בהרבה עשיית טוב, לחוש בקהות החושים ולהדוף אותה ברגישות ואכפתיות, שנדע לשיר "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" ובאותה עת לדאוג לטוב של עשיו ושאר העמים. שבת שלום.
[בשנת 2012 התפרסם מאמרי "יהדות חילונית וצה"ל" בספר "בין הכיפה לכומתה – דת, פוליטיקה וצבא בישראל" בעריכת ראובן גל, עורך משנה תמיר ליבל, ובהוצאת מודן. לרגל החלטתו החשובה של הרמטכ"ל אייזנקוט לצמצם את סמכויות הרבנות הצבאית בתחום החינוך לתודעה יהודית, החלטתי להעלות את המאמר לבלוג. אזהרה- המאמר ארוך מהרגיל בבלוג זה... קריאה מהנה]
הצהרת כוונות
במציאות הישראלית המיוחדת, שבה הצבא הוא צבא העם והשירות בו הוא שירות חובה, נפגשות שאלות של זהות וחינוך עם שאלות של ביטחון וכוח. טענתי המרכזית במאמר זה היא, שמאחר שצה"ל הוא ארגון ממלכתי שהשירות בו חובה, הרי שאסור להפלות בו בין זהויות מסוגים שונים. לאור כך, מוטלת על מפקדי הצבא החובה והזכות לבטא בתכני החינוך, בריטואלים ובטקסים הצבאיים קשת של זהויות יהודיות ואף לתת מקום לזהויות לא יהודיות של החיים במדינה בכלל ושל המשרתים בצבא בפרט. אף כי, כאמור, בצה"ל משרתים גם חיילים לא יהודים (מוסלמים, דרוזים, נוצרים ואחרים), במאמר זה אתמקד בכל הקשור לקשת הזהויות היהודיות ואתייחס לזהויות לא יהודיות בקיצור בלבד.
על קשת הזהויות היהודיות בצבא לשקף את הגישות המרכזיות הקיימות כיום כלפי היהדות בעם היהודי בתפוצות ובארץ, וכן את הגישות המופיעות בכתבים המרכזיים של אבות הציונות. מאחר שרוב אזרחי ישראל הבוגרים, ודאי אלה המשרתים בצבא, מגדירים את עצמם חילונים, ומאחר שגישה חילונית ליהדות עמדה בבסיס הפעילות והכתיבה של חלק גדול מאבות הציונות, הרי שבמרכז הגישה המציגה פלורליזם רעיוני לגבי יהדות, יש להציב את ביטויה של היהדות החילונית. באומרי יהדות חילונית, כוונתי לגישה הרואה את היהדות כתרבותו של עם ולאו דווקא כדתו.
בחלקו הראשון של המאמר, אציג את גישת היהדות כתרבות באמצעות אפיון החילוניות וניתוח משווה של משנת כמה מהוגי הציונות בראשית דרכה, ואשרטט הנחות יסוד וטיעונים מרכזיים העומדים בבסיס גישה זו. בחלקו השני של המאמר, אציג את הבעייתיות שבמצב הנוכחי בצבא, שבו קיים מונופול כמעט מוחלט לגישה הרואה ביהדות דת שמהותה מתבטאת בעבודת ה' על פי ההלכה האורתודוקסית, ואציג אפשרויות שונות להכנסת יהדות חילונית לשורות צה"ל.
יסודות החילוניות
התהליך החברתי של חילון (secularization), אשר הואץ מאוד בראשית המאה ה-19, טלטל את העולם כולו. על פי ירמיהו יובל (2007), אחד המאפיינים המרכזיים של תופעה זו היה הזזת הדת ממרכז הבמה לשוליה. משמעות החיים של החילוני אינה סובבת עוד סביב עבודת האל, יש עניינים רבים בעולם שהם בעלי משמעות עבורו גם בלי קשר לדת, ואילו הדת תופסת תפקיד מצומצם בחייו אם בכלל. החילוניות הביאה לכך שתחומים רבים שהיו נתונים לפיקוח של כהני הדת נחלצו מפיקוח זה וקיבלו עצמאות. הפוליטיקה, האמנות, המדע – כל אלה היו נתונים במהלך ההיסטוריה לפיקוח חמור של שליחי הדת ומיצגיה, והחילוניות העניקה להם אוטונומיה ואי-תלות בכנסייה הדתית. יותר מזה, החילוניות שברה את האמון המוחלט בגורמי התיווך המסורתיים. הכומר כבר אינו יודע מה אלוהים רוצה ממני, הרב כבר אינו יכול להכתיב לי אורחות חיים, הממסד הדתי כבר אינו פוסק אחרון עבורי.
תופעות אלה נבעו מגורמים שונים ובתוכם שינויים בהלכי מחשבה ורוח. האמונה בהשגחת האל ובחובה לעבוד אותו פוחתת משמעותית, ובחילוניות האתאיסטית היא נעלמת. אצל חילונים רבים, האמונה רק דועכת וסימני שאלה מחליפים את סימני הקריאה שאפיינו את הדוֹגְמוֹת המרכזיות של כל דת. השגחת האל, משיח, תחיית המתים, עולם הבא, תורה משמים – סביב כל אלה מרחף סימן שאלה, ולעיתים שוללים אותם לחלוטין. בנוסף, החוויה של "קדושה הזורמת מעולם אחר" (יובל, 2007) ומגיעה לעולמנו מתפוגגת. אם יש קדושה, הרי שהיא אימננטית, פנימית לעולם, ולא מגיעה מבחוץ. המחשבה שפיסת אדמה, חפץ, זמן מסוים או אדם כלשהו מקבלים ממדים אונתולוגיים של קדושה, אשר מחלחלת אליהם על ידי גורם אלוהי-רוחני, הולכת ונמוגה. נדמה שבעיקר לזה התכוון מקס ובר בביטוי הידוע "התפוגגות הקסם".
הסיטואציה החדשה, שבה הדת לא נמצאת במרכז החיים, גורמת לאדם לעמוד מבולבל ונבוך אל מול ההכרח להכריע ולבחור את דרכו ומעשיו בכל רגע. אם אלוהים לא מהווה עוד תשובה לשורה של שאלות קיומיות, הרי שאנו נותרים עם סימני שאלה רבים ומשוועים לכיוון. היטיב לתאר זאת פרידריך ניטשה, הפילוסוף החשוב מהמאה ה-19, הידוע כאחד ממבשרי החילוניות:
במוצאי השבת הקרובה (23.5, ערב ו' סיון) נכנס לו חג השבועות וכל הארץ תתמלא בלומדים ומלמדים אשר עוסקים בתורה ובתרבות העברית כל הלילה. בלינק הזה תמצאו מפה של כל אירועי הלימוד הפלורליסטים לשנה זו.
אני שמח להזמינכם במיוחד לשני אירועים בהם אלמד -
21:00 - "תפיסה חדשה של מושג הבעלות - על שמיטה והקשר שלה לחיי היומיום שלנו", קהילת ברית עולם בקרית אונו, בניין ה-MBA של הקריה האקדמית קרית אונו, בחדר 205 - קומה 1, (שימו לב, בניין ה MBA נמצא מחוץ לקמפוס עצמו). לאירוע בפייסבוק.
22:45 - "הצעה חדשה לאיחוי קרעים בחברה הישראלית דרך כלכלה, שמיטה ומאבק בעבודה זרה", הישיבה החילונית של בינה בתל אביב, רחוב יסוד המעלה 61 תל אביב (ליד תחנה מרכזית חדשה). לאירוע בפייסבוק.
כמה יסודות מתפיסתו הדתית של ישעיהו ליבוביץ על רגל אחת ***
ידע ורצון – משמעות האמונה באלוהים
בתודעת האדם יש את מה שהאדם יודע ויש את מה שהאדם רוצה בו. ליבוביץ טוען כי הדבר המרכזי באדם הוא שאלה שני דברים נפרדים לגמרי. המדע הוא מה שהאדם יודע או חושב שהוא יודע (כמובן שלעיתים האדם חושב שהוא יודע אבל הוא טועה). יש תחומים נרחבים ששייכים לעולם הידע אבל המין האנושי עוד לא יודע אותם ויש כאלה שהוא גם לעולם לא ידע.
ערך הוא דבר שהאדם רוצה בו, מוכן לשלם למענו מחיר ודוחה מפניו כל דבר אחר. הוא איננו נובע משום דבר שהאדם יודע ואיננו תלוי בדבר כזה.
עולם הידע כולל מושגים כמו- אמת ושקר, יש, הכרח, הכרת עובדות והסקת מסקנות, הסברה, סיבה, אמצעים. עולם הרצון כולל מושגים כמו טוב ורע, נאה ומגונה, יפה ומכוער, ראוי, חיוב, קבלת הכרעות או החלטות, הבנה, כוונה, טעם, תכלית.
יש ארבעה תחומים שנכנסים תחת עולם הרצייה- תחום המוסר, תחום הפוליטיקה, תחום האמונה ותחום האסתטיקה (אם כי הוא מעט שונה מהשאר מאחר והשיפוט של יפה ומכוער הם לעיתים תוצאה של כוח נפשי שאינו רצון מודע).
מאחר ומה שהאדם יודע ומה שהאדם רוצה הם כאמור נפרדים, ומאחר וערך הוא ביטוי של הרצון ולא של הידע, הרי שערך איננו ניתן להנמקה (במובן של הסבר סיבתי) ואיננו זקוק להנמקה. ערך שייך למושגי הטוב והרע לעיל.
קיומו של אלוהים ומהותו של אלוהים בעולם הידע אינם ניתנים להוכחה והם בגדר תחומים שהאדם לא יודע ואולי לעולם לא ידע. "ההוכחות" לקיומו של אלוהים, מאריסטו ועד דקארט, נדחות כולן (כפי שכבר הוכיח קאנט). למילים "אני מאמין באלוהים" אין פשר בעולם הידע.
