יום חמישי, 9 באוקטובר 2014

ג'רי סיינפלד מתארח בבלוג - נאום מבריק בטקס קבלת פרס קליאו

[ה CLIO הוא הפרס הבינ"ל החשוב והמצליח ביותר בעולם הפרסום. סיינפלד קיבל השנה קליאו ומול אולם מלא בכל אנשי הפרסום החשובים בעולם ובמגוון שחקני הוליווד מהשורה הראשונה, נשא נאום אמיץ ומטלטל על ההונאה, חוסר המשמעות והשקר הגדול שבמקצוע הזה, כמובן שבשל היותו קומיקאי הנאום גרם לקהל להריע ולצחוק בשעה שהוא תיאר להם כמה חייהם חסרי משמעות ונטולי ערכים. הנה תרגום הנאום -] 

אני אוהב פרסום כי אני אוהב לשקר. 
בפרסום הכל הוא כמו שהיית רוצה שהוא יהיה. לא אכפת לי שזה לא באמת יהיה ככה כשאקבל את המוצר שמפרסמים, כי ברגעים האלה שבין ראיית הפרסומת ובעלות ממשית על המוצר, אני מאושר. וזה כל מה שאני רוצה. תגידו לי כמה מדהים המוצר עומד להיות. אני אוהב את זה. אני לא צריך להיות מאושר כל הזמן. אני רק רוצה להנות מהפרסומת. אני רוצה לקבל את המוצר. אנחנו יודעים שהמוצר עומד "להסריח", אנחנו יודעים את זה, כי אנחנו חיים בעולם ואנחנו יודעים שכל הדברים האלה "מסריחים". אנחנו מאמינים שאולי רק הפעם המוצר לא יסריח. אנחנו מין מלא תקווה. טיפשים, אבל מלאי תקווה. אבל אנחנו מאושרים ברגע הזה שבין הפרסומת והרכישה. ואני חושב שלבלות את חייך בלנסות לפתות אנשים תמימים שמתקשים להתפרנס, לקנות מוצרים ושירותים חסרי שימוש באיכות נמוכה שהציגו אותם בדרך מטעה, זה שימוש מצוין באנרגיות שלכם [כל האולם המלא באנשי פרסום מריע]. כי רגע קצרצר של אושר זה די טוב. 
אני גם חושב שרק להתמקד בלעשות כסף ולרכוש דברים זו דרך טובה לחיות. אני מאמין שחומרנות מקבלת שם רע. זה לא בגלל הכסף הגדול. שום דבר לא יותר טוב מעט גדולה, מכונית פולקסווגן או זוג ליוויס רגילים. אם המוצרים שלכם לא עושים אתכם מאושרים- אתם לא קונים את המוצרים הנכונים. כל זה יהיה בספרי החדש "חומרנות מלאת נשמה" שנמצא בתהליכי תכנון בימים אלה [שוב מריעים].



תמיד רציתי פרס קליאו. אני לא יודע הרבה על זה, אבל אני יודע שזה פרס טוב כי ב 1991 כשכל הטקס הזה התחרבש  ונשארו כמה פרסים וכל אנשי הפרסום כאן עלו לבמה וניסו לחטוף פסלון כזה. אז עבורי זה אומר שיש לפסלון הקליאו הזה משמעות. זה באמת קרה וזה טקס חלוקת הפרס הכי אהובה עלי כי זה היה כל כך כן. אנשים פשוט אמרו אני רוצה קליאו מזורגג והלכו על זה. ולכן אני מאושר כרגע. קיבלתי את זה. לא ממש זכיתי בזה אבל קיבלתי את זה. ומחר אני לא יודע איפה זה יהיה. זה יהיה איפה שהוא. בסוף אני אהיה מת ומישהו ייקח את זה או ימכור את זה או ישליך את זה החוצה. זה בסדר, אני מאושר עכשיו. בדיוק כמו שהמנהלים האלה היו מאושרים ב 1991 כשהם רצו לבמה הזו ולקחו פסלוני פרס שלא היו שלהם. אבל זה הרים לרגע את הקריירות הצבועות שלהם וחייהם חסרי המשמעות [צוחקים]. 
אז תודה לכם על הכבוד הגדול הזה ועל העבודה הנהדרת שלכם, ואני מקווה שזה ייעשה אתכם מאושרים כפי שעשיתם אותי מאושר לחמש הדקות האלה של חיי, שימשכו עד שאני אגיע לקצה הבמה הזו וזה יכה בי שכל זה הוא אוסף של שטויות.
תודה לכם ושיהיה לכם ערב נפלא.

אין תגובות:

פרסום תגובה