פרשת חקת: על צרכנות מול אחריות ויצרנות

ננסה לבחון את התנהלות עם ישראל בפרשה, על פי דגם התנהגות של צרכנות לעומת דגם התנהגות של אחריות ויצרנות. חלוקה זו עשויה לסייע לנו להבין טוב יותר את החברה והאדם, ולזקק רעיונות, ובלבד שנזכור שכל חלוקה דיכוטומית חוטאת למורכבות של החיים האנושיים.

קווי האופי של הצרכנות –

מושג הצרכנות שאול מהעולם העסקי אך רלבנטי לצורות התנהלות בתחומים רבים. הצרכנות לוקחת. כדי לקחת היא מוכנה לשלם. היא מעניקה דבר מה ובלבד שתקבל תמורתו דבר ששוויו אינו פַחוּת מההשקעה. הנתינה היא מעשה של ריקון, אחרי שנתתי יש לי פחות. אם ניתן לתת פחות ולקבל יותר זה מצוין. אם אני נותן יותר ומקבל פחות סימן שנדפקתי, שיצאתי פראייר.

הצרכנות מבוססת על מערכת יחסים מנוכרת של קח-ותן. האיש שממנו אני צורך לא מכיר אותי. הוא מקבל משהו ולא חשוב לו ממי, והוא נותן משהו ולא חשוב לו למי. חשוב מה הוא מקבל ומה הוא נותן – המצרך במרכז ולא המוכר והקונה והיחסים האנושיים ביניהם. האנשים מאבדים את חשיבותם הסובייקטיבית כבני אדם במעשה הצרכנות. מה שמשחק זה שווי השוק. ההוגנות לכאורה. לרוב יש ניכור וניתוק ביני לבין מי שאמור לספק לי את מה שצרכתי. הוא ראה את כספי אך לא את האנרגיות שהשקעתי בהשגתו. הצריכה מעמידה אותי ואת צרכי במרכז. על פי רוב היא מאוד פאסיבית. אני רוכש משהו שצריך לשרת אותי כך שאוכל להרחיב את הנוחות שלי. נוחות ופאסיביות קשורות אצל אנשים רבים זה בזה.

אם משהו מתנהל שלא כשורה במישור הצרכני, הרי שעלי לחפש את האשמה מחוצה לי. "הלקוח תמיד צודק". אני צורך ממישהו ואם משהו לא בסדר אז ה "מישהו" אשם. הצרכן הוא מתלונן בפוטנציה, קורבן תמידי. לכן חלק מרכזי בתרבות של צריכה הוא האשמת הזולת והטרוניה.

קווי האופי של האחריות היצרנית –

האחריות היצרנית נותנת מתוך רצון לתת, מתוך תחושת אחריות על דברים שנמצאים בתוכי ומחוצה לי. הנתינה מבטאת בגישה זו את חַיוּת האדם ומציבה אותו כאדם יצרני ואכפתי. הנתינה היא מעשה של התמלאות פנימית, אחרי שנתתי יש לי יותר. אם נתתי ולא קיבלתי תמורה חיצונית זה מעצים את טוהר נתינתי.

לפיכך הנתינה לא מניחה תמורה הנמדדת למולה. ההדדיות אינה נמדדת בכמה כל אחד נותן, אלא ביכולת של כל אחד לראות את השני, לגעת בחייו ובאישיותו, להבין את דרכו. ההשקעה והנתינה וגילוי האחריות כלפי הזולת אינם מותנים אף בהדדיות זו ועם זאת הם מייצרים אותה כמעט תמיד כתופעת לוואי.

האחריות היצרנית מעמידה אותי כחלק מחברה אנושית שבה לעיתים האחר במרכז ולעיתים אני. יש דינמיות של מבטים ותנועות. האחריות היצרנית היא אקטיבית. אני מזיז במעשיי דברים ובכך מייצר כל העת סיטואציות חדשות שגם בהם אהיה פעיל.

כאשר משהו מתנהל שלא כשורה מחוצה לי הרי שאחפש קודם כל את כלי השינוי בתוכי. אין כוונתי שארדוף עצמי בתחושות אשם אלא ששאלת האשם שולית ובמקומה מגיעה שאלת האחריות. מחשבותיי ורגשותיי יושקעו בשאלה מה אני יכול לתרום לשינוי המצב הזה, למרות שלא אני יצרתי אותו. אני חש כל העת שבכוחי ליטול אחריות אקטיבית ולייצר סיוע ושינוי. האחראי היצרני הוא לכן תמיד מעניק בפוטנציה, מנהיג תמידי. לפיכך חלק מרכזי בתרבות של אחריות יצרנית הוא הצעת עזרה לזולת ושיתוף עימו.

פרשת בהעלותך: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה

בפרשת השבוע נאמר שמשה היה האדם הענו ביותר על פני האדמה. בדברים הבאים אבקש לשרטט ארבעה אפיונים למושג הענווה דרך דמותם של משה, הקרוי אדון הנביאים, ושל הלל הזקן, מגדולי החכמים שקמו לעם ישראל.

ענווה – היכולת לשמוע חרפתך ולא להשיב.