ההכרעה לעבוד את אלוהים היא הכרעה ערכית. במילים אחרות- היא שייכת לעולם הרצון, הידע איננו משפיע עליה, היא הכרעה ולא מסקנה, היא ערך. הביטוי "אני מאמין באלוהים" זהה לביטוי "אני מכריע לעבוד את אלוהים". לא ניתן לתת הסבר להכרעה לעבוד את אלוהים, זו איננה מסקנה אלא הכרעה.
אם בביטוי "הכרת ה' השכלית" הכוונה היא להכרה של אלוהים בעולם הידע, הרי שביטוי זה לא רלבנטי להכרעה הערכית הדתית. אם הכוונה היא ל "הכרת ה'" במובן הרצוני, ההכרה של החיוב לעבוד את אלוהים, הכרה שהינה הכרעה, הרי שהיא מרכזית ביותר.
לאור ההפרדה בין שני עולמות התודעה של האדם, אנו משוחררים לסבור כל שברצוננו בעולם הידע הלא-מוכח ואין חיובי אמונה. כבר הכריע הרמב"ם: "כל סברא מן הסברות שאין בה מעשה מן המעשים שנחלקו בה חכמים לא נאמר בה הלכה כפלוני".
ליבוביץ מפזר סימני שאלה סביב כמה דברים בעולם הידע שנחשבו על ידי חלקים גדולים בציבור ורבניו כיסודות אמונה. הוא מטיל ספק בהיות אלוהים בורא העולם ("אפשר שמבחינת עומק האמונה דווקא מושג העולם הקדמון נאות יותר") ומסביר את הפסוק הראשון בבראשית בכך שהעולם איננו אלוהים, הוא מטיל ספק בקיומה של השגחה במובן של שכר ועונש ("בעולם כמות שהוא היום אין משיכת חוטים בידי האל ניכרת כלל וכלל"), לא מאמין בביאת המשיח כאירוע שיכול לקרות במציאות חיינו ("המשיח לעולם יבוא, י-ב-ו-א, משיח שבא הוא משיח שקר") ועוד.
ליבוביץ משתמש בביטויים רבים שהתקבעו כחלק מהמסורת היהודית ומפרשם כחלק מההכרה הרצונית ולא כנתונים עובדתיים. ביטויים מסורתיים כמו "הבורא", "הלכה למשה מסיני", "שכינה דיברה" וכו' מתפרשים בהתאם לעקרונות דלעיל. אמירות כמו "אלוהים אמר למשה" הן מליציות, זאת אומרת הן מבטאות בשפת אדם את הרעיון שדברים אלה הם בעלי תוקף כדברי אלוהים וכמובן אינן באות לתאר מציאות של דיבור אלוהי.
[בוידאו- רינת קליין, יוצרת הסדרה על ליבוביץ, ואנכי בשיחה עם טל גורדון בערוץ הראשון על הגותו]
מקורה וסמכותה של התורה ואופי הדת היהודית
תורה שבע"פ נכתבה בידי בני אדם. זו אמירה מעולם הידע.
האמונה היהודית דורשת מאתנו להכריע (בעולם הרצון) לקבל את סמכותה של תורה שבע"פ ממש כתורה אלוהית. זוהי הכרעה ערכית. במסגרת סמכותה זו קובעת תורה שבע"פ שהתורה שבכתב היא תורה אלוהית. מדובר בהכרעה של עולם הרצון, במילים אחרות- אנו מתייחסים לתורה כתורה אלוהית. לא מדובר בטענה השייכת לעולם הידע ומעידה על מקור התורה אלא להכרה רצונית-ערכית. אני מכיר בתורה כאלוהית בלי לטעון בזה דבר לגבי מקור התורה במובן האונטולוגי-עובדתי.
כאמור, את הביטויים השונים במסורת היהודית בנוגע לתורה וסמכותה יש להבין בדרך זו. דוגמא: הביטוי הידוע "הלכה למשה בסיני" - סיני הוא הסמל של הסמכות של התורה ושל הפסיקה, סמכות שהיא כמובן הכרעה ערכית ולא קשורה לעולם הידע. זוהי סמכות לפסוק מלכתחילה. כמובן שכאשר נאמר הביטוי "הלכה למשה בסיני" אין הכוונה למעמד פיסי שהתרחש במקום ששמו סיני ובו אדם בשם משה קיבל סמכות מ "מישהו" לא-נודע הקרוי "אלוהים". מדובר במעמד הכרתי-ערכי. [אגב- כבר חז"ל תהו על משמעות הביטוי. בגמרא מופיעה אגדה על משה שמגיע לבית המדרש של רבי עקיבא ולא מבין על מה מדובר ואז רבי עקיבא אומר להם שזו "הלכה למשה בסיני"...].
היהדות היא דת תובעת המטילה על האדם חובות ואיסורים במגמה לעבוד את ה' מאחר ואותו ראוי לעבוד. עבודת ה' היא עבודתו דרך ההלכה כפי שמתקבלת על ידי ציבור שומרי ההלכה הרוצים לעבוד את ה'. עבודת ה' לשמה, העבודה הראויה ביותר, היא עבודתו דרך ההלכה מתוך כוונה לעבוד אותו ולא מתוך כוונות אחרות כגון כבוד, שכר, נוחות, הנאה וכד'.
במצבים שההלכה חשבה עליהם- אין לקרב את ההלכה למציאות על ידי שינוי הלכה מאחר ואז אנו עובדים את האדם/המציאות ולא את אלוהים. במובן זה דווקא בזרותן של המצוות טמון כוחן- כאשר אני מתגבר על עצמי על מנת לקיים דבר שזר לי אני ממחיש במעשיי שאני עובד את ה' ולא את עצמי. עבודה שלא לשמה גובלת בעבודה זרה מאחר ובעבודה זרה אני מקדש דבר שאיננו אלוהים ועובד אותו.
במצבים חדשים שההלכה לא חשבה עליהם- יש לחוקק הלכה חדשה מתוך כוונה לעבוד את ה'. בהקשר הישראלי יש לדבר משמעות מרחיקת לכת – ההלכה אליבא דליבוביץ לא חשבה על סיטואציה של ריבונות יהודית בעולם שאינו גאול ולכן יש לחוקק שורת הלכות חדשות למציאות זו. כמו כן, ההלכה לא חשבה על סיטואציה של אשה שהינה משכילה, אשת קרירה, מנהיגה וכד' ולכן יש לחוקק מחדש את ההלכות בנוגע למעמד האשה.
ואידך זיל גמור.
[לסדרת פרקים על הגותו של ליבוביץ בפודקאסט 'קולות של רוח' הקליקו כאן. הפרק הראשון והשני עוסקים בנושאים אלה]
*** הערות ותוספות - בלינק הזה תוכלו למצוא דיון ער על הדברים שכתבתי כאן. אני ממליץ במיוחד (ואולי רק...) על ההערות של נתי ( Nati Kupfer) וכמובן אשמח שגם תקראו את תגובותיי אליו.
באופן כללי ראשיתו של פוסט זה בקבוצה העוסקת בהגותו של ליבוביץ בפייסבוק אשר התנהל בה דיון סוער על משנתו הדתית, אמונותיו והדומה והשונה בין משנתו למשנת הרמב"ם. במהלך הדיון חשתי לעיתים שמתקיימת "מלחמת ציטוטים" שפעמים רבות מוצאים מהקשרם בהגותו הכוללת של ליבוביץ, ולפיכך מובנים לא נכון לטעמי. בעקבות זאת ראיתי לנכון לנסות להעלות על הכתב בצורה מתומצתת ונגישה מעין תקציר, מבואון על רגל אחת, של עיקרי משנתו הדתית. הדברים כתובים בתמצות רב ויכולים לעשות סדר למי שמכיר מעט את משנתו אך סביר שלא יספיקו למי שלא מצוי בה כלל. לאור זאת, לא מדובר בפוסט רגיל בבלוג שבו אני מחווה דעה על הדברים שאני מביא, אלא רק בניסיון להביא את עיקרי השיטה.
למבקשים להרחיב- ללימוד ראשוני של תפיסתו של ליבוביץ בנושא "ידע ורצון" מומלצים במיוחד ספרו הקצר "שיחות על מדע וערכים" וכ 20 דק' בנושא בתוך הסרט "יתגבר". ללימוד ראשוני של תפיסת המצוות והדת היהודית מומלצים במיוחד מאמרו "מצוות מעשיות" מהספר "יהדות עם יהודי ומדינת ישראל" והפרקים הרלבנטיים בספר "על עולם ומלואו". חלק ממקורות אלה ומקורות נוספים ניתן למצוא באתר המצוין של עמותת לשמה.
תלמיד-חבר שלי כתב לי על הקושי שלו עם כך שטקסי הלוויה של הנופלים הם כל כך דתיים. מה לנו כי נלין שמפקד חטיבה מעז לכתוב ללוחמיו שהם יוצאים לקרב כנגד אויב המנאץ שם אלוהים וכד' אם כולנו מקבלים כמובן מאליו שכך נראה טקס לוויה של נופל חילוני אתאיסט?
דבריו הזכירו לי מאמר קצר שפרסמתי לפני שנתיים במאקו לכבוד פרשת אחרי מות קדושים ולקראת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. אני תוהה אם הדברים שנכתבתו לגבי טקסי הזיכרון לא נכונים גם לגבי לוויות הנופלים בתוספת התאמה לפי צורכי ודרישות המשפחה. להלן המאמר -
אחרי שענבל נהרגה הגעתי לראשונה לטקס ממלכתי בבית עלמין צבאי. על הבמה היו רק גברים ומחצית מתכני הטקס היו תפילות. לרגע לא הבנתי אם אני בטקס זיכרון לנופלים, או שנקלעתי בטעות לבית כנסת. אחרי הצפירה הושמעה תפילה לנשמות הנופלים, אחריה קדיש ולאחר מכן תפילת אל מלא רחמים. את כל התפילות נשאו כמובן גברים מזוקנים חובשי כיפות. חשתי ניכור וזרות. מדינת ישראל בחרה להתעלם מהחילוניות, הפלורליזם והפמיניזם שלנו ביום הקשה הזה ולכפות עלינו טקס זיכרון דתי אורתודוכסי.
ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת שלום הגליל דיבר ישעיהו ליבוביץ לראשונה על "יהודונאציזציה של העם בישראל", ועם השנים הרחיב את השימוש בביטוי זה לתיאור מדיניות ישראל בשטחים הכבושים וכנגד אישור בג"צ להשתמש ב "לחץ פיסי מתון" בחקירות מסוימות. ליבוביץ לא השווה את התנהלות ראשי המדינה והצבא להתנהלות הנאצים בשואה, אלא להתנהלותם טרם השואה. "אנחנו לא הקמנו – ולא נקים – מחנות השמדה, אבל המנטאליות המאפשרת את הקמתם, קיימת גם אצלנו", אמר לששר בשנות השמונים. "כשהאומה ועוצמתה הממלכתית נעשים ערכים עליונים, אין עוד מעצורים למעשי האדם. מנטאליות זו רווחת גם בקרבנו. אנחנו כבר נוהגים בשטחי כיבושינו בגדה, ברצועה ובלבנון כפי שנהגו הנאצים בצ'כוסלובקיה ובמערב. לא הקימונו מחנות השמדה כמעשיהם במזרח, אבל מה נורא הדבר שאנו נאלצים להציג עובדה זו כמה שמבדיל בינינו ובין הנאצים".
שנים ספורות מאוחר יותר כתב ליבוביץ: "מתקיימים בנו דברי איש-רוח בן המאה ה 19,שהזהיר מפני 'ההליכה מן האנושות דרך הלאומיות אלי החייתיות'. במאה ה 20 הלך העם הגרמני בדרך זו עד הסוף, ואנחנו עלינו על הדרך הזאת אחרי מלחמת ששת הימים וכיבושיה- ושמא נגיע גם אנו עד הסוף? כבר רבי יהודה הלוי שם בפי המלך הכוזרי את ההזהרה שאם יהיה כוח בידינו יתברר שאנו מרצחים כמו הגויים". הדברים הקשים של הכוזרי מזכירים לי פרק מטלטל מספר שמואל א בו פוקד שמואל הנביא על שאול המלך: "כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר". זוהי פקודה לבצע רצח עם. שאול וצבאו לא מתווכחים, משמידים את כל העמלקים, מהתינוקות דרך הזקנים ועד לאחרון האנשים, ומותירים רק את המלך בחיים. אכן, ע"פ התנ"ך גם בעם ישראל, כבכל עם וכל ציבור אנושי, קיים הפוטנציאל החייתי של ביצוע רצח המוני על פי פקודה. לטעמי טעה ליבוביץ טעות מרה בשימוש בביטוי "יהודו נאצי". בשיח ציבורי אחראי קריטי להבחין בין מנטאליות ופוטנציאל לבין השוואה ממש. הנאצים הם נאצים לא בשל מדיניות הכיבוש שלהם במערב ולא בגלל כמה מעשי טבח, אלא מאחר שרצחו מיליונים מבני עמנו בתוכנית שיטתית רב שנתית של השמדת עם. הפער בין מדיניות ישראל למדיניות הנאצית הוא עצום, ולשמחתי אנו חיים במדינה בה בית המשפט העליון פסק כי פקודה לרצוח איננה חוקית ואסור להישמע לה. מעבר לכך, גם רגישות אנושית לניצולים וקרובי הקורבנות החיים בינינו צריך שתמנע שימוש בביטוי שכזה. יחד עם זאת, כאשר אני מבקש לקיים את הצו החשוב של זיכרון והפקת לקחים מזוועות השואה, אני חש חובה להתגבר על סלידתי העמוקה מהביטוי הליבוביצ'יאני הזה ולהביט נכוחה בתמרור האזהרה שהוא מציב לנו. הנאצים המחישו במעשיהם את הקצה המזוויע ביותר אליו יכולים להוביל גזענות, קידוש האומה וציות בלתי מרוסן לסמכות הנתפסת כקדושה. גזענות, קידוש אומה וציות עיוור לפקודות הם תופעות אנושיות הקיימות בכל ציבור, גם בשלנו. מימי שאול ועד ימינו מרחפת בתוכנו הסכנה של ביצוע פשעים איומים בשמן של תופעות אלה. אנו רחוקים מאוד מביצוע שיטתי של רצח עם, אבל האמת צריכה להיאמר- ביצענו ואנו מבצעים מעשים קשים בשם לאומיותנו ובצילו של הכיבוש. ביום השואה נכון למחות כנגד הביטוי הקשה ומעוות המציאות "יהודו נאצים", אך במקביל לכך יש לחנך ולמחות כנגד גילויים של גזענות, קידוש הלאום וציות עיוור בתוכנו, אחרת נגלה שאת לקחי השואה לא הפנמנו.
בילדותי דמיינתי את הפושעים הנאצים כחיות טרף, מעין מפלצות עם מבטא גרמני כבד ומכוער. לא יכולתי להכיל בתוכי אירוע זוועתי כמו זה של שואת היהודים מבלי ליטול ממבצעי הפשעים את דמות האדם שלהם. ככל שבגרתי נאלצתי להתמודד עם העובדה שהמרצחים היו אנשים רגילים, שעיר ההרגה הקרויה אושוויץ נמצאת בעולמנו שלנו ושבאופן מחריד "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". מראשית נעורי קיננה בי השאלה: מה הפך אותם לשוחטים? כל ניסיון לצמצם את התשובה לסיבה בודדת יסלף את האמת אך אין ספק שאחת התשובות המרכזיות לשאלתנו טמונה בנטיית האדם לציית לסמכות. במבנה ההיררכי הקשוח של הרייך השלישי, אנשים מעטים בעלי אידיאולוגיה רצחנית אשר הצליחו לייצר לעצמם סמכות שנתפסה בציבור כקדושה, יכולים היו לתת כל פקודה לעשרות ומאות אלפי עושי דברם ואלו לחצו על ההדק, הזרימו את הגז והבעירו את המשרפות כמעט כמכונות. הדוגמא המובהקת ביותר לטיפוס הצייתן היה פקיד בדרגת סגן אלוף העונה לשם אדולף אייכמן. בתוקף תפקידו היה אייכמן אחראי על מבצעי הגירוש ההמוניים של יהודים לגטאות ולמחנות ההשמדה. מחלוקת עמוקה מתנהלת זה שנים סביב דמותו. יש חוקרים שתיארוהו כמפלצת אנטישמית רווית שנאה אשר אם לא הייתה מקבלת את פקודת הפתרון הסופי הייתה ממציאה אותה בעצמה ויש שתיארוהו כדמות פקידותית אפורה וצייתנית שהייתה ממלאת על הצד הטוב ביותר כל פקודה בלי קשר לתוכנה. דומני שהאמת מצויה בין שני התיאורים האלו. אייכמן ניכנס למפלגה הנאצית מבלי שהכיר את תורת הגזע ההיטלריסטית והשתדל להיות מוצב בתפקיד שבו יזכה לקידום המהיר ביותר. שנאת יהודים לא עניינה אותו כלל, אך הוא רחש כבוד עצום לסמכות שהקרינו מפקדיו והלך להתמחות בנושא היהודי כדי לטפס בסולם הדרגות. במהלך השנים גילה אייכמן יעילות יוצאת דופן בעבודתו. אין לי ספק שאת היעילות הזו הוא היה מגלה גם אם היה מקבל פקודה לדאוג לרווחת היהודים ולא לגירושם. עם השנים הושפע אייכמן יותר ויותר מסביבתו וממפקדיו וכשהגיע הפקודה לגרש את היהודים למחנות ההשמדה, הוא כבר היה לא רק ביצועיסט מעולה אלא גם שטוף בשנאה אנטישמית. תשאלו: האם באמת ניתן לשנוא ולהרוג על פי פקודה? ככל שהעמקתי בדמותו של אייכמן נאלצתי להודות בתשובה הקשה: כן, ניתן.
השואה הייתה איומה בקנה המידה שלה אשר התאפשר בגלל הטכנולוגיה המודרנית ואורך המלחמה. בשל זכרה החי בקרבנו בדמות ניצולים ובניהם אין להשוותה למקרים אחרים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שמנטאליות אייכמנית, המנטאליות של מילוי פקודות ללא קשר לתוכנם, הייתה קיימת מאז ומתמיד. גם בחלק מהסיפורים המכוננים של תרבותנו שלנו שנאו והרגו על פי פקודה. מצווה 704 בתרי"ג מצוות אומרת: "למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם זכר ונקבה גדול וקטן". והנה בספר שמואל מופיע הסיפור המחריד על ביצוע צו זה. דורות רבים לאחר שעמלק מזנב בבני ישראל מצווה אלוהים את שאול: "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר". אנשים רגילים מקבלים פקודה לחסל אוכלוסייה אזרחית, כולל תינוקות, במסע נקמה מטורף – והם מבצעים. שאול וצבאו מבצעים השמדת קהילה אך חסים על מיטב הצאן והבקר ועל המלך אגג. שמואל לא מוותר על טיפות הדם האחרונות וגוער בשאול ובעקבות כך מוּצַא אגג להורג. הרחמים המעטים כל כך שבכל זאת גילה שאול עולים לו בכיסאו.
