יציאה בשאלה כחזרה בתשובה

קולות של רוח - פרק 80 - יציאה בשאלה כחזרה בתשובה

מתוך טקסט שכתבתי בגיל 22 ועומד לראות אור בקרוב בספר חדש - 

"צף בי זיכרון מהתיכון, 

אלוהים ואני, הדֵייט האחרון –  

חורף מושלג בגוש עציון, ומורי היקר מחליט: נוסעים לישיבה, ללמוד קצת, להתעורר, לספוג אווירה. כיתה של נערים על סף בחרוּת, עוד מעט שמונה עשרה, עוד מעט עצמאות.

אנחנו מתכנסים באחד האולמות, איש נפלא, חוזר בתשובה, עיניים שכולן ניצוצות ואהבה, שיחה.

בשלב מסוים אני לא יכול עוד. 

אני יוצא את החדר, ובחצי ריצה מטפס במדרגות בית המדרש, למעלה, לעזרת הנשים הריקה. שם אנחנו נפגשים.

ראשי עטוף בטלית, גרוני חנוק ודומע, אני מתקפל כולי אל תוך הבד, עוצם עיניים לחות וזועק: 'שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד'. 

רחש הלומדים המפלפלים בגמרתם אל תוך הלילה, צורב את אוזניי, צולף על פניי ואני מתיישר בתנועה איטית, כגבעול בחלוף הרוח. רגע אחרון של אינטימיות חולף. נשימתי שבה אליי, האתאיזם זוחל מכפות רגליי במעלה גופי עד אשר הוא מושיט לי יד ופושט מעל ראשי, בפעם האחרונה, את טלית התכלת עטוּרת הציציות. מבט אחרון נישא אל חלל בית המדרש ההומה. הלב חוֹבֵר לו אל ההיגיון ומשם אל הידיעה המוחלטת –  תם ונשלם."

כך מתחיל הפרק האחרון לשנה זו, פרק אישי יותר, שנע מהסיפורים האישיים של דבורה אלחדד ארושס ושלי לדיונים על פמיניזם ואמונה. 

מכירים את דבורה הנפלאה? היא הייתה ממובילות הפמיניזם הדתי הצעיר בישראל, והקימה את קהילת הפמיניזם הדתי הגדולה ברשת ואשר מוכרת כקבוצת הפדלחושיה – פמיניסטיות דתיות ללא חוש הומור. לאחרונה, בעקבות תהליך של חיבור עומק לעצמה ולאמת שלה, עזבה דבורה את חייה הדתיים וסגרה את הקהילה הגדולה שהקימה. בפרק אנחנו דנים במהלך הזה ובתובנה (השנויה במחלוקת כמובן) שלא יכול להיות באמת פמיניזם דתי.

דבורה ואני חשים שהתהליך המכונה 'יציאה בשאלה' היה עבורנו תהליך של תשובה, שיבה לאמת הפנימית שלנו. אז רגע לפני עשרת ימי תשובה החלטנו לשתף בתהליך הזה. תודתי העמוקה לדבורה. 

הפרק השמונים. מוזמנות ומוזמנים להאזין ואם תרצו אז גם להגיב במייל: lior.tal.sadeh@gmail.com

ואפשר להאזין לכל הפרקים גם ב - ספוטיפיי, אפל, יוטיוב, אתר קולות, גלי צה"ל