בעקבות השבעה באוקטובר - 4 סרטוני דעה קצרים

הקליקו על הכותרות לכניסה לכל סרטון. מוזמנות ומוזמנים כמובן להגיב שם.

-- מהי הקונספציה שקרסה? 

-- ממשלת שיקום לאומי

-- על הפרוגרסיביזם הליברלי

-- המדיניות שהתרסקה והמשמעויות

מסכים - הצעות לכללים

כשהבנים שלנו היו בגן הם התחילו לשאול מתי יהיה להם טלפון משלהם. התשובה שלי הייתה: רק ביומולדת תשע, בכיתה ד'. זה נראה היה כל כך רחוק. והנה, בחנוכה האחרון חגגנו תשע לבנים והם זכרו היטב את ההבטחה :-).

טקס קבלת הטלפון כלל שיחה ארוכה שבמרכזה חוזה, שהם יכלו להעיר עליו ולבקש להכניס בו שינויים, ובסופו היה עליהם לחתום עליו ולהתחייב לו. החוזה הזה הצטרף לכללי המסכים שנהוגים בבית כבר זמן רב ואשר במסגרתם יש זמני מסך קבועים למשחקים וסדרות (בניגוד ללימודים או תקשורת עם חברים שמותר גם מעבר לזמני המסך). 

לאחר שמספר א.נשים ביקשו לראות את החוזה הזה ואמרו לי שהוא סייע להם בתהליך דומה עם ילדיהם החלטתי לפרסם אותו כאן ואחריו עוד שני 'מסמכים' - האחד הוא כללים שיצרתי עבור כל הילדים בכיתה לקבוצת הוואטסאפ שלהם, והשני הוא כללים שיצרתי עבור כל ההורים בכיתה לקבוצת הוואטסאפ שלנו. מוזמנות ומוזמנים לעיין, להעתיק ולערוך לפי הצורך שלכם. 

חוזה לקבלת טלפון לילדים - בקישור הזה

כללים לילדים לקבוצת וואטסאפ כיתתית - בקישור הזה

כללים להורים לקבוצת וואטסאפ כיתתית - בקישור הזה

בעקבות הלחימה בעזה - 3 הרצאות

על מוסר בלחימה

כשפנו אלי מעמותת קולות לקיים ערב לימוד קצר לבוגריהם התלבטתי מאוד אם לעסוק בענייני רוח שקל לדבר עליהם ושמסייעים לנשום בימים האלה או להעז ולגעת בסוגיה שכל כך קשה לדבר עליה עכשיו: שאלות של מוסר ולחימה. החלטתי להעז. מדמותו של אברהם דרך שאול המלך ועד לנתן אלתרמן ורוח צה"ל. ואפילו "זכינו" לאזעקה באמצע. מוזמנות ומוזמנים לצפות כאן בהקלטה.

על קבלה ומאבק כתנועות משלימות - רוזה לוקסמבורג כהשראה לימינו

לבקשת ד"ר פנינית רוסו-נצר, שבין תאריה הרבים היא ראש מכון מצפן לחקר המשמעות בחיים, הכנתי הרצאונת כחלק מפרויקט של מצפן ליצור סרטוני השראה מעולמות הרוח שיכולים אולי לחזק מעט בימי המלחמה הללו. בהרצאה אני מבקש ללמוד מרוזה לוקמסבורג של שתי תנועות נפש לכאורה הפוכות: קבלה ומאבק, ככלים להתמודדות עם המצב המורכב וקורע הלב בו אנו שרויים. לצפייה ביוטיוב הקליקו כאן. הסרטון זמין גם בערוץ שלי בטיקטוק.

האור בשולי הענן

בתחילת המלחמה יזמתי ערב השראה מקוון בשם "האור בשולי הענן". בחלקו הראשון קיימנו לימוד בו ניסיתי להגדיר את האתגרים האסטרטגיים הסבוכים שלפנינו ובו טיילנו בין מסכת תענית לישעיהו ליבוביץ, לרוזה לוקמסבורג ואחרים. ניסיון ללמוד לנשום בתוך מציאות ששואבת את כל האוויר. לצפייה הקליקו כאן. 

 

יחסי אחים - לא מה שחשבתם

על-פי סיפור הבריאה כל האנושות אחים. אותה אמא, אותו אבא. זו בחירה מרתקת לספר כך את הסיפור. המשנה מסבירה שזה כך: "מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך". זה רעיון יפה אבל הוא לא מחזיק מים. יודעים למה? כי דווקא אחים שנאבקים על אהבה ותשומת לב של הוריהם המשותפים עלולים להתייחס זה לזה ברוגז, אלימות ואפילו רצח. וזה בדיוק ספר בראשית שאותו מתחילים לקרוא מחדש בשמחת תורה. בראשית - ספר המשפחות המקולקלות. ספר על אחים שמתעללים זה בזה. מקין והבל, דרך יעקב ועשיו ועד ליוסף ואחיו. גם קנאת אחיות יש בו. אם תעקבו אחרי המילה אחיך בספר הזה, תעקבו אחרי מרוץ של דמעות וכאב. אבל זה לא כל כך פסימי. הספר מלא גם בהשלמות של אחים ומסתיים ביוסף שפורץ בבכי ומוחל באופן אצילי לאחיו על הזוועות שעשו לו. משם נגיע לספר שמות שבו יש מודל אחר לגמרי של אחים (משה ואהרון ומרים ושיתופי הפעולה שלהם), ומשם לשלל ציוויים שקושרים יחסי אחים ליחסי אחווה וצדק חברתי. 

איך נוריד את הקנאה, התחרותיות והיהירות ובמקום אלימות נקבל יחסי אחווה? אחים רבים! כך היה וכך יהיה. כיצד ניתור מציאות של ריב אוהב, ריב סובלני?

על כל אלה שוחחו עימי ידידי הרב שי פירון וענבל גזית בגלי צה"ל. מוזמנות ומוזמנים להאזין כאן. 

מילכוד הצדק והשנאה

הקנאות הפוליטית לא מכירה בכך שיש מגוון תפיסות טוב בחברה ושמטרת הפוליטיקה הדמוקרטית היא למצוא את הדרך הצודקת והטובה ביותר לשיתוף פעולה ביניהן. אלה שאינם קנאים נאבקים על תפיסת הצדק שלהם, אלא שהמאבק על הצדק יוצר שנאה והשנאה יוצרת אי-צדק. זהו המילכוד שמתפרץ במלוא עוזו בחברה הישראלית היום. הדמוקרטיה הייצוגית מחזקת את הבעיה במקום לפתור אותה. האם יש דרך אחרת? 

מוזמנות ומוזמנים לצפות במיני-הרצאה שלי בנדון שהתקיימה במסגרת מפגש זומי שארגנה 'יוזמת המאה' ואשר השתתפו בו גם תהלה פרידמן ודוד ביטון. 

בקישור הזה תמצאו את מגוון המקורות שעליהם דיברתי בהרצאה.

