The article was also published at The Times Of Israel - To read the English version click here
לפני 99 שנה הבחין א.ד.גורדון בין שני סוגי אמיתות - אמת של ידיעה ואמת של דעה. כאשר אנו עוסקים בתחומי הידיעה, מטרתנו היא לנטרל ככל הניתן את ההשפעות וההטיות הסובייקטיביות שלנו, על מנת לגלות את המציאות שמחוצה לנו. אמת שהינה נכונה לכל אדם. חפיפה בין ההכרה למציאות כפי שהיא. אמת אובייקטיבית.
כאשר אנו עוסקים בתחומי האמונות והדעות, מטרתנו צריכה להיות ממש הפוכה. הדעה צריכה להיות ביטוי אופטימלי של זהותנו ואישיותנו. במהותה אין היא מתאימה לכל אדם. היא צריכה לנבוע משורשי החיים של המביע אותה. אמת סובייקטיבית.
בשפתו של גורדון: "דוקא במידה שהחשבון יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששרשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד, בכל ספירותיו, העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו, – בה במידה הוא יותר אמיתי [...] אם הדעה משוחדה מאיזו תאווה או פנייה, קרובה או רחוקה, שטחית או עמוקה, מוּכרה או לא מוּכרה, אם מעורבים בה יסודות מדעות בנות עולם או עולמות סובייקטיביים אחרים, יסודות, שאינם מתאימים לסובייקט זה, אלא שאין הוא מכיר בזה, – באופנים כאלה וכיוצא באלה אין הדעה באותה המידה אמת".
על פי תפיסה זו, הפער בין דעותיהם של אנשים לא אמור להוות גורם מפריד ביניהם. האנשים המבקשים בכנות לגלות ולחיות את עצמיותם, או בשפת הפילוסופיה הקיומית- לחיות חיים אותנטיים, יכולים להפוך לידידי נפש ולשותפים במסע הגילוי המאתגר והקשה. הדעות המנוגדות והמתנגשות ביניהן, יכולות לסייע להם במסעם. אני זקוק לדעתך המתנגדת לי על מנת לגלות בצורה חדה וטובה יותר את עצמי. המחלוקת היא אמצעי להפריה הדדית וגילוי עצמי ולא למאבק כוחני המוביל לשנאה (זאת כמובן למעט מקרים שבהם הדעה השניה רומסת באלימות אותי או את הזולת).
אלא ש"במציאות אנחנו רואים את ההפך ממש מזה", כותב גורדון. ריב ומדון. לתפיסתו, הדבר נובע מכך שדעותינו אינן נובעות ממלוא עצמיותנו, שחודרים אליהן יסודות זרים, ושאנו מקבלים כל מיני "מושכלות ראשונים, שאין להטיל בהם ספק, בתור אמת אובייקטיבית מוחלטת". מבלבלים בין דעה לידיעה.
גורדון הוליד בי הבנה חדשה לביטוי המופיע חמש פעמים, בהטיות שונות, בפרשת ויקהל. העוסקים במלאכת בניית המשכן, מבצלאל ואהליאב, מנהלי ואדריכלי העבודה, ועד לאחרוני העוסקות והעוסקים במלאכה והתורמים לה מרכושם, נדרשים להיות חכמי לב.
"וְכָל־חֲכַם־לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה ; וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיַּעֲשׂוּ כָל־חֲכַם־לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת־הַמִּשְׁכָּן" (שמות, פרקים לה, לו).
אם חוכמה שאינה מיוחסת ללב היא חוכמת הידיעות, חוכמת ההבנה והמדע והמתמטיקה והלוגיקה, חוכמת האובייקטיבי, הרי יתכן שחוכמת הלב היא חוכמת הדעה. חוכמת הלב מבטאת את היכולת להתחבר בצורה עמוקה לעצמיות שלי, ליצור ולגלות את עומק פנימיותי, את שורשי חיי, ולהתנהל מתוך חיבור חכם ורגיש פנימה. משכן אינו יכול להיבנות ללא חוכמת הלב מאחר ואז הוא יבוסס על ניכור, ריב ומדון. שכינה לא שורה באזורי האלימות, השנאה והכעס.
הקמת בית משותף לעם היא מלאכה של חוכמת הלב. כאשר היא נעשית ממקומות של אינטרסים זרים, ניכור וזרות, "תאווה ופניה", הבית עלול להיחרב על יושביו. אין לצפות שמערכת הבחירות תתנהל מתוך חוכמת הלב. זה תמים ואידילי מדי. יחד עם זאת, מיד אחרי הבחירות יהיה על כל חכמי הלב בחברה הישראלית להחליף את זריעת האימה והשנאה ביצירה אותנטית משותפת. ולוואי ולא יהיה מאוחר מדי.
(קולות, 28.2.19, The Times Of Israel)
