ככל סיפורי האחים בספר בראשית, סיפורם של יוסף ואחיו רווי בשנאה וקנאה. יעקב אהב את יוסף מכל בניו, ואחיו שנאו אותו בשל כך עד כדי שלא יכלו לברכו לשלום (בראשית לז, ג-ד). יוסף לא ריכך את המצב בהתנשאו מעליהם דרך סיפורי חלומותיו. ברגעי השיא של השנאה והקנאה זוממים האחים להורגו, ובזכות ראובן "מסתפקים" במעשה האכזרי של זריקתו לבור. האחים מחליטים למכור אותו לאֹרְחַת ישמעאלים שעוברת במקום, בינתיים עוברים שם אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים ומעלים אותו מהבור ומוכרים אותו. כמה כעס, שנאה, תסכול וזעם וודאי ממלאים את ליבו של יוסף. משפחתו שלו בגדה בו.
אנחנו מדלגים בזמן. יוסף הפך מעבד כלוא לשליט רב כוח, ומגיע רגע הפגישה המחודשת - "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם? וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר־אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית פרק מב, ז-ח). התגובה הראשונית והמובנת של יוסף היא ניכור ודיבור קשה. הבוגדים מולו. גלגל החיים מסתובב ואלה שבשעת חולשתו התעללו בו וכמעט הרגוהו, מבקשים את חסדיו מבלי דעת כי הוא אחיהם.
מה יעשה יוסף? כיצד ינקום בהם? איזה דברים קשים יטיח בפניהם על אשר עשו לו?
"(א) וְלֹא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא־עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו. (ב) וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא־יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו גְּשׁוּ־נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. (ה) וְעַתָּה אַל־תֵּעָצְבוּ וְאַל־יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי־מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. (ו) כִּי־זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין־חָרִישׁ וְקָצִיר. (ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. (ח) וְעַתָּה לֹא־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל־בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מה).
לא נקמה ולא דברי שטנה. מילים מרגשות ונוגעות וגעגוע עמוק לאבא האבוד. יוסף מבקש מאחיו לא להתעצב ולא לכעוס על עצמם. הקורבן מנחם את המקריבים ומחבק את שהיה. זה לא אתם, זה אלוהים. יוסף מקבל את אשר היה, כאילו כך היה צריך להיות. ניטשה הגדיר את היכולת לעשות זאת כגאולה - "להפוך כל היה לכך רציתי שיהיה! – רק לזה אני קורא גאולה" (כה אמר זרתוסטרה, עמ' 221. תרגמה: אילנה המרמן).
בימים אלה לפני 138 שנה, כתב ניטשה איחולים לעצמו לשנה האזרחית החדשה: "אגיד גם אנכי, מה ביקשתי היום מעצמי, ומה המחשבה שרחש ליבי לראשונה בפרוס השנה החדשה – מה המחשבה איוויתיה להיות לי בסיס וערובה וערבות לכל משך החיים! אני מבקש להוסיף ולהיטיב למד, איך לראות את הכורח שבדברים כולם בחזקת יופי – אזי, אהיה אחד מאלה המעניקים יופי לדברים" (המדע העליז, קטע 276. תרגם: ישראל אלדד).
יוסף מציג בדבריו את הכורח שבדברים כולם בחזקת יופי, אבל הוא עושה זאת כאשר הוא כבר בעמדת כוח. האם הוא יכול היה לראות זאת כך בשיא סבלו? אני עומד בתהייה והתפעמות מול דבריו הרכים של יוסף לאחיו ומול האיחול של ניטשה. אני מבין את הגאולה שבקבלת הכורח בחזקת יופי, ועם זאת אני תוהה עד כמה זה אנושי ומה המחירים שבכך. ואם רציתי בזאת- האם הייתי מסוגל? אינני יודע. נבוך מול עוצמת הדבר. מול יופיו.
היום יום הולדתו של אבי היקר, הפרשה היא פרשת בר המצווה שלו. אני מאחל לך אבא יקר שתזכה לראות את הכורח שבדברים בחזקת יופי ושתמשיך, כפי שעשית כל חייך האוהבים, להעניק יופי לכל הסובבים אותך.
[קולות, 2.1.2020]