בפרשה מופיע הסיפור הידוע בו מרים ואהרון מדברים לשון הרע על משה. מיד לאחר מכן כתוב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל, הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". מסביר המדרש: "שהיה שומע חרפתו ואינו משיב" (מדרש אגדה (בובר) בהעלותך פרק יב סימן ג).

הענווה כוללת בתוכה שמיטה של דברים שלכאורה מגיעים לי בצדק. משה שומט את זכותו לתגובה. רבי נחמן אמר: "עיקר התשובה – כשישמע בזיונו, ידום וישתוק" (ליקוטי מוהר"ן ו). ככל הנראה סבר רבי נחמן שבתהליך של תיקן עצמי ותשובה, צריך אדם לוותר על מאבקי הכבוד וכמו שאירע בפרשה- כאשר אתה באמת עניו מישהו אחר כבר יריב את ריבך.

ענווה – היכולת לוותר על כוח ולשמוח בהצלחת אחרים.

משה אומר לאלוהים: "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי". אדם עניו יודע לבקש עזרה. אלוהים מורה לו לאסוף 70 זקנים אשר יתנבאו לצידו. בזמן ששבעים הזקנים מתנבאים נשארים שני אנשים במחנה, אלדד ומידד, ומתנבאים שם. יהושע בן נון, הכועס על הפגיעה במשה והחרד ככל הנראה מאובדן סמכותו, מציע למשה שיכלא אותם. "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

המנהיג העניו לא מבקש לשמור על הכפופים לו "בגודל קטן", ענוותנותו מאפשרת לו לרצות בגדילתם ובהצלחתם והוא אף משווע לבזר את סמכויותיו ולא לרכזם אצלו.

ענווה – ההפך מקפדנות

בתורה שבכתב זוכה משה לתואר עניו, בתורה שבעל פה זוכה לכך הלל הזקן. "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי". כלל זה מופיע כהקדמה לשלושה סיפורים דומים אשר בהם איש נכרי מבקש להתגייר מסיבות אבסורדיות ומתגרות ושמאי מסרב לגיירו ואילו הלל מסכים. לאחר הגיור יוצר הלל קשר חם עם המתגייר הטרי והחצוף, ומעביר אותו תהליך של רכישת אמון בתורה וחיבור ליהדות. הסיפורים מסתיימים כך: "לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא).

החכם העניו יודע לא להקפיד על הכללים כשלפניו אדם שזקוק לדבר אחר. הוא יודע ליצור קשר עם אנשים ולא רק עם רעיונות. הוא מנגיש את האמת שלו לזר במקום להרחיק אותו ממנה.

ענווה – היכולת להקדים את דברי החולק עליך לדברייך ואף להשתכנע ממנו

"אמר רב אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו.יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל'. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהן" (תלמוד בבלי, מסכת עירובין דף יג ע"ב).

שמאי מייצגים על פי רוב את האמת הגאה, הלל מייצגים את השלום העניו. אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם ויש חשיבות לשניהם בעולם, אך לא ניתן לקיים חברה על בסיס גאווה וכללים יבשים. למעלה מזאת, חכמים סמכו על הלל שיש בו מספיק ענווה על מנת להכיר מעת לעת בטעותו ולחזור בו, כפי שקורה בסיפור המובא מיד אחרי דברים אלה בתלמוד.

ענווה איננה חוסר בטחון ואי השפעה בעולם

משה היה אחד המנהיגים המשפיעים ביותר שידעה האנושות ובמספר מקומות בתורה הוא מעז אפילו להתווכח עם אלוהים ולשנות כך את כל מהלך ההיסטוריה. הלל היה אחד התנאים המשפיעים ביותר והלכות רבות שהוא ותלמידיו קבעו הנחו את בית ישראל לאורך מאות ואלפי שנים. דווקא אדם נטול בטחון המתרחק ממוקדי השפעה לא יכול להיות עניו. כפי שממחישים ארבעת המאפיינים שמנינו לעיל, הענווה מגיעה ממקום של חוזקה ומהיכולת לשמוט את האגו והכוח ברגעים הנכונים.

בענווה אני מודע לעצמי ובטוח בעצמי, אבל אני לא "תופס מעצמי" יותר ממי שאני. התלמוד אומר- "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה". מסביר רש"י -  "נסתכלו באספקלריא שאין מאירה - וכסבורים לראות ולא ראו, ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו" (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד ב).

על פי מדרש ילקוט שמעוני ארבעה אנשים זכו למות בגיל מאה ועשרים – משה, הלל, רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא. נדמה שמשותפת לארבעתם תכונת הענווה והיכולת לשמוט בשעת כוח. לקראת שנת השמיטה הקרבה ובאה, אני מאחל לכולנו שנדע בעצמנו להנהיג כמשה והלל, ושנזכה לראות מעלינו הנהגה לאומית שתגיע למאה ועשרים שנה. שבת שלום.

[קולות, 5.6.14]

הקליקו כאן למאמר נוסף על פרשת בהעלותך בנושא "מי ייתן כל עם ה' נביאים"