ביום הדין ובלילות החסד

אנו זקוקים לתהליך של ריפוי וסליחה שבליבם דין וחסד. 

פרשת המרגלים היא גם 'פרשת הסליחה'. התרים את הארץ מוציאים את דיבתה וכל העם החרד מאי-הוודאות נוהה אחריהם. אִישׁ אֶל אָחִיו אומרים: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד). אלוהים מאבד את סבלנותו ואומר למשה: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שם, יא-יב). 

תושייתו של משה מצילה את ישראל. הוא פונה לאגו האלוהי ומזהיר שכל העמים יגידו שהוא נכשל במשימתו, משם הוא עובר לדבר לליבו של ה' ומכנה אותו: "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד", ולבסוף מבקש: "סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ". זה מצליח: "וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". צד החסד בסליחה: ויתור על ההשמדה; צד הדין: ארבעים שנות נדודים במדבר.

שאלת הסליחה והמתח בין דין לחסד שבליבה, לוקחים אותי לספר יונה. כזכור, חרה ליונה על כך שאלוהים ריחם על תושבי נינוה וקיבל את תשובתם. יונה ביכר את יום הדין על לילות החסד. אלוהים לימד אותו לקח - הוא הצמיח קיקיון שיעשה לו צל ואז לקח אותו ממנו באחת. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?!". אלוהים מלמד את יונה לחמול ולחוס. הוא מלמד אותו על המתח בין דין לחסד, בין נקמה לחיבוק, בין ראיית ערכים וכללים לראיית כאב ודמעה. 

 

לאה גולדברג, לה חגגנו השבוע יומולדת, משוחחת עם יונה בשיר הפרידה הידוע ומצטטת: "הֵיטֵב, הֵיטֵב חָרָה לִי". בכל פרידה יש כאב וערפל של אי-וודאות, אפילו בפרידה מעבדות. הערפל משמש כחומה שמסתירה אותנו ואת הזולת מחד, ומגינה עלינו מאידך. "וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". 

אנחנו מכירים את הבריחה לחומות המגינות בשלבים הכואבים, כאשר שהתחושה העזה היא "הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת"; אנחנו מכירים את ערפל אי-הוודאות המאיים שיכול להוביל לארבעים שנות נדודים; בה בעת אנו גם זוכרים - דווקא בתוך הערפל מצוי האלוהים. 

בשורה השביעית, בדיוק באמצע השיר, מתחילה המשוררת לשמוט את הדין שלא מסוגל לראות ולחוש פנים, ולעבור ללילות החסד הדומעים בחשיכה. שבירת האדישות והגאווה מתחילה את התנועה לעבר הערפל שתָּלוּי כְּהִינוּמָה, סמל לחיבור חדש. דווקא היכן שניתן לדמוע, מתחילה החדוה להתגנב אל הלב. שם מתרככת הגאוה הפגועה מהפרידה ומאפשרת סליחה וחיים משותפים. כך גם בהמשך הפרשה: "וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שִׁגְגָתָם. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה" (במדבר טו, כה-כו).

נפרדנו מהרבה אשליות בשבועות הקשים שעברנו, ובצדק הקמנו מיד חומות: מגינות, חוצצות, דורשות דין. אנו זקוקים נואשות לתהליך סליחה מרפא שיש בו דין וחסד כאחד, עלינו לנוע בקושי וכאב מחומה להינומה. לא קלה תהיה דרכן של הממשלה החדשה והנשיא החדש, נאחל להם ולנו להצליח להיכנס לערפל ולהחליף את מועקת הלב בחֶדְוָה חוֹגֶגֶת.

(קולות, 3.6.21)