שנזכה לעבור מט' באב לט''ו באב באהבה.

מהכרעת הרוב לשותפות: שיתוף פעולה צודק במדינה יהודית ודמוקרטית

הרבה לפני שקמה הממשלה (הרעה) הזו יזמה תנועת פנימה בראשות נשיאה הרב שי פירון ומנכ"לה אורי עפרוני הקמה של חבורה מיוחדת. חבורה של נשות ואנשי רוח ומעש מגוונים שמשותפים להם שני דברים: תמיכה בסיסית בעיקרון של היות ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית (עם פרשנויות מגוונות למשמעות של זה), ורצון למצוא שביל זהב ישראלי משותף. ד"ר אריאל פיקאר הוביל צוות היגוי שזכיתי לקחת בו חלק, התגבשה חבורה מדהימה, יצאנו לדרך בכינוס אינטנסיבי של יומיים בבית מלון. לאחר מכן, במשך כשנה, נפגשנו כמעט כל שבוע לארבע שעות. במשך שלוש שעות למדנו, התווכחנו, חשבנו, יצרנו, ובמשך שעה מיקדנו את אלומת האור באחד.ת מאתנו במשבצת שקראנו לה: "מהאישי לפוליטי וחזרה". זו הייתה שעת קסם. שעה בה חלקנו בביוגרפיות הרוחניות שלנו. שעה בה בכל שבוע הטינו אוזנינו כאפרכסת לסיפור חיים מופלא אחר, ולתובנות שעלו מתוכו. צחוק ודמע התערבבו להן בים של אמפתיה.

לא היה קל, היו משברים רבים בדרך, דיונים סבוכים ורגשיים אבל היה משמעותי. בסוף השנה כמעט כל אחת ואחד כתב.ה מאמר וכל המאמרים קובצו להם יחדיו תחת עריכתם האוהבת והנאמנה של אריאל פיקאר ויעל גוראון וראו אור לאחרונה בספר בהוצאת ידיעות אחרונות: "#יהודיתודמוקרטית - יוצרים שביל זהב ישראלי". 

מצורף תקציר המאמר שלי. לקריאת המאמר המלא הקליקו כאן.

מהכרעת הרוב לשותפות – עקרונות לשיתוף פעולה צודק במדינה יהודית ודמוקרטית

תקציר המאמר

בפתח המאמר אני טוען שהכרעת הרוב היא אילוץ ולא אידיאל. רעיון העומק של הדמוקרטיה הוא החלפת השיטה של כפיה וכוח בשיטה שמאפשרת שגשוג לכל אדם וכל קהילה על פי דרכם. הכרעת הרוב היא חלק משיטת הכוח. הרוב מפעיל את כוחו כנגד המיעוט באמצעות מוסדות המדינה. בדמוקרטיה אמורים להגיע לסיטואציה הזו רק בלית ברירה, אחרי שמוצו אפשרויות הדיאלוג וההסכמה. לצערנו, הכרעת הרוב הפכה לברירת המחדל.

בכל חברה דמוקרטית ישנה, כהגדרתו של ג'ון רולס, "עובדת הפלורליזם הסביר". זוהי עובדה שיש מגוון תפיסות טוב בכל חברה. עם זאת, לא כל תפיסה הינה סבירה ולגיטימית. תפיסות שמתעלמות מעובדת הפלורליזם, המבקשות להשליט עצמן על האחר, לרמוס אותו, לנהוג כלפיו באלימות או לעודד לשנאת האחר אינן סבירות. תפיסות הטוב שלנו מבטאות את דעותינו, אמונתנו ולעיתים את זהותנו. השאלה הפוליטית הגדולה אינה מהן תפיסות הטוב שלנו אלא מהי לדעתנו הדרך הצודקת ביותר לשתף פעולה עם תפיסות טוב אחרות. לשון אחר, איך לחיות עם עובדת הפלורליזם הסביר? זוהי שאלת הצדק הפוליטי. מי שתפיסת הטוב שלו זהה לתפיסת הצדק שלו נוהג באופן לא סביר מאחר והוא מתעלם מהצורך לחיות בדמוקרטיה עם תפיסות טוב אחרות.

המאמר מציע שינוי תפיסה בשיטה הדמוקרטית הנוהגת כיום. מעבר מתפיסה בה כל הכוח מרוכז בידי נציגים נבחרים של הציבור ומבוסס על הכרעות רוב, לתפיסה המשלבת את הדמוקרטיה הייצוגית עם מרכיבים מהדמוקרטיה ההסדרית, ההשתתפותית והדיונית (דליברטיבית); הדמוקרטיה ההסדרית ממסדת הליכים של קבלת החלטות מרכזיות בהסכמה רחבה, בדגש על כאלו ששנויות במחלוקת בין קהילות ותרבויות בחברה. הדמוקרטיה ההשתתפותית ממסדת שיטות של התייעצות עם נציגים של בעלי העניין המושפעים מההחלטות, ולעיתים עם הציבור כולו; הדמוקרטיה הדיונית פועלת בשיטה של בחירת אסיפת אזרחים מגוונת בהגרלה, לימוד עומק של הנושא באסיפת האזרחים, קיום מהלך דיוני ולבסוף קבלת הכרעות או המלצות ע"י אסיפת האזרחים. כל השיטות הללו דורשות מההנהגה הנבחרת לוותר על כוח. הן דורשות ענווה והקשבה. 

על בסיס אלו מוצעים במאמר חמישה עקרונות לקבלת החלטות בדמוקרטיה בימינו: צמצום השימוש בכוח הרוב, מקסימום חופש לכל פרט וקהילה, שוויון הזדמנויות מהותי, ביזוריות, אכפתיות חומלת. עקרונות אלה מוסברים ומפורטים במאמר המלא.

בחלקו השני של המאמר אני מתייחס בצורה ממוקדת לאתגרי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. תנאי מקדים לדיון זה הוא ההבנה שלאדם יש קהילות משמעות בחייו ועבור רוב גדול של האנשים הקהילה הלאומית היא אחת מקהילות אלו. זוהי זכותו של הרוב לעצב מרחב ציבורי שתומך בהמשכיות התרבותית שלו, כל עוד המרחב הזה לא רומס קהילות לאומיות אחרות. מדינת לאום דמוקרטית נותנת מקום מרכז ללאום, אך לא מקום בלעדי. 

למילה "יהודית" בנוסחת המדינה היהודית-דמוקרטית יש פרשנויות רבות. זוהי חלק מעובדת הפלורליזם הסביר במדינתנו. יש יהדות אורתודוכסית, חילונית, מסורתית, רפורמית ועוד. עושר גדול. קבלת החלטות שמבוססת על תפיסת טוב אחת של היהדות, כפיה שמבוססת על פרשנות אחת של היהדות, הינה פסולה. עלינו לשאול מהי הדרך הצודקת ביותר בה תפיסות הטוב השונות לגבי היהדות יוכלו לשתף פעולה ולחיות יחדיו?

המאמר סוקר את החלוקה לשבטים שנוצרה בחברה הישראלית ואת השסעים שנוצרו בין השבטים האלה. ישנם שסעים חותכי שבט, שסעים שבהם חלק מהשבט שלי לצידי וחלק ממנו נגדי. אלו שסעים שפחות מסכנים את היציבות. עם זאת, ישנם גם שסעים מבוססי שבט, ואלה השסעים המסוכנים מכל. אז אני עלול לפתח תפיסה דמונית של האחר וברגע משבר אינני חש ערבות הדדית ושותפות עימו. הדיגיטציה שהביאה עימה תופעות של מערות הדהוד ומחילות ארנב, מקצינה את המצב הזה.

לפיכך, אני מציע במאמר שיש למדינה חמישה תפקידים פעילים במצב זה: הכרות אמפטית, שיח שמוביל להסדרה, סיוע ביצירת ברית חיים משותפת, שרטוט גבולות הסביר ויישום חמשת הכללים שפורטו בחלק הקודם. 

המאמר מציע שבמחלוקות שקשורות ליהדות ומדינה, ניעזר בשיטות מתוך הדמוקרטיה ההסדרית, ההשתתפותית והדיונית על מנת לקבל החלטות ואף מפרט דוגמה למנגנון כזה. אני תקווה כי אמונתי בדיאלוג, בשותפות ובאחריות הדדית איננה מוגזמת. איש חכם אמר פעם: אם נרצה, אין זו אגדה.

לקריאת המאמר המלא הקליקו כאן 

 

התנגשות זהויות - הפודקאסט: "מחברים דמוקרטיה לחיים"

בסדרה חדשה ניפגש עם הרפורמה/ההפיכה שמסעירה את החברה הישראלית מנקודת מבט מעט שונה. בפרק המבוא אציג הגדרה מחודשת למושג דמוקרטיה ונלמד על שינויי העומק שמבצעת החקיקה הנוכחית ועל הזהויות שמתנגשות במחלוקת עליהם, נתאר שלוש סכנות שהחברה הישראלית ניצבת בפניהן בעקבות זאת ונציץ לרגע קל גם להזדמנויות שטמונות במצב. בפרק הבא נציג חשיבה מפתיעה מחוץ לקופסא בעזרת כלים מהדמוקרטיה ההסדרית, ההשתתפותית, הדילברטיבית והישירה. בפרק השלישי נשאל כיצד נכון שא.נשי חינוך יתמודדו כיום עם המצב. 

מחברים דמוקרטיה לחיים, סדרה חדשה. הקליקו כאן.

להרחבה - 

מורה נבוכים לרפורמה ומשמעויותיה והצעות להסכמה רחבה (מאמר) - https://did.li/XxwTY

שיחון שאלות ותשובות על המהפכה המשטרית (טקסט) - https://did.li/M6SNf

התנגשות זהויות: הרפורמה והדמוקרטיה מנק' מבט אחרת (פודקאסט) - https://did.li/4glrl

נתניהו מגיב לרפורמה בנאום חשוב וחד - https://vt.tiktok.com/ZS8qmaKgp/

לתגובות ושיח חפשו lior tal בפייסבוק - https://did.li/BDfIw

שיחון המהפכה המשטרית

הקליקו כאן לקריאה בפורמאט גוגל דוקס עם אפשרות תגובה; הקליקו כאן להורדה כקובץ PDF

שאלות ותשובות על טענות המחאה / ליאור טל שדה

למה אתם קוראים לזה מהפכה? אתם סתם מפחידים את כולם בצורה דמגוגית! מדובר ברפורמה.

בישראל כמעט כל עקרון הפרדת הרשויות הדמוקרטי עומד על עצמאות המערכת המשפטית. כאשר מציעים שרשרת של חוקים שהופכים באופן מעשי את הרשות השופטת לחלשה בהרבה, תלויה בממשלה וכמעט נטולת עצמאות שיפוטית בנושאים חוקתיים, הופכים למעשה את השיטה הישראלית מכזו שבליבה הפרדת רשויות לכזו שמעניקה כוח עצום בידיים של הממשלה. כוח כזה נחשב ללא דמוקרטי או לכל הפחות גבולי מבחינה דמוקרטית, ולכן מדובר במהפכה משטרית.

אתם בעצם טוענים שעד שחוקקו את חוקי היסוד של 1992 ועד שבית המשפט החליט שניתן לפסול חוקים ב1995 ישראל לא הייתה דמוקרטיה?

לפני שנות התשעים אכן הייתה בעיה מהותית בדמוקרטיה הישראלית מאחר והיא לא עיגנה בחוקה את זכויות האדם שבתוכה, אבל כמובן שהיינו דמוקרטיה. כעת לא מציעים רק להפחית את יכולתו של בית המשפט לפסול חוקים, אלא רוצים לפגוע בכל הסמכויות של מערכת המשפט - להפוך את הייעוץ המשפטי למשרת אמון ולקבוע שעמדת היועץ לא מחייבת; לשנות את הרכב הועדה לבחירת שופטים באופן שהממשלה תקבע לבד את השופטים; לשנות את שיטת הרוב הגדול הקבוע כיום לבחירת שופט עליון; לשנות את אופן בחירת נשיא בית המשפט העליון; להפוך פסילת חוק לכמעט בלתי אפשרית; לאסור על בג"צ לדון בחוקי יסוד למרות שכרגע ניתן לחוקק אותם ברוב רגיל. אז לא מדובר כעת בניסיון להחזיר את המצב למה שהיה לפני 1995, אלא מדובר במהפכה כוללת המשנה מהיסוד את מה שהיה לאורך כל שנות קיומה של המדינה.

רגע, אמרת שמנסים לגרום לכך שעמדת היועץ לא תהיה מחייבת. זה הגיוני לגמרי! תפקידו של היועץ… לייעץ!

במדינה דמוקרטית כולנו כפופים לחוק, גם הממשלה ומשרדיה. החוק לא נותן מענה פרטני לכל מקרה ומקרה וקשה מאוד להתמצא בכל סבך החוקים ופסקי הדין וכללי הפרשנות. לכן ממנים אנשי מקצוע בכל משרד שיסבירו את החוק. היועץ קובע מה החוק אומר והחוק הוא זה שמחייב.

אבל גם היועץ יכול לטעות ובנוסף היועץ הוא אדם כמו כולנו והוא עלול לפרש את החוק בהתאם לתפיסתו האישית!

נכון, ולכן יש מערך משפטי שלם של יועצים שנועצים ומחליטים יחד בסוגיות סבוכות. אם כל שר יוכל למנות את היועץ של עצמו, ובנוסף דעתו של אותו יועץ לא תהיה מחייבת, ובנוסף במקרה שהשר ינהג לפיה הוא יוכל להגן על עמדתו בבית משפט באמצעות עורך דין פרטי (כפי שמציעה הרפורמה), אז למעשה כבר לא תהיה כל משמעות למערך המקצועי של הייעוץ המשפטי ותהיה סכנה אמיתית שמשרדי הממשלה יעברו על החוק. אם הממשלה לא מסתפקת בכך שיש מערך שלם של יועצים, אז ניתן להגיע לפשרה שאומרת שיוקם גוף שיפוטי בלתי תלוי של שופטים בכירים שניתן יהיה לערער אליו במקרה שהשר או ראש הממשלה סבורים שהיועץ טועה. בדרך זו תישמר עצמאות המערכת המשפטית אבל דבר היועץ לא יהיה סוף פסוק.

מי שבאמת ביצע מהפכה זה בית המשפט העליון בשנות התשעים כאשר הוא קבע שמותר לו לפסול חוקים ושלחוקי היסוד יש מעמד של חוקה. זה לא כתוב בשום מקום בחוק!

זה שישראל היא אחת משלוש המדינות הדמוקרטיות היחידות בעולם שאין לה חוקה זו אכן בעיה קשה. במגילת העצמאות נקבע שתהיה חוקה. הכנסת הקימה ועדה בשם "ועדת החוקה, חוק ומשפט" שפועלת מקום המדינה ואמורה הייתה לחוקק חוקה. בשנות ה-50 התקבלה פשרה זמנית שהכנסת תחוקק חוקי יסוד שיאספו יחדיו לחוקה. כך נולדו חוקי היסוד ושם נטמן הזרע לראות בהם כבעלי מעמד חוקתי מחייב.

הפשרה הייתה שיום אחד חוקי היסוד יאספו לחוקה. מי אמר שהיום הזה הגיע? בית המשפט ביצע מחטף אלים ולקח לעצמו סמכות שהמחוקק לא נתן לו.

בחוקי היסוד של 1992 קבעה הכנסת: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". זאת אומרת שהכנסת עצמה החליטה שאין לפגוע בחוק היסוד בחוק שלא הולם את ערכיה של ישראל. מי אמור לבדוק את זה? מי מוסמך בכל מדינה לקבוע האם עברו על החוק או לא? נכון, בית המשפט! לכן כאשר השופט ברק קבע שיכול בית המשפט לפסול חוקים, הוא בסך הכל הסביר את המשמעות המעשית של מה שקבעה הכנסת עצמה. אם הכנסת הייתה חושבת שזו פרשנות לא נכונה היא יכולה הייתה להוסיף סעיפים לחוקי היסוד שיבהירו זאת או אפילו לבטל את חוקי היסוד האלה. הכנסות כולן בחרו במשך 30 שנה לא לעשות זאת. חשוב גם לציין שבכל העולם הדמוקרטי יכול בית המשפט העליון או בית משפט חוקתי לפסול חוקים ושאפילו בהצעות החוק של המהפכה הנוכחית לא מציעים לבטל את זה אלא לצמצם את זה דרמטית. זאת אומרת, גם הממשלה הנוכחית מכירה בסמכות זו של בית המשפט.

את הועדה לבחירת שופטים חייבים לשנות. בית המשפט העליון הוא שמאלני, הוא שופט לפי דעותיו השמאלניות. זה ממש סניף של מרצ שקיבל כוח עצום. נבחר שופטים שייצגו את העם.

כאשר התחיל מפעל ההתנחלויות הייתה עתירה לבג"צ שטענה שלא חוקי להקים ישוב ישראלי בשטח כבוש מחוץ לגבולות המדינה ותחת ממשל צבאי. אם בג"צ היה מייצג את השמאל הוא היה מקבל את העתירה וכל מפעל ההתנחלויות לא היה קם! בג"צ דוחה את הרוב המוחלט של העתירות מימין ומשמאל ומשרת את כל הקשת הפוליטית בהגנה על זכויות האדם של כולם, הגנה שהיא חלק ממהות הדמוקרטיה.
אגב, אמנם אין לממשלה רוב בועדה לבחירת שופטים, וזאת כדי שתהיה הפרדת רשויות, אבל על מנת למנות שופט עליון נדרש רוב מיוחס בועדה (7 מתוך 9) ולכן כבר שנים רבות לא ניתן למנות שופט עליון שהממשלה מתנגדת לו. מעשית, רוב השופטים המכהנים כיום נבחרו פה אחד ע"י ועדות של ממשלות ימין. גם בסבב בחירת השופטים שהיה בזמן ממשלת השינוי, שר המשפטים היה גדעון סער מהימין. מעשית, בבית המשפט יושבים כיום שני מתנחלים, וכשליש מהשופטים הם בוגרי החינוך הדתי (הרבה מעבר לאחוזם באוכלוסיה). בית המשפט עדיין לא מספיק מגוון עדתית ולאומית, אבל העברת הכוח לבחירת השופטים לידי הממשלה זו לא הדרך לתקן את זה.

מורה נבוכים לרפורמה המשפטית ומשמעויותיה והצעות חלופיות

להורדת המאמר כקובץ PDF הקליקו כאן

מבוא

מאמר זה עוסק בהבנה של המחלוקות המרכזיות שקורעות את החברה הישראלית בימינו, ובייחוד המחלוקת על הרפורמה המשפטית, זו אשר לפחות כמחצית מהציבור רואה בה הפיכה משטרית. המאמר נכתב לבקשת כמה מתלמידי ומכריי שמכירים בי כמי שמסור להצגת תמונה מורכבת ונמצא במשך שנים רבות בהקשבה לקולות השונים בחברה הישראלית. קהל היעד שלו הוא אותם אנשים שמוכנים לשקול את האפשרות שבמחלוקת הנוכחית אין מחנה אחד שכולו אור ומחנה שני שכולו חושך, אין מחנה שצודק לחלוטין ומחנה הופכי. עם זאת, בצד הצגת המורכבות והקשבה לטיעוני שני הצדדים, המאמר מציג עמדה ברורה שתפורט במהלכו. לקחתי על עצמי לקצר ככל הניתן, אבל רק במידה שלא פוגעת במהויות.

המחלוקות שהציתו את הזעם והחרדה בקרב כמחצית מהחברה הישראלית אינן המחלוקות הישנות בין שמאל וימין. הן לא עוסקות בשאלת השטחים והכיבוש, או במדיניות הכלכלית ואף לא בנושאי ליבה של דת ומדינה. ארבעה דברים הציתו את האש –

1.     לראשונה בתולדות ישראל ראש הממשלה נאשם בעבירות חמורות וממשיך לתפקד כראש ממשלה במהלך משפטו. תוך כדי כך הוא ממנה כמה מנהיגים שהינם עבריינים מורשעים לתפקידי שר. בתוך כך הוא מפקיד את המשטרה בידיו של עבריין שהורשע במספר עבירות ונחשד בתמיכה בטרור ובגזענות. כמו כן, הוא מינה עבריין סדרתי לתפקיד בכיר בשעה שעומד נגדו עונש של מאסר על תנאי.[1] בג"צ פסל את המינוי הזה. מחנה אחד סבור שראש הממשלה זכאי ונרדף לחינם ע"י הגורמים המשפטיים עד כדי תפירת תיקים, וכן ששריו שילמו את חובם לחברה ולפיכך אין בעובדות אלו פסול. מחנה שני סבור שמדובר בשחיתות חמורה, כשל הנהגתי, ופגיעה בתרבות הדמוקרטית בישראל. לא בזאת נדון כאן.

2.     לראשונה בתולדות ישראל הוכנסו גורמים לאומניים ואולטרה שמרניים (עוצמה יהודית, נעם) לממשלת ישראל. בעבר התאחדו השמאל והימין כנגד אותם גורמים, ואילו כעת לא רק שלא מחרימים אותם אלא שהם משמשים בתפקידי מפתח בממשלה. מחנה אחד סבור שאין בכך פסול, שאותם גורמים התמתנו מעט, ושאל מול המשימות הלאומיות שלפתחנו מדובר בצעד הכרחי כדי לייצר ממשל יציב. מחנה שני סבור שמדובר בסכנה ממשית לגבולות הדמוקרטיה הישראלית ובצעד לא לגיטימי ואף מסוכן. גם בכך לא עוסק המאמר.

3.     ראש הממשלה החליט לפצל את משרד החינוך. חלק מהסמכויות על החינוך הממלכתי דתי הופקדו בידי השר בצלאל סמוטריץ, והסמכויות על תוכניות חיצוניות שנכנסות לבתי הספר הממלכתיים הופקדו בידי סגן השר אבי מעוז. החלטה זו  יצרה זעם וחרדה בקרב מחנה שלם, וגם קצת בקרב המחנה התומך בממשלה. מעוז ידוע כמי שמקדם עמדות שובניסטיות, אנטי להט"ביות, תומכות בהדתה ואולטרה שמרניות. דעותיו סותרות עמוקות את מטרות החינוך הממלכתי כפי שמופיעות בחוק. גם בזה לא אתרכז כאן, אלא במחלוקת הרביעית.

4.     שר המשפטים וראש וועדת חוקה, חוק ומשפט, הכריזו על תחילת קידומה של רפורמה דרמטית ביחסים שבין הרשויות בישראל. רפורמה זו כוללת שינוי בסמכויות בג"צ, שינוי באופן בחירת יועצים משפטיים ובסמכויות היועצים, ושינוי באופן בחירת השופטים, כולל שופטי העליון. זו רפורמה שמשנה את עצמאותה של מערכת המשפט בישראל.

המאבק המתחולל כעת בחברה הישראלית הינו תוצאה של סך כל ארבע המחלוקות ולכן בחרתי לציין את כולן. עלינו לדעת שהגעה לפשרה באחת מהן לא תעלים את האחרות. ועם זאת, ברור שאת עיקר האש הציתה הרפורמה המשפטית, מאחר וזו משנה מהיסוד את כל השיטה הדמוקרטית שבתוכה אנו חיים. בכך אבקש לדון לעומק אך בקיצור רב במאמר זה.

 

משהו קצר על דמוקרטיה

הדמוקרטיה היא שלטון העם, ורבים יסכימו כי מטרתה של מדינה דמוקרטית היא שגשוג רוחני, תרבותי וחומרי של אזרחיה כפרטים וכקהילות. בכל חברה, שאינה נתונה לאינדוקטרינציה קיצונית או לשלטון אימה טוטליטרי, קיים גיוון של דעות, אמונות ואורחות חיים. ג'ון רולס מכנה זאת: "עובדת הפלורליזם הסביר". המילה "סביר" מבקשת לציין את גבולות הגיוון. אין לקבל כעובדה שיש בחברה גם גורמים שרומסים את הזולת ומתנהלים כאילו הוא אינו קיים או אינו חשוב. אזרח ואזרחית סבירים יבינו כי עליהם לחיות בחברה שבה יש גיוון, וכי הדבר מצריך מעת לעת שיתופי פעולה ופשרות.

העובדה שיש מגוון של תפיסות טוב בחברה יוצרת אתגרים רבים, מחלוקות, ולעתים ממש שסעים שמורכבים מתחושות של איום, פחד או שנאה. לפיכך, עלינו לשאול: מהי הדרך הצודקת ביותר שבה בעלי תפיסות טוב שונות זו מזו ישתפו פעולה? זוהי השאלה הפוליטית הגדולה.

אדם סביר שחי בתרבות דמוקרטית לא ינסה להשליט את תפיסת הטוב שלו על הזולת בעזרת כוח השלטון. במילים אחרות, אדם סביר יבחין בין השאלה במה הוא מאמין ומה הוא רוצה, לבין השאלה הפוליטית: מהי הדרך הצודקת ביותר לחיות עם מי שמאמין ורוצה אחרת ממני? מפלגה פוליטית סבירה לא תנסה ליצור חברה אחידה ששולטת בה תפיסת טוב אחת. מפלגה כזו אינה דמוקרטית גם אם היא נבחרת בשיטה של הכרעת הרוב. מפלגה דמוקרטית תנסה להשליט מדיניות שיוצרת שיתוף פעולה צודק לדעתה בין ציבורים שונים בחברה.

עם זאת, אנחנו יודעים שקשה מאוד לאדם או למפלגה שמקבלים כוח שלטוני לרסן את עצמם. הכח משכר ומשחית. אנו חייבים ערובה לכך שהשלטון לא ירמוס את המיעוט, לא יפגע בזכויות אדם וקהילה, לא יעבור על החוק. לשם כך הומצאה שיטת הפרדת הרשויות שניצבת בבסיס כל משטר דמוקרטי. משטרים דמוקרטיים שונים בוחרים בדרכים שונות על מנת לקיים הפרדה זו ובכדי לייצר איזונים ובלמים. הדרכים המרכזיות כיום בעולם הן שילובים שונים של כמה מאלו:

·       קיומה של חוקה שכלל הרשויות כפופים אליה ושניתן לשנות רק ברוב מיוחס.

·       קיום שני בתי מחוקקים עם מפתח ייצוגי שונה.

·       בחירה נפרדת של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת וקיום ביקורת "בעלת שיניים" של הרשות המחוקקת על פעילותה של הרשות המבצעת.

·       ביזור הכוח כך שבנושאים רבים הסמכות להכריע תהיה בידי ממשלה מקומית או רשות מקומית.

·       העברת הסמכות להכריע בשאלות כבדות לידי האזרחים באמצעות משאל עם.

·       ביקורת שיפוטית עצמאית של הרשות השופטת על החלטות הרשויות האחרות.

מכל אלו בישראל יש רק את הנקודה האחרונה.[2] מסיבה זו ישנם רבים שמבקשים להיאחז ככל הניתן בהמשך הביקורת העצמאית של הרשות השופטת, ובמקביל נוצר מצב שכוח רב מרוכז בידי המערכת המשפטית והוא מושך אליו ביקורת רבה ומחלוקות טעונות כל כך.