חז"ל לא יכלו להשלים עם הדמות הצייתנית העולה מספר שמואל והוסיפו קטע לסיפור אשר בו שאול מתווכח עם אלוהים ומנסה לשכנע אותו שאין להרוג סתם כך ילדים חפים מפשע (תלמוד בבלי, יומא כ"ב ע"ב). ככל הנראה גם כותבי הגמרא הוטרדו קשות מהשאלה: מדוע שאול התנכ"י לא התווכח מרה עם אלוהים כפי שעשה אברהם בפרשת סדום? מדוע לא זעק אליו: "השופט כל הארץ לא ייעשה משפט"? ומדוע היוצאים למלחמה לא סירבו לפקודת השמד הזו? התשובה היא שדבר האל נתפס כקדוש בעיניהם וסמכותו כמוחלטת. צדק ישעיהו ליבוביץ כשכתב לאחר פעולת התגמול בקיביה: "על דברים שבקדושה - ואולי רק עליהם - מסוגל האדם לפעול ללא כל מעצור".
חז"ל ביצעו מהפכה במקרא בהכריזם: "לא בשמים היא" ופוסקים רבים עקרו את משמעות מצוות מחיית עמלק בפרשנויות שונות. יחד עם זאת, עלינו לזכור כי גם הכפפת האדם לסמכות של רבנים ופוסקים היא מסוכנת ופסולה. הנה התשובה המוחצת והקשה לעיכול לשאלה שהציקה לי מנעורי: אנשים רגילים הופכים לרוצחים כשהם מוותרים על חירותם והופכים לממלאי פקודות. שיעור זה לימדונו הזוועות - לעולם אין לו לאדם להכפיף עצמו לחלוטין לסמכות כלשהי, בין אם זה אל, אדם או מדינה. אין סמכות קדושה.
[המאמר פורסם במקור ב YNET, 16.04.07, הרב יובל שרלו פרסם מאמר תגובה שנמצא כאן, הגבתי בקצרה לרב שרלו בתגובה מס' 9 במאמרו בזו הלשון:מכובדי, לא כתבתי ולא רמזתי לכך שאין למלא פקודות. כתבתי שאין להכיר בסמכות כמוחלטת וקדושה ואין למלא פקודות ללא הפעלת שיקול דעת. ודאי שסמכות וחוקים הם יסוד חיינו המשותפים אך לעולם הם צריכים לעמוד לביקורת. טענתי המרכזית היא שאצל אייכמן פקודות לא עמדו לביקורת. הוא הכיר בסמכות כמוחלטת ולכן פשוט ביצע את שנאמר לו ללא קשר לתוכן הפקודה. לצערי כך גם עשה שאול בסיפור התנכ"י. בצדק ציינת את אברהם, אבימלך ומשה - הם לא נהגו כשאול (והרי לא באתי להכליל את גיבורי המקרא כצייתנים). אך שאול גם ציית בצורה עיוורת וגם ביצע רצח עם. יש הבדל בין מילוי פקודה לציות. מילוי פקודה נעשית לאחר הפעלת שיקול דעת תוך נתינת אמון בסמכות אך לעולם לא תוך הישמעות מוחלטת לה. תוכן הפקודה נשקל תמיד לפני. ציות הוא כהגדרתו של ובר: "ביצוע הוראה מבלי לשים לב לגישתו של המבצע עצמו לערכה של הפקודה בתור שכזאת". ציות הוא תמיד פסול. מילוי פקודה הוא לא תמיד פסול. במקרה של ציות מספיקה מברשת הסיד ובמקרה של מילוי פקודה יש צורך לעסוק במכחול. אדגיש - ציות לכל גורם כולל פוסקי הלכה הוא תמיד פסול. אך ניתן למלא אחר ההלכה שלא מתוך ציות אלא מתוך שיקול דעת. בברכה, ליאור ]
ימים ספורים עברו וכבר מאות אלפי מילים נכתבו בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות. אני מעז להוסיף כמה למלל הבלתי פוסק הזה מתוך תקווה להוסיף נקודות למחשבה ולא מתוך יומרה לפתור את הפאזל. בדברים הבאים אטען שהתקשורת עשתה עלינו סיבוב ובשום שלב לא היה סיכוי ממשי להחליף את נתניהו בבחירות האלה, ואסביר שלא יהיו פה חילופי שלטון בעתיד הנראה לעין עד שלא תיווצרנה שותפויות חדשות בחברה הישראלית ובראשן שותפות יהודית-ערבית ושותפות אשכנזית-מזרחית.
עבדו עלינו – לא ניתן היה להחליף את נתניהו בבחירות 2015
המתמטיקה של הפוליטיקה אומרת שכדי ליצור גוש חוסם לנתניהו ולהחליף את השלטון צריך היה שמפלגות המרכז, בדגש על כולנו בראשות כחלון, יסכימו להיות חלק מגוש שבתוכו הרשימה המשותפת, ושהגורמים הרדיקליים ברשימה המשותפת יסכימו להיות בגוש אחד אתם. שני אלה לא קרו בשום שלב בבחירות האחרונות.
אם תטענו שהסקרים הראו אחרת אאתגר אתכם לחזור לתוצאות כל הסקרים שפורסמו ולחבר את המספרים. גם אם המחנה הציוני היה גדול יותר מהליכוד, הרי שעל פי הסקרים לא ניתן היה להקים גוש חוסם לנתניהו בלי הרשימה המשותפת (אלא אם כן החרדים עוברים לשמאל ולפיד מוכן פתאום לשבת איתם). מאחר ובשום שלב כחלון ולפיד לא התכוונו לעשות זאת, הרי שלא היה מלכתחילה סיכוי להחלפת שלטון.
למרות הדרמה התקשורתית המלאכותית וההפתעה לכאורה, הרי שהבחירות האחרונות שכפלו באופן צפוי את תוצאות הבחירות שלפניהן. בכנסת היוצאת היו לגוש הימין 61 מנדטים, למרכז 21 ולשמאל 38. בכנסת הנוכחית ירד הימין ל 57, בעיקר בגלל 125,106 קולות מבוזבזים שבחרו ברשימתו של אלי ישי, המרכז נותר על 21 מנדטים והשמאל עלה קלות ל 42. אומנם בתוך הגושים היה שינוי ומספר מנדטים לא מבוטל נדד מהבית היהודי וישראל ביתנו לחיקו של הליכוד, אבל בהקשר של חילופי שלטון זה לא משנה דבר.
טענתי זו מוכחת ותקפה גם ברגע זה. מפלגות המרכז והשמאל יחדיו (המחנה הציוני, כולנו, יש עתיד, מרצ והרשימה המשותפת) מונות 63 מנדטים ויכולות להרכיב ממשלה בלי הליכוד והימין או לכפות ממשלת אחדות בראשות המחנה הציוני. הן לא עושות זאת.
זו גם הסיבה שטעה ידידי תומר פרסיקו כשטען בפוסט פופולרי מאוד ש "המפתח שדרכו אפשר להבין מה קרה כאן בימים האחרונים, ובעיקר אתמול, הוא זהות". למרות שהדברים מפתים הרי שכפי שהראיתי לעיל התנועה של הימים האחרונים לפני הבחירות הייתה רק תוך-גושית והייתה קשורה הרבה יותר לשיקולי הצבעה טקטיים מאשר לענייני זהות עמוקים. יתרה מזו, השמאל אומנם לא משחק (לצערי) מספיק על מגרש הזהות היהודית ומשדר עודף אוניברסאליות וחוסר כבוד לפרטיקולריות, אבל יש לזכור שאם הוא כן היה עושה זאת הוא היה מציג באופן אותנטי זהות יהודית פלורליסטית, ליברלית, שוויונית התומכת בשינוי או ביטול ההלכה במגוון תחומים. זהות חשובה זו לא הייתה מרחיבה את קהל מצביעיו מימין אלא להפך.
אז מה צריך כדי להחליף שלטון בישראל? שותפות יהודית-ערבית אמיצה שתרחיב את האפשרויות הקואליציוניות, ושותפות אשכנזית-מזרחית שתפתח שיח זהות מעמיק ואולי תוכל להעביר קולות ממחנה הימין למרכז חדש. בפוסט זה אתמקד בשותפות היהודית-ערבית (ובקרוב פוסט נוסף).
דרושה שותפות יהודית-ערבית חדשה (כולל סקופ חדשותי מלפני עשור)
נדמה לי שאת הסיפור הבא ששמרתי בדיסקרטיות זמן רב מותר כבר לספר- לפני עשר שנים זימן אותי יו"ר מרצ דאז יוסי ביילין לשיחת התייעצות בארבע עיניים. במהלך השיחה הוא הפתיע אותי מאוד ושאל: "איך לדעתך יגיבו החברים במפלגה אם אוביל איחוד של מרצ וחדש?". השבתי לו שאני וחברים רבים נוספים נעזוב באותו היום את המפלגה. ביילין נראה מופתע מאוד מתגובתי הנחרצת. מאז הנושא לא עלה בינינו שוב.
תגובתי החד משמעית לביילין לא נבעה מכך שאני נגד שותפות יהודית ערבית. ההפך הוא הנכון- שנים רבות אני תומך בשותפות עומק כזו ורוצה בכניסתה של חד"ש לקואליציה של מרכז-שמאל, לדעתי מבלי שנממש בקרוב את חזון מגילת העצמאות המבטיח "אזרחות מלאה ושווה" לבני העם הערבי, וכן "נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים", עצם קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית נתון בסכנה. אך למרות דברים אלה האמנתי בשותפות קואליציונית ולא מפלגתית בגלל שוני דרמטי בין המפלגות- מרצ היא מפלגה ציונית המאמינה בכך שמדינת ישראל צריכה להיות הבית הלאומי של העם היהודי, וחד"ש היא מפלגת "מדינת כל אזרחיה". חשבתי שנכון לשתף פעולה למרות השוני אבל לא להתערבב זה בזה.
היום אני כבר לא נחרץ. הדמוגרפיה הישראלית מראה באופן ברור שבעתיד הנראה לעין לא יהיו חילופי שלטון בלי שותפות יהודית-ערבית רחבה ואמיתית שתבוא לידי ביטוי גם באופן פוליטי-מפלגתי. המציאות השתנתה ממגוון סיבות- בגלל העלאת אחוז החסימה, בגלל הגדילה הדרמטית של גוש המרכז, בגלל שהוכח שמפלגות ערביות מודרות לחלוטין ממוקדי קבלת ההחלטות ובגלל פערי העומק האידיאולוגיים שהולכים ומעמיקים בתוך הציבור הערבי.
לאחר העלאת אחוז החסימה התכנסו יחד המפלגות הערביות השסועות והגיעו לשיתוף פעולה פוליטי שמבוסס על מגזריות ואינטרסים, אבל לא על השקפות עולם ועמדות. כך למשל חד"ש השמאלנית, שוחרת השלום והסוציאליסטית, מפלגה המאמינה בשותפות ורוצה לראות פה מדינת כל אזרחיה החיה בדו קיום, חברה למפלגת בל"ד הימנית, שוחרת האינתיפאדות והאלימות, מפלגה המתנגדת לשותפות ורוצה לראות פה מדינה דו לאומית וגם זה רק בגלל שלא ניתן לגרש את היהודים מהארץ. זה לא חייב להיות כך.
במקום סוג כזה של חבירות אפשר לעמול על שותפות מסוג אחר- מפלגה יהודית-ערבית מתונה שאומנם תהיה חלוקה בתוכה בשורה של סוגיות כמו מידת יהדותה הרשמית של המדינה, אך תהיה שותפה ברוב סוגיות העומק שמעסיקות את החברה הישראלית. מרצ במתכונתה הנוכחית ובחרדתה מפני היעלמות מהמפה הפוליטית כנראה מיצתה את עצמה. חד"ש כבר הכירה בחוסר היכולת שלה לתפקד לבד והצטרפה לרשימה המשותפת. זה הזמן לפרק את שתי המפלגות האלו ולהקים על בסיסן מפלגה יהודית-ערבית חדשה. מפלגה מעין זו תוכל להיות שותפה קואליציונית לגיטימית בממשלת מרכז-שמאל ובכך לשנות את המפה ולאפשר מהפך שלטוני. האם יהיה מי שירים את הכפפה?
הביטויים "חֲכַם לֵב", " נְדִיב לֵב", "חַכְמַת לֵב" נדירים בתורה והקוראים בפרשתנו יגלו שדווקא בה הם שבים ומופיעים מספר פעמים. מעניין להרהר בשאלה מדוע דווקא בהקשר של בניית משכן לאלוהים צצים כינויים אלה. בנוסף, כדאי לשים לב לכך שדווקא כאן מציין המקרא נשים חכמות לב ולא רק את הגברים. התורה מרמזת לנו כי בית האלוהים אינו יכול להיבנות ללא חוכמה וללא נדיבות, המשכן אינו יכול להיבנות רק ע"י גברים וחייב גם את חכמות הלב, ולא פחות חשוב מאלה, הרי שמקום מיוחד וחשוב זה אינו יכול להיבנות כאשר נשים וגברים, אפילו חכמים ונדיבים, מנותקים מהמיית הלבבות. דרוש שילוב של חוכמה, נדיבות ולב.
קשה להגדיר מה כלול בחוכמת הלב ונדיבותו. על פי המדרש בבמדבר רבה, חכם לב הוא הרואה את הנולד ומחשב מעשיו מתוך הבנה של השפעתם בעתיד. נדמה שזוהי אחת מהתכונות החשובות ביותר אצל מנהיג המבקש לבנות בית. יתכן שהביטוי "חכם לב" מדבר על שילוב של מחשבה ורגישות. חוכמה אשר נמצאת בלב ולא רק בראש, היא חוכמה השונה מחוכמתו של מחשב משוכלל והיא מבקשת לראות מולה בני אדם ולחוש אותם. "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" לימדתנו הגמרא.
ממלאכת הקודש של המשכן והדרוש לבנייתו אני לומד על מלאכת בניית הבית הלאומי שלנו כאן בישראל. השבוע תסתיים עוד מערכת בחירות רדודה. אין סיבה להיתמם- מערכת בחירות הייתה ותהיה מנגנון המבוסס בעיקרו על כלים פרסומאיים מניפולטיביים ועל דפי מסרים קליטים. פוליטיקה הייתה ותהיה משחק כוחני ולא נעים שתרבות המחלוקת החז"לית נרמסת בו ברגל גסה. בתוך ים המלל המהונדס, בתוך חוסר הכבוד השורר בין המחנות, בין קמפיין "זה או אנחנו או הוא" לקמפיין "זה או אנחנו או השמאל" (שני הקמפיינים מבוססים על ההשערה שיש ציבור רחב שמואס ב "הוא" או מואס "בשמאל" וציבור זה רחב מהציבור האוהד את ה "אנחנו"), אין להתפלא שקשה למצוא נדיבות, נדיר לראות חוכמה וכל כך חסר הלב. חוכמת הלב הרואה מעבר לאגו ואינטרסים וכוח גם אנשים היא מצרך נדיר בפוליטיקה.
ועם זאת, יש שם בפוליטיקה גם אנשים טובים. יש שם כאלה שמעבר לכל הגימיקים יודעים לראות את הנולד ולהבין את תוצאות מעשיהם, יש מפלגות המשלבות במלאכה נשים וגברים באופן קרוב לשוויוני, יש מנהיגים (מעטים לצערי) שהם בעלי חוכמת לב ונדיבות ואשר פועלים באמת ובתמים מתוך ראיית האדם ומצוקותיו.
בשבת טרום-בחירות זו אני מאחל לנו שנדע ביום שלישי הקרוב לבחור פעמיים כי טוב. לבחור את אלה שלטעמנו רואים נכוחה את המציאות ומבינים את השלכות המדיניות בה הם דוגלים, ולבחור את אלה שיש בהם חוכמת לב ונדיבות. זה מעט תמים, קצת בנאלי אבל כמו הרבה דברים תמימים ובנאליים- זה יכול ליצור פה מציאות טובה יותר.
בשנת 1927 הוזמן ביאליק לשאת נאום בפני הסתדרות "חלוצי המזרח" בירושלים, גוף של נציגי יהדות ארצות האסלאם, "העדה הספרדית". בין היתר אמר שם המשורר: "... אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. אבל במה דברים אמורים, אם גם שרשיו מרובים, ולפיכך חושב אני לחסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל-כך והיה לנו רק פרצוף אחד. מובן, שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, וע"י מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשרשים העמוקים ויינקו ממעמקי האופל והחושך של האומה. אם השרשים יגלו–יתיבשו, ורק בהיותם במעמקים בתוך האדמה יהיו מלאי ליח ויפרנסו את הגזע, את הענפים והפירות".
הדימוי הנפלא של ביאליק מאתגר אותנו לשאול מהו אותו גזע עץ משותף, מהי הנשמה האחת והלב האחד? במשך שנים רבות ביקשתי להתמודד עם אתגר זה בשפה של ערכים, ציוויים ועקרונות. חיפשתי ערכי יסוד אשר יכולים לעמוד בבסיס הברית הקושרת את העם היהודי וכן את החברה הישראלית הרב גונית. בימים אלה מאתגר אותי הלימוד שאנו עושים בבית המדרש של קולות, בית מדרש בו חברים מנחי וצוות הארגון, לבנות שפה נוספת להתמודדות עם אתגר זה, שפת הסיפור המשותף.
האם הוספת שיח של סיפור לשיח של ערכי יסוד יש בו כדי לסייע לבניית או מציאת "גזע העץ"? מרתק לראות שהתנ"ך, המשנה והגמרא אינם ספרי חוקים יבשים אלא הם מספרים סיפורים ובונים נרטיב. ספר בראשית בעיקרו אינו ספר של מצוות אלא של סיפורים מכוננים. מעטים בחברה היהודית יידעו להשיב לחידה - איזה מצוות מופיעות בפרשת נח? רבים מאוד יודעים איזה סיפורים נמצאים בה, ומדקלמים מגיל גן את סיפורי המבול, ברית הקשת בענן ומגדל בבל.
סיפור משותף הוא דבר עימו אנחנו נפגשים באינטימיות מגיל צעיר והוא משמעותי מאוד בעיצוב זהותנו ושפת העומק שלנו. כמו כל סיפור טוב גם הנרטיב שלנו צריך עבר, הווה ועתיד. נדמה שמקורות היהדות יכולים בקלות יחסית לספק לנו סיפור עבר מכונן, אבל האתגר המונח לפתחנו הוא לשאוב מהם וממקורות אחרים את סיפורי ההווה והעתיד המשותפים.
סיפור מגדל בבל מזהיר אותנו לטעמי מאחת הטעויות הקריטיות שאנו עלולים לעשות בבואנו לעשות זאת, והיא הפיכת סיפורם של בעלי הכוח לסיפור הכאילו משותף, והדרת סיפוריהם של אחרים. סיפור שאין בו את שנים-עשר שבטי ישראל, עץ ללא שורשים מרובים, סיפור נטול גיוון שכולו שפה אחת ודברים אחדים, סופו לגרום לכך שלא נשמע איש שפת רעהו. בשפת התורה -
השבוע קיימה האקדמיה למדעים בירושלים כנס על היחס לאחר ובין דובריו לא נמצא דובר/ת מזרחי. תנועת "תיקון" בראשותו של מאיר בוזגלו החליטה לקיים מעבר לכביש מעין כנס משלים ובו דוברים מזרחיים רבים. הדברים החשובים שאמר בוזגלו בכנס מזכירים מאוד את דברי ביאליק עימם פתחנו. הנה כמה שורות מדבריו שתמללתי:
"... יהדות בעידן של ריבונות היא שאלה שאף פעם לא נשאלה כמו שצריך, מי שהתחיל - התחיל באנרגיות של מרד. זה לא מספיק להיום. כשמטפלים ביהדות ממילא מגיעים גם למזרחיות, לא רק למזרחיות אבל גם למזרחיות... הדבר המשותף הזה הוא משאב חשוב בהוויה יחד. אני לא בעד רב תרבותיות, אני בעד באמת ליצור משהו, גם גיוון, וכל אחד שיבחר וכל מיני דברים כאלה, אבל צריך קודם כל לייצר את עמוד השדרה של העם הזה, לאן הוא רוצה ללכת היום במצב כל כך חדש. כל הויכוחים הגדולים עם החרדים וכו' - הכל הכל קשור לזה. אם לא פותרים את זה אין לנו את הדרך באמת למצוא את החיים ביחד... אתה לא מצליח מי יודע מה, יצרת מדינה שרובה 'אחרים' ואף אחד לא יכול לדבר עם השני. עולם התורה התנוון לעולם התרבות ובסוף נהיה ערוץ 2 והאח הגדול והישרדות וג'ונגל. הכל באיזו שהיא התרסקות...".
אנסה לקשור את הקצוות הדורשים עוד דיון ארוך והרחבה – יתכן וקיים קשר עמוק בין האתגר שביאליק ובוזגלו מציגים בפנינו לבין שפת הסיפור המשותף שאנו מחפשים בבית המדרש בקולות. הניסיון למצוא עמוד שדרה המסתמך כולו על שפת הערכים לא עולה יפה. יתכן ושיטת הכתיבה של כתבי הקודש, המשלבים שיח של סיפור עם שיח ערכי, טומנת בתוכה לימוד גדול לדבר שהחברה הישראלית זקוקה לו כעת. יתכן והניסיון לבנות סיפור משותף היונק משורשי האומה על כל תפוצותיה, ובמקרה של החברה הישראלית גם משורשי האומה הערבית, יכול לסייע במציאת גזע העץ המשותף. סיפור משותף זה צריך להכיל בחוכמה מגוון סיפורים ולאגדם יחד באופן כזה שיהיה סיפור משותף אך לא "כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים".
שני מושגי עומק דרים יחדיו בבסיס התרבות היהודית – בריאת האדם בצלם אלוהים ואהבת ישראל. רבי עקיבא אומר במסכת אבות: "חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ו), 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם'. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א), 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אלֹהֵיכֶם'".
בשתי הפרשות הראשונות של ספר בראשית, אליו חזרנו מחדש השבת, נאמר שכל אדם נברא בצלם. יש להתייחס לכל אדם, ללא קשר לקבוצה אליה הוא נולד, כבעל ערך עצמי מוחלט. הפסוק המלא שממנו ציטט רבי עקיבא אומר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". איסור הרצח והעונש החמור עליו קשורים ביסוד הצלם. במקביל לכך, יש לנו ברית מיוחדת עם בני עמנו. יש מעגלי זהות ושייכות בחיים שאנו נולדים לתוכם. משפחתי אינה ככל אדם וכך גם קהילתי ועמי.
דומני שעדינות ויופי חיינו כחברה קשורים בהחזקת יסודות אלה יחד. האוניברסאלי והפרטיקולרי מרכיבים יחד אנושיות שלמה יותר. כמה כואב לראות כי בשולי הימין ישנו כיום ציבור שכמעט שוכח את יסוד כל אדם נברא בצלם, וכל אמירה הקשורה בכבוד האחר נתפסת בעיניו מיד כשמאלנית ומכוונת נגד קיום עם ישראל ומדינתו. תמונת ראי כואבת נמצאת בשולי השמאל החילוני בישראל, שם ישנו ציבור שכמעט שוכח את יסוד האחריות והברית כלפי בני עמנו והמילים "אהבת ישראל" מצטיירות לו מיד כימניות וכקשורות בשנאת האחר.
עם זאת, יש להגיד בברור- שני היסודות אינם שווים. התורה והמשנה מקדימות במכוון את יסוד הצלם ליסוד הברית הלאומית, כמרמזות לנו שרק על בסיס התייחסות לכל אדם כנברא בצלם, ניתן להעניק יחס מיוחד לקרובים אליך ולבני עמך. למרות זאת, היינו עדים לאחרונה שוב ושוב להתבטאויות קיצוניות של כמה אנשים המבקשים לעקור את יסודות קיומנו ולהרוס את צלם אלוהים שבנו.
בסרטו של רינו צרור "אני ה'" שהוקרן לאחרונה בערוץ 8, נשאל הרב ישראל אריאל מה דעתו על הרצח שביצע ברוך גולדשטיין, אשר טבח ב 29 מתפללים מוסלמים, והשיב: "הוא עשה את מה שאני חושב שצריך לעשות... התרגשתי מהמעשה שלו, שמחתי, הרגשתי שיש כאן זקיפות קומה של העם היהודי". כך ממש. מול מצלמות. היום נתקלתי בסטטוס שכתב בדף הפייסבוק שלו הלל ויס, בו הוא פונה לאבו מאזן ואומר "להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקויים בסופו של דבר". כך בגלוי, ללא מורא, ללא צלם אלוהים.
ויס ואריאל הם כמובן רק דוגמא וכמותם יש לצערי נוספים, יותר מדי נוספים. מאמר זה פונה לאלה שאינני צריך לשכנע עד כמה אובדן צלם האלוהים של אנשים אלה מזעזע. אני פונה אליכם, ללא קשר להשתייכות המחנאית שלכם, בבקשה לעמול ולחנך למען החזקת שני היסודות, לחדול מהאדישות כלפי רומסי הצלם ולהדיר אותם מהחברה שלנו. מי שנותן במה לאנשים אלה, שמאפשר להם להרצות וללמד במוסדותיו, שיושב איתם בפאנלים ומתווכח עם דבריהם כאילו מדובר ב "עוד דעה", עלול לשאת באחריות חלקית לרצח האידיאולוגי הבא.
הפלורליזם חייב לעצור כשמגיעים להסתה לרצח, כיבוד רבנים צריך להסתיים כשצלם אלוהים נרמס למוות. כפי שהמחיש בערב החג נשיא המדינה, איש הימין רובי ריבלין, בדבריו החריפים כנגד תג מחיר ופעולות אלימות נגד ערבים, לא מדובר פה במאבק בין מחנה השמאל למחנה הימין. מדובר בצורך משותף לרובו המוחלט של הציבור בישראל הרוצה לבנות כאן חברה שיש בה את שני היסודות, חברה שנאבקת באלה שאין אהבת ישראל בליבם, ושמדירה ממנה באופן מוחלט את מי שרומס את צלם אלוהים.
[ה CLIO הוא הפרס הבינ"ל החשוב והמצליח ביותר בעולם הפרסום. סיינפלד קיבל השנה קליאו ומול אולם מלא בכל אנשי הפרסום החשובים בעולם ובמגוון שחקני הוליווד מהשורה הראשונה, נשא נאום אמיץ ומטלטל על ההונאה, חוסר המשמעות והשקר הגדול שבמקצוע הזה, כמובן שבשל היותו קומיקאי הנאום גרם לקהל להריע ולצחוק בשעה שהוא תיאר להם כמה חייהם חסרי משמעות ונטולי ערכים. הנה תרגום הנאום -]
אני אוהב פרסום כי אני אוהב לשקר.
בפרסום הכל הוא כמו שהיית רוצה שהוא יהיה. לא אכפת לי שזה לא באמת יהיה ככה כשאקבל את המוצר שמפרסמים, כי ברגעים האלה שבין ראיית הפרסומת ובעלות ממשית על המוצר, אני מאושר. וזה כל מה שאני רוצה. תגידו לי כמה מדהים המוצר עומד להיות. אני אוהב את זה. אני לא צריך להיות מאושר כל הזמן. אני רק רוצה להנות מהפרסומת. אני רוצה לקבל את המוצר. אנחנו יודעים שהמוצר עומד "להסריח", אנחנו יודעים את זה, כי אנחנו חיים בעולם ואנחנו יודעים שכל הדברים האלה "מסריחים". אנחנו מאמינים שאולי רק הפעם המוצר לא יסריח. אנחנו מין מלא תקווה. טיפשים, אבל מלאי תקווה. אבל אנחנו מאושרים ברגע הזה שבין הפרסומת והרכישה. ואני חושב שלבלות את חייך בלנסות לפתות אנשים תמימים שמתקשים להתפרנס, לקנות מוצרים ושירותים חסרי שימוש באיכות נמוכה שהציגו אותם בדרך מטעה, זה שימוש מצוין באנרגיות שלכם [כל האולם המלא באנשי פרסום מריע]. כי רגע קצרצר של אושר זה די טוב.
אני גם חושב שרק להתמקד בלעשות כסף ולרכוש דברים זו דרך טובה לחיות. אני מאמין שחומרנות מקבלת שם רע. זה לא בגלל הכסף הגדול. שום דבר לא יותר טוב מעט גדולה, מכונית פולקסווגן או זוג ליוויס רגילים. אם המוצרים שלכם לא עושים אתכם מאושרים- אתם לא קונים את המוצרים הנכונים. כל זה יהיה בספרי החדש "חומרנות מלאת נשמה" שנמצא בתהליכי תכנון בימים אלה [שוב מריעים].
תמיד רציתי פרס קליאו. אני לא יודע הרבה על זה, אבל אני יודע שזה פרס טוב כי ב 1991 כשכל הטקס הזה התחרבש ונשארו כמה פרסים וכל אנשי הפרסום כאן עלו לבמה וניסו לחטוף פסלון כזה. אז עבורי זה אומר שיש לפסלון הקליאו הזה משמעות. זה באמת קרה וזה טקס חלוקת הפרס הכי אהובה עלי כי זה היה כל כך כן. אנשים פשוט אמרו אני רוצה קליאו מזורגג והלכו על זה. ולכן אני מאושר כרגע. קיבלתי את זה. לא ממש זכיתי בזה אבל קיבלתי את זה. ומחר אני לא יודע איפה זה יהיה. זה יהיה איפה שהוא. בסוף אני אהיה מת ומישהו ייקח את זה או ימכור את זה או ישליך את זה החוצה. זה בסדר, אני מאושר עכשיו. בדיוק כמו שהמנהלים האלה היו מאושרים ב 1991 כשהם רצו לבמה הזו ולקחו פסלוני פרס שלא היו שלהם. אבל זה הרים לרגע את הקריירות הצבועות שלהם וחייהם חסרי המשמעות [צוחקים].
אז תודה לכם על הכבוד הגדול הזה ועל העבודה הנהדרת שלכם, ואני מקווה שזה ייעשה אתכם מאושרים כפי שעשיתם אותי מאושר לחמש הדקות האלה של חיי, שימשכו עד שאני אגיע לקצה הבמה הזו וזה יכה בי שכל זה הוא אוסף של שטויות.
ספר בראשית הפרטי שלי מתחיל כך - {א} בראשית ברא אלוהים את האהבה {ב} והארץ היתה תוהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים {ג} ויאמר אלוהים- תהי אהבה ותהי אהבה {ד}וירא אלוהים את האהבה כי טובה ויבדל אלוהים בין האהבה לאדישות ולשנאה.
אני רוצה להיות אדם אוהב. ראשית כל ולפני כל דבר אחר ואולי גם באחריתו- להיות אדם אוהב.
לפני כעשרים שנה קראתי את ספרו הנפלא של אריך פרום "אומנות האהבה" ומאז אני תמיד שב אליו. פרום מתייחס לאהבה כפעילות שעושה אדם, כסוג של נתינה. האהבה אינה רק רגש התוקף אותי ללא שליטתי, אלא היא מחויבות עמוקה, היא צורת חיים, היא אומנות. לאהבה פנים רבות ויש כמובן הבדלים בין אהבת אשה לגבר, לאהבת אב לבתו, לאהבת רעים ולשאר האהבות, אך בכל סוגי האהבה, אומר פרום, חוזרים להם ארבעה יסודות- דאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה. "האהבה היא הדאגה הפעלתנית לחייו ולגידולו של אהוב נפשנו". אבל יותר מכך, באהבה אני חש אחריות על חייו של האהוב! קין לא אהב את הבל ואמר "השומר אחי אנוכי?", אך "האוהב אחראי הוא. חייו אחיו אינם חיי אחיו בלבד, אלא חייו שלו". הבעיה היא שאחריות זו עלולה להפוך לשתלטנות ובעלנות בה אני כופה את עצמי על הזולת, ולפיכך קיים יסוד יחס הכבוד, אשר משמעו – "הכושר לראות אדם כפי שהוא, לחוש בעצמיותו היחידה במינה" (אומנות האהבה, עמ' 33). כאשר אני פועל מתוך דאגה ואחריות לזולתי עלי לעשות זאת לפי צרכיו ורצונותיו שלו ומתוך כבוד אליהם, כדי שאעשה זאת עלי להכירו ולדעת את אישיותו המיוחדת ולפיכך קיים יסוד הידיעה. באמצעות פרשנות יפה זו של פרום התחלתי להבין את פסוקי "ואהבת ל..." שבתורה- "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט). התורה מצווה עלי להיות אדם אוהב כלפי הרֵעֲ הדומה לי וכלפי הַגֵּר השונה ממני ומבליעה במילה "כָּמוֹךָ" את הציווי לאהוב את עצמי. במילים אחרות- שאיפת השאיפות היא לנהוג כלפי כל אדם, אני-חברי-והאחר, באהבה. לנהוג בעולם בדאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה. להיות אדם אוהב. האהבה היא טעם החיים עבורי. בראשית לא הייתה אהבה ובאין דאגה-אחריות-יחס כבוד וידיעה- לעצמי, לחברי ולאחר יש תהו ובהו והרבה חושך על פני תהום. כל מעשה התשובה שאנו עוסקים בו בימים אלה הוא מעשה של שיבה מן האדישות אל האהבה. לטעמי, ההפך מאהבה אינה שנאה כי אם אדישות. האדישות היא אֵם כל חטאת, שנאה היא תולדתה הרעה. האדישות היא יסוד התהו ובהו. בערב ראש השנה הזה אני מאחל לכולנו פחות אדישות והרבה יותר אהבה. אני מאחל לנו את אהבת עצמנו, אהבת רעינו ואהבת הגרים אשר בארצנו. בראשית ולפני הכל- האהבה. להיות אדם אוהב. הלוואי. [פורסם בגיליון תשרי תשע"ד של קולות]
בפתח הדברים אבקש להבחין בין שני מושגים שרבים מתבלבלים ביניהם – אילוף וחינוך. תהליך האילוף מוכר לנו בעיקר מחיות הבית שלנו, אך הוא מתקיים כל העת בהקשרים שונים. בתהליך זה אני מפעיל שיטות מניפולטיביות של שכר ועונש ושל שטיפות מוח על מנת להגיע לתוצאה ידועה מראש. אני מנסה לגרום למאולף לחשוב ולנהוג כפי שאני רוצה שהוא יחשוב וינהג. במילים אחרות, בתהליך האילוף אני מבקש לצמצם את חירותו של המאולף לחשוב ולהכריע בעצמו ובמקום זאת אני מכתיב לו את מחשבותיי שלי. זהו תהליך חד כיווני ונטול דיאלוג. לעולם אין אני יכול להצליח לחלוטין באילוף כי האדם תמיד נותר בן חורין למרוד במאלף (ולפיכך תמיד נושא באחריות למעשיו), אך בל ניתמם – פעמים רבות האילוף עובד. אילוף אינו בהכרח דבר רע וישנן סיטואציות שבהן אין ברירה אלא לאלף. לדוגמא - כאשר נלמד את הילד בן החמש שאסור לו לחצות כביש לבד, נפנה אליו בטון סמכותי, נבהיר לו שהדבר אסור, נעניש אותו בחומרה באם הוא ימרה את פינו, וכאשר הוא ייעמד לפני מעבר החצייה ויחכה עד שנגיע כדי שנסייע לו לחצות- נעניק לו פרס. ניתן לאלף את הילד לא לחצות כביש לבד במספר דרכים, אך על עצם הצורך באילוף מעין זה יש הסכמה רחבה.
פרשת השבוע היא אחד
המסמכים המזעזעים ביותר בנוגע למעמד האשה ביהדות. קריאה בפרשה יכולה לסייע להבין
כיצד יתכן שרב מלומד העוסק בעסקי ציבור וסמכותו מקובלת על רבים יתבטא ויפעל בצורה שובניסטית חמורה. נביא מספר דוגמאות מהפרשה -
כאשר
לוקחים שבויה במלחמה והיא מאוד יפה ואחד החיילים השובים רוצה לקחת אותה לאשה, עליו
לקחתה לביתו, לתת לה לגלח את ראשה ולהתאבל חודש, ואחרי זה אם הוא רוצה אותה הוא
יכול לשכב עימה ולקחת אותה לאשה, ואם הוא התחרט עליו לשחרר אותה. משמעות הפסוקים
קשה לעיכול - לא שואלים את האשה ואחרי חודש ניתן לאנוס אותה על פי דין תורה. לעומת
מה שהיה נהוג בכמה תרבויות עתיקות הרי שיש כאן התקדמות בעצם הטקס וההמתנה של חודש,
אך לעומת המוסר הראוי מדובר כמובן בחרפה.
[את הדברים הבאים, העוסקים במשמעות עומק חברתית ופוליטית של טקס עגלה ערופה, פרסמתי במעריב לפני כמה שנים בהקשר של אלימות בחברה הישראלית. לצערי אני חש שבימי פוסט צוק איתן הדברים מקבלים משנה תוקף, באשר נחשפנו שוב לצדדים יצריים ואלימים של ציבור רחב התומך באלימות כפתרון מרכזי ואפילו ראשוני בהתמודדות עם בעיות לאומיות, ולצערנו אפילו כאלה שתומכים באלימות כנגד כל מי שחושב אחרת מהם או כל מי שנולד לאם ערביה. אני תוהה אם בסיטואציה של 40,000 תומכים בדף פייסבוק הדורש נקמה בערבים ערב הירצחו של מוחמד אבו חדיר, יכול הציבור להגיד "ידינו לא שפכו את הדם הזה"? אני תוהה אם אלה שלא מחרימים את התנועות הכהניסטיות דוגמת להב"ה יוכלו להגיד ברצח הבא "עינינו לא ראו". מוזמנים לקרוא ולבחון את הדברים - ] שתי
גופות מבותרות נמצאו בנחל. ראש הממשלה, שר החינוך, השר לבטחון פנים, יו"ר
הכנסת וסגניו, נשיאת בית המשפט העליון וכמה משופטיו יוצאים לכיכר העיר ומבצעים טקס
שבו באופן סמלי הם הופכים לרגע אחד לרוצחים ואז הם מצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ
אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". תארו לכם שלאחר הימצאות הגופות,
בטרם יימצא הרוצח, יוצאים נבחרי הציבור וראשיו לקבל אחריות על הנעשה ולבקש כפרה
עבור כולנו.
