בדיון הסוער והחשוב שהתקיים פה בשבועות האחרונים סביב אופן הלבוש בבתי הספר, חסרה הייתה האבחנה בין שלושה סוגי התנהלות – שיטור, אילוף וחינוך.
שיטור הוא כפייה של צורות התנהגות בעזרת כוח. בגני הילדים ובבתי הספר הכוונה היא לכפיה של חוקים, תקנות וכללים שיוצרים המבוגרים, באמצעות כלי ענישה שונים.
אילוף הוא ניסיון לגרום לשינוי פנימי בצורות ותכני החשיבה וההתנהגות של התלמיד, כך שמחשבותיו והתנהלותו תהיינה תואמות לנורמות ולערכים שמאמין בהם המבוגר. זהו שכלול של התנהלותנו כלפי חיות המחמד שלנו. אנו מפעילים מניפולציות שונות על מנת להגיע לתוצאה ידועה מראש. המבוגר מנסה לצמצם את חירותו של התלמיד לחשוב ולהכריע על-פי דרכו העצמאית, ובמקום זאת מכתיב לו את מחשבותיו ודרכו שלו.
חינוך הוא נתינת כלים לאדם להתפתח ולצמוח בדרכו הייחודית. כלים שיאפשרו לחניך לסלול את דרכו בחיים, לחשוב מחשבה ביקורתית, להיות מודע למגוון אפשרויות, לחוות קשת של רגשות, להכיר את עצמו ולברוא את שהוא רוצה להיות. זהו תהליך דיאלוגי ואין בו הכתבה והטמעה. בטקסט פרשני לא-שגרתי טוען הרש"ר הירש, מחשובי הרבנים במאה ה-19, שיעקב ועשיו קיבלו חינוך לקוי. לדבריו: "כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: 'חנך לנער על פי דרכו' וגו' (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו". החינוך מותאם לכל תלמיד.
היחס של מורים לתלמידיהם תמיד יכיל תערובת של שיטור, אילוף וחינוך. לעיתים השיטור והאילוף תורמים למלאכת החינוך. הגבולות מסייעים לתלמיד לחוש ביטחון ולמרוד בצורה מפוקחת, והניסיון לאלפו מייצר אצלו התנגדות בריאה. יחד עם זאת, חשוב לא לבלבל בין השלושה ולפעול למען מקסום החינוך ומזעור השיטור והאילוף.
בשיח הנוכחי על שאלת קוד הלבוש בבית הספר ואכיפתו, דנו המבוגרים ביניהם במגוון סוגיות ערכיות חשובות ושאלו איזה סוג של שיטור ואילוף עלינו להפעיל כלפי התלמידים בעקבות עמדותינו באותו שיח ערכי. נדמה שרוב הדוברים קצת שכחו את המעשה החינוכי.
הנה הצעתי למנהלי בתי הספר, הצעה שכרוכה כמובן בהתאמות לכל בית ספר ולכל קהילה -
נסו לאסוף את מגוון השאלות העומדות בבסיס אתגר "קוד הלבוש" ואת התשובות המגוונות שיש לשאלות אלו. חבקו את המחלוקות העולות כמוצאי שלל רב. לאחר מכן, צרו תהליך למידה בבית הספר, בקרב הצוות והתלמידים, על שאלות המפתח, תהליך שיכלול חשיפה לאותן מחלוקות יקרות. תנו לתלמידים ללמוד וליצור פרויקטים סביב נושאי המפתח הכרוכים בסוגיה זו, נושאים כמו משמעותם של בגדים, חופש, פמיניזם, מגדר, צניעות, אפליה, שמרנות וליברליזם. לאחר תהליך הלמידה צרו מנגנון שבו התלמידים שותפים מלאים ושווים ביצירת קוד הלבוש הבית ספרי, או בהחלטה שלא ליצור קוד כזה. העצימו אותם להיות שותפים מלאים גם בהכרעה כיצד, אם בכלל, יש לאכוף את ההחלטה המשותפת הזו. אינני יודע אילו החלטות תתקבלנה, אבל אני יודע שתהליך חינוכי שכזה יהיה משמעותי לאין ערוך יותר מכל סוג של החלטה שיטורית ומכל ניסיון אילוף שתנסו לכפות מלמעלה למטה.
אני יודע שהצעה זו מעוררת קשיים ומעלה חרדות באשר ליכולת לסמוך על בני הנוער שיקבלו "החלטות נכונות" (וזאת בהנחה שיש "נכון" ו"שגוי" בסוגיה זו). אני מציע לתת אמון. החשש הגדול ביותר שצריך להטריד אותנו הוא שתלמידינו יחושו שאנו לא מאמינים בהם, וכתוצאה מכך לא יאמינו בעצמם.
תוספת מאוחרת ומשמחת (20.11.20) - לאחר כתיבת המאמר יצא לשמחתי חוזר מנכ"ל משרד החינוך לכל בתי הספר ובו הוא הנחה שאורך הלבוש ואופיו ייקבעו "באמצעות תהליך חינוכי משתף שיהיו שותפים לו הצוות החינוכי של בית הספר, התלמידים וההורים... התלבושת שתיבחר תהיה הולמת ומכבדת את המסגרת החינוכית". כמובן שהחוזר והחוק מחייבים שכל החלטה תתקבל בצורה שווה לשני המגדרים ולא תפלה בין בנות לבנים. לאחר מכן הוגשה עתירה לבג"צ נגד חוזר מנכ"ל זה בדרישה שבית המשפט יורה למשרד החינוך לקבוע תקנות ברורות בנושא זה ולא להשאיר את הדבר לתהליך חינוכי ולשיקול דעתם של מוסדות החינוך השונים. בעת כתיבת שורות אלו פרסם בג"צ את החלטתו ודחה את העתירה. עכשיו צריך רק לקוות שיותר ויותר מוסדות חינוך אכן יקיימו תהליכים חינוכיים בהשתתפות הצוות, ההורים והתלמידים כפי שקבע חוזר המנכ"ל וכפי שהצעתי במאמר זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה