בין החנוכיה לפוליטיקה ולחברה בישראל

בתלמוד מופיעה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בנוגע לשיטת הדלקת נרות החנוכה. בית שמאי סברו שיש להדליק בערב הראשון את כל שמונת הנרות ובכל יום להוריד נר אחד, עד להדלקת נר בודד בסוף החג. בית הלל סברו שיש להתחיל מנר אחד ולהוסיף בכל יום נר נוסף, עד להדלקת שמונה נרות בסיום החנוכה. יתכן שמאחורי מחלוקת לכאורה טכנית זו, מסתתר הבדל עמוק שניתן להבין דרכו טוב יותר את החברה והפוליטיקה הישראלית בימינו.

מאחורי דעת בית שמאי מסתתרת שיטה אשר גורסת כי בעצם יש רק תפיסת עולם ראויה אחת. יש לעיתים יופי ושברי אמת גם בדעות אחרות, אך בעומק ישנה רק תפיסה אחת. מה שנראה כריבוי אורות הוא רק אילוץ זמני, נקודה בדרך. המטרה של כל האורות היא להצטמצם בסוף לאור אחד. 

מאחורי דעת בית הלל מסתתרת תפיסה הפוכה. אני מתחיל מהאור הקטן שלי, מתפיסות העולם ודרכי החיים שגיבשתי, אבל יודע שיש יותר מתפיסת עולם אחת ראויה. המחלוקת אינה רק אמצעי לבירור הדרך האחת והבלעדית, היא לא הפגשת אור וחושך, אלא היא ביטוי נפלא לשורה של תפיסות חשובות ולקשת של אורות. המטרה של הלל היא להגיע לריבוי אורות שמאירים יחדיו, על אותה חנוכייה ישראלית.

פעמים רבות האוחזים בתפיסה השמאית משוכנעים שהאור הגדול והיחיד נמצא אצלם. תופעה זו מולידה קנאות וחרדיות שמאיימות על בסיס הדמוקרטיה. הקנאות מבקשת להשליט את תפיסותיה על כולם, היא מנסה להשתמש במערכת הדמוקרטית על מנת לכפות תפיסה של ציבור אחד על רעהו. הקנאות סבורה שבעשותה כך, היא בסך הכל מחדירה מעט אור לחייהם החשוכים של מתנגדיה; החרדיות חרדה לפגיעה באמת הקדושה שלה ולפיכך היא מקימה סביבה חומות ומסתגרת מאחוריהן. היא מונעת מהקהילה שלה עצמה את הכרת מגוון האורות. בל נטעה, בישראל יש גם דתיים חרדים וגם חילונים חרדים. אלה שומרים על עצמם מהשפעות מערביות, ואלה שומרים על עצמם מהשפעות יהודיות. במקביל, יש גם קנאות דתית וגם קנאות ליברלית-חילונית.

יתכן שהכרת קו השבר בין בית שמאי לבית הלל, בין הפעילות למען אור אחד לעשייה למען ריבוי אורות, יכולה להחליף את החלוקה הישנה של ימין ושמאל בפוליטיקה הישראלית. אולי קו השבר עובר בין מחנה האור האחד למחנה הריבוי, בין מחנה הקנאות והחרדיות לבין מחנה החנוכיה המשותפת.

בית הלל ניצח לשמחתנו בויכוח על הדלקת החנוכיה. הבה נפעל לאורו, נפעל למען הנהגה רוחנית ופוליטית שתפקידה יהיה להיות הַשַּׁמָּשׁ בחנוכיה הישראלית – להדליק בכל יום עוד נר, עוד אור, שהינו נפרד מהנרות שלידו ועדיין מהווה חלק משלם אחד גדול יותר. 

(מעריב, 6.12.21)

אחד העם פינת הרצל

קולות של רוח - פרק 84 - אחד העם פינת הרצל

סדרה חדשה: "אחד העם פינת...". צלילה לרעיונות הגדולים של הציונות והרלבנטיות שלהם לימינו דרך אחד העם והמחלוקות שלו עם גדולי התקופה. 

בפרק הראשון - אחד העם פינת הרצל. ד"ר הרב יצחק בן דוד ואני בשיחה על המחלוקת שהסעירה את התנועה הציונית ועל השלכותיה לישראל של ימינו. אז אתם יותר אחד העמים או הרצליאנים? האזנה נעימה.

להאזנה במגוון יישומים נוספים: ספוטיפיי, אפל, יוטיוב, אתר קולות, גלי צה"ל

ממלכתיות מסורתית - שיחה עם הרב שי פירון

 קולות של רוח - פרק 83 - ממלכתיות מסורתית

עמותת 'קולות – ממעשה ללימוד למעשה', ובית יוצר ישראלי מיסודה של פנימה, חברו יחד ליצירת העונה החדשה שלנו ב'קולות של רוח', עונה שתעסוק ברעיונות העומק שמאחורי החברה הישראלית. בפרק הראשון של שת"פ זה מתארח הרב שי פירון, נשיא פנימה, ראש בית יוצר ישראלי ומי שהיה שר החינוך, לשיחה על ספרו החדש: "ישראל השלישית - בין ממלכתיות למסורתיות קווי יסוד להתחדשות ישראלית". 

ממלכתיות, לפי הרב שי פירון, מורכבת משלושה מישורים: יחס של כבוד והדר בין האזרחים ובינם למוסדות השלטון ובין נציגי המוסדות לאזרחים; מוסדות וחוקים שמתייחסים לכל קבוצה וכל אזרח בצורה שוויונית ומכבדת ושהאזרחים מתייחסים אליהם גם כך; ורעיון גדול או ערכים משותפים שמחברים את כולם. 

מסורתיות לפי פירון היא צורת חשיבה והתנהלות המורכבת משמרנות מסוימת המעניקה יחס של כבוד לעבר; מתינות; שימת החיים הריאליים במרכז; הכלה של השונה; והתנהלות שאינה נובעת מחרדה ולכן לא זקוקה לתקנות וסייגים רבים.

בחיבור של ממלכתיות מסורתית יכולה לטענת פירון המסורתיות לרפא את פצעי הממלכתיות, ויכולה הממלכתיות לרפא את פצעי המסורתיות. שוחחנו על זה ועל טענתי שיש למעשה שני סוגי מסורתיות בישראל וגם על עוד כמה דברים בפרק החדש. נותר רק להקליק ולהאזין :-) האזנה נעימה.

להאזנה במגוון יישומים נוספים: ספוטיפיי, אפל, יוטיוב, אתר קולות, גלי צה"ל

שמיטה ויובל - על גבורה ודברים המסורים ללב

קולות של רוח - פרק 82 - שמיטה ויובל חלק ב

מדוע חשבו חכמים ששמיטה מצריכה גבורה, מה היא הקטגוריה של דברים המסורים ללב, מה ההבדל בין תנועת הנפש של השומט לזו של החסיד ומה חשב זאב ז'בוטינסקי על רעיון היובל? שמח להציג בפניכם את החלק השני והאחרון של מיני-סדרת השמיטה עם טאצ' אישי בסופו. ולמעוניינים מצורפים גם כמה מקורות שמוזכרים בפרק. האזנה נעימה.