 

הרפורמה המשפטית / המהפכה המשטרית

הרפורמה המוצעת מנסה לארגן מחדש את אופן תפקוד הבלם המאזן המרכזי המכונה: "הרשות השופטת". הרפורמה דורשת שינוי בשלושה תחומים: שינוי שיטת בחירת השופטים, שינוי הסמכויות ושיטת הבחירה של היועצים המשפטיים, לרבות היועץ המשפטי לממשלה, ושינוי בסמכויות בג"צ. נדון בקצרה בכל אחד בנפרד.

בחירת שופטים –

כיום הוועדה שבוחרת את השופטים מורכבת מנציגי הממשלה, נציגי הכנסת (שכמובן נבחרים גם הם בידי הקואליציה), נציגי לשכת עורכי דין ונציגי השופטים. לבחירת שופט נדרש רוב רגיל בועדה ולבחירת שופט עליון נדרשת הסכמה רחבה של שבעה מתוך תשעת חברי הועדה. לכאורה אמור כל חבר ועדה להצביע באופן בלתי תלותי בשאר חבריו, אבל מעשית נציגי כל גוף מצביעים לרוב כאיש אחד. במצב הנוכחי יש "דילים" פעמים רבות בין נציגי שני גופים שבאופן הזה משיגים את מבוקשם בלי תלות בנציגי הגופים האחרים. כך, למשל, יכולים נציגי השופטים לעשות דיל עם נציגי לשכת עורכי הדין ולמנות שופטים, למעט שופטי עליון, בניגוד לדעת נציגי הממשלה והכנסת. לפי חוק יסוד: השפיטה, נשיא בית המשפט העליון ממונה על ידי נשיא המדינה, בהתאם לבחירה של הוועדה לבחירת שופטים. עם זאת, נהוג שהבחירה נעשית בשיטת הסניוריטי, לפיה ממונה לנשיא השופט הוותיק ביותר המכהן בעת שהנשיא היוצא מסיים את תפקידו.

ע"פ הצעת הרפורמה: תשונה שיטת בחירת השופטים לכל הערכאות כך שהממשלה ונציגים שהיא ממנה מהכנסת ומהציבור יחזיקו ברוב בועדה. במצב זה הממשלה תוכל למנות שופטים מבלי להתחשב כלל בדעת נציגי המערכת המשפטית; תבוטל שיטת ההסכמה הרחבה בוועדה בנוגע למינוי שופטי עליון כך שגם אותם תוכל הממשלה למנות לבדה; תחזור בחירת נשיא בית המשפט העליון לועדה, כולל האפשרות למנות לתפקיד זה אדם שלא מכהן כרגע כשופט עליון או כשופט בכלל. גם מינוי זה יוכל להתבצע ברוב רגיל שלפי ההצעה יישלט בידי הממשלה.

המשמעות של ההצעה היא ששופטי ישראל ייקבעו ע"י ממשלת ישראל ועל ידה בלבד. זהו ריכוז כוח עצום בידי הממשלה ופגיעה מהותית בשיטת הפרדת הרשויות בישראל, וזאת מבלי לספק איזונים ובלמים מסוגים אחרים. לפיכך, זוהי הצעה מסוכנת. עם זאת, הטיעונים של תומכי הרפורמה בדבר היכולת למנות כיום שופטים לערכות הנמוכות יותר בדיל בין שופטי העליון ללשכת עורכי הדין ובכך לרכז כוח מוגזם בידי אנשי המשפט נכונה אף היא.

ניתן וראוי להגיע לפשרה שאומרת שבכל הרכב של הועדה יוכלו שר המשפטים ונשיאת העליון להטיל וטו על מינוי של שופט. באופן זה לא יוכלו למנות שופטים שהממשלה מתנגדת להם לחלוטין, אבל גם לא יוכלו למנות שופטים מטעם הממשלה, כאומרי הן ועושי דברה. עצמאות מערכת המשפט תישמר, אך באיזונים עדינים יותר ועם פחות ריכוז של כוח בידיה של רשות אחת.

 

יועצים משפטיים –

נתחיל בלציין את הברור מאליו: כל שר וכל משרד ממשלתי כפופים לחוק. אם כך, כיצד הם ידעו בסוגיות הסבוכות שלפניהם מה אומר החוק ובאיזה אופן מותר להם לפעול?

כיום לכל משרד ממשלתי יש צוות משפטנים שבראשו עומד היועץ המשפטי של המשרד, אשר אחראי לפרש את החוק עבור השר והמשרד. בראש כל היועצים יש את היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש). ליועמ"ש יש שורה של תפקידים והוא גם משמש כראש התביעה הכללית וכמי שמוסמך לקבוע האם יוגש כתב אישום כנגד שר בממשלה.[3] כאשר היועצים המשפטיים מודיעים לראש הממשלה או לשר הממונה שצעד מסוים אינו חוקי, חייב ראש הממשלה/השר לציית להחלטתם וזאת מאחר שהם אנשי המקצוע המוסמכים לפרש את החוק. באופן זה מהווים היועצים המשפטיים בלם משמעותי לפעילות הממשל. כתוצאה מכך, נוצר פעמים רבות מתח מורכב בין השר ליועץ אשר מקשה על עבודתם המשותפת. פעמים רבות החוק לא ברור והשר רוצה לקבל חוות דעת נוספת לזו של היועץ, אך כיום חוות הדעת של היועץ מחייבת. במקרה שמוגשת עתירה כנגד משרד ממשלתי, מייצג המשרד יהיה היועץ המשפטי או מישהו מטעמו.

ע"פ הצעת הרפורמה: יהפכו כל היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון. קרי, השר ימנה את היועץ במשרדו ויוכל לפטרו בכל רגע. היועץ יהיה עובד של השר ולא יהיה גורם עצמאי; יבוטל המשקל המחייב של עמדות היועצים המשפטיים לממשלה בכל הנושאים. הם יהפכו ליועצים בלבד; יֻתַּר ייצוג עמדת נבחר הציבור בפני בית משפט ע"י עו"ד פרטי, גם אם היא מנוגדת לעמדת היועמ"ש. השר יחליט מי מייצג את משרדו.

המשמעות של ההצעה היא שלא תתקיים עוד עמדה עצמאית של יועץ משפטי אשר מהווה כיום בלם של החלטות לא חוקיות. זהו מהלך שיכולות להיות לו משמעויות מסוכנות ביותר. בשורה של מקרים ביקשו שרים ליישם מדיניות שפוגעת מעשית בזכויות אדם, בדרך כלל של האוכלוסיות המוחלשות ביותר, והדבר נמנע ע"י התערבות של היועץ המשפטי. בשורה של מקרים משרדים התנהלו במנהל לא תקין והדבר נעצר ע"י היועץ המשפטי. ביטול עצמאות היועצים תהיה טעות חמורה. עם זאת, לא ניתן לעצום עיניים לנוכח משבר האמון בין הממשלה למוסד היעוץ המשפטי.  

ניתן וראוי להגיע לפשרה שאומרת שבחירת היועץ המשפטי לכל משרד תמשיך להיות עצמאית ולא יהיה מדובר במשרת אמון, אבל במקרים שבהם יציג השר חוות דעת משפטית מנוגדת לזו של היועץ ויבקש לקדם מדיניות שהיועץ קבע שהיא אינה חוקית, יוכל השר להגיש את בקשתו לגורם משפטי עצמאי ובלתי תלוי אשר יִבָּחֵר בהסכמה בין שר המשפטים לשופט עליון שימונה ע"י נשיא העליון, וגורם זה יכריע בסוגיה. במקרה שההכרעה תהיה בניגוד לעמדת היועץ ויהיה מי שיעתור לבג"צ כנגד אותה מדיניות, יוכל השר לקבוע מי ייצג את עמדתו בבית המשפט.

סמכויות בג"צ –

מאז ומתמיד היה בית המשפט העליון בשיבתו כבג"צ מוסמך לבטל החלטות של הממשלה באם הן נוגדות את החוק או את המנהל התקין.[4] עם זאת, בג"צ לא דן בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה בחוקיותם של חוקים. בשנת 1992 חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד חדשים (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד: חופש העיסוק) אשר עוסקים בזכויות אדם. חלק מחברי הכנסת דאז מעידים על עצמם שהם הבינו בזמנו שלמעשה מדובר בחוק שיאפשר לבג"צ להתערב בענייני חקיקה, כפי שקורה כמעט בכל מדינה דמוקרטית במערב, וחלקם מעידים על עצמם שהם לא הבינו זאת. בשנת 1996 בפס"ד המזרחי קבע נשיא העליון דאז ברק שבג"צ יכול לפסול חוקים ובית המשפט פסל לראשונה סעיפים בחוק. בקביעתו זו, הכריע למעשה בית המשפט לא רק שהוא רשאי להתערב בחקיקה, אלא גם שחוקי היסוד הם חוקי-על ואסור לחוק רגיל לסתור אותם, ושכדברי הנשיא ברק: "הכל שפיט".

כיום יכול בית המשפט העליון (כאשר מונחת לפניו עתירה) לפסול חוקים וחלקי חוקים וכמובן להתערב בהחלטות הממשלה. בג"צ יכול להתערב בהחלטות גם על בסיס הטענה שהם חורגים באופן קיצוני ממתחם הסבירות של המנהל התקין, ולא רק כשהם סותרים מפורשות סעיף בחוק יסוד. שלושים שנים ניטשת המחלוקת סביב סוגיית האקטביזם השיפוטי. בשנים אלו  פסל בית המשפט סה"כ 22 חוקים או סעיפים בחוקים (מספר קטן בהשוואה לעולם), והכנסת מצידה בחרה לא לבטל את חוקי היסוד של 1992, לא לחוקק חוק יסוד: חקיקה, שיכריע בדבר אופן החקיקה והמעמד של חוקי היסוד, ולא לשנות את חוק יסוד: השפיטה, כך שיגדיר בצורה ברורה את סמכויותיו של בית המשפט העליון. בימינו רמת האמון בבית המשפט העליון ירדה משמעותית ומשבר אמון זה מסוכן אף הוא לדמוקרטיה הישראלית.

הצעת הרפורמה כוללת: בג״ץ יוכל לדון בחוקתיות חוק רק בהרכב מלא של כלל שופטיו (יש ויכוח מה קורה כשיש שופט שנבצר ממנו למלא כרגע את תפקידו בשל מחלה או סיבה אחרת); בג״ץ יוכל לקבוע שחוק אינו חוקתי רק אם הוא סותר בבירור הוראה ששוריינה בחוק יסוד; לפסיקה שחוק אינו חוקתי יהיה תוקף רק אם ניתנה פה אחד (ע"פ ח"כ רוטמן) או ברוב של 80% משופטי העליון (ע"פ השר לוין); בנוסף תחוקק הכנסת פסקת התגברות אשר תאפשר לכנסת להתגבר על הכרעה של בג"צ ברוב של 61;[5] בג"צ לא יוכל לדון כלל בחוקי יסוד שיחוקקו וזאת גם כאשר חוקקו אותם ברוב רגיל; תבוטל עילת הסבירות; בג"צ לא יוכל להתערב במינוי שרים מכל סיבה שהיא.

המשמעות של ההצעה היא שהכנסת תוכל בכל רוב מקרי לפגוע בזכויות אדם או להעביר חוקים בצורה של מנהל לא תקין ולא יהיה אף גורם שיוכל להתנגד לה. כמו כן, הממשלה תוכל לנהוג במקרים רבים שבהם אין חוק מפורש וברור בצורה שחורגת מהתנהלות סבירה, וגם כאן לא יהיה מי שיוכל לעצור אותה. פירושו של דבר, צמצום דרמטי בתפקידו של בג"צ כמפקח גם על הרשות המחוקקת והמבצעת עד כדי פגיעה מהותית בעקרון הפרדת רשויות ובדמוקרטיה הישראלית. אומנם הדבר יביא לידי ביטוי מובהק יותר את רצון רוב הציבור, או לפחות נציגיו, אבל המחיר כבד ולא מידתי. עם זאת, חשוב להביט לאמת בעיניים – מעת לעת קבע בית המשפט נורמות מחייבות שלא מופיעות במפורש בחוק והוא שופט לפיהן. החלטה, לדוגמא, כמו שפיטה על פי ערך השוויון בעוד שזה במכוון לא מופיע בחוקי היסוד, מתפרשת על ידי חלק מהציבור כלקיחת כוח שלא ברשות. נדמה לעיתים שבית המשפט הפך למחוקק בפני עצמו. זוהי מציאות בעייתית שפוגעת באמון הציבור ומרכזת כוח רב מידי בידי הרשות השופטת.

ניתן וראוי להגיע לפשרה שפסילת חוק אכן תחייב הסכמה של 80% משופטי העליון שיושבים באותה עת בדין ולקבוע שהדבר יצריך הרכב של לפחות 11 שופטים (אך לא את כל שופטי העליון). לדעתי יש היגיון בכך שהחלטה מרחיקת לכת כמו פסילת חוק תחייב רוב שכזה. כמו כן, יש לקבל שתהיה פסקת התגברות אבל היא תוכל להתקבל רק ברוב שכולל לפחות 5 חברי כנסת מהאופוזיציה או לחילופין כ70 חברי כנסת. בדרך זו תקבל הכנסת את הסמכות האחרונה לקבוע, אך תוכל לעשות זאת רק בהסכמה רחבה. ניתן לקבוע שלא תבוטל עילת הסבירות אך כן יקבע בחוק שניתן יהיה לפסוק ע"פ עילה זו רק בהסכמה של שני שליש לפחות מהיושבים בדין. ובעניין חוק אי ההתערבות במינוי שרים – כמובן שסעיף פרסונלי מעין זה צריך לרדת מסדר היום. אבל כל אלה לא מספיקים. החשוב מכל הוא שהכנסת תחוקק את חוק יסוד: החקיקה, ותקבע שניתן לחוקק חוק יסוד רק ברוב של 65 חברי כנסת ומעלה, שניתן לשריין את חוק היסוד רק אם כמות התומכים בחוק בקריאה השלישית זהה או עולה על כמות הח"כים הנדרשים בסעיף השיריון, ושאסור לחוקק חוק שנוגד את אחד מחוקי היסוד. 

 

סיכום

בשנת 2012 אמר בנימין נתניהו את הדברים הבאים: "בית המשפט חזק ויציב. לא נתנו לשום דבר לפגוע בו. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת: מהניסיון לקיים שימועים לשופטים בכנסת, דרך הגבלת עתירות לבית המשפט, ועד לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אני אמשיך לפעול כך, ובכל פעם שיגיע לשולחני דבר שעלול לפגוע בעצמאות בתי המשפט בישראל- אנחנו נוריד אותו".[6]

כפי שנתניהו עצמו סבר לפני כעשור, בשעה שלא התנהל נגדו משפט פלילי, צירוף ההצעות המופיעות ברפורמה מהווה פגיעה חמורה מאוד בדמוקרטיה הישראלית. עצמאות מערכת המשפט היא מאבני היסוד של כל דמוקרטיה. על אחת כמה וכמה במדינה בה אין חוקה, אין שני בתי מחוקקים, אין בחירות נפרדות לרשות המבצעת, אין משאלי עם וכוח עצום מרוכז בידי השלטון המרכזי. הרפורמה המוצעת כפי שהיא מהווה סכנה של ממש ולכן המאבק נגדה מוצדק מאוד. כאשר מצרפים את הרפורמה לעובדה שהיא מנוהלת ע"י ראש ממשלה שמתנהל נגדו משפט באשמות חמורות ולכל שאר המחלוקות שציינתי בראשית המאמר, הרי שהדברים צריכים להדיר שינה מעינינו.

עם זאת, המחשבה שאין כל אמת ברצון לתקן את השיטה הנוכחית, שטיעוניהם של התומכים ברפורמה משוללי יסוד, היא שגויה. כפי שניסיתי להראות נדרשים תיקונים ושינויים במערכת. במאמר זה הצגתי על רגל אחת אפשרויות לתקן את המערכת מבלי לפגוע בנשמתה ומהותה ומבלי להרוס יסודות בדמוקרטיה השברירית שלנו. יתכן ויש הצעות טובות בהרבה משלי. צו השעה הוא לשבת יחד ולגבש הצעה לרפורמה שתהיה מוסכמת על רוב גדול בציבור ותשקם את האמון בבית המשפט ובממשלה כאחד. ניתן לעשות זאת ע"י הקמת אסיפות אזרחים בשיטה של הדמוקרטיה הדילברטיבית,[7] או ע"י הקמת מוסד הידברות תחת בית הנשיא או בשורה של אמצעים אחרים. זהו הדבר הנכון והראוי לעת הזו. עד שהוא ייעשה אני סבור שכולנו, ללא קשר לשיוך הפוליטי, צריכים למחות בעוצמה כנגד הרפורמה המוצעת שבמתכונתה הנוכחית תפגע מהותית במשטר הדמוקרטי בישראל.

 

נספח – הצעה להרחבה

אני ממליץ למבקשים להרחיב את הלימוד ולשמוע את טיעוני כל הצדדים לקרוא את הראיון עם פרופ' גידי ספיר שהתפרסם בערוץ 7,  ולהאזין לראיון בפודקאסט 'דרך המחשבה' עם ד"ר גדי טאוב שמציגים בצורה חדה את הדעה של התומכים ברפורמה; לצפות בראיון שקיימה אילנה דיין בתכנית עובדה עם האלוף ד"ר אביחי מנדלבליט, לשעבר הפצ"ר והיועץ המשפטי לממשלה, שמתנגד עמוקות לרפורמה; ולקרוא את המאמר המקיף והמעמיק של פרופ' נטע ברק קורן שמציגה ניתוח עומק מאוזן למצב עם הצעה משלה.

הערות

---

[1] בנוסף לכך קיימת הטענה שדרעי הונה ככל הנראה את בית המשפט תוך שנתן לו להבין שהוא לא יכהן שנית כשר. טענה זו מצויה במחלוקת.

[2] נסביר: לגבי חוקה – יש הרואים בחוקי היסוד כמעין תחליף לחוקה, אך ניתן לחוקק חוק יסוד בכל רוב וניתן לשנות את רוב חוקי היסוד בכל רוב והחוק לא מכיר בה כחוקה; לגבי ביקורת של הרשות המחוקקת על המבצעת, בישראל קיים מצב מורכב שבו בגלל השיטה הקואליציונית והנוהג לקיים משמעת קואליציונית כוחה של הרשות המחוקקת נמוך מאוד, הן בביקורת והן בחקיקה, ולמעשה היא נשלטת ע"י הממשלה, ועם זאת בגלל אותה שיטה בדיוק כוחה של כל מפלגה ולעיתים של חברי כנסת בודדים בהפלת הממשלה עצום ונטול פרופורציה; לגבי ביזור הכוח עם השלטון המקומי - ע"פ מחקר של הOECD רמת הריכוזיות של השלטון המרכזי בישראל היא מהגבוהות בעולם הדמוקרטי.

[3] ברפורמה הנוכחית לא מופיעה הצעה לפצל את תפקיד היועמ"ש ולמנות ראש תביעה נפרד, אך לוין ושורה של גורמים בקואליציה הצהירו פעמים רבות שזו כוונתם העתידית. מאחר והיא לא עומדת כרגע על הפרק אני לא דן בה, אך רק אציין שבנושא זה יש שיקולים כבדי משקל לכאן ולכאן ואני אינני רואה בפיצול התפקיד פגיעה מהותית בדמוקרטיה.

[4] המקרה המפורסם ביותר בו זה קרה היה בג"צ קול העם כבר בשנת 1953. במקרה ההוא סגר שר הפנים עיתון ובג"צ הכריע שאין לו את הסמכות לעשות זאת.

[5] א. ההתגברות תעמוד בתוקף עד שנה לאחר פיזורה של הכנסת המתגברת; ההתגברות תהפוך קבועה אם הכנסת הבאה תחוקק את החוק בשנית; אצל לוין – אם פסל בית המשפט הוראת חוק בהסכמת כלל שופטיו, הכנסת שחוקקה אותו לא תוכל להתגבר על הפסיקה בתקופת כהונתה. הכנסת הבאה תוכל להתגבר על החוק ברוב רגיל של 61 , והתגברות זו תהא קבועה.

[6] דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס חילופי נשיא בית המשפט העליון ב2012. מופיע אונליין באתר משרד ראש הממשלה:  https://www.gov.il/he/departments/news/speechjudge280212

[7] בשיטה זו הוכרעו נושאים שנויים במחלוקת במקומות שונים בעולם. להרחבה ראו את דוח הoecd בנדון.