פרשת
השבוע דנה במקרה שבו מוצאים גופה בשדה ולא יודעים מי רצח אותה. בלשון התורה:
"כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ
נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ". התורה מצווה על טקס שעשוי
להיראות לקורא המודרני מוזר מעט- זקני העיר הקרובה ביותר למקום מציאת החלל, צריכים
לקחת עגלת בקר צעירה שעדיין לא חרשו ולא דשו בה, שלא סחבה עדיין עגלות משא או
מחרשות, ולהתיז את ראשה בנחל. התזת ראש העגלה התמימה מסמלת את הירצחו של האיש
התמים. לאחר מכן, צריכים כהני העיר וזקניה לרחוץ את ידיהם על העגלה הערופה בנחל
ולהגיד "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר
לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ
יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם".
הגמרא
מסבירה שכאשר מדברת התורה על זקני העיר כוונתה לדייני הסנהדרין האחראים הן על
פסיקה הלכתית והן על מערכת המשפט. הכהנים מסמלים את הרשות המבצעת כך שאם נרצה לדבר
בלשון ימינו הרי שאת הטקס הזה צריכים לבצע בכירי שלוש הרשויות- השופטת, המחוקקת
והמבצעת. המשנה במסכת סוטה שואלת מיד - מדוע שבכירי הרשויות יצטרכו להצהיר שהם לא
שפכו את הדם הזה ולא ראו את הפשע, "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים
הן?". אבקש להציע את פרשנותי למהלך הטקסי התמוה הזה.
פעמים
רבות רצח לא מתחיל ונגמר ברוצח. הרצח הוא סופו של תהליך הקשור לרוב בנורמות
תרבותיות אלימות של פתרון משברים באמצעות כוח; של קניית מעמד והדרת כבוד דרך
אלימות והפחדה; של היעדר חינוך המשוחח על ערכי כבוד האדם וזכויותיו ועל אחריות
חברתית וסולידריות בסיסית; של פערים חברתיים עצומים המייצרים תת תרבויות של עוני,
מצוקה ופשע, ואדישות, וריחוק של החברה המבוססת על אותן תת תרבויות; של העדר חקיקה
מתאימה המבהירה שפתרונות אלימים לא לגיטימיים בחברה; ולבסוף, ורק לבסוף, של העדר
אכיפה ראויה ומרתיעה של החוק על ידי המשטרה ומערכת המשפט. קל ונעים לנו לבודד את
מקרה הרצח, לראות בו מעשה טירוף של איש אחד, לרחוץ בניקיון כפינו ולהגיד מיד-
"ידינו לא שפכו את הדם הזה", אך התורה לא מאפשרת לנו לעשות את הדבר כל
כך בקלות. היא רוצה שנתהה האם אכן דרך התנהלותנו כחברה לא הביאה לשפיכת הדם הזה
והאם לא יכולנו לצפות תוצאות אלו מדרך החיים שאותם אנו מנהלים. לדעתי, ביסוד הטקס
של עגלה ערופה מצוי חשבון הנפש עמוק. זהו לא טקס של הסרת אחריות אלא דווקא טקס שלא
מאפשר להסיר בקלות רבה מדי את האחריות ודורש חשבון נפש חברתי.
בפרשת השבוע מופיע הכלל הגדול של האורתודוכסיה- "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים, פרק י"ג פסוק א'). בפרשה של שבוע הבא מופיע כעין המשך לכך- "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים, פרק י"ז, פסוק ט'-יא'). פסוקים אלו מהווים את שורש המחלוקת בין מה שכינה ארי אלון "ריבוני" ו "רבני". בהתנהלות רבנית עלי לציית לסמכות הקדושה של התורה ושל נציגיה הרבניים. בהתנהלות ריבונית המקורות הללו מהווים השראה לפרשנות, ליצירה ולמחלוקת. אין מקור סמכות חיצוני שעלי להשתעבד לו ולפיכך עלי לברוא את חוקַי שלי; בקריאה רבנית- הסמל הגדול של התורה הוא אברהם המוכן לעקוד את בנו יחידו ללא כל ויכוח. בקריאה ריבונית- הסמל הגדול הוא דווקא אברהם שבפרשת סדום מעז להגיד לאלוהים "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית פרק י"ח, פסוק כ"ה). בחברה רבנית יש אליטה גברית הקובעת את הקודים התרבותיים עבור כולם. בחברה ריבונית כל אחת ואחד לוקחים חלק בקביעת הנורמות, ואילו הדרת נשים מקביעת אורחות חיים ציבוריים נחשבת פסולה ומסוכנת. ביאליק היה אחד מגדולי היהודים הריבוניים. הוא האמין ברציפות תרבותית שיש בה תנועה מתמדת בין שימור לחידוש, תרבות השואבת מעברה ויוצרת את עתידה. היסודות ההכרחיים בבניה תרבותית זו של העם היהודי, להבנתי את ביאליק, הם החייאת העברית, לימוד של עיקרי ארון הספרים היהודי ויצירה מתוכו, שמירת ייחודה של השבת, טקסי החג וכינונה של הלכה חדשה. "לא רק חוצפה וכפִיַת טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על-ידי האומה כֻּלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו" (מתוך: ח"נ ביאליק, הספר העברי). יחד עם זאת, כבר לא ניתן להקיף את כל עושרו של הארון הזה ויש צורך להבחין בין ספרות רבת משקל סגולי, המהווה את יסודות ארון זה, לשאר חלקיו. לצורך כך רצה ביאליק לכנס את פניני התרבות העברית מכל תקופה וליצור מעין קאנון, שאותו יוכלו ללמד בבית הספר העברי והוא יהווה שפה תרבותית משותפת. אך לא די בכינוס, אלא את היצירות המכונסות יש "להעביר דרך ההרגשה והמחשבה של כל חיינו בזמן הזה, לפי דרישות המדע של זמננו, לפי כל המלאי שממלא אותנו, להעביר את כל הרכוש הזה לתוך חיינו, כדי להחיותו, כדי להוציא מתוכו לחלוחית חדשה לשם המשך הקיום" (מובא אצל שי זרחי, ארץ אחרת 47).
התורה
מבטיחה שכר ועונש בין היתר על מנת לעורר בנו מוטיבציה למלא אחר מצוות האל ולהרתיע
אותנו מלעבור עליהן. השאלה הדתית העולה מן הדברים היא האם עלי למלא אחר מצוות האל
בשל חישובים תועלתניים של שכר ועונש או עלי למלא אחר מצוות האל כי אני רואה את
עצמי ככפוף לו ואת דבריו כראויים ונכונים. שאלה זו מיתרגמת לשאלת יסוד בפילוסופיה
של המוסר – האם להכריע על צעדיי על פי שיקולי עלות-תועלת או על פי שיקולי ראוי
ואינו ראוי המנותקים מחישובי רווח והפסד.
דמויות
שונות בחז"ל ניסו לשכנע שהמוטיבציה לקיום מצוות צריכה להיות נקייה משיקולים
תועלתניים - "ר' יהושע בן לוי אמר: אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש במצותיו חפץ
מאד. אמר רבי אלעזר: במצותיו ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן: הוא היה אומר אל תהיו
כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת
לקבל פרס" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ט, עמ' א).
להלן קטע מדף המפקד ששיגר מפקד חטיבת ארז, אל"מ ל', ללוחמיו רגע לפני כניסתם לעזה –
"בתוך עזה אין אלוהים שיכול לסייע לנו. האגדות על השגחה וסיוע מלמעלה לא תופסות בקרב. זכרו- 'לא בשמיים היא'. בעזה אין טעם לשאת תפילה ואין טעם להסתכל לשמים הריקים, עלינו לסמוך על עצמנו ועל החברים הלוחמים לצידנו. ערכי הדבקות במשימה, טוהר הנשק והרעות יכריעו את המערכה".
ביקורת קשה הוטחה מצד גורמים דתיים באל"מ ל' בעקבות דברים אלה. בראיון שקיים עם בטאון התנועה הקיבוצית התייחס ל' למבקרים: "מי שתקף אותי בגין המכתב ראה כנראה כלי נשק רק בתמונות, לא היה בחיים שלו בקרב ואינו יודע מהי רוח לחימה. גם החייל הדתי ביותר מבין ברגע הקרב שאין כל טעם להתפלל ואין כל טעם בהפניית המבט כלפי מעלה. לחייל יש רק את נשקו ואת תושייתו ברגע האמת. כתבתי לחיילי את מה שהרגשתי בלבי. זו זכותי המלאה".
רבים מקוראי הדברים דלעיל חשים פגועים וכועסים על רמיסת אמונתם. האם ראוי שמפקד האמור לבטא עמדה ממלכתית יבטא עמדה אישית שנויה במחלוקת מעין זו בדף מפקד רשמי ערב יציאה לקרב?
חטיבת ארז ואל"מ ל' לא קיימים. הדברים האמורים כאן הם תמונת ראי מדויקת לדבריו של מפקד חטיבת גבעתי, אל"מ וינטר, אשר כתב לחייליו ערב המבצע שהם עומדים להילחם כנגד אויב המנאץ את שם ה', התפלל שאלוהים ילך עימם בקרבות, ובראיון לעיתון חרדי הגיב על הביקורת שהוטחה כנגדו בטענה שמי שתקף אותו בגין הדברים לא היה מעולם בקרב, ולא יודע שגם החייל החילוני ביותר "אומר בכוונה עצומה את התפילה לפני יציאה לקרב". אודה ולא אבוש- חודש בצו 8 בגבול הרצועה לא הביא אותי להתפלל בכוונה עצומה וגם לא בכוונה אחרת.