--- "גבורי כח עושי דברו" (תהלים ק"ג) במה הכתוב מדבר? בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, שמא לשאר ימות השנה? ודין חמי חקליה ביירה כרמיה ביירה ויהבי ארנונא ושתיק (=וזה רואה שדהו בור, כרמו בור, ונתבע לשלם ארנונא ושותק), יש לך גיבור גדול מזה?  (ויקרא רבה, פרשת ויקרא א, א)

--- רבי עקיבא [עבד כשיטתיה] חמא חד איזמר כרמא [ראה אחד זומר את כרמו],  א"ל ולית אסור? א"ל לעקלין [לעשיית סלים] אנא בעי הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות (ירושלמי, שביעית, ד)

--- ז'בוטינסקי על רעיון היובל – 

המקרא מבקש לשמור על החופש הכלכלי, אך הוא גם בא לתקנו על-ידי מיני סייגים וסמים-שכנגד. הסייגים שבמקרא, קצתם (אלה דווקא שאינם מרחיקים לכת) ידועים לכל. העיקרי שבהם – ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך". ועוד, מצוות פאה: "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצר, ולקט קצירך לא תלקט... לעני ולגר תעזב אותם". ועוד, מצוות המעשר – "קודש לה'". אלה הם הזרעים, שבמרוצת הדורות צמחה מהם כל אותה השיטה המורכבת שבימינו, שיטה של הגנה סוציאלית, של עזרת-גומלין חברתית, של הטלת מס על העשירים לטובת העניים.

[...] הרי כאן לפנינו תנופה נועזת להפליא של מחשבה ריפורמאטורית. בעצם, הרי זה ניסיון לקבוע עיקרון המחייב מהפכות סוציאליות לעיתים מזומנות.

עיקר ההבדל בין המהפכה המקראית לבין המהפכות הסוציאליסטיות הוא בכך, שהללו באות "אחת ולתמיד", ואילו מהפכת היובל – זה דינה, שתהא חוזרת ונשנית לעיתים מזומנות. על-פי התכניות שמקורן באידיאל הסוציאליסטי, ייקבעו באחד הימים סדרי-צדק בבעלות הקרקע (או בכלל, סדרי-צדק סוציאליים), ולאחר מכן יהא אסור להכניס בהם שינויים כלשהם. על-פי התכנית שבמקרא, ישמרו חיי הכלכלה גם לאחר היובל על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהכשל בה או להצליח. חופש זה יוגבל על-ידי שני סייגים בלבד. הסייג האחד (או ביתר דיוק: מערכת-סייגים שלמה) פועל בכל עת ובלא הפסק: יום אחד בשבוע אסור לעבוד, את פאת שדהו ואת עוללות כרמו יעזוב אדם לעניים, יגבה מעשר כ"קודש לה'"; אם נתרגם את כל אלה ללשון ימינו, הנה פירוש קביעת גבול וסדר לשעות-העבודה, ובדרך כלל, החוקים כולם בדבר הגנת העובד, כל צורות הביטוח הממלכתי של הפועלים, כל המסים הסוציאליים למיניהם. הסייג השני, או ביתר-דיוק: הסם שכנגד, למשטר החופש הכלכלי, הוא היובל. דומה, גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל ליער אנוש, וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת; בטלים החובות, אדם שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן-חורין; שוב מתכונן שיווי-משקל; התחילו במשחק מראשיתו, עד להפיכה חדשה.

[...] לו הייתי מלך, מחדש הייתי את פני ממלכתי על-פי תורת היובל!

אתגר השמיטה - על שליטה, אחווה וקיימות

קולות של רוח - פרק 81 - על אתגר השמיטה

עם כניסתה של שנת תשפ"ב שהינה שנת שמיטה, שוחחתי עם ידידי הרב הרפורמי והפעיל החברתי והפוליטי תמיר ניר, על הרלבנטיות העמוקה של רעיון השמיטה לחיינו בהיבטים של שליטה, יחס למוחלשי החברה וקיימות. 

השמיטה עלולה להיתפס כרעיון מיושן ולא רלבנטי. בטח שמיטת הקרקעות החקלאיות. מה לרובנו ולזה? במהלך הפרק אנחנו מבקשים לבחון את השאלה הזו ותוהים יחד מה הקרקע, השדה, של כל אחת ואחד מאתנו, כיצד נתרגל בעלות שיש בה שמיטה, כיצד מזין רעיון השמיטה רעיונות של צדק חברתי ואחווה וכיצד כל זה קשור לקיימות וסביבה? 

הפרק השמונים ואחד, זמין כרגיל בכל יישומי ההסכתים.

כולל - ספוטיפיי, אפל, יוטיוב, אתר קולות, גלי צה"ל

שבת שובה: על גמישות הנפש

תרגיל מחשבתי: ביחרו שני מרכיבים בתרבות היהודית שמהווים לדעתכם את יסודותיה, שעליהם היא עומדת, שבלעדיהם לא תהיה זו עוד אותה היהדות. 

הבחירה קשה. מנהגים וערכים רבים מתקוטטים זה עם זה על הבכורה. סמלים, שפה, אמונה, מצוות עשה ולא-תעשה שכל אחת נראית חשובה מחברתה. ובכל זאת, ומבלי להתחייב שבעתיד אדבוק בדבריי אלה, אני בוחר בשני יסודות שקשורים בשבת הנוכחית.

היסוד הראשון הוא תשובה, האמונה באדם וביכולתו להשתנות ולצמוח, לשוב מעוונותיו, להרבות טוב. המילה "שובה" היא המילה הראשונה בפסוקים מספר הושע שעל שמם קרויה שבת זו: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ" (הושע יד, ב). 

דורות של פרשנים והוגים ניתחו את מושג התשובה ואנו נוכל רק לרמוז כאן על שתי דרכים מרכזיות שמצויות בהם: האחת מתחילה מהתבוננות פנימית בחטאיי, חשבון נפש קשה המאתר את הרע שבתוכי, תהליך הכרה בקשה שבנפשי, ומתוך כך חרטה ובושה שיובילו לסליחה וקבלה לעתיד, ליציאה למסע חדש; הדרך השניה מתחילה מהתבוננות פנימית בנקודות הטובות שבי, במעשים הטובים שזכיתי לעשות, ביופי וברכות שבתוכי. תהליך שמבקש לצמוח מהרכות עד שיגבר האור על החושך, יעלים את החטאים, ייתן לי כוחות של שינוי. אנו זקוקים לכל אחת מהדרכים הללו בזמנים שונים, ולעיתים באותה העת ממש.

היסוד התשתיתי השני של היהדות נמצא בהמשך הפסוקים שאנו קוראים בנביא הושע: "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ". איסור עבודה זרה. החטא הגדול מכל החטאים: לשים את מבטחינו המוחלט במי שנראה לנו בעל כוח (אשור), להעריץ עוצמה ולתת ערך לחומרי ולצבאי (סוס), להתייחס לאחד או יותר מהדברים שיצרנו בעצמנו, כאילו הם אלוהים. מהמקרא ועד ימינו, דורות של הוגים ופרשנים ראו באיסור זה יסוד חמור ביהדות ובנפשנו. בואו נקשיב למקבץ מתוכם - 

רבי יוחנן: "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה דף י"ג ע"א); רמב"ם: "כל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה... והוא עיקר כל המצות כולן" (הלכות עבודת כוכבים); אחד העם: "אלו בא לפנַי אותו גוי שבקש ללמוד כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, הייתי אומר לו: לא תעשה לך פסל וכל תמונה – זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא" (על שתי הסעיפים); ברל כצנלסון: "די לה ליהדות בדבר אחד בלבד: כפירה בעבודה זרה! אני רואה בזה אחד הגילויים הגאוניים של המחשבה ושל האופי היהודי. אין התרבות היהודית מתחילה ב 'אני מאמין' גדול אלא במלחמה בעבודה זרה" (ערכים גנוזים); ישעיהו ליבוביץ: "עיקרה של האמונה באלוהים הוא, לא להאמין בדבר שאינו אלוהי, לא לקדש מה שנובע מצרכים, אינטרסים, מגמות, אידיאלים וחזונות של האדם, גם אם מבחינה אנושית אלה הם דברים נעלים, וכשדברים אלה נעשים מקודשים יש לשבור אותם" (קדוש קדוש ולא קדוש).

קשר עמוק מצוי בין תשובה לאיסור עבודה זרה, ולא לחינם כרך אותם הנביא הושע יחדיו. הפיכת דבר לאלוהים מנוגדת ליכולת האדם להשתנות. אם אני כפוף למה שיצרתי, בין אם בעולמות החומר ובין אם בעולמות הרוח, הרי שאני משועבד. התשובה ראשיתה בחירות. התשובה דורשת תמיד את היכולת לשבור את שנראה כקדוש. האלהת ערך או חפץ לא מסתדרת עם גמישות הנפש. פעמים רבות, עומק השיבה הוא שבירת עבודה זרה שבנפשנו. 

שנזכה לנפש גמישה ואוהבת.

[עלון קולות, 9.9.21, שבת שובה תשפ"ב]

יציאה בשאלה כחזרה בתשובה

קולות של רוח - פרק 80 - יציאה בשאלה כחזרה בתשובה

מתוך טקסט שכתבתי בגיל 22 ועומד לראות אור בקרוב בספר חדש - 

"צף בי זיכרון מהתיכון, 

אלוהים ואני, הדֵייט האחרון –  

חורף מושלג בגוש עציון, ומורי היקר מחליט: נוסעים לישיבה, ללמוד קצת, להתעורר, לספוג אווירה. כיתה של נערים על סף בחרוּת, עוד מעט שמונה עשרה, עוד מעט עצמאות.

אנחנו מתכנסים באחד האולמות, איש נפלא, חוזר בתשובה, עיניים שכולן ניצוצות ואהבה, שיחה.

בשלב מסוים אני לא יכול עוד. 

אני יוצא את החדר, ובחצי ריצה מטפס במדרגות בית המדרש, למעלה, לעזרת הנשים הריקה. שם אנחנו נפגשים.

ראשי עטוף בטלית, גרוני חנוק ודומע, אני מתקפל כולי אל תוך הבד, עוצם עיניים לחות וזועק: 'שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד'. 

רחש הלומדים המפלפלים בגמרתם אל תוך הלילה, צורב את אוזניי, צולף על פניי ואני מתיישר בתנועה איטית, כגבעול בחלוף הרוח. רגע אחרון של אינטימיות חולף. נשימתי שבה אליי, האתאיזם זוחל מכפות רגליי במעלה גופי עד אשר הוא מושיט לי יד ופושט מעל ראשי, בפעם האחרונה, את טלית התכלת עטוּרת הציציות. מבט אחרון נישא אל חלל בית המדרש ההומה. הלב חוֹבֵר לו אל ההיגיון ומשם אל הידיעה המוחלטת –  תם ונשלם."

כך מתחיל הפרק האחרון לשנה זו, פרק אישי יותר, שנע מהסיפורים האישיים של דבורה אלחדד ארושס ושלי לדיונים על פמיניזם ואמונה. 

מכירים את דבורה הנפלאה? היא הייתה ממובילות הפמיניזם הדתי הצעיר בישראל, והקימה את קהילת הפמיניזם הדתי הגדולה ברשת ואשר מוכרת כקבוצת הפדלחושיה – פמיניסטיות דתיות ללא חוש הומור. לאחרונה, בעקבות תהליך של חיבור עומק לעצמה ולאמת שלה, עזבה דבורה את חייה הדתיים וסגרה את הקהילה הגדולה שהקימה. בפרק אנחנו דנים במהלך הזה ובתובנה (השנויה במחלוקת כמובן) שלא יכול להיות באמת פמיניזם דתי.

דבורה ואני חשים שהתהליך המכונה 'יציאה בשאלה' היה עבורנו תהליך של תשובה, שיבה לאמת הפנימית שלנו. אז רגע לפני עשרת ימי תשובה החלטנו לשתף בתהליך הזה. תודתי העמוקה לדבורה. 

הפרק השמונים. מוזמנות ומוזמנים להאזין ואם תרצו אז גם להגיב במייל: lior.tal.sadeh@gmail.com

ואפשר להאזין לכל הפרקים גם ב - ספוטיפיי, אפל, יוטיוב, אתר קולות, גלי צה"ל

אנליזה למושג התשובה

 קולות של רוח - פרק 79 - אנליזה של התשובה

יש משהו מאוד מתסכל בהתמודדות עם העצמי של פעם, עם ההוא שעשה טעות שבחיים לא הייתי עושה, ההוא שהוא אני. הוא אני? האם אדם אמור לשאת באחריות ולחוש אשמה על מעשים שעשה בעברו באם אלה מעשים שהוא כבר לא היה עושה היום? ואולי רק צריך לחוש סיפוק וגאווה על תהליך השינוי? 

השאלות האלו מעסיקות אותי שנים רבות ואני "מנצל" בדרך כלל את חודש אלול וראשית תשרי בכל שנה על-מנת לשוב אליהן. הקלטתי כבר עשרה פרקי תשובה (הקליקו לפלייליסט של כל העשרה - סאונדקלאוד, ספוטיפיי) שעוסקים בנושאי תיקון, שינוי פנימי, סליחה, אשמה וכו'. עשרה, כמניין הפרקים בהלכות תשובה של הרמבם, כמניין ימי התשובה של רה"ש עד יו"כ. את העשירי הקלטתי עם  נעם אורן לכבוד ראש חודש אלול הנוכחי.

נעם אורן הוא דוקטורנט לפילוסופיה שעוסק בפילוסופיה של הדת מנקודת המבט של הפילוסופיה האנליטית. נפגשנו לעשות אנליזה למושגי התשובה והאשמה ולמבט מחודש על הקשר בין תיקון עצמי לחירות. הרמב"ם, הרב דסלר, דרק פרפיט, סוזן וולף ואחרים עזרו לנו. הפרק השבעים ותשעה. מוזמנות ומוזמנים להאזין. לעוד מאמרים ופרקים על תשובה וסליחה הקליקו כאן.

ואפשר להאזין לכל הפרקים גם ב - ספוטיפיי, אפל, יוטיוב, אתר קולות, גלי צה"ל

היפוך ההתגלות

בפרשת ואתחנן מזכיר משה לבני ישראל את רגעי ההתגלות הגדולים של הר סיני ואת עשרת הדיברות. "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ" (דברים ה, ד-ה). התגלות שבה האדם המפוחד עומד נרעד מול הנשגב. רגע של סמכות, רגע שבו העל-אנושי כופה את עצמו הר כגיגית על האנושי. האמנם?

אגדה תלמודית ידועה מספרת כך: "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (בבלי, מנחות כט ע"ב). אלוהים עובד קשה לצייר כתרים לאותיות תורתו על-מנת שחכמים יוכלו לדרוש אותם. ומה ימצאו? שיא ההתגלות תלוי באדם ולא באל. לרוב המחוקק רוצה להיות מובן ככל הניתן, אלוהים רוצה ההפך. ואכן הסיפור ממשיך בכך שמשה נשלח במנהרת הזמן לבית מדרשו של רבי עקיבא ולא מבין את השיעור! תשוש ונדהם הוא שומע את רבי עקיבא מסביר לתלמידיו שמדובר ב... "הלכה למשה מסיני". 

אומרת הגמרא בירושלמי: "א"ר ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. מה טעם וידבר ה' אל משה? אמר לפניו: רבונו של עולם הודיעני היאך היא ההלכה, אמר לו אחרי רבים להטות, רבו המזכין- זכו, רבו המחייבין- חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור" (סנהדרין ד, הלכה ב). מדהים.

אלוהים לא אומר למשה כיצד לנהוג, אלא מעביר את הסמכות לבני האדם. משמעותה הגדולה של ההתגלות אינה בקבלת הנחיות מפורטות לחיינו, אלא בקבלת הסמכות לדרוש ולהכריע על-פי הרוב. כל דרש ודרש הוא התגלות של פנים חדשות. האדם מכריע מהו דבר האלוהים ועליו לעשות זאת כאילו הוא עומד פנים בפנים עם ה' המדבר אליו מתוך האש.

דברים אלה מתגלגלים לשיטת הרמב"ם שקבע: "כל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו" (משנה תורה הלכות ממרים פרק א הלכה ג). נסו למצוא דף ללא מחלוקת בתלמוד. דיוני התלמוד אינם שיקוף של מה שנאמר למשה, אלא מבטאים שיח אנושי. לכן בשיטת הרמב"ם הנבואה עצמה אינה התגלות מלמעלה למטה אלא מהלך אנושי טבעי של הגעה לאמת הגדולה. הנבואה היא "שלמות בטבע האדם" (מורה נבוכים, חלק ב, פרק לב).

במבוא למורה הנבוכים ממשיל הרמב"ם את הדברים לברק שמבריק. אנו הולכים בחושך ואז לפתע יש לנו התגלות, מעין אור גדול שנגלה לנו בלילה אפל. אנו שונים זה מזה בדרגתנו הרוחנית ולכן גם בתדירות ובבהירות בה אנו זוכים להגיע להברקות אלו. ההתגלות היא הפלא שכולנו חווינו מתישהו, כשלפתע הגענו לתובנה מדהימה, כשפתאום ירד האסימון, כשהברק הבריק.

בשלבים מאוחרים יותר יוציא בובר את ההתגלות מבדידותה ויכניס אותה אל מושג הקשר. "בכל מעשה של קשר, דרך כל מה שנהיה מולנו לנוכחות, אנו מביטים בכנף מעילו של ה'האתה' הנצחי, דרך כל אחד ואחד אנו חשים במשב רוחו" (אני ואתה, עמ' 89). ההתגלות מתרגשת עלינו במפגש אמיתי. כאן לא מדובר בברק שמבריק. "רגעי מפגש עילאיים אינם כברק בחשכה, אלא כירח עולה בלילה בהיר מלא כוכבים" (אני ואתה, עמ' 99). ואולי זריחת ירח זו היא כל העניין של חג האהבה.

הנה ההתגלות מתגלה מחדש.

ברל כצנלסון: מחוף לבית

קולות של רוח - פרק 78 - ברל כצנלסון: מחוף לבית

ברל כצנלסון - הוגה ומנהיג, אידיאליסט שהתנגד לאידיאולוגיה, מוביל דרך נבוך. רגע לפני תשעה באב נפגשתי עם רגב בן דוד לשיחה על דרכו והגותו של ה-הוגה של תנועת העבודה ההיסטורית, אשר חשש מחורבן ותלישות ושמשנתו רלבנטית מאוד להמשך בניית וריהוט הבית הלאומי בימינו. איך הופכים את החוף הזה לבית שהנפש אחוזה בו? 

מוזמנות ומוזמנים להקליק כאן ולהיחשף להגותו המרתקת של ברל.

ואפשר להאזין לכל הפרקים גם ב - ספוטיפיי, אפל, יוטיוב, אתר קולות, גלי צה"ל

מחומה להינומה - מסה

משירה הנפלא של לאה גולדברג  שמשוררת "נִפְרַדְנוּ כָּךְ. הֵיטֵב, הֵיטֵב חָרָה לִי, הָעֲרָפֶל בֵּינֵנוּ כְּחוֹמָה" ועד לסוגיית אלו ואלו בגמרא. המאמר שלפניכם מבקש לעסוק ביכולת להפוך את הפרוד מחומה להינומה ואת המחלוקת מצרה למנוף. המאמר פורסם במגזין מכון מצפן - מאי-יוני 2021 - גיליון 6, בעריכת עוז רוטברט, חברות מערכת: הדס לוי וד"ר פנינית רוסו-נצר שגם התארחה בעבר באחד הפרקים המואזנים ביותר בפודקאסט.

ניתן להוריד את המאמר כקובץ PDF בקישור הזה או לקרוא בהמשך בתצורה של תמונות JPEG. 

ומהערפל בשיר לערפל בקורס - השבוע אתחיל ללמד קורס קצר בן ארבעה מפגשים בזום על מושג הערפל, שמנותח בתחילת המאמר, ועל שלושה מושגים נוספים: קדושה, התגלות וגאולה. הפרטים ורישום בקישור הזה. 

המאמר - 

רבנות מסורתית-ספרדית (והזמנה ללמוד יחד)

קולות של רוח - פרק 77 - רבנות מסורתית-ספרדית

[בסוף הטקסט - הזמנה ללימוד משותף]

אז מהי רבנות מסורתית-ספרדית? 

בחלק השלישי והאחרון בסדרה על מסורתיות ספרדית שוחחתי עם ד"ר דוד ביטון על המאפיינים המרכזיים של רבנות מסורתית לעומת רבנות אורתודוכסית, על דמותו והגותו של הרב יוסף משאש, על תפקידי הדין, השכל והזמן בפסיקותיו, על כוח ההיתר ועל מה קורה לערכי השלום והמתינות במפגש של רבנים אלה עם הזרמים הליברלים ועם החילוניות הישראלית.

ואפשר להאזין לכל הפרקים גם ב - ספוטיפיי, אפל, יוטיוב, אתר קולות, גלי צה"ל

ובהזדמנות זו - שמח להזמינכם להירשם לקורס קצר עימי בחודש יולי, ארבעה מפגשים פרונטלים בהם אציע מבט חדש על ארבעה מושגי עומק: ערפל, קדושה, התגלות וגאולה. לפרטים ורישום הקליקו כאן.

אנשי הביניים: ז'קלין כהנוב והלבנטיניות

קולות של רוח - פרק 76 - אנשי הביניים: ז'קלין כהנוב והלבנטיניות

אנשי הביניים הלבנטינים אינם עשויים מקשה אחת, הם יוצרים זהות צבעונית ומורכבת המשלבת מזרח ומערב, מסורת ומודרניות, המשכיות וחדשנות, ויודעים לבקר בחריפות כל תופעה של עליונות וניצול. 

נפגשתי לשיחה עם יפה בניה על הגותה של ז'קלין כהנוב, מובילת תפיסת הלבנטיניות כזהות עשירה ומעוררת השראה, מהחשובות שבפמיניסטיות המזרחיות, ומי שהעמידה תמיד את האדם לפני העיקרון. החלק השני בסדרה על מסורתיות ספרדית-מזרחית. האזנה נעימה.

ואפשר להאזין לכל הפרקים גם ב - ספוטיפיי, אפל, יוטיוב, אתר קולות, גלי צה"ל

האמת והשלום אהבו

[הקליקו כאן להורדת המאמר כקובץ PDF כפי שפורסם בכתב העת מצפה]

האם האמת חשובה? למה? באילו מקרים מן הראוי שלא לדבר אמת? ומתי כן ראוי לדבר אמת? בשאלות אלה, במתח שבין אמת לשקר ובמתח שהציבו חכמים בין אמת ושלום, עוסק מאמר זה[1]

 מהי "אמת"? ההגדרה הפשוטה ביותר היא: האמת היא ההתאמה בין מה שאני רואה במציאות, באופן בו אני תופס את המציאות, לבין מה שאני אומר. במילים אחרות: האמת היא ההתאמה בין מה שבפנים, מה שבלב, לבין מה שבחוץ. הרמב"ם כותב: "לא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה" (הלכות דעות פרק ו'). אך יש הגדרה רדיקלית יותר, שאומרת שהאמת היא המציאות כפי שהיא. יכול להיות שאני לא תופס אותה נכון, יתכן ואינני זוכר אותה כראוי, אך עדיין האמת היא המציאות כפי שהיא ולא כפי שאני תופס אותה.[2]

בעניין זה מבחין יפה אהרון דוד גורדון בין אמת של ידיעה לאמת של דעה, בין האמת האובייקטיבית לבין האמת הסובייקטיבית:

"כשם שהאמת שבידיעה נמדדת במידת האובייקטיביות של הידיעה, באותה המידה שהשגת החזיונות על ידי ההכרה מתאימה לחזיונות כפי שהם באים לידי גילוי במציאות הגלויה והממשית, כך, חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט. ובמידה שהדעה אמת, יש לחייבה בכוח ההיגיון, לבררה, ולהרוויח לכל את אמיתה הכללית, עד שהכל, כל מבקש אמת ויודע לבקשה, יוכרח להודות בה ולקבלה בתור אמיתו שלו. ואם אנחנו רואים דעות שונות על עניין אחד, הרי זה אומר כי רק אחת מהן נכונה, כלומר אמת אובייקטיבית, וכל השאר מוטעות, אם לא שכולן מוטעות". (הלכות דעות ומלחמת דעות, כתבי א. ד. גורדון, כרך שני, האדם והטבע. הוצאת הספריה ציונית, ירושלים תשי"א. המאמר זמין לקריאה גם ברשת בפרויקט בן יהודה)

גורדון מתאר מצב בו לא מבחינים בין אמת של דעה לבין אמת של ידיעה - כשם שאמיתות הידיעה נבחנת במידת האובייקטיביות שלה, כך גם הדעה. לכן עלינו להצליח להוכיח את דעתנו, שכן הדעה אמיתית יותר ככל שהיא מוכחת יותר, ככל שהיא אובייקטיבית יותר, וממילא אנחנו צריכים גם לשכנע את הזולת שאם ישנן כמה דעות, הרי שרק אחת מהן נכונה והיא אמת אובייקטיבית, כל השאר הן דעות מוטעות. אך לתפישתו של גורדון זו טעות, שנובעת מאי-ההבחנה בין ידיעה לדעה:

"מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דווקא סובייקטיביותו של חשבון זה, ודווקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי. צריך רק לעמוד על מהותה של סובייקטיביות זו. דווקא במידה שהחשבון עצמו יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששורשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד, בכל ספירותיו, העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו, בה-במידה הוא יותר אמיתי, ומבחינה זו הוא באותה המידה גם יותר אמת אובייקטיבית בתור דעה. דעה כוזבת או מוטעה היא לא שאינה אובייקטיבית בהחלט, כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט". (שם)

בניסוחו היפה אומר גורדון שהדעה של האדם אמורה לשקף את האותנטיות שלו, לבטא את מלוא עומק נפשו. כשמובעת דעה, היא תחשב שקרית אם היא לא מבטאת באמת את האותנטיות, את העצמי, ולא כאשר היא לא תואמת למציאות, או לא מוכחת בצורה אובייקטיבית. גורדון, אם כן, מאפשר לנו הגדרה מחודשת של מושג האמת, הגדרה המבחינה בין שני מישורי חיים - האמת בעולם הידיעה היא אמת אובייקטיבית, והאמת בעולם הדעה היא אמת סובייקטיבית.[3]

ההיפך ממושג האמת הוא, כמובן, מושג השקר. במצב של שקר דבריי לא תואמים את המציאות, בעולם הידיעה, ולא תואמים את עצמי האותנטי, בעולם הדעה. שקר נחשב למעשה לא מוסרי. אומרת התורה: "לא תטה משפט אביונך בריבו, מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כ"ג, ו-ז). וגם: "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא). התורה מכירה בבעייתיות העמוקה של השקר. כל התקשורת, היחסים, הכבוד שאנחנו מעניקים אחד לשני - מבוססים על כך שאנחנו יכולים להאמין זה לזו, זו לזה, וכשאדם מוציא משהו מפיו אנחנו לא צריכים כל רגע לבדוק האם זה נכון או לא. האמת מאפשרת חיים שיש בהם אמון, שיש בהם זרימה בריאה.[4] אלא שהשקר בעייתי לא רק מבחינה פונקציונלית תועלתנית, אלא גם מבחינה מוסרית. השקר הוא פגיעה בכבוד האדם המשוחח עימי ובערך האמת. אחד הניסוחים הידועים של הצו הקטיגורי, אותו חוק מוסרי שהציע הפילוסוף עמנואל קאנט, אומר: "לעולם אין לי להתנהג אלא כך שאוכל לרצות גם כן כי הכלל המעשי שבידי יהיה לחוק כללי". הווה אומר, כשאני עושה מעשה עלי לבחון האם הפיכת הכלל המעשי שלפיו פעלתי לחוק כללי אכן יכולה להיות רצויה. אם המעשה לא יכול להתקיים כחוק כללי, הוא כנראה לא מוסרי ככלל מעשי. בעזרת כלל זה בוחן קאנט את השקר ומבחין בין התועלת שבשקר למוסריות שלו:

"ניקח לדוגמא את השאלה אם מותר לי בשעת הדחק להבטיח הבטחה מתוך כוונה תחילה שלא לקיימה. מבחין אני בקלות בין שתי המשמעויות האפשריות של שאלה זו: ראשית, אם פיקחותי זאת להבטיח הבטחת שווא, ושנית, אם אפשר לצאת בזה ידי חובה". (הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, עמ' 38-39)

כאשר השאלה היא אם מוסרי לשקר, לא אבחן אם יהיה בזה מן הפיקחות, אלא אשאל "האם רציתי שכללי המעשי להבטיח הבטחה כוזבת יהא שולט כחוק כללי הן עליי הן על אחרים?"; האם נאמר שכל אחד רשאי להבטיח הבטחה כוזבת בשעה שהוא נתון במצוקה? מבדיקה כזו עולה שאפשר אמנם לרצות במקרה ספציפי בשקר, אבל איננו רוצים שהשקר יהיה לחוק כללי, מפני שעם קיום חוק זה לא יהיה עוד תוקף לשום הבטחה בעולם. קאנט, אם כן, מגיע למסקנה שהשקר סותר את הצו הקטגורי, את המוסר. לדידו, אסור לשקר כי שקר במהותו אינו מוסרי.

במסכת סוכה בתלמוד ישנה התייחסות קצרה וחשובה לענייננו לנושא השקר: "אמר רבי זירא: לא יאמר אדם לתינוק שאתן לך דבר ואינו נותן לו, משום שיבוא ללמדו שקר, שנאמר: 'ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו, לימדו לשונם דבר שקר' (ירמיהו ט, ד)" (בבלי סוכה מו ע"ב, מתורגם מארמית). רבי זירא אומר לנו שבתהליך החינוכי יש לשים לב לא ללמד את הילד הקטן, דרך ההתנהלות שלנו, דרך דוגמא אישית קלוקלת, ששקר הוא אמצעי לגיטימי.

אבל כולנו משקרים לילדים ולמבוגרים. אנחנו יודעים את זה, אין אדם בעולם שמעולם לא שיקר. הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, בספרו מסילת ישרים, היה נותן בנו סימנים:

"השקר, גם הוא חולי רע, נתפשט מאוד בבני האדם, ואולם מדרגות מדרגות יש בו, יש בני אדם שאומנותם ממש הוא השקרנות. הם הולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להיחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה ..., ויש אחרים קרובים להם במדרגה, אף על פי שאינם כמוהם ממש והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם, והיינו שאין אמנותם בכך, ללכת ולבדות סיפורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו, אבל בבואם לספר דבר מה, ירבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם. ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע, והם הם הבדיים אשר אי אפשר להאמין לדבריהם ... ויש עוד אחרים שחוליים קל מחולי הראשונים, והם אותם שאינם קבועים כל כך בשקר, אלא שלא יחושו להתרחק ממנו ואם יזדמן להם, יאמרוהו. ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כוונה רעה".[5]

בספר "שתהיי לי הסכין" מתאר דוד גרוסמן את התשוקה לאמת: "הלוואי ששני זרים ינצחו את הזרות עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות, ושנהיה כמו שניים שהזריקו לעצם זריקת אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף סוף, את האמת. רוצה שאוכל לומר לעצמי 'איתה אני זבתי אמת'. כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין. וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה".[6] אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי כשקראתי שורות אלו לראשונה. כמה הזדהיתי. כמה כמיהה חשתי לאמת החשופה. רובנו חיים במתח העצום הזה בין היופי של האמת והרצון לחשוף ולהיחשף, לבין העובדה שכולנו משקרים ומסתירים לעיתים תכופות.

באילו מצבים אנחנו משקרים, כמה אנחנו משקרים, מה משפיע עלינו לשקר יותר ופחות? בספר "האמת על באמת" פורש דן אריאלי שורה של מחקרים בתחום. בניסויים שעשו אריאלי ושותפיו הם גילו שרובנו מרמים. הרוב הגדול של האנשים ירמו מעט כשתינתן להם הזדמנות לשקר ולהרוויח מכך. החוקרים שיערו שהגורמים המרכזיים שישפיעו על כמה ירמו, באיזו עוצמה, מי ירמה וכן הלאה, הם כמה אפשר להרוויח מהשקר, ומה הסיכוי להתפס במרמה. נדמה שזו האינטואציה של רובנו. להפתעתם הסתבר ששני הגורמים האלה כמעט לא משפיעים על השאלה אם נרמה וכמה. הגורם המרכזי ביותר שמשפיע הוא שאנחנו רוצים לשקר ועדיין להרגיש טוב עם עצמנו; אנחנו רוצים להסתכל במראה ולהרגיש בסדר. כשאנחנו מרמים מעט זה לא גורם לנו לא להרגיש טוב עם עצמנו, וכשאנחנו מרמים הרבה - כן. כשאנחנו מרגישים ש'עבדנו על מישהו' זה לא פוגם בדימוי העצמי שלנו, כשאנחנו חשים שרימינו אותו בצורה נבזית זה סיפור אחר.

באחד המחקרים ביקשו מהנחקרים לענות על שאלות, כאשר על כל תשובה נכונה הם מקבלים דולר. כאשר אספו את דפי השאלון היו בממוצע ארבע תשובות נכונות לשאלון;כאשר לא אספו את השאלונים אלא הקריאו את התשובות הנכונות, וביקשו מהנבדקים לסמן אצלם באופן עצמאי כמה תשובות נכונות היו, ואז אמרו להם לקרוע את הדפים ולזרוק אותם לפח או לשים אותם בתיק שלהם, ממוצע התשובות הנכונות עלה מארבע לשבע. אם הקריאו להם לפני הניסוי את עשרת הדברות, או כאשר המבחן דרש לזכור את עשרת הדברות - אף אחד לא רימה בכלל. המחקר מצא, אם כן, שכאשר מפעילים לנו את המנגנון האתי הפנימי, הרמאות קטֵנה עד נעלמת לחלוטין. אני לא מרגיש טוב לשקר כשהרגע דיברו עימי על ערכים. שיטת תזכורות אתיות אלו ידועה בתחום האתיקה ההתנהגותית בשם "נדג'ים", הנדים בעברית.[7]

במחקר אחר פיזר אריאלי שטרות של דולר במקררים במעונות הקמפוס. כאשר הוא שב כעבור שבוע, כל השטרות נותרו במקומם. אנחנו לא רוצים להרגיש שגנבנו כסף. יחד עם זאת, כאשר הוא פיזר שם פחיות קולה, מוצר שעולה מעט יותר מדולר, כעבור שבוע כבר לא היה להן זכר. אנחנו לא מרגישים גנבים כשאנחנו רק 'לוקחים קולה בלי רשות', למרות שרציונאלית מדובר במעשה חמור יותר מגניבת שטר של דולר. שטר כסף מהווה הנד בפני עצמו. לקיחתו גורמת לנו לחוש רע עם עצמנו. בלי ההנדים רובנו מרמים פעמים רבות אבל מעט, במידה שמאפשרת לנו לא להרגיש ממש רע עם עצמנו.

ראינו עד כה שמבחינה מוסרית, מבחינת יחסים בין אדם לחברו, עקרונית, ראוי לדבר אמת ולא ראוי לשקר. ראינו גם שבמציאות השקר נפוץ יחסית ומושפע מהדימוי העצמי שלנו. יחד עם זאת, אבקש לשאול דווקא מתי מן הראוי לשקר? מתי התזכורת האתית צריכה דווקא לגרום לנו לא לדבר אמת. חז"ל היו מוכנים לשקול במקרים מסוימים דברי שקר, וזאת - לשם השלום.

"רבן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד; על הדין ועל האמת ועל השלום" (משנה אבות, א, יח). ומה קורה כשנוצר מתח בין אמת ושלום? נדגים מתח כזה בעזרת סוגיה הלכתית, המכונה "מריש הגזול" (בבלי גיטין, נה ע"א). וזו הדילמה שם: "גזל מריש ובנאו בבירה". מריש הוא קרש ובירה היא מבנה. מישהו גוזל קרש עץ ומשתמש בו לבניין שהוא בונה. בעל הקרש שנגזל דורש לקבל את רכושו בחזרה, ואינו מוכן לקבל פיצוי עבורו. הדרך היחידה להשיב את קרש העץ שלו, היא להרוס את כל המבנה. מבחינת האמת, מבחינת הצדק, זה אכן שלו! לכאורה, בית המשפט לא יכול להגיד לו: אני כופה עליך לא לקבל את מה שנגזל ממך. קו מחשבה המעמיד במרכז את האמת כפי שהיא מחייב את הריסת הבניין. ואכן, "בית שמאי אומרים: מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו". אבל קו המחשבה של שלום, שרוצה לייצר אפשרות לחיים משותפים וגם רוצה לאפשר לאדם להשתנות, לחזור בו, לשנות את דרכיו, מוביל לתוצאה שונה: "בית הלל אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד משום תקנת השבין". תקנה זו מאפשרת לאדם תהליך של ההשתנות, תהליך שיבה. בית שמאי הם אנשי אמת וצדק. בית הלל מעריכים את האמת והצדק, אבל הם אנשי שלום. חשוב להם ליצור משפחה, קהילה וחברה, וכשהאמת מתנגשת עם השלום, בית הלל ילכו פעמים רבות לכיוון השלום. על שלושה דברים העולם עומד וכאשר שנים מהם מתנגשים, האמת והשלום, יש להכריע מה יהיה הדין. במקרה זה השלום ניצח, הלכה כבית הלל.

הדוגמא הידועה ביותר למחלוקות שמאי והלל בהקשר זה היא סוגיית "כלה נאה וחסודה" (בבלי, כתובות יז, ע"א). שואלים שם: "כיצד מרקדין לפני הכלה?" איך יש לשמח את הכלה, מה אומרים בפניה, ומה לא? מה אם הכלה שואלת "איך אני נראית?", ואני חושב שהיא נראית לא משהו בכלל? "בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא". אסור לך לשקר. "ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. מיד אמרו להם בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא - אומרים לה 'כלה נאה וחסודה'?! והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'". בית הלל עונים להם כך: "מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? ישבחנו בעיניו".[8] זאת אומרת, ישנם מצבים שבהם צריך טאקט, וחשוב לא להעליב, ולא לבאס אדם עד עמקי נשמתו. הקטע מסתיים באמירה: "מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". אמרה זו דורשת מאיתנו לרדת לעיתים ממוחלטות הצדק והאמת; לחדול מטוטאליות שרואה ערכים ועקרונות אך לא רואה א.נשים,  ולהבין את רגישות הסיטואציה שבפנינו. היא דורשת עדינות. הרבה פעמים הדבקות באמת מייצרת פגע רע בעולם ומבטלת את השלום.[9]

את המתח הזה מביעים חז"ל גם בסוגיה אחרת, בה אומר רבי אילעא בשם רבי אלעזר ברבי שמעון: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" (בבלי יבמות, סה ע"ב). "לשנות", דהיינו -לא לומר את האמת. מותר לעשות זאת כשהמטרה האמיתית היא שלום. רבי נתן מוסיף שלא רק שמותר לשנות בדבר שלום, אלא זו אף מצווה, ומוכיח זאת מדברי אלוהים לשמואל (שמואל א טז, ב): "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני", אלוהים משיב לו: תגיד שאתה הולך להקריב קורבן, וככה לא יפגע בך שאול. שמואל הולך למשוח את המלך הבא, ולשם כך מורה לו האל לשקר. יש ציווי לשקר במצבים מסוימים. מצב זה מעניין במיוחד, שכן הוא אמנם מייצר שלום, במובן שלא יהרגו את שמואל, אבל כאן מדובר באינטרס לאומי-פוליטי, וכדי לממש אותו מותר לשקר. זה גורם לי לנדוד במחשבותיי לשקרים של פוליטיקאים. פוליטיקאים רבים משקרים כשיטה, כמעט כדרך חיים. את שקריהם ניתן לחלק לכאלה שמטרתם קידום עצמי, אינטרסים, זריית חול בעיני הציבור לשם תועלת עצמית ופוליטית; וכאלה שבאמת ובתמים נעשים 'למען האומה'.

נחזור לתלמוד. הסוגיה ממשיכה שם עם דבריו המטלטלים של רבי ישמעאל: "גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו". רבי ישמעאל רומז לתיאור העדין בספר בראשית, שבו המלאכים מבשרים לאברהם ושרה שיזכו לילד, ושרה אינה מאמינה: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן". אך כאשר אלוהים מצטט את שרה בפני אברהם הוא אומר: "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" (בראשית יז, יב-יג). כדי לא לפגוע בשלום הבית, משנה מעט אלוהים את מה שאמרה שרה. הוא לא רוצה להעליב את אברהם, הוא מבין את הסכנה. בכל זאת, איזה גבר ישאר אדיש לזלזול כזה באונו. "מותר לשנות מפני השלום".

במקום אחר בגמרא נקבע שלתלמידי חכמים מותר לשקר, "לשנות במילותיהם", בשלושה עניינים: מסכת, פוריא ואושפיזא (בבלי בבא מציעא, כד ע"ב). ב'מסכת' הכוונה ללימוד, וכפי שמסביר רש"י, אם שואלים תלמיד חכם אם הוא מכיר מסכת מסוימת, עליו להכחיש, בענווה, אף שהוא אכן למד אותה. 'פוריא' היא ענייני המיטה, עליהם יש לשמור בצנעה. אושפיזא הם אורחים, ורש"י מפרש: "שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות ואמר לאו, מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבוא תמיד עליו ויכלו את ממונו". פרשנים אחרים חלוקים בשאלה האם באמת מותר לשקר  מתוך ובשביל ענווה, לשם שמירה על פרטיות וצניעות ומתוך דאגה לזולת. בכל מקרה, השאלות האלה שמעסיקות אותם, הן היפוכן של המצבים המתוארים במחקרו של דן אריאלי.לא שקר שנובע מאינטרס כלשהו, או מרצון להרוויח דבר מה, שקר אנכי, אלא שקר מתוך דאגה אמיתית לזולת ולמענו.

השקרים הם חלק מהחיים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו מחליטים באיזו מידה לתת לשקר מקום בחיינו. בתוך המודעות לעובדה שיש חשיבות עצומה לאמת, כדי שיתנהלו פה חיי חברה תקינים ומוסריים, אנחנו גם מבינים שיש מצבים שבהם אמירת אמת מעידה על חוסר רגישות, על אי הבנת הסיטואציה, על ריכוז עצמי אנכי. "אל תהי צדיק הרבה" - תהי חומל. עלינו לרקוד ריקוד עדין מאוד, שעמנואל קאנט לא היה מקבל אותו, אבל חז"ל מזמינים אותנו לחולל אותו, בין המקום של האמת בחיינו לבין המקום של השלום - המקום של הרגשות, של הקהילתיות, של עדינות המפגש; המקום שרואה את רגשות וכאבי הזולת.

קשה לרקוד את הריקוד הזה. קשה לשלב דין, אמת ושלום. אני קורא את חז"ל כמי שדורשים מאתנו להבין את החשיבות של הדין, את החשיבות של האמת האובייקטיבית והרחוקה והאמת הסובייקטיבית הקרובה; "מדבר שקר תרחק", ככל האפשר! ובאותה עת ממש לנסות הם מלמדים אותנו להיות בית הלל, להיות מעורב עם הבריות, להבין את המצב, להיות בעל טאקט ורגיש, לראות מי יכול להיפגע, לחמול. ניסח זאת הנביא זכריה באומרו: "הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט) -  פעילות מתוך אהבה של האמת והשלום גם יחד, ניסיון עמוק לשלבם, הוא המרשם שמציעים חכמים להתנהלות ראויה בחברה.

---

[1] המאמר מבוסס על תמלול הפרק: 'האמת והשלום אהבו' בפודקאסט 'קולות של רוח' (גלי צה"ל) בהגשת המחבר.

[2] במובן זה ניתן לטעון שהאדם לא יכול להכיר את האמת הטהורה בשל אמצעי הראיה והמחשבה שמתווכים לו אותה. הרחיב בעניין עמנואל קאנט בספרו הנודע "ביקורת התבונה הטהורה".

[3] בעיה מורכבת נוצרת כאשר האדם זוכר אירועים שלכאורה התרחשו במציאות באופן שגוי וכך הוא מבטא בצורה אמיתית ומתוך כנות גמורה דברי שקר. לעניין זה האזינו לקולות של רוח, פרק 72, אמת שקרית, בגלי צה"ל ומגוון אפליקציות פודקאסטים.

[4]  בימינו אנו עדים לשימוש מניפולטיבי מוגבר בשקרים בעולמות הפרסום והפוליטיקה הדיגיטלים, שמוש שמזהם את השיח הציבורי ומקשה על הקורא להבין מה מהמידע לכאורה שהוא נחשף אליו אמיתי ומה שקרי. להרחבה בעניין זה האזינו לשיחתי עם תהילה שוורץ אלטשולר בפרק "פייק ניוז" בהסכת 'קולות של רוח' (גל"צ) וקיראו את מאמרה בגיליון זה.

[5] לחלוקה דומה לתשעה סוגים של דוברי שקר ראו ספר שערי תשובה לרבינו יונה, חלק ג, סעיפים קעח-קפו.

[6] דימוי הסכין לקוח מקפקא שכתב: "האהבה היא שתהיי לי הסכין שבה אני נובר בקרבי". האתגר הגדול הוא להיות סכין חומלת.

[7] להרחבה בעניין זה וסיכום בעברית של הנדים משפיעים ושל האופן בו ניתן להשתמש במידע זה בכדי לצמצם שחיתות ראו: "יובל פלדמן וגיא פריבר, אתיקה התנהגותית והמאבק בשחיתות שלטונית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2019; גיא פריבר, ליאב פלדמן ויובל פלדמן, על שקרנים וגזלנים, בתוך: ספר מנחם פינקלשטיין, נבו 2020.

[8]  לטעמי ברייתא זו לוקה בבעיות מגדריות רבות. מאחר ואין זה נושא המאמר לא ראיתי לנכון לנתחם כאן ואסתפק בהערת שוליים זו בתקווה שהקוראים ימשיכו את מלאכת הביקורת הזו בעצמם.

[9] הדברים קשורים למתח הפנימי בין מושגי הצדק והחמלה. להרחבה האזינו לפרק "אתיקה של צדק מול אתיקה של חמלה" בהסכת 'קולות של רוח' (גל"צ) בו שוחחתי על הנדון עם פרופ' אבי שגיא, וכן ראו: אבי שגיא, מול אחרים ואחרות, פרק ראשון, הקיבוץ המאוחד 2012.

[המאמר פורסם בכתב העת מצפה בעריכת ד"ר נירה נחליאל, מאי 2021]