יום חמישי, 7 בינואר 2021

נְטוּלֵי הַשֵּׁם (לפרשת שמות)

התורה מתחילה בקריאת שמות. אלוהים בורא ומסדר את העולם ומכנה כל דבר בשם. לאחר מכן, הוא לוקח את בעלי החיים ומבקש מהאדם להעניק להם שמות. מתן שם הוא דבר חשוב בפרשת בראשית. במקביל, ספר שמות נפתח בפירוט "שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה". על רקע אלו בלטה לי במיוחד העובדה התמוהה שניבטת אלינו מסיפור תחילת חיי משה – לכל המשתתפים בסיפור אין שם.

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן [...] וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. [...] וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. [...] וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".

איש מבית לוי, בת לוי, אחותו, בת פרעה, נערות, אמה, אשה מינקת, עלמה, אם הילד. נראה כאילו התורה מעלימה את שמות האנשים החשובים האלה כדי להעצים ולייחד את הגיבור האמיתי שנולד. לעיתים, כשלא מכנים אנשים בשם, מנסים בכך לטשטש את זהותם ואת חשיבותם, להפוך אותם לאמצעים למטרה. כשאין לך שם אתה שקוף. לא אותך יזכרו.

הרש"ר הירש מסביר יפה את מהות שמו של משה שניתן לו ע"י נטולת שם: "במתן שם זה ביקשה לומר: אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות 'מוֹשֶה'... בכל אלה ניכרת אצילות הנפש של מי שהצילה את משה". 

בעל לב רך שקשוב לייסורי הזולת, הוא מי שתמיד שואל אותך "מה שמך?". בפרק השלישי פוגש משה לראשונה את אלוהים (אשר יפנה אליו בהכפלת שמו: "מֹשֶׁה מֹשֶׁה") ומעז לשאול אותו לשמו. התשובה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג, יד).

אריך פרום מסביר: "אלוהים ישנו. ברם אין יישותו יישות נגמרת, בדומה לדבר מן הדברים, אלא היא תהליך חי, התהוות. רק דבר, רוצה לומר- מה שהגיע לצורתו האחרונה, יש לו שם. אם נתרגם תרגום חופשי את תשובת אלוהים למשה, נאמר: 'שמי הוא: נטול שם, אמור להם שנטול שם שלח אותך'. רק לאלילים יש שמות, מפני שהם דברים. לאלוהים "חיים" אי-אפשר שיהיה שם" (והייתם כאלוהים, עמ' 27). על רקע פרשנות זו נראה מוזר שהכינוי המרכזי כיום לאלוהים הוא: ה' (שהוגים: השם!). 

נמצאנו למדים שמחד, העדר שם הוא דוגמא לאי-ראיית האדם, לביטול הסובייקטיביות האנושית שלו, ליחס מנוכר ומחפיץ; ומאידך, דווקא העדר השם הוא הכרה בחַיּוּת, בכך שמדובר ביצור חי ומתהווה, לא בחפץ. נתינת שם היא לפיכך גם הכרה במישהו, העצמת נוכחותו, ובה בעת היא עלולה להיות סגירתו במסגרת, כבילתו תחת כינוי. כיצד נדע לתת שם אך לא לסגור תחתיו את האדם?

ואולי אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה מלמד אותנו דבר נוסף. פעמים רבות דווקא השקופים, נטולי השם, הם הגיבורים האמיתיים. אצילות הנפש של בת פרעה נמצאת בשורש הסיפור שלנו כעם. תמיד נשתדל לזכור את תודתנו העמוקה לגיבורים השקופים של חיינו, יהיו אשר יהיו. 

(קולות, 7.1.21)


